שבט מוסר/יא

<< · שבט מוסר · יא · >>

יום המעונן ויום הגשם נפשו של אדם עגומה עליו, בראות היום חשוך ומעורבב מקול הגשם וקולות וברקים ומרמס בטיט חוצות, ואע"פ שיודע דכל זה הוא להביא חיים בעולם, שיורד הגשם להגדיל תבואות ולהפריח אילנות ולעשות ציצין ופרחים, ואחר כך חוזר השמש וזורח על הארץ כמו שהיה, ועם כל זה דואג ומתעצב בשעה שחשכה נפלה על ארעא. מכאן יחשוב אדם הצער והדאגה שישיג לו בבא ימי הרעה ימים המתקרבים למיתה, ובפרט היום ממש שבו יפטר מן העולם שהוא יום חשך ואפילה צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, מה דוחק צרה וצוקה ויגון ואנחה ירגיש נפשו מאין הפוגות. לכן לצאת מאפלה זו לאור גדול אין עוד אלא בעסק התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ויאיר לאדם בלכתו מן החיים לחצר מות, ובשכבו בקבר כזוהר המאורים, תדע שהרי אדם ישן על מטתו בלילה וחולם שהשמש זורח על הארץ ורואה אור גדול ונפשו שמחה ומתענגת באור זה כאילו הדבר בפועל ממש, הלא תראה בחוש הראות האור הנולד מן התורה כשאדם מחדש איזה חידוש בתורה נכנס שמחה בלבו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב ושמחת בכל הטוב ואין טוב אלא תורה כדברי רז"ל במדרש שוחר טוב על-פסוק זה, וטעם שמחת הלב משום שאור התורה שלמד וחידש נכנס שם ומאיר באופן שהתורה כנר להאיר לנשמה לשמחה, וסמך לדבר נר ה' נשמת אדם, ירצה נר ה' שהיא התורה להאיר לנשמת אדם, וכשם שעל-ידי האור יכול האדם לעשות כל צרכי גופו להקריב התועלת ולהרחיק הנזק ולהציל עצמו מפח יוקשים ומליפול בשוחה עמוקה, כך התורה מאיר עיני האדם להציל נפשו מני שחת לראות באור החיים ומלמדו להועיל, לבקש דברים הגורמין הבריאות לנפשו ולגופו לעבודת בוראו, שלא יפול בו מקריות החולאים המבטלו מלעובדו, שהרי התורה מזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל, כי מכל מאכל המזיק הבדילו מלאכלו, כרופא זה העומד על האדם לאמר לו לא תאכל מאכל זה כי מזיק הוא, כך התורה ג"כ מרחיקו ממאכל המזיקו ומקרבו למאכל הנותן בריאות לנפש ולגוף, וכן תורה שבעל פה גם-כן עיין בהרמב"ם הלכות דעות ובראשית חכמה בחופת אליהו שקבץ דברי רז"ל אל מקום אחד, ומזכיר שם הדברים שדברו לתועלת בריאות האדם מה יעשה ואיך יעשה, תראנו משם ובזה תדבק נפשך בשתי תורות בראות חיבתם עליך להדריכך בדרך החיים ולהבדילך מדרכי מות, לא כן דתות נמוסיות מלמדם תענוגי הגוף בכל מה שאפשר, ומבדילם מתענוגי הנפש כי כל דתם לעשות הפך תורת משה שנקראת חיים ונותנת חיים לעושיה, ואם תראה עוסקים בתורה מדוכים ולבושי סחובות מלובשים, דע טעמו של דבר כל דבר נחמד ויקר הערך ותאוה לעינים מכסים אותו מן העינים וחופים עליו מפה בלוי' ומבוזה כדי שלא ישלוט בו עין הרע, אבל מי שיש בו דעת ומכיר בחפץ המכוסה במפה בלוי' זו, מתאוה להיות כאותו דבר נחמד ויקר הערך, אע"פ שיהיה מחופה בשק ואפר כי בבא במקום שאין עין הרע שולט בו כזרעו של יוסף דהיינו לעתיד, מסיר המכסה מעליו ומאיר שבעתים כאור החמה, ומשם נולד שרשע עם הארץ פוער פיו כגמל ומוציא ריח רע מפיו כצואה ומבזה ת"ח, כי אין נפשו הבהמית משגת לראות כי אם הלבוש הקרוע שעליו ולא החפץ היקר שמחפה עליו. ובזה רואה הרשע עצמו בבגדי שש וארגמן ות"ח בבגד קרוע מתחזק לצעוק עליו ככלב, וטומאת יצרו אשר עשה חלודה בנפשו הגדיל סמיות בעיניו מלראות מה שתחת לבושי רקמתו, שהוא גוף נגוף משולל מכל טוב דומה לחמת מלא צואה בחייו ובמותו לכלב מוסרח, מלא תולעים יוצאים מלשונו ונכנסים בטיבורו. ודע שכל זמן שמתמרק הגוף ע"י עסק התורה מתגדל אורה של נשמה כסכין זה, כל זמן שמשחיזו במשחזת מתמרק החלודה שעליו ומתגלה צחצחות אור בהירותו, כך ת"ח כשממרק ומחליש כחו ע"י עסק התורה שנקראת אש, דכתיב הלא כה דברי כאש וכתיב אש דת למו, מתגלה אור שבנפשו עד שמכח המירוק מתגדל כ"כ אור שלה, עד שמגיע למדרגת נשמה ורוח, וכל מדרגה ומדרגה להשיג צריך מירוק יותר גדול כנודע, ואם יש תלמיד חכם שמבזים אותו ליצני הדור, מטעם שהוא מכוער או בעל מום ומקלים בכבודו עד בוש על שהוא בזוי בלבושו, אל ישים לבו לדבר הזה בשומו נגד עיניו דכל זה בעולם עובר ובזמן קצוב ואח"כ הולך אל המלוכה למלוך על י"ש עולמות, דכתיב להנחיל אוהבי יש, וריבי רבבות של מלאכים עומדים לשרתו וכתר מלכות בראשו כדברי רז"ל צדיקים עומדים ועטרותיהם בראשיהם ושכינה שורה עליו ופניו מבהיקים ומאירים מסוף העולם ועד סופו, והליצנים יראו ויבושו וילכו לחרפות. וזהו משל לאדם שאמרו לו, אם תסבול כמה ימים בבזיון לצאת בשוק בלבוש הבורסקי^[1] ופניך מפוחמות וגם אוילים יצחקו בך, ובמלאת הימים האלה תמלוך על עם רב בעושר רב ובכבוד גדול, שאין ראוי לאיש זה לחוש על הבזיון שסובל בימים קצובים נגד המעלה הנמשכת אחר כך, מעלה אין למעלה ממנה ותמידי, ואדרבא ראוי שישמח מאותו בזיון כיון שגורם לו המעלה. גם הת"ח שמבזים אותו, אין ראוי שיצטער על זה הבזיון שסובל בערך השכר והמעלה שעתיד לקבל בעבור שסבל הבזיון ולא פירש מן התורה. ואם יראה הת"ח עמי ארצות מתחרטים על שעבר, שלא עסקו בתורה ועגמה נפשם עליהם על זה ומתאוים להדבק עם ת"ח לשמוע תורה מפיהם ומחזיקים בידם שילמדו בעבורם לחלוק עמהם כזבולון עם יששכר, אז הת"ח חייב לכבדם ולהתבייש מהם כדי להראות שעושים להם כבוד. אמנם אם העמי ארצות אין נוהגים כבוד בת"ח כראוי, ואין מהם שום תועלת ואדרבא מבוזים בעיניהם התלמידי חכמים ומתאכזרים עמהם, אז התלמיד חכם אל יחניף לתת להם שום כבוד בעולם, משום שמחזיק ידי עוברי עבירה ומרגיזי אל, אלא אדרבא יחשבם כבהמות וכאילו יושב בתוך ארוות סוסים שאין האדם מתבייש מן הסוסים כלל להלוך יחף או בלי גלימא או לדבר בקול רם או כיוצא מדברים כאלו שצריך האדם לנהוג מפני כבוד הבריות, וכשיראו העמי ארצות שבעיני הת"ח הם חשובים כבהמה, יחזרו בהן וישתדלו על בניהם שילמדו תורה והנשים הארורות בראותן שפלות בעליהן שבעיני הת"ח הם נחשבים כבהמות ומנועים מכל כבוד שבעולם, גם המה יעזרו ביד בעליהן על בניהם שישתדלו ללמד להם תורה מפני הכבוד שיש ללומדי תורה, גם בראותן בשפלות עם הארץ ובכבוד התורה, יחשבו בעת הזיווג בת"ח שיהיה הולד הנוצר כמוהו כרבי יוחנן שהיה יושב בשערי טבילה כדי שיהיו להן בנים חכמים ויפים כמוהו. וכל המחניף את עם הארץ שאין ממנו שום תועלת בעולם ואדרבא מבזה ת"ח, מביא רעה לעולם ומשפיל כתרה של תורה ומכבה את אורה ואין לו חלק לעולם הבא. והעון הזה מביאו בעולם הזה שיצטרך לעם הארץ ויצפה ממנו תמיד ויצא מאצלו בידים ריקניות. והנני מודיעך בפעם הזאת טעם ששמעתי מעם הארץ א' למה העמי ארצות שונאים לת"ח, משום שהת"ח מונין לנו כבהמות לכן אנו שונאים לת"ח. וראיה לדבר שאין מתערבין עמנו לאכול ולשתות ולדבר ואין מגלין לנו סוד מסודם ואין מתייעצין עמנו לשמוע עצה ממנו וכאלה מדברים אלו, ואני השבתי לו, תדע למה ת"ח שונאים לעמי ארצות וחשובים בעיניהם כבהמות, משום שאינם מתערבים עם ת"ח ללמד מהם ואין מרבים עמהם בטובת הנאה כדי שידברו עמהם ואין מגלין מהמחשבות שבלבם כדי שהת"ח יתקנם ואין מתייעצים עם ת"ח לשמוע עצה, למען לא יכשלו בשום דבר מדרכי השם, ואין באים לאכול עמם כדי שילמדם מנהגי סעודה וברכותיה, ומטעם זה ת"ח מונין אתכם כבהמות. ועוד אמרתי לו שאין הת"ח יכול להתערב עם עם הארץ אפילו שיהיו בבית אחד משום שטבע כל אחד מובדל מחבירו כהבדל האור מן החשך וכשם שמים מתוקים ומים מלוחים וסרוחים בגוף אחד ואינם מתערבים זה עם זה כאמרם רז"ל במדרש פרשת קרח דף רמ"א ע"ב וז"ל: ברא הקב"ה באדם מלא הסיט (פירוש שיעור קטן) יש בו כמה מעינות ואינם מתערבים זה בזה, מי עינים הם מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחים, מי הפה מתוקים, מפני מה מי עינים הם מלוחים, שבזמן שאדם בוכה בכל שעה היה מסתמא, אלא על-ידי שהם מלוחים פוסק ואינו בוכה. מפני מה מי אזנים הם שמנים, שכשהאדם שומע שמועה קשה, אלמלא תופשה באזניו מתקשה ומת ומתוך שהם שמנים מכניס בזה ומוציא בזה: מפני מה מי החוטם סרוחים, שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלמלא מי החוטם סרוחים שמעמידים אותו, מיד מת. מפני מה מי הפה מתוקים, אלא פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו, אם אין מי הפה מתוקים אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בה בתורה, דכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים, לפיכך מי הפה מתוקים, עכ"ל לענינינו. הרי שכשם שיש מימות מחולפים בגוף האדם ואינם מתערבים זה עם זה, משום שכל אחת מובדלת מחברתה בדבר אחד ואם יתערבו יפסידו את הגוף ולא יהיה לו קיום וימות. כך אי אפשר לת"ח שיתערב מדותיו במדות עמי הארצות אפילו יהיו בבית אחד, שאם יתערבו נמצא שהמה מתערבים מים מתוקים עם מים מלוחים ושמנים וסרוחים ויפסיד העולם.

עוד אמרתי לו הנני מודיעך קושט דברי אמת, למה עם הארץ שונא ת"ח, כאמרם רז"ל יותר שונאים עמי הארצות לת"ח מאומות העולם לישראל ונשותיהם יותר מהם וכו', משום שטבע האדם להיות מקנא בטובת חבירו והקנאה מביא השנאה, וביודעם עמי ארצות שת"ח עוסקים בתורת אל ומובטחים לטובות הגנוזות לעולם הבא, ואף שעמי הארצות שאין בהם דעת כדי להבחין בזה, אע"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, ומשם יוצא הקנאה ונולד ממנה השנאה.

ועוד שונאים ת"ח בראותם שהת"ח מואסים בדרכיהם ובכל מעשיהם, ובזה אינם חשובים בעיניהן לכלום עד שאין מוסרים סודל עם הארץ ואין ממנים אותו אפוטרופוס על היתומים ואין מתלוין עמו בדרך שעל חייו לא חס כל-שכן על אחרים כאמרם רז"ל ובראותם כך מרבים בשנאה עם ת"ח. עוד שונאים לת"ח ביודעם שת"ח מכירים ויודעים בעבירות שבידם ובהרהורי עבירות שבלבם ובדרכיהן החשוכים שהולכים כל היום ובתחבולותיהן ומחשבותם הרעים שחושבים תמיד לעשות, ובראותם שיודעים בגנותן נופל בהם השנאה. ועוד שונאים אותם בראותם עצמם משוללים מכל חכמה, לא עצה ולא תבונה ולא דעת ביראת ה', ות"ח משכילין בכל חכמה לתורה ולתעודה ובקיאין אף בחדרי סעודה ויודעים ומכירים מהדברים שבעולם אשר תחת כל השמים מסגולות האבנים והאילנות והצמחים ומבהמות וחיות ועופות ודגי הים, וכיצד הויית כל אחד ואחד וטבע המוטבע בכל דבר, ולמה נברא ולאיזה דבר מועיל וכיצד הנהגתם, וחכמות אין חקר עד שמדבר למעלה מהשמים, ובראותם כך שונאים אותם ליקח חוזק בעצמם לכסות על חסרונם. גם שונאים אותם כדי להתרחק מהם שלא ימחו בידם מלעשות רצון יצרם. וגם נולד השנאה מחמת קנאה, איך מוצאים עצמם מלאים עבירות ות"ח תורתו שומרה לו, כאמרם רז"ל תבלין ליצר-הרע היא התורה, ועל הקנאה הזאת שונאין אותם. תדע שלעולם העמי ארצות מבקשים תועה על הת"ח ומדברים עליהם מהדופי. וכשומעם איזה דבר גנאי על ת"ח מחזיקים לקיימו עליו, ובכל מה שיכולים לבזותו מבזים אותו, כי יצרם מפתה להם על זאת כדי להרבות להחטיאם בשומו בלבבם, הרי ת"ח יודע בכבודו של מקום ומורד, כ"ש אתה ועונשך מועט או ולא כלום, מה שאין כן ת"ח שידע ומרד, ותראה עמי ארצות מחזיקים לת"ח לתם שאינו מכיר בשום דבר ולעצמם מחזיקים שהם יודעים ומבינים מעשה אדם ותחבולותיו, וכל זה אינו אלא כי אם מהעדר דעת שבהם, שאין להם דעת להבחין אם יודעים אם לא יודעים, וכיון שכן כל מה שמדברים וכל מה שהם עושים נחשב בעיניהם חכמה, וזהו טעם אחד ששונאים ת"ח בחושבם שהם משכילים ומבינים, לא כן הת"ח ונקל כבודם לעיניהם ובאים לשנאותם והודה האיש הזה שדברתי לו כל אלה הדברים, ונשבע באמת שרוב דברים אלו היו בלבו, וכן בודאי בלב חבריו ומסיבות אלו שונאים ת"ח ובקש מה תקנתו ואמרתי לו שיתדבק כל ימיו בת"ח לשמוע מפיהם וללמוד דרכיהם וישמשם כפי יכולתו, דגדולה שמושה, וישים נפשו בכפו לכבוד ת"ח ואם שומע נוגעים בכבודם יחלוק עד הכאה, ולעולם ידבר בשבחם וידאג על מה שלא זכה לתורה, ובזה יזכה ללמוד מהם דרכי השם לעשות ולקיים, וגם יזכה לבנים ובני בנים ת"ח ומביאים אותו לחיי עולם הבא, וכן קבל עליו לעשות. ויש עמי ארצות חסידים אשר עליהם אמרו רז"ל ולא עם הארץ חסיד, והם אוהבים ת"ח, רודפים אחר מצות, מבקשים לשמוע דברי תורה, קובעים מדרשים, נותנים מכיסם ומממונם שיעסקו בתורה בעבורם, אף על פי שרוב מעשיהם טעיות ושיבושים משום שאינן יודעים כיצד עשיית המצות, משום שלא למדו עכ"ז נחשבים שוגגים ולא מזידים, ודע שכל מעשיהם הטובים האלו נמשך שנשמתם משורש עליון, גם נשמתם בעולם הנשמות היו באילן שכנים וסמוכים אצל אלו הנשמות של ת"ח, ולכך אוהבים להם כמו שפירשו רז"ל על פסוק ויש אוהב דבק מאח, והטעם שבאילן הנשמות היו נשמותם של האחים רחוקים זה מזה, אך בנשמת זה האוהב היו קרובים ע"כ, וכן תראה עם הארץ דבק מאד בת"ח אחד דוקא ומהנהו מנכסיו כל ימיו יותר מת"ח אחרים, אין זו כי אם שנשמותיהם היו כשבת אחים גם יחד באוצר הנשמות. גם יש טעם אחר לאלו עמי ארצות חסידים שהוא מסבה שאביהם בשעת הזיווג הרהרו בחסידי ישראל והולד נולד כפי אותה המחשבה כנודע, ואילו היו עוסקים בתורה מצד בחירתם היו יוצאים אנשים חכמים חסידים, אלא שלא עסקו בתורה, אך נשאר בהם רושם המחשבה והם חסידים ומכבדים ת"ח ויש טעם אחר לעמי ארצות החסידים, שהם נשמות מגולגלים אשר בגלגול שעבר כבר עסקו בתורה אבל לא נשלמו במידת החסידות, ובאו להשלים כל מה שחסרו, ומזומנים לעולם-הבא בהשלים עצמם במעשים הטובים האלו בגלגול זה, וברוך יודע הנסתרות. ויש טעם אחר שפעמים יש עמי ארצות מקנאים במעלת הת"ח וחכמתם וכיון שרואין שאינן יכולים לעסוק בתורה, להגיע למעלתן מתדבקין במה שיכולים לעשות להדמות להם לנהוג בחסידות כפי דעתם ומבקשים לשמוע תורה ולרדוף אחר המצות ולקבוע מדרש שילמדו במקומו ומהנה ת"ח כמדובר. ומתחרטים על מה שלא למדו תורה ומתאוים שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומוציאין ממון עליהם על זה, גם לאלו אשרי חלקם. ולהכיר בהם מאיזה סבה מהנזכרות הם חסידים, אם מסבת שהיו שכנים עם נשמות הת"ח באוצר הנשמות או אם מסבת שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג או אם מסבת שהן נשמות מגולגלות ובאו להשלים מה שחסרו או אם הם מסבת קנאה. דע שעמי הארצות שמקטנותם אהבו ת"ח הוא מסבת שהיו שכנים באילן הנשמות ואותם שבהמשך זמן קנו אהבה עם ת"ח והולכים בדרכי השם, הוא מסבה שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג והמחשבה טובה פעל שחזרו בהם, ואם תראה שקונים חסידות ודרכי השם מיראת העונש, דע שהם חסידים בעבור שנתגלגלו להשלים מה שחסרו בגלגול שעבר, וכיון שכבר קבלו עונש יראת העונש טמון בנפשם ומתייראים ומבקשים להשלים עצמן כדי שלא יחזרו לעונשם, ואם מתפארים בחסידות ובמעשיהם הטובים שעושים, דע שהם מסבת קנאת הגדולה והמעלה, וכיון שכן בהגיעם לדמיון מעשיהם של ת"ח וחושבים שהגיעו למדרגתם, הם מתגאים ומתפארים באומרם כולנו שוין. ונחזור למעלת התורה ונדבר בחכמת החכמים שנגלה להם תעלומות חכמה ויודעים ומכירין בכל מה שברא הקב"ה בעולמו ובקיאין בכל, ולא מבעיא חכמי התלמוד שגדלה מעלתם ממלאכי השרת, אלא אפילו החכמים שבכל דור ודור. ואכתוב לך קצת רפואות ודברים סגוליים ומענין בריות משונות בטבעם ובהולדם, הבאים מפוזרים בספריהם כדי שתראה בעיניך שלא נעלם מהם דבר, חוץ מהדברים הבאים בתלמוד ומדרשים שאיני כותבם כי ידועים הם, ואיני מביא מהם כי-אם קצת שנראין נעלמים ואינן מפורסמים לכל. מי שבלע עלוקה, כדי שישליכנה יקחו פשפשים ויתנו אותם על אש ויפתח פיו ויקבל אותו עשן ויפול העלוקה. במקום שיש נמלים יניח אגודת אזוב במקום שהם, או יזרוק עפר גפרית ויברחו כולם. מי שנשכו עקרב ימיץ העקרב ויניחנו על מקום הנשיכה ויקשור עליו ויתרפא. ובכלי חמדה כתב: יעביר על הנשיכה ברית של תינוק שעדין לא פגמו ויתרפא. ונראה לי טעם לזה, למה לנשיכת העקרב מועיל המילה לרפואה, אלא שאבריו של אדם נבראים על פי המזלות והמילה היא במזל עקרב, עיין בשלשלת הקבלה ומזה הטעם היתה מילתו של אברהם על-ידי עקרב כדאיתא בילמדנו (מ' תנחומא) סוף פ' לך לך, כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה על ענין המילה אחזתו רעדה ונפל על פניו ובא עקרב ונשכו ונמצא מהול, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם ע"כ. ופירש כמהר"ר אברהם היכיני ז"ל בעצם ראשי-תיבות בנשיכת עקרב צדיק מל. הפתן כיצד מתעברת, הנקבה פותחת פיה ומכניס הזכר ראשו תוך פיה וחותכה בשיניה ואוכלת ומתעברת משם, וכשמתגדלין ילדיה בבטנה מנקרין בבטנה ויוצאין ופתן זה הוא כמין נחש קטן, והאוכל מבשרו מוסיף לו כח, ופתן זה ממית בנשיכתו ואם צולין אותו באש ומכסין אותו באפר ומשימין אותו על הנשיכה יתרפא הנשוך. החולדה עיבורה מן האזן, עיין בספר אמרי בינה. ועורב מזריע בפיו והנקבה יולדת מפיה, עיין ספר ראשית חכמה דף ש"פ ע"ב. העכבר יש בכבד שלו וורדין כמנין ימות החמה, ושמעתי שבני מעיים שלו כשהם יבשים יש בהם ריח מור. הכלבים כשמרגישים בעצמם שמזיק להם האכילה, אוכלים עשבים שיש עליהן טל ומקיאין אותה אכילה. יש בריה בים שנקרא גלאוק"ו והוא אוהב את האדם ומתיירא ממנו ובריה זו כשרואה מי שבא ליקח בניה, בולעם ובורח ואח"כ חוזרת ומקיאן חיים. זבובים שנפלו למים ומתו, אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהן, חוזרין לחיותן, ואם תמלא צלוחית מים עד חציה ותשליך בתוכה זבובים ותסתום פי הצלוחית עד ארבעים יום, מתהפכים הזבובים לצפרדעים. ובבבא קמא פרק א' תניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ופירש רש"י ז"ל ערפד תרגום ירושלמי עטלף - ערפד. ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר ז' שנים נעשה חוח, חוח לאחר ז' שנים נעשה שד. שדרה של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים עכ"ל. אם תתלה חרב באויר לעת ערב, באים העטלפים ונחתכים בחרב ונופלים, ושמעתי שדמם מועיל לחולי העין אם תשחטם בדינר זהב. דבורים אם תבשלם ואיזה אבר שתרחוץ במים ההם מתעבה האבר ובלי כאב כלל, וכדי שיחזור האבר כמקודם ישים עליו צרי אלטריאק"ה בלעז. המים כבדים הם בימות הגשמים מימות החמה, מים חמין אם תשימם בשמש, מצטננין מהרה. מים מרים או מלוחים, אם תשליך בתוכם קמח חטים ויערבם בעץ אחד ויניחם בתוך ג' שעות נמתקים. מכתשת אפילו גדול מאד, אם תהפך פיו למטה ותשים בשוליו כמין עוגה של עיסה ותתן על העיסה וינטוזה אחת באש כדרך שמשימין על בשר החולה, תוכל להקים המכתשת בנקל ע"י האוינטוז"ה, אפילו יהיה המכתשת גדול מאד. עשב הנקרא אלטאמיס"ה ונותן פרח כמין עשב הנקרא מאנסאניא"ה, אם ישים אדם עליו זאת אלטימיס"ה, לא יזיקנו השמש ולא ילאה בהליכתו, ואם תכתוש עשב זה ותשליכהו ביין, יתן בו גוון טוב וריח טוב ומעמידו שלא יחמיץ. השמן אם תתן בכלי שאתה מדליק אותו, גרעיני מלח יתקיים יותר. בהמה שאינה יכולה להשתין ישפשף באותו מקום שומין כתושין וישתין. השכרות ישקוט אם ישתה חומץ, גם ישקוט אם יאכל כרוב או שקדים המרים. הקיאה ישקוט אם מריח פת. בשר שיתלו אותה במסמר של נחשת, אינה נבאשת, ויותר נבאשת אם תשימנה לאור הלבנה יותר מאור השמש. צואת האזן אם תשים על נשיכת הדבורה יתרפא. קוראליש שנאבד הגוון שלהם, אם תשימם בחרדל כתושה, יחזרו לגוון אדמימותם. השינים נרקבים מאכילת דברים מתוקים או חמוצים. צואת החזיר אם תשליכנה בשורש אילן שקדים מרים או בשורש אילן של רמונים חמוצים נמתקין. אם ירד אדם בבור עמוק אפילו בחצי היום וישא משם עניו לשמים יראה הכוכבים. רמונים תפוחים ושאר פירות אם תשימם בתוך קמח, יתקיימו לחים ורטובים. אם תסוך שמן בראש התרנגול או תכרוך בצוארו זמורה, אינו קורא. החתול בת עינו מתגדל ומתחסר עם הלבנה. זנגבי"ל מועיל ליתן תוך מאכל לחולי ההתעלפות, דיזמאיו"ש בלעז ומועיל ג"כ לחולשת הלב. ציפור דרור, אין בונה קן בבית, מסוכנת ליפול. רמונים מעץ אחד מספר הגרעינים שיש בגדולים יש בקטנים. ובכתר הרמון יש פיות, אם הפיות זוגות, גם הגרעינים שבתוכה הם זוגות והדבר בהיפוכו. קמח שנטחן באגושטו"ס מתקיימת כל השנה. הזקנים שיש יבלת בפניהם יאכלו תאנים ויפלו. חרולים אורטיגא"ש בלעז, אם תבשלם בשרשם ותרחוץ פניך באותם המים יתלבנו. בצים אם תשימם בתוך שמן יתקיימו הרבה. מין אדמה ייס"ו בלעז אם תשרפהו באש ותתן ביין, ישמור היין שלא יחמיץ. חלמון של ביצה הנולד במילוי הלבנה, אם תשים אותן בכתמים שבפנים, יוסרו. הדמעות של שמחה הם קרים ושל בכיה הן חמין. מים הנוטפין משריגי הגפנים, אם ישתה אדם אותן מואס היין. עץ הנקרא אאועיל, אם תקח שני עצים ממנו ותשפשף זה עם זה בחוזק, אם תזרוק עליהם עפר של גפרית יעלה אש. אם תזרוק על המכה עפר יבש, יתרפא. כשאדם מודד יין כדי שלא יעלה אישקומ"ה בלעז, ישפשף בורית או גבינה בפי הכלי מבפנים. לכתוב אותיות ירקרקות, יקח מין עשב רוד"ה בלעז עם קרדינילי"ו ושפרא"ן הכל מעורב יחד. הדיו כדי שלא תתעכב כשתכתוב השלך בתוכה טיפה של מרה. לעשות דיו אדומה יקח עץ הנקרא באקא"ם בלעז אדום ויעשהו עפר דק וישימהו בשמן של שמרי יין הנקרא טורט"י בלעז. החומץ מכבה האש יותר מכל משקים. לעשות החומץ חזק, יבשל קצת מהחומץ וישליך על השאר ויתחזק. אם תשפשף סיד על אותיות, נמחקים והולכים. אותיות מטושטשות, אם תסוך עליהם שמן יוכל לקרותם. לזכירה יסוך רקתו במרה של קורא פידרי"ש בלעז. אם בקיץ ירחץ אדם אזניו במים יצטנן כל הגוף. אם תסתום אזני רחלה בצמרה נמשכת אחריך. יאכל יונים בשעת מגפה או בחולאים אחרים. החולה שממשמש כסות המטה הוא סימן שימות. כלב השותה מים שבשלו בהם עשה איספאראגו"ש בלעז מיד מת. רגלים קרים מתחממים אם תרחצם בשכר. יש דג קטן בים ועוקץ בשדרה ותוקע אותו בספינה ומעכבה. אם תסוך פניך בחלבון ביצה, לא יכה בהן השמש לשחררם. הדם באדם ובבהמה מתרבה ומתחסר עם הלבנה. פרי בינבריאו"ש בלעז, אם תכסה אותם בחומר יוצרים, יתקיימו ימים רבים. כתמים שנפלו על בגד אדום יסירו אם תכבס הכתם במי רגלים ואח"כ במים. ובמ' שבת שממית לעקרב זבוב לצרעה ע"ש. יש ציפורים גדלים באילן הביאו הבית-יוסף הלכות טריפות והאוכלם מתחזקת תאות המשגל, ויש מקום מיוחד מגדל דגים ידועים מסוגלים גם לזה. ויש בריה מן האש אסלמנדר"א כדאמרינן בחולין ומועיל דמו שלא ישלוט האש הסך ממנה. ויש עוף גדל באויר ואינו נח לעולם על עץ או על הארץ ואני ראיתי עוף זה והנושא נוצה שלו אין עין הרע שולט בו. ויש דגים שיוצאין ליבשה בערב-שבת בין השמשות ונוחים שם ואין חוזרין לים עד מוצאי שבת, כמ"ש האפודי, והעושה לבוש מעור דג זה, אין עובר בו חץ וחנית. הנה כתבתי אלו הדברים משום שנוגעים לעבודת ה', שתדע שאין אלוק מבלעדו, והוא משנה הטבע כעיבור הפתן והחולדה ועורב ובריה שבים שבולע ילדיו ומקיאן חיים, ודג קטן מעכב הספינה בעוקצו, והכל הוא בגזרתו ית' ויש מהן דברי רפואות כדי שתהי' בריא לעבוד ה' כמ"ש הרמב"ם דברי רפואות לסיבה זו, ומהם דברים מרחיקין הנזק ומסירין מומי הפנים שלא יתבייש בין חבריו והמבטל השכרות ושנאת היין הגורם לעבירות והגורם קיום הפירות שלא ירקבו, והיין שלא יחמיץ והקמח שלא יתליע כדי שלא תטרד מעבודת ה' ומחיקת אותיות בנקל לסלק טעיות ותיקון קריאת אותיות מטושטשות. ומהם דברים מטבע המוטבע בבעלי חיים לבקש רפואתם כדי שידע האדם ויתן הודאה לבוראו שנתן חכמה לכל ברואיו, ומהם דברים סגוליים מועילים לאיזה הקדמה להבין דבר התורה, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, דלכן צריך האדם לידע מכל הדברים ויכוין בידיעה זו שכונתו להבין דברים בתורה ולהלל ולשבח ולפאר למי שברא הכל ברצונו לצורך אדם כדי שיעבדו אותו להטיב עמהם בשני עולמות בשכר עבודת התורה והמצות אשר המה עושים. הבט וראה בעמודי עולם אשר עליהם נתייסד העולם הם שבטי י"ה, דכתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שהיו כ"כ דבוקים בתורת משה בשכבם ובקומם ובלכתם בלי פיסוק רגע, תדע שהוצרך יוסף הצדיק להזהירם ולומר אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה כאמרם רז"ל, והטעם שלא יטעה עליהם הדרך, ומדאיצטריך להזהיר להם על זה, מכלל שלא היו מפסיקים רגע מלימודם, אפילו בלכתם בדרך, כי נגד אהבת המקום ואהבת תורתו, לא היו חושבים טרדת הדרך וטרדת הרעב וכל-שכן טרדות אחרות לבטלם מן התורה, ואע"פ שכבר היו חכמים מחוכמים יודעים בנגלות ובנסתרות בסודות עליונות, כ"ש וק"ו שאר בני אדם, שאם אפילו יחיה אלף שנים, לא יוכל להשיג כטפה מן הים ממה שהשיגו השבטים שצריך שלא יאכל ולא ישתה ולא ישן כדי שלא לאבד רגע מלימוד התורה ולחשוב בה, כי לא נברא אלא לזה, ואדם שהוא עם הארץ ואינו יודע ספר כלל, ילך בשבתות ובימים-טובים ובאיזה שעה מהיום בבתי מדרשות לשמוע ומה שישמע מסיפורי אגדות ודברי דרך ארץ, יספר בלילה לאשתו ולאנשי ביתו ובעת שמתכנסים השכנים בלילי טבת הארוכות. גם ידבר ממאורעות הנסים שאירעו בעולם ובזמנו ששמיעה זו מביאו לדבקות השם, ואם אינו בר הכי, גם לזו יספר ממקריות הרעות שאירעו בעולם או בזמנו שזה מביא לו ולשומעים לו לידי הכנעה שלא לחטוא ולזכור יום המיתה, וסיפורי אלה הדברים עושה פעולה לזכך האויר באותו הבל היוצא מפיו, הפך סיפורי דברי הבאי המעפשו ומזיק לבריות. ואל תקשה בעיניך איך הבל היוצא מפי אדם אחד יש בו כח לעשות שתי פעולות הפכיות, לזכך ולעפש, הבט וראה אם אדם נופח בהבל פיו בכלי זכוכית, מתעפש ומתחשך כשוכן עליו עננה, וכלי פארפור"י אינו מזדכך וקונה בהירות כי אם ע"י הבל פה שנופחין בו בשעה שעושים אותו, הרי הבל אחד מזכך ומעפש. גם-כן הבל מדברים טובים נותנים אור והדבר בהופכו, הלא תראה בדיבור עצמו דיבור ממית ודיבור מחיה, כגון מלך שאמר שיסירו ראשו של פלוני מעליו, או שגזר ואמר יסירו מכה זאת מעליו, מיד מרפאין אותו. הרי במילת יסירו ממית או מחיה, גם תראה הרוק ממית והרוק עצמו מחיה, רקק בפני חבירו דרך בזיון או דרך מיאוס, ממיתו. לחש ורקק על מיחוש עינו מרפאו. גם הבל דברי זנות ודברים בטלים מעפש האויר וממית הבריות והבל דברי תורה או דברי מוסר מזכך האויר ומחיה העולם.

1. מי שאומנותו לעבד עורות.