שבט מוסר/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
<< · שבט מוסר · ה · >>


יודע הלבבות ובוחן הכליות, המבין בכל דרכי איש החושבים עלי משכב על רוע מזלם ומתרעמים על מדותיהם ומחכים למות באומרם מה זאת עשה אלהים לנו לגרוע מדרגתינו ממדריגת שרים, זהב להם, הממלאים בתיהם כסף ואנחנו בחוסר כל, ואב א' בראנו ולמה נשתנינו. אין מקום להתרעם ואין מקום להרהר על זה, כי אין דעת שיוכל להשיג דעתו יתברך ודרכיו, כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, והוא האדון הוא בלבד היודע מה שעושה, וכל אשר חפץ עושה בשמים ובארץ, אבל מה שאנו יודעים באמת שכל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. גם ידענו נאמנה, שכל מה שהוא עושה, אע"פ שנראה רע בעינינו, הוא להטיב עם האדם, כי כל כונתו ית' שיעבדו אותו כדי להרבות בשכר ולהגיעו במדרגות המלאכים המקדשים שמו, וידיעה זו יביאנו לפתח התשובה כפי השגת שכלנו, כי האנשים אשר הם עניים אולי בגלגול אחר הרבו אשמה והחזירם בזה העולם שיסבלו צער העוני למרק כל מה שעשו לשעבר ולהטיב עמהם באחרונה ברב טוב הצפון לצדיקים, או הם אנשים שמכיר בהן בתכונת טבעם כפי חיוב מזל שנולדו שאם יהיו עשירים, יתרחקו מן היושר ויבחרו ברע לחטוא ולהחטיא אחרים עמהם עד שיחייב כובד עונותיהם לטורדם מעולם הבא באפס תקוה, לכן גוזר עליהם העוני לטוב להם, או אפשר שהם נשמות עליונות הגונות להגין על הדור ומצערן בעניות כדי שיסבלו עון הדור והדור אוכלים בעבורם על דרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו קב חרובין מערב שבת לערב שבת. או יהיה הסיבה שהוא יתברך חפץ לזכות את בריותיו ועשה עניים כדי שיזכו עמהם וינצלו מדין גהינם כשם שהשיב רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע בשאול לו אם הקב"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם וכו'. ובחר לגזור על אלו להיות עניים יותר מזולתם בהכיר בהם שאלו יסבלו העוני ולא יבחרו מחנק נפשם, מה שאין כן זולתם, והוא על דרך רז"ל "ראוי היה רעה לבא בימי שאול, ובראותו יתברך שהיו גרופית של שקמה הנטיעה כשהיא קטנה נקראת כך ולא יוכלו שאת, הביאה בימי דוד שיוכלו לסבול". או עשה עניים להבין משכן לשכינה דמאנין תבירין כלים נשברים, והוא משל לנשברי לב דילה הם, כדכתיב אני את דכא ועשה עניים דוקא אלו, בהיותם ראויים לפעולה זו כאשר הוא היודע, או אפשר שעשה עניים ועשירים לצורך ישוב וקיום העולם שיהיו עבדים ונעבדים, שאם לא כן מי יזרע ומי יקצור, וכן כל מלאכת היישוב וגם מתרבה הכבוד ובושת פנים בעולם, כי העניים לעולם מכבדים לעשירים ומתביישים מהם, מה שאין כן עשיר מעשיר, דשניהם שוין ובזה לא יחדל כבוד מקרב הארץ. וגם מתרבה המוסר והיושר דאין ספק שעשיר לא יוכל להוכיח לעשיר כמותו, אך כיון שיש מקום לייסר לעני על שאין ידו תקיפה, מתפרסם מציאות המוסר בעולם ומרגילים בו, ובזה יש מקום לקצת עשירים לייסר עשירים אחרים אשר הטו מני דרך בסייוע קהל העניים המיוסרים, וגם עם זה העשירים מיישרים אורחותם כדי שיוכלו לייסר שלא ימצאו מקום לומר לו טול קורה מבין עיניך. ואין מקום להקשות, סוף-סוף ומה חטאו אלו מאלו, שלאלו עשה עניים ולאלו עשירים, דכפי זה אין לדבר סוף, וכיצד יהיה כיון שמוכרח להיות עניים ועשירים מהסבה הנזכרת, ומה גם שלאלו שעשה עניים לא אבדו כלום שבשביל העניות אינם רואים גיהנם כרז"ל, וגם מתרבה שכרם לעולם הבא יותר מהעשיר ובזה נשווה הדבר ביניהם, שהרי העשיר בעבור עשירותו בעולם הזה, נחסר לו לעולם הבא, והעני בעבור חסרונו בעולם הזה מתרבה שכרו לעולם הבא, הרי שניהם שוין לטובה, וגם אם העשיר נהג בעולם הזה כעני, שעזב תענוגי ההבל ועסק בתורה ובגמילות חסדים ונדבק בעניים להחזיק בידם, לא יחסר לעולם הבא בסיבת עשירותו, שהרי רבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ולא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה, וכי נאמר שבעבור עשירותו חיסרו לו מעולם הבא חלילה. או אפשר לומר מעין התשובה השלישית שעשה עניים לתועלת שאר ההמון, דבר או רעב כי יבא בעיר, או איזה מן הגזירות ויצעקו אל ה' בצר להם, כיון שהעני רוחו נמוכה ודעתו שפלה ורעתו רבה, צועק בקול מר הנפש חפצה ובדבקות גדול ושומע אל אביונים ה', ותפילתם לא בזה ומרחם על בריותיו בעבורם ולעולם הבא נותן להם שכר פעולתם שהם בעולם הזה כפועלים לפעול פעולת בעל הבית, ולערב יחלק שלל, וכמה מעלה להם שזכו להיות פועלים של מקום לפעול על ידם הצלת העולם ואע"פ שמדת העני להתרעם כאשר שמעתי באומרו מה אני בעולם, הריני בו כדבר המותר שאין בו צורך, שהנני שוע בכור העוני ואני כמכשול לפני העשיר וכאבן נגף, ואף גם זאת מלבד צער החסרון והשנאה, נפשי עגומה ואוי לי מיוצרי כי מה אשיב ביום שיביאוני למשפט לפניו, כי אין בי יכולת לקיים שום מצוה, ויום הולך ויום בא ואיני מרויח לא ממון ולא מצוה, והריני כרע לשמים ורע לבריות. דע העני שטועה אתה מדרך השכל בדבר הזה, דע כי אין אדם בישראל יחד עשיר ואביון שאינם שוין בכל יום במצות אלו, מאור הבקר ועד לילה, מיד שקם ממטתו אפילו עני שבעניים מברך אל בוראו מאשר יצר ואילך, כי אין לזה מעצור בעבור העניות גם בצאתו מביתו מקיים מצות מזוזה, כי רבה היא בהיות מעמידה בפתח ואינו בועט להסירה, גם מצות מעקה וציצית ותפלה ועניית קדיש וברכו וקדושה וטלית ותפילין, ואחר זה תיקון לימודו מקרא או משנה כפי ידיעתו ונטילת ידים לאכילה וברכת המוציא וברכת המזון ואיזה גמילות חסדים אם בא לידו שהוא דבר שאין בו חסרון כיס, והזן את אשתו ובניו עושה צדקה בכל עת יחשב לו כאמרם רז"ל, ואפילו על מה שהוא בעצמו אוכל, חסיד על זו יתקרי, דכתיב גומל נפשו איש חסד כרז"ל על פסוק זה, וברכת אשר יצר כשעשה צרכיו, וערבית ומנחה וגם מקיים כל יום מצות לא-תעשה כיון שאין עובר עליהן, אלה המצות מקיים אפילו עני שבעניים בכל יום ושאר מצות עשה התלויים בממון כלולב וכדומה, מחשבתו לקיים נחשב למעשה ובהיות כן, מה מקום נשאר לעני לומר איני יכול לקיים שום מצוה בעבור עניותי, ואם-כן מה אני בעולם, הרי מוסיף בכל יום ויום שכר העולם הבא בהיות חוזר כל יום לקיימם, אלא כיון שהורגל בהן, נראה לו כאילו אינו עושה כלום ומשולל ממצות הוא, ומה גם שאף שלא יוכל לקיים כל זה האמור מסבת תוקף עניותו, הרי מקיים אותן במחשבה ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כאמרם רז"ל. ואתה העני כיון שבכל יום ויום בהיותך על האדמה אתה מוסיף מצות על מצות להרבות שכר עולם הבא, למה תקוץ מחייך אע"פ שהם ימי צער, ולמה לא תשמח עם תוספת המצות שאתה מרויח בכל יום, אם בכל יום היית מרויח ממון, היית מצפה ליום מחר להוסיף עוד, אע"פ שבמותך תניח הכל ואוכלים זרים חילך, כל-שכן וקל0וחומר בן בנו של ק"ו, שיש לך לשמוח תמיד ולהתפלל לפני המקום על אריכות ימיך להוסיף עוד על שכר הנצחי. וביודעך זאת, ראוי שתסבול צער העוני באהבה, ושים בלבך שצער העניות מעט בערך השכר שאתה מרויח בכל יום שאתה חי, ואם תצטער שעניותך גורם לך מניעת כבוד הבריות, ואף גם זאת בזיון ושנאה, כדכתיב כל אחי רש שנאהו, שים נא נגד עיניך שכל הכבוד שמור לך לעולם הבא לפני רבי המעלה מלאכים וצדיקים קושרי כתרים, מה שאין כן כבוד אנשי עירך שהוא כבוד בשר-ודם שהיום כאן ומחר בקבר, ובפני אנשי חומר ומועטים, ומה בידך תקח מזה הכבוד ואם ישנאוך מסיבת עניותך, מה בכך ומה איכפת לך כיון שבוראך אוהב ומשרה שכינתו עליך, דכתיב אני את דכא, אם היית יודע שאהבת בוראך תלויה באהבה שלהם, שאם הבריות אוהבים אותך גם הוא אוהבך - ואם לאו לאו, אזי היה ראוי שתבחר מחנק נפשך, אבל אינו כן, ולמה תצטער ממניעת כבוד בשר-ודם ושנאתם ואהבתם. ואם צערך שאין דבריך נשמעין דכתיב וחכמת המסכן בזויה, שים נגד עיניך שהקב"ה שומע בקולך שנאמר כי שומע אל אביונים ה'. ואם צערך על שאין מתחברים עמך להביאך עמהם במסיבה, ואתה יושב בדד, שים נגד עיניך שהשכינה גבך ללוותך, דשכינה שורה על מנין תבירין כנודע, ועוד יש לך גם-כן לשמוח שאם היית מיסב עמהם, מרבים בשיחה וברוב דברים לא יחדל פשע, ונמצא היותך בדד, פרח חטא ממך. ואם תצטער שאין מזמינין לך בשום סעודה כבדה או קלה, שים נגד עיניך תענוגי גן-עדן המוכנים לך וביתר שאת על צער תאות המאכלים שלא הזמינוך לאכול מהן. אך יש לחקור על מה שעיננו רואות מעשה בכל יום, הלא תראה ב' עניים אהובים כשבת אחים גם יחד בהיותם בחסרון הלבנה, רצוני לומר: בחסרון הלבנים שם מטבע בארץ ישמעאל, ואם מתעשר א' מהם, שוב אינו משגיח באוהבו העני, ואדרבא מואס בו ומתנכר עמו ועושה עצמו כאילו לא ידעו מעולם, במקום אשר היה ראוי להודות לשבח לבוראו שגדלו ורוממו ונתן יכולת בידו לרחם על אוהבו להחזיק בידו ולכסות חסרונו, יען אשר מקודם ימתיקו סוד ואיש את רעהו יעזורו בחסרונם, ולמה לא יתן בדעתו שעכשיו שהעשיר לא נתחדש בו דבר מחודש, ועדין שוה לחבירו בכל דבר, ועדין שוה לחבירו בכל איבריו. וכי יעלו בו אבר כנשרים לעוף בהם השמים. וכי נתחדש בגופו גבורת הארי וקלות הצבי, וכי נתרבו שיניו ושאר חברי גופו, וכי אם היה פיסח או סומא נתרפאו מומיו. וכי נתעלה וקנה שלימות המלאכים שלא לאכול ולשתות, ושלא להוציא רעי ומי שתן כמעשה הבהמה, וכי קנה חכמה ורוח הקדש, וכיון שהוא משולל מכל זה, אע"פ שיעשיר כמו אז הוא עתה, ואם יחזור וירד מנכסיו חוזר לכמו שהיה, אם-כן איך יתגאה על חבירו הרש בעבור דבר שבא לידו דרך השאלה שהוא הממון, אף שבעניותם ישבו כשבת אחים גם יחד. אין זאת כי-אם מרוע לב מסבת פיתוי היצר הצורר המתחיל להרגילו אל המרידה בדברי חלקלקות לאמר הרחק מעל העני דרכך ואל יכנס לפתח ביתך מכמה סבות, חדא: דתשעים ותשע מתים מעין הרע ואחד מדרך ארץ, כמו שאמרו רז"ל ואינו של העני הזה יכלה אותך ואת כל אשר לך. ובפרט מקנאתו לך ששניכם הייתם במצב אחד ואתה עלית למרומים והוא בין הדומים רוצה לומר: שפל, מלשון הדום רגליו, טוב לזה שלא תכיר פניו, דחייך קודמין לחיי חבירך. סבה שניה: שבכל משתה של שמחה שתזמינהו, בראותך אותו תזכור ראשונות, הדלות והעוני שהיית בו ותאנח בשברון מתנים ויתהפך שמחתך לתוגה. סיבה ג': אם יארע פעם שלא תתן לו שלום מחמת טרדת שילוחך ממון לארץ מרחקים, מיד צעוק יצעק בבכיה וימסור דינו לשמים בקול מרה ויגיע אליך רעה, הלא טוב לך להתנכר עמו ולתת לו פסת יד על ידי אחרים. כל זה מפתהו יצרו לפתוח עמו בעבירה לשנוא למי שהקב"ה אוהב שהקב"ה אוהב עניים, ואחר זה מפתהו למנוע ממנו מתן בסתר בפיתויים אחרים וכיון שמכניסו ברשתו בעצת שנאת לעני חבירו, מפתהו אח"כ בכל עון ופשע אשר מחייב יכולת הממון לעשותם. לכן אחי שמע מוסרי, ואל קש"ב לדברי יצרך, תן הודאה לבוראך שהגדיל עמך להעשירך מה שלא עשה עם חבירך, ואמור בלבבך לא לחנם עשה אלקים ככה, כי אם לנסות אותי לראות אם אני בועט בעניים כיון שהכרתי בצערם, והדין נותן לרחם עליהם בכל יכולתי, ולהראות להם תמיד פנים צוחקות בכל עת ולקרבם בכל שמחה שיזמין לי הקב"ה, ולחזקם בדברים טובים ודברי נחומים ולהקריבם אל התועלת, באופן שלא יגיע להם מהביוש כדי שיחזיק הקב"ה הממון בידי בהיותו בנסיון שהכניסני, כי בעשותי הפך זאת יראה ה' ורע בעיניו ויחזיר הגלגל לכמות שהיה להשפילני, ויתרומם מזל העני חבירי, ומה פנים יהיו לי אחר-כך לבא אצלו שירחמני, מאחר שאני נתאכזרתי עמו ביום עלותי מאר"ש מצרי"ם, וגם שאר עשירים לא ירחמו עלי באומרם כאשר עשית כן יעשה לך. והנה בראותי דור הולך ודור בא ואיש אשר לו בת חביבה כבבת עינו, שלימה בכל ושמורה, ותדד שינה מעינו, בלילה לא ישכב וביום לא ינוח מלסבב בשוקים וברחובות לדרוש על בן העשירים לתתה לו במוהר ובמתן על כל אשר יגזרו עליו, סרסורי לדבר עבירה. לכן בני החכם, אל תקנא לבך בבני העשירים באותם שהם משוללים מכל חכמה. ורקים מכל דבר הנוגע לשלימות הנפש והגוף. ובהם לא כתב ולא לשון ואפילו לשון צחות. דברי בטלה ומלאים רשע ופשע. ועכ"ז תכלת וארגמן לבושם, והזלים זהב מכיסם למלאות תאותם על כל דבר פשע בכל אשר תאוה נפשם החוטאת. ועכ"ז כל איש אשר לו בת יחידה יפה וברה, מריבים עליו מי יזכה שיפול בחלקו הר האפל הזה ובמאזנים לעלות להרבות בממון. ולהרבות עמו במנחות ובמתנות. ואתה אשר הלוך הלכת בדרכי השם ונכסוף נכספת בעסק התורה והמצות ולא חסרת חכמה שלא למדת ושלימות שלא קנית. ועכ"ז סחובי הבלאות לבושיך וטלאי על גבי טלאי מנעליך. ואין איש משגיח עליך, ואין מי יאמר מה מעשיך, ואין מי יחמוד לחכמתך הדבוקה בנפשך שאין יד שולט בה להסירה מעליך, ואפשר יסיתך יצרך להתרעם על מזלך לומר, תוהה מתחרט על הראשונות, למה לא במזל בן העשיר נולדתי אף שאהיה רק כמוהו, כיון שחסרונו מעלהו וחכמת שלימותי הורידני עד תהום רבה, ולמה לא אבחר מחנק נפשי בראותי חמור עולה בסולם ואני בעמק הבכה. דע ההבדל בינו לבינך, ידוע תדע שיש כלי שיר עשוי מדלעת. ובה שקוע עץ ארוך, ובשערות של זנב הסוס מוליכין ומביאין בה, ומוליד נענוע ערב מאד לשומעיהם עד שמעורר לב נשים וטף ואנשים משוללי הדעת אל הריקוד ולשמוח באותו הקול, בחושבם שקול הערב ונעימות התנועות הוא מהכלי עצמו, והריק השומע קול הברה שבו. חומד וחושק בכלי זו, ואומר בלבו מי יזכני שיהיה כלי זה בחלקי בתוך ביתי יומם ולילה כדי להתייחד עמו, אני והוא יחד להודיע לי לשון נעימתו ועריבות דבריו ואשמחה ואגילה בשיריו ובזמריו. ומוציא הוצאות להגיע לו השעה ומצפה העת שהמנגן יניח לנגן להתייחד עמה חדר בחדר מרוב חשק אהבת הקול ששמע בו, ויהי העת שהמנגן סיים לנגן, והניח הלכי בזווית הבית תלויה. נתן זה החומד ממון הרבה להביא כלי השיר אצלו, והתחיל לנשקו ולחבבו, וקרב לפניו יקר המנחות, והתחיל לדבר עמו לשמוע נעימות דבריו ונועם אמריו, ואין קול ואין עונה ואין כס"ף. ממשמש בכלי לעוררו, פוגע ידו בשערות זנב הסוס הקשור בו, ואז מתפרסם לו דדבר דומם הוא. וכי אומרים לאבן ולעץ הקיצה לדבר, מיד ממרט זקנו וטופח על פניו והולך ובוכה מצטער כל יומו לאמר איך אבד ממון וזמן וכח להלוך אחר דבר דומם, ומצטער על זה כל ימי חייו עד שמת ביגון ואנחה. כך בן העשיר המשולל מכל חכמה, דומה לכלי הניגון הזה, שהמנגן מקיש ומנענע בו, ואותו נענוע גורם להוליד נעימת קול הגורם הריקוד והשמחה, כשם שאב הבן מעטפו בבגדים החמודות וכסף וזהב יכסהו, ומושב הגדולים יניחהו, ואל בית המשתה יביאהו, וכל רואיו חומדים בו בחושבם כי ממנו הכל, וכשלימות לבושו כך שלימות חכמתו ומדותיו, וכל זה בעוד שאביו מנענעו בכח עשרו, ובמות אביו או מאבד ממונו, מתגלה חרפתו ומיעוט ידיעתו, ונשאר כעץ שתול במקום אשר חרבו מימיו הולך ודל עד שעליו נושרות כלם, ונשאר עץ יבש לא יועיל כי אם לבשל הקדירה להדליק המדורה והולך נע ונד. והיה כי ירעב בוחר להיות פחמי או בורסקי או נושא סבל, אוי לאב ואם שביד מי מסרו בתם ועל מי הוציאו ממונם, ווי אבדה נפש על שלא חשקו 'בת"ח' כי אם לזה אשר עלה חרס בידם דאגה בעולם-הזה ומכשול לעולם הבא, והבת מיללת, ולאביה ואמה מקללת, כי בביתה - אין לחם ואין שמלה אין קול קידוש והבדלה, ובליל פסח אין הגדה בכל העדה, עד שכלם מתים ביגון ואנחה, ובאים לגיהנם עד עמוקה שוחה. אך אתה הבחור החכם השלם ודל דומה למרגניתא דלית בה טימי, דומה כנופך ספיר ויהלום הנתון בתיבה של עץ קטנה מהקלים שבעצים מושלכת בטיט חוצות, כל הרואה אותה עובר עליה ואם נכשל בה ירמסנה ברגליו, ואינו עולה על זכרונו מאמר התנא אל תהי בז לכל דבר עד שעבר אחד ירא אלקים וסר מרע וירם את התיבה. לקיים מה בתוכה, ויפתח את התיבה נתמלא הבית אורה, והעשיר עושר רב, עד שעלה למדרגת המלכים, ובאותו עושר סיגל מצות ומעשים טובים ושמחו הוא ואשתו ובניו וכל משפחתו בעולם הזה בעושר ובשם טוב ומתו בשמחה להלוך לנחול שכר עולם הבא. - כך האיש הנותן בתו 'לתלמיד חכם' אף שלבושו קרעים, ועטופו כלים רעים, ואין משים לבו על זה באומרו כי אין אל ודברים דבוקים בגופו, כי הוא רואה מה שבתוכו, ובהסיר אותו עיטוף מעליו מראה תוארו ואור תורתו, ובין מלכים יושב, מאן מלכי רבנן, ובקהל קדושים דורש וגזרת דינו בכל העולם הולך, והוא כמלך על כסאו כלם מוכנים לעובדו מכינים פרנסתו, מלמד דרך את העם לעבוד לבוראם להנחילם עולם הבא, אהוב למעלה ונחמד למטה, - אשרי אשה שככה לה, אשרי איש שכך בחר בחלקו, ואע"פ שיהיה ריק מכל, חתנו החכם ירוממהו, ותורה ודרך ארץ ילמדהו, ובין חכמים יושיבהו, עד שנוהגים בו כבוד וקמים מפניו כתלמיד חכם, זהו בחייו, ובמותו דורש עליו בקבוץ רב וברוב עם הדרת מלך מספר שבחיו, עד שבכח תורתו שאומר עליו מרחיק מעליו כל צר ומשטין ומוסרו ביד מלאכי שלום להוליכו למנוחות שאננות. אם כן אתה הבחור החכם כיון שאתה נמשל למרגליות שבתיבה כמדובר איך יש מקום לעלות על לבך קנאה במי שהוא ריק מכל בעבור לבוש שעליו דבר שאינו דבוק עמו כחכמתך שדבוקה בנפשך, ואם לשעה אין דורש לך, האמת יורה דרכו וסוף הכבוד לבא, לא כן השקר שאין לו רגלים לנפילתה בלי תקומה על אחת וכמה. - והאיש הירא מהקב"ה ובוחר בדברי חכמים וחידותם למסור בנותיהם לתלמיד חכם, שנמצא מוסרם ביד מלכים, דכתיב בתורה )משלי ח, ט"ו( בי מְלָּכִים יִמְלֹּכו, ויזכה לבנים תלמידי חכמים, או מלומדי דרך ארץ יראי שמים, ומעולם אין בתו תבא לידי עוני, דתלמיד חכם אחזורי אפתחא אינו בא. וכמה הפליגו חכמים על זה, ודבריהם ידועים עד שאמרו רז"ל "כל הנותן בתו לעם-הארץ כאילו כופתה ונותנה בפני ארי", שדורס ואוכל, כך העם הארץ מכה ובועל. הביטו וראו באברהם אבינו ע"ה גדול בענקים, מלך מלכים, כבד כמו שדרשו רז"ל על פסוק: אל עמק שוה הוא עמק המלך, שנתקבצו כל המלכים וקבלו לאברהם למלך עליהם במקנה בכסף ובזהב ולא שלח לרבקה כי אם נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם, וכי אברהם שהיה מופלג בעושר שלח דבר מועט כזה. עוד להבין מה יוצא לכתוב בתורה מה ששלח לה, שהוא נזם זהב וכו' דמה יוצא מידיעה זו , אלא נכתב זה ללמדנו שהכלה ואביה ואמה, לא יקחו החתן לשם ממון כי אם עבור השלימות שבנפשו, ולכן אברהם אבינו ע"ה שלח לה דבר מועט לרמוז לרבקה שלא יעלה על לבה לחשוק ביצחק בעבור רוב עשרו כי אם על שלימות נפשו וחכמתו של תורה, דבזה תזכה לבנים מקבלי תורה בסיני בשני לוחות אבנים כדברי רז"ל במדרש דזו רמז לה אברהם בשני הצמידים כנגד שני לוחות התורה, ועשרה משקלם רמז לעשרת הדברות הכתובים בהם, כלומר אם תחשוק בו אף אם היה עני, ששולח מועט, רק בעבור צדקותו, מוטב ואם לאו אל תקרב לפתח ביתי, ורבקה הצדקת הבינה הרמז והודה נגד רצון אביה ואמה הרשעים החומדים ממון ומואסים בדרכי ה' כי חשקה ביצחק להתדבק עצמה בדוף הקדוש אשר מסר נפשו על אהבתו בהקב"ה לזכות עמו לזרע מקבלי תורה. גם דע המשכיל כמה מהגנות והרע, אדם שמסבת צער או דוחק העניות מתאוה למות, זה נראה כאילו קיים כל החיוב המוטל עליו לקיים וכבר השלים עצמו וגורם לעורר הדין עליו למעלה לבקר פנקסו ומוצאים אותו חסר מכל וגוזרים עליו יסורין, תוספת על מה שיש לו. ומה גם שהמתאוה למות נראה כלועג על דברי חז"ל שאמרו על כרחך אתה מת, וזה מורה שהמיתה אינה על-כרחו של אדם, והלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת כרז"ל, גם המתאוה למות הוא כאילו קץ בקיום המצות ובעבודת בוראו, שאם הוא היה שמח לעבוד להקב"ה בהיות עושה מצותיו בכל יום, לא היה חושב שום צער בעולם בערך מה שמרויח בכל יום לעבוד לבורא, דאין שמחה גדולה מזו, והוא משל לאדם שמובטח להיות מלך אחר שיעבוד שבע שנים עבודת פרך, שכל אותה עבודה חשוב בעיניו אין, בערך מה שעתיד להיות מלך. אך אם רואה אדם עצמו שיצרו מתגבר עליו בכל יום כדי להחטיאו ומתיירא פן ילכד ברשתו, אז יתפלל ליוצרו שיצילהו מיצר הרע, ואם באולי יצרי יפתני מצד בחירתי לחטוא לפניך מתאוה אני למות קודם זמני ולא להיות רשע לפניך רגע אחד, זה המתאוה המיתה על צד זה נקרא עובד אלקים, לא המתאוה ומתפלל עליה מתוך צער או דוחק המגיע לגוף. עוד מהרעה חולה, שהמתאוה למות באומרו שטוב מותו מחייו, נמצא אומר שהקב״ה ח"ו עושה רעה במה שאינו ממיתו ושכוונתו להנקם מן האדם ח"ו כסברת המינין, ולא נעלם שלא ברא הקב"ה עולמו כי-אם להיטיב עס בריותיו, וכדכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, וצריך שיחשוב שכל פרצה או תקלה, או מיני יסורין הבאים עליו הם לטוב לו, למרק איזה עון שבידו מגלגול זה או גלגול אחר, או להרבות שכרו למען ישחק וישמח באחריתו. ועוד המחכים למות מעידין בעצמם שאין מאמינים לא במשיח ולא בדין ולא בחשבון ולא בשכר ועונש. לפי שאם תקוע בלב עיקר צפית לישועה והיה מקוה לה יום יום, למה בוחר מות מחיים, שאפשר מחר יבא וינצל מצרתו. וגס אם מאמין בשכר הצדיקים ועונשי הרשעים אחר מותם, איך מתאוה למות להנצל מכל צרה, הן אמת שניצול מצער עולם הזה, אבל הולך בצער גדול ממנו כפלים, במשפטי גיהנם על מה שעשה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובפרט ביעתותא דמלאך המות ביציאת נשמתו וצער חיבוט הקבר, אין זאת אלא שכופר בכל זה וסובר שבמותו ישוב עפר כמו שהיה, ואין דין ואין חשבון על גוש עפר. ועל-זה אמר התנא ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, כלומר אל יבטיחך כדי להחטיאך באומרו בלכתך שאולה תחזור לעפר ואין דין וחשבון על עפר, ונמצא שהשאול בית מנוס לך להנצל מכל עונש. כמו שפירשתי באורך בחיבורי פירוש על פרקי אבות אשר לי. גדולה מזו כל המתאוה המיתה בעבור שהוא בצער, נמצא כל היום בתערומות עם הקב"ה שאינו ממלא תאותו וחושבו לאויב לו ח"ו, וזה מביאו להיות תוהא על הראשונות ולמאוס בתורה ובמצות ולבו מלא כפירות. ובהיות שמאס בחייו שוב אינו מתאוה בעבודת הבורא, וכמת מחשב עצמו ואינו חש על חיי שום אדם, ותמיד הדאגה דבוקה בלבו עד שמרוב הדאגה, מתבלבל דעתו, ומכח שטותו כופר בפרהסיא, וכל מה שבלבו מוציא לחוץ עד שיכלו ימיו ברע וימות באין מוסר. לכן צריך האדם להיות שמח תמיד על איזה מצוה שקיים, ואיך עבד לבוראו עוד יום אחד. ויחשוב בדעתו כי הצער והדוחק שעומד בו - אין, בערך מה שהרויח מהמצוה בעבור שיהיה חי על האדמה. ובהיות דעתו על זה, לא ישגיח על צער ויהיה כרודף כל היום לבקש לקיים מצוה ויוציא זמנו בזה וישכח רישו. צא וראה אדון הנביאים ואב לחכמים משה רבינו ע"ה שבקש להיות כחיות השדה וכעוף הפורח באויר (כדאיתא במדרש פ' וזאת הברכה) ושיניחנו הקב"ה בעולם הזה ולא למות. ולמה כך, נתאוה כך כדי להיות בעולם הזה עוד כדי לעבוד לבוראו ולעשות מצותיו אעפ"י שלא חסר דבר מן התורה שלא קיים, אלא היה מתאוה לחזור ולקיים מתוך אהבה וחבה שהיה עם קונו, ולא היה חושש על הצער להיות כחיה או עוף בערך עבודת הבורא, ועל זה הרבה בתפלות שיניחנו בזה העולם, לפי שכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, דכתיב במתים חפשי, וגם לא המתים יהללו יה. ומה משה רבינו ע"ה שקיים כל התורה כולה ובמותו היה הולך תחת כסא הכבוד ובמדריגות שאין בריה יכולה לעמוד. ועל כל זה רצה לסבול צער גדול בעולם הזה ולא למות, לעבוד לבוראו עוד זמן. קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר כל אדם שהוא ריק מכל המצות ומלא עונות שבמותו מעותד לכל עונשים, שאעפ"י שיעמוד בכל צער ודוחק שבעולם, צריך שלא יבקש למות, כי-אם לבקש רחמים על חייו, ולא יחוש לשום צער שבעולם בערך שמרויח בכל יום לקיים איזה מצוה, ולפחות מה שמתפלל לפניו תפלת השחר ותפלת הצהרים וערבית. ודע שהחולי הזה נולד באדם מהבטלה, שאדם שהוא בצער, אפילו עני החוזר על הפתחים כשמתעסק באיזה עסק העסק טורדו מלחשוב בעומק צער שהוא בו ומבטלו מלבקש למות. וכמה הגדילו רז"ל לדבר על ענין הבטלה כמה רעה כנודע, וציוו שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ובכלל כוונתם שהוא כדי שימצא במה יתפרנס, גם-כן למונעו מלחשוב מחשבות זרות ולהרגיש בצערו כדי שלא יבקש המיתה בפיו. ותלמיד חכם עסק תורתו מונעו מכל זה אם יהיה עוסק בה תמיד ולא יתעסק בבטלה, שהרי התורה בקשה מהקב"ה שיעסקו בה מתוך דוחק כאמרם רז"ל. ועינינו הרואות שעוסקים והולכים ואינם עוזבים אותה, אין זה כי אם שאין משגיחים בצערם מתוך מה שעובדים לבוראם בעסק תורתו.