שבט מוסר/ב
ישמחו השמים ותגל הארץ, כי צדיק מצרה נחלץ זה נח, והוא יסוד עולם כי בלתו עמודי שמים ירופפו וכמעט כל הבריאה היתה חוזרת לתוהו ובוהו ברשעת פועלי און, הם דור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו סניף לכל צבא השמים לפרוק מעליהם עול מי שבראם, וילכו אחר שרירות לבם ויבחרו בכל רע ועלה בעצתם להרבות במטעת כרמים לשתות מן היין להשתכר עצמם, להמשיך תאות יצרם לכל אשר לבם חפץ, לבא על הנשואה ועל הזכור ולערב זרעם שלא במינם עם בהמה חיה ועוף, ועשו כל תועבות אשר שנא ה', והשם יתברך השפיע עליהם מרוב טובו, אולי יחזרו ויתנו לב לשוב מהחמדות שלא לאבד רוב השלוה והטוב אשר השליטם השם יתברך. וכראות כי לא היו שבים, הרעיש עליהם את ההרים והגבעות, אולי יכנס מורך בלבבם לשוב. וגם לזאת לא שמו לבם, והעמיד עליהם כרוז להכריז עליהם הרע העתיד לבא עליהם זה נח, וקבע להם זמן ק"ך שנה בעשיית התיבה שעשה, אולי יתנו לב לשוב, ויתנו כתף סוררת ועוד הוסיפו לחטוא, וחזר וקבע להם זמן עוד ז' ימים מאבלו של מתושלח הצדיק, והשמיע ממרום לכל יושבי הארץ ההספד שעשו למתושלח בשמים, והיו יורדין דמעות של חיות הקדש למטה, כמאמר רבותינו ז"ל (הביאו הילקוט סדר נח). וכוונתו יתברך היה שיכירו מעלת הצדיק כמה היא ואולי ישובו, כאשר ראה כי לא שבו מדרכם הרעה, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כלומר באתי עד קץ כל אחד ואחד מהם, וראיתי שאין צדיק עתיד לצאת מאחד מהם, ולכן הנני משחיתם את הארץ. רק אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, עשה לך תיבת עצי גופר, להסתיר עצמך מהקטרוג, והנך ניצול מכלם עם בניך הצדיקים כמותך ואשתך ונשי בניך עמך, ומכל הבריאה שלא השחית ינצלו עמך, וממך אני מייסד עולם כבתחילה.
ואתה בן אדם שים לבך לדבר הזה, לראותו ולהכירו גודל רחמנותו יתברך עם האדם, ועד כמה מאריך עמו שלא ימות חייב כדי להטיב עמו. הבט וראה כמה האריך עם אנשי דור המבול כדי שלא ימותו חייבים, וכל זה מכחיש (סברת) כת המינין שאומרים שהאדם לא נברא אלא לנקמה, כמו שכתב הרב ברוך בן ברוך ז"ל (בספר קהלת יעקב פירוש על קהלת דף ל"ד ע"ג) וזה לשונו: יש סברא מהאפיקורסים בראותם מקרי הזמן ומאורעותיו הרעים והטובים, שבו הוא מזוג במי ראש ולענה, אמרו שהאדם לא נברא אלא לנקמה ממנו, ואם נותנים לו גדולה לאדם הוא כדי להשפילו ולהשליכו משמי מרומים, כדי שתכבד עליו הירידה, ומצינו שהאדם בעולם הזה לא ישקוט ולא ינוח מרוגזו, וכל ימיו ושנותיו מכאובים ויכלה ימיו בהבל ושנותיו לבהלה, והוא מעותד אל המקריים הרעים העתידים לבא עליו, הן מצד המערכה הן מצד סבובי הגלגלים המניעים את היסודות המחייבים רעות רבות והשחתות גדולות בזה המציאות, הן מצד התחלתו הפחותה הוא ההיולי הראשון[1] היותו בלתי נמצא ומשתנה בכל רגע ורגע, והכל בכח ולא בפועל, ואם מצד השגותיו הם פחותות וחסירות, שהם מן המאוחר אל הקודם[2] ואיך יאמר שיגבר ויעלה אל השלימות איש אשר כזה, נגוע מוכה אלהים ומעונה ע"כ. והנה מכל מה שכתבנו שהאריך הקב"ה עם דור המבול כדי שישובו, מפיל ארצה הסברא הרשעה החשוכה והאפלה הזאת של האפיקורסים אלו ימח שמם בקברם. והכתוב מכריז טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ודרשו רבותינו ז"ל ומרחמיו נותן לבריותיו, כלומר מלבד שהוא רחמן נותן לבריותיו מרחמיו שיתנהגו כמדתו לרחם כל אחד על חבירו. והעולם לא נברא אלא להטיב עם בריותיו, ואדם צועק בצרתו ומציל אותו, וכל התורה והנביאים מכריזים על גודל רחמנותו יתברך, והתלמוד והמדרשים מספרים כבור אל וענותנותו יתברך שמו אשר כביכול כמה מצטער בהגיע רעה על רשע, ואומר קלני מראשי כו'. וכתיב עמו אנכי בצרה. וכמה שמח בהיות משפיע ומטיב, כי כעסו עם הרשעים הוא מטעם שמונעים להשפיע טובו בעולם, וצער גדול הוא למי שטבעו ומדתו להיות ותרן, ומונעים ממנו מלתת ולהרבות להטיב, ועל זה כתיב נוקם ה' ובעל חימה. ורז"ל פירשו מה שפירשו, עיין בע"ז פרק א', אך כפי דרכנו זה הפסוק מכריז על האמור, דכיון שמדתו יתברך להטיב תמיד, ויש רשעים העושים מסך מבדיל בעונותיהם מלעבור השפע, מתמלא חימה לעשות נקמה בהם לאבדם, כיון שאינן שבים כדי שירד השפע ויתרבה טובתו לבריותיו, ואדרבה עשה את האדם מפחד תמיד, כדי שיהיה משועבד לעבודתו כדי להטיב עמו, ואם חטא לפניו מפחדו במקריות הזמן כדי שישוב לטוב לו.
ובהיות כן יש ריע אהוב נאמן שיאהוב את רעהו וישתדל בטובו, אעפ"י שיצפה ממנו גמול - שאיש את רעהו יעזורו, או יש אח שיחזיק לאחיו כל כך אעפ"י שבשר אחד המה אשר מבטן אחד נוצרו, ומצפה ממנו עזרה שולאחיו יאמר חזק, או יש אב ואם שישתדלו כל-כך בטובת בנו אף על-פי שמצפים ממנו כבוד והוד והדר ושיכלכל להם עד זקנה ועד שיבה, כהקב"ה המשתדל כביכול להטיב עם בריותיו, אע"פ שאין מגיע לו כלום, דכתיב אם צדקת מה תתן לו וכו' ומה מידך יקח. והוא מושל בכל ומלכותו בכל משלה, מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים, בורא יוצר ועושה הכל, וכתיב מי הקדימני ואשלם, ועכ"ז ברא עולמו בלבד להטיב עם בריותיו, יש רחמן גדול ממנו, יש מרחם ומטיב כמוהו. ולמה לא יתבייש האדם ותכסהו בושה וכלימה לעבור על צוויו ולבטל אחת ממצותיו חלילה. ילמוד האדם ממדתו לעבוד ליוצרו. מדת האדם שלא יעברו על דברו, ולמה לא ינהג כן בבוראו שלא לעבור על דברו כאשר הוא חפץ בעצמו. מדת האדם שיתרבה כבודו ולמה הוא גם-כן לא ירבה בכבוד קונו. מדת האדם שיכבדו אותו בניו ולמה הוא לא ישתדל לכבוד האב של כלם ה' צבאות שמו, ולמה לא יתקנא האדם מהמלאכים שהם שוכני מרום, והוא בעפר מושבו בהיות לאל ידו להתגבר על מעלתם ולעלות על מדרגתם, כי מה מועיל קנאת אדם על חבירו, להתגבר על מעלתם לעלות על גבי חומר כמותו, היתפאר טיט על גבי טיט - לומר אני למעלה ממך, היש שבח לאבן אשר בראש פינה על היותה על חברתה, אין לשבח כי-אם יציר חומר נברא המתגבר במעשיו לעלות למעלה ממלאכי השרת, ולהכין מושבו תחת כסא הכבוד, וכיון שבידך בן אדם לעלות בסולם זו, איך ולמה תאחר עליתך, ולא די לזה אלא שאתה משבר מדרגות הסולם בקרדומות על-ידי מעשיך הרעים, שהם משברים וכורתים כחרב חדה, ואיך תוכל נשמתך לעלות דרך שם במותך, כי ברצותך לעלות תפול ממרומים לארץ נפילה בלי קימה, ואל מי תקרא לעזרה להקימך, האם העבירות שעשית יעזרוך או שהקטרוגים שמהם עשית יקימוך, ואם תשים פניך לרעיך אשר יפתוך לחטוא שיושיעוך, עוד מי לך פה שתוכל לדבר עמהם, ואם יצוייר שישמעו קולך, יברחו בהחבא מפחד שומעם קול כאוב אשר מארץ מצפצף, ולמה בהיות היכולת בידך להינצל מכל זה, לא תשתדל כדי לבקש ישועת נפשך, כי הרשעים שנאבדו מן העולם, קח אותם למראה וראה מה שהגיע להם, ופרוש מן דרכיהם. ראה דור המבול דשורש חטאתם היה הגאוה שנתגאו (כאמרם רז"ל במדרש פרשת בראשית) (כי הגאוה הוא שורש לכל עבירות שבעולם עד שאומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד כארז"ל), והתחזק בדבר הזה שלא לשמוע בקול יצרך לפתותך על הגאוה, ובנוצחך אותו על הדבר הזה תוכל לנצחו בכל, כי כיון שנעקר השורש הענפים נופלים מאליהם.
והנני מלמדך שלא תכנס ותכשל בטומאת הגאוה, תחילה שים נגד עיניך שאינך מלך, וכיון שיש מושל עליך נמצא אתה בחינת עבד, יש צחוק גדול מזה לפני השמש עבד מתגאה, ולמה תתן מקום להזכיר שפלותך, שנית אם לבשת בגדי משי ובהם אתה מתגאה, דע שאין פחיתות גדול מזה, שאתה מתגדל בדבר היוצא מתולעים, ואם עם מה שיוצא מהם משלים אותך - נמצא שאתה טפל להם. ואם בגדי צמר לבשת ובהם נתגאית - היאמן שבהמה גדולה ממך שעמה אתה מתגאה, ואם בכלי פשתן היוצא השדה שנה שנה נתעטפת, דע כי הוא צומח ואתה חי מדבר, מי גדול ממי, ואם-כן איך תוכל להתגאות בכל זה. שלישית שים נגד עיניך שלא תעמוד ביופיך ובכחך כל הימים אשר אתה חי על האדמה, ובבא ימי הזקנה לא תוכל לנהוג דרכי הגאוה, והיית צחוק לכל מכירך באמרם הזה האיש המשתבח, איך נפל ונשבר והיה לקש. רביעית חשוב בדעתך שדרכך כבהמה בשעה שאתה צריך לנקביך, וגוף המהפך כל פרי טוב הריח והגון לזבל ולסרחון - יש לו מקום שיתגאה. חמישית עלה על דעתך ימי החולאים הבאים עליך, אשר לבך נשבר בקרבך וכחך סר מעליך ולשונך לחכך דבקה וכמרורת פתנים בלשונך, ואתה כארמון נופל וכעי מפלה[3] נופל על ערש דוי והרוח נודף והקדחת מלחך, ואפיסת הכחות גוברות, ודם שבלב מתמעט ומלאך המות לפתח רובץ. שישית אמור בלבך אדם אשר הודו והדרו עור דק אשר גופו מכסה, ואם יסתלק ויתהפך מה שבפנים בחוץ כל רואיו, עיניו יכסה מלהביט דבר מיאוס כזה, ואיש אשר אלה לו יתגאה. שביעית תן דעתך באיש המנוגע מה מיאוס לראותו ומה חרפה להביטו, וכיון שלאיש יקרה זאת, מה מקום יש לו להתגאות. שמינית בשומך נגד עיניך כי לא לעולם חוסן[4], היש מבטיחך שתתנהג כל ימיך בגאותך, ואם היום או למחר נפול תפול, תמצא כל העולם שונאים שלך, ואין מנחם ואין מרחם עליך, וכאשר עשית כן יעשו לך. תשיעית שים נגד עיניך לכל הגאים שקדמוך מה עלה בידם, כי היו לקלון ולחרפה לכל באי עולם, ראה מה שאירע לנבוכדנצר שגאותו גרמה לו להתהפך לבהמה, והמן מרוב גאותו ירד לתחתיות ארץ, ודור המבול היו לקללה לכל באי עולם באומרם מי שפרע בדור המבול. עשירית שים תמיד נגד עיניך שגאותך אינך יכול לנהוג בה כי-אם בהקיץ, ובעת שתישן יכולים לסבבך צעירים ממך לימים, ועליך יצחקו ויתנו עליך רוק, ובפיהם ירימו קול בחירופים וגדופים ואתה מושלך כאבן דומם ואין קול ואין עונה, יש בזיון גדול מזה. אחד-עשר אם תרעב יש כח בגאותך להחזיקך ולהעמידך בלי אכילה ושתיה, לא כן כי-אם פניך משתנים וכחך סר מעליך, וכי איש אשר חייו תלויים על פת לחם יש לו מקום להתגאות. שנים-עשר אם המתגאה מתגאה בחכמתו, ישים נגד עיניו חכמת הראשונים כגון רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ודואג ואחיתופל שהיו שואלים על מגדל הפורח באויר[5] שלש מאות שאלות ותשובות, וחכמת רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר שלא למד עד שיחת מלאכים, שיחת שדין ושיחת תמרים, כמו שהאריכו רז"ל בהפלאת תורתו וחכמתו, וכן בחכמת כל חכמי התלמוד (וכו'), ובעלות כל אלו החכמים בדעתו יכיר חסרונו ודקותו ושפלותו וישפיל גאותו, ואם מתגאה בעושרו יאמר בדעתו כיון שאם במציאות היה העושר כעושר המלכים ויועצי ארץ שהוא כלא חשוב, ואם מתגאה בגבורה יאמר בדעתו כיון שלא הגעתי לגבורת יהודה ושמשון אשר מקולם נפלו ערים בצורות ויעתק צור ממקומו, מה גבורה יש לי כדי שאוכל להתגאות, וגם יחשוב כי בזקנותו סר כחו מעליו, ואם ברוב בנים מתגאה, וכי כולם חכמים כולם נבונים, כולם עשירים כלם בלי מום הם, ועוד מובטח הוא שלא ימותו בחייו, הרי רבי יוחנן היה מכריז ואומר דין גרמא דעשיראה ביר[6] כאמרם חז"ל, ועוד אם ימותו כולם מיתת עצמן היה לו לשמוח במיתתם, דאפשר אחד יפול במים ויחנק או יפול מן הגג, וכאלה מן המקריות שמתגלגלים בעולם או יתקצצו בחופתם. ואם ביופיו מתגאה - יכול להיות יפה יותר מיוסף ולא נתגאה, ואם יהיה בתכלית היופי, ישים בדעתו כי בימי הזקנה והשיבה פניו משתנים וקמטיו מתרבים וצעירים ישחקו בו, כי אז דומה לקוף כאחז"ל במדרש קהלת. שלשה עשר ישים בדעתו תמיד בשורשו כי ילוד אשה הוא, ועבר במקום השתן ב' פעמים, א' כשהולידו אביו, ב' כשילדתו אמו, ולאיש אשר אלה לו נשאר לו צד להתגאות. ארבעה עשר גדולה מכולם, יזכור תמיד יום המיתה, ואז בלי ספק יכנע לבבו הערל ויחלש כחו ותסתלק גאותו. חמשה עשר יאמר בלבו מי שמקוה ברוב תאותו שיתהפך במותו מיד לרימה משום שאך בשרו עליו יכאב, איך יוכל להתגאות כמו שפירש החסיד כמוהר"ר יוסף יעבץ ז"ל על משנת מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, כלומר תקותו שיתהפך מיד לרימה. הרי חמשה עשר דברים כמנין גאו"ה שישים האדם נגד עיניו (לשבר גאון עוזו גם ישים האדם נגד עיניו) כי השפל לא יפול לעולם, שכן תראה שכל יושב על הארץ אינו יכול ליפול כיושב על הכסא שיפול וישבר מפרקתו, וכן יסתכל באילן שהשורש הטמון בארץ, המובחר שבו והענפים שמתפשטים כל כך ועולין - מתרככין ונחלשים כי דקות המה. ישים דעתו בשמיר שמשבר הרים וסלעים, ושמירתו היא בחלוש שבמתכות - תיבה של עופרת שהוא דבר רך ולא היה יכול לשברו. הנה הבהמות והחיות אשר כח אבנים כחן - ניצודים ונלכדים ביד האדם, והיתוש והשלשול מרוב דקותו ושפלותו אע"פ שמזיקין אינו יכול לצודם. הבט וראה בארזים הגבוהים שמסיבת גובה קומתו קוצצין אותם לבניינים וחציר גגות הסמוכות לארץ אין מי שיגע בהם, ראה העפר הדק והנוצה - מרוב קלותם ושפלותם ברוח קימעא עולים למעלה, וראשי האילנות הגבוהים נוטים למטה, הבט בתורה וראה אברהם אבינו ע"ה שהמשיל עצמו לעפר ואפר (דבר שלא יועיל לכל, דעפר ואפר מעורב אין שום הנאה ממנו, דכתיב ואנכי עפר ואפר), זכה להיות מרכבה לשכינה, מעלה שאין למעלה ממנה, וסמא"ל שהיה בשמים ונתגאה ומרד בבוראו השליכו הקב"ה לארץ. נבוכדנאצר נתגאה ואמר אעלה על במותי עב אך אל שאול ירד, הרי כל המתגאה ירד, והמשפיל עצמו עולה. ראה לנח על שלא נתגאה באנשי דורו זכה לעלות למדרגת אדם הראשון, יציר חומר, כפיו יתברך להיות אב לכל באי עולם, דכולם בשם בני נח מתכנים, דכל המשפיל עצמו מגביהים אותו מן השמים, כדאיתא בזוהר פ' חיי שרה דף קכ"ב ע"ב, תוספתא: זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא[7], כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא: מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב ויהיו חיי שרה וכו'. מאה דאיהו חושבן רב כתיב ביה, שנה דאיהו זמן זעיר, זעירו דשנין חד, אזעיר ליה, שבע דאיהו חושבן זעיר, אסגי ליה ורבי ליה (דכתיב שנים), תא-חזי דלא רבי קב"ה אלא לדאזעיר ולא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר נפשיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא לההוא עלמא עכ"ל.
ואל יאמר אדם הנני קונה מדת השפלות כי רבה ויקרה היא, ואלך בדרך שלבי חפץ אחר תענוגי בני אדם לשתות במזרקי יין, ושפלותי יגן עלי, הבט וראה בנח אחר שהתורה העידה עליו מצדקותו ותמימותו, דכתיב נח איש צדיק תמים היה. ובהיות נח צדיק תמים כולל שפלותו וענותנותו, ועכ"ז כיון שנמשך אחר היין כמה נתבזה עד שהכתוב קראו איש אדמה, כלומר איש כולו אדמה כאחד הריקים מחובר לחומר, והכתוב מילל עליו דכתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל וכו'. י"ג ווי"ן נזכרין בענין היין, לשון וי ויללה כאחז"ל. שא נא עיניך וראה מה שכתב מוהר"ם אלשי"ך ז"ל במוסר היין פרשת נשא (דף רמ"ה ע"ג) וז"ל:
תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם, ומה גם למתקדשים ומתוועדים אל החנות, כי יקראו איש את רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן נצב על עין המים באמור אליו, לך נרוה דודים עד הבוקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים[8], כי במה יודע איפוא, כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש, כי כוס בידך מלא מסך אך שמריה אשתה למען בריתך, וגם עליך תעבור כוסי רויה ולקחתי מנחתי מידי למעני, ויהי הקשר אמיץ ביני ובינך אהבת עולם מעתה ועד עולם, כי נזכור אני ואתה יושבים צמדים שותים במזרקי יין, כוס מלא ברכת ה' מלא הין, וגם אתה אלי על הין הין, ופי פערתי ואשאפה פעם אחד ולא אשנה כי לזאת יקרא חפצי בך, וגם אתה קבעת כוס חמתי שתית מצית, ומי כמונו רעים אהובים אהבת עולם לא תשכח ויקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם, ויחמו בבואם לשתות, שתו ולעו וירום לבם, ויהיו כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעינו כמלך, כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר, ובגובה לבו ישתרר גם משתרר על השתיה כדת, גבורים לשתות יין. והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צדה ברך יברך, כי יראה על כל כוס וכוס תילי תילים של ברכות, זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף[9] כה לחי, תעמוד אחי בשמחתך ביום חתונתך, וזה ישיבהו ויאמר גם את בדם בריתך וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם, אך במרעיתם וישבעו יצא לבם, ויחלו לשתות בכלים מכלים שונים רבים ונכבדים מהראשונים, וימלאו את כליהם כאשר יכלו שאת עד יגר מזה, ואז יתהלל המתהלל באמת באמור מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה ורחבה, ובמדה שאדם מודד בו מודדין לכל אחד מהמסובין עד יצא מאפם, ומכל היוצא מפיהם, כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואזי למי, אוי למי אבוי, זה נופל כשוכב בלב ים וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו - עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה וימירו את כבודם כפי חזיר בצואה עוברת, ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום, והן זאת רעתם כי מר הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו - בגזל ועריות, כי ממשוך איש ביין את בשרו - יבא עד ככר לחם וילסטם את הבריות, כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו', וגם לץ היין הומה זימה כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה, כי בהשליך נפשו אחרי גוו נמשל כבהמות נדמו וכו' עד יחדיו ירננו, כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות, ומה ירמזון עינים אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם, כי מי שלח ידו ביין ונקה, כי אבינו הראשון חטא בו כאמרם חז"ל, גפן היתה וכו' סחטה ענבים ונתנה לו, וימת הוא וכל זרעו, ונח מצא חן בעיני ה' ופשע ביין ונאשם, ואצילי בני ישראל (בני אהרן) שתויי יין נכנסו, עברו ונענשו, ומורם מהם כיוצא בהם. והן אמת כי אשר שתו וישכרו בימים ראשונים אשר היו לפנינו כאשר נכון היה הבית וארמון על משפטו, וחטאתם לא כבדה מאד כי רוב טובתם התעה אותם, ועל כן רבים שתו נימא, אך עתה כי הנה בעונותינו הרבים רבים ישתו לא נימא, כי אל ישמח ישראל אל גיל כעמים כו' כי יראה כי אזלת יד, כי נפלה עטרת ראשינו וגלינו מארצנו ושכינת עוזנו בקרב העמים, ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות ברע ובושת הפנים כיום הזה, כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. ואף לזאת יחרד כל לב, כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו יין להתהולל בו. ומי האיש אשר הוא יהודי ולו דמוע תדמע עינו לילה מאין הפוגות, כי עיניו רואות וכלות עכו"ם אשר הבל המה, מעשה תעתועים מינייהו היא מלכי ואפרכי ועבדי השם אשר לו הגדולה ואין זולתו כי יוצר הכל הוא, נתונים תחת און עובדי כוכבים ומזלות, ומבטן מי יצתה הרעה הגדולה הזאת אם לא מרוע מעללנו אנחנו ואבותינו, כי מידינו היתה שפחה כי תירש גבירתה, ולו חכמו נשכילה זאת, קרענו את בגדנו ונלבש שק ואפר, ונצא בתוך העיר ונזעק זעקה גדולה ומרה עד פור התפוררה אדמתינו וגוייתנו, ויקרא זה אל זה ויאמר לכו ונשובה אל ה' בצום ושק ואפר, ואל תתן פוגת לו עד יכונן ועד יקים את סוכת דוד הנופלת, ולא די שלא יעשה כן, כי אם שתחת היותם כאבלים כל ימיהם, ולבלתי מלא שחוק מפיהם, הלא יאמרו נקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, ולא יאמרו איה ה', היש ה' בקרבנו אם אין. כי עונותינו היו מבדילים בינינו ובין אלהינו, הלא נכלם כי אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, ואבחר דרכי ואתנה שכר לאובד ויין למרי נפש, ואשבה משומם ואבכה בצום נפשי, ואפר כלחם אוכל ושקווי בבכי משכתי עד ישקיף וירא ה' משמים, לתקן עולם במלכות שדי וישמח ה' במעשיו וישראל ישמח בעושיו עכ"ל.
גם שא נא עיניך וראה מה שכתב הסמ"ג ז"ל (דף י"א ע"ד) על פסוק השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. במצותה כתוב וז"ל: אזהרה בענייני גאוה וענוה, שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא ואומר בפרשת ואתחנן, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וכו'. וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך, פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא שיש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה כתיב, הלה' תגמלו זאת וכו'. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ואיך לא תגמלהו בטובה ושבח הכתוב הענוה, שנאמר והאיש משה עניו מאד. ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה[10] שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ונאמר עקב ענוה יראת ה'. ודרך שתשרה שכינה על הענוים, שנאמר אשכון את דכא ושפל רוח. ודרשינן במסכת סוטה שכל המשפיל עצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת, שנאמר לב נשבר ונדכה וכו'. ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב"ה וממלא רצונם, ואע"פ שלא התפללו עליה, שנאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות, כלומר מה שחושבים בלבם. צאו וראו מה שפירש דוד מלך ישראל, ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה, כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו, לכך היה שפל לפני המקום שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו, כמו שאמר למיכל והייתי שפל בעיני ולפני אנשים, כשקלל אותו שמעי בן גרא אמר הניחו לו, וכל זה גרמה לו הענוה היתירה. והאריכו רז"ל בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה שנקרא תועבה, כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולא יראו בנחמת ציון, כדכתיב כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא ר"ל עם עניו, וכן תרגם יונתן עם ענוותן. ואומר בספר משלי גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ואמרו רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, ומותר האדם מן הבהמה אין - כי אם מקום עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות נחת רוח עכ"ל.
ולמה יתלבש האדם בגאוה שהוא לבוש מלכו, דכתיב ה' מלך גאות לבש, בהיות דבר גלוי ומפורסם לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהלובש פורפירא של מלך מתחייב בנפשו, ונמצא זה הורג עצמו בידיו וידון במשפטי גיהנם עם חבריהם המאבדים עצמם לדעת. נקוט כלל זה בידך, שכל המתגאה כל ימיו מכאובים ודאוגים, כי הוא מרוב גאותו ורום לבבו כולם כאין נגדו, וכאילו חייבים לעובדו ולקום מפניו כעבד לפני רבו, ולישב ראש על כל נשא ורם, בין זקן ונשוא פנים, בין כהן גדול הנכנס לפני ולפנים. ובעיני כל רואיו חשוב כקליפת השום, ואין מי שישגיח עליו לכבדו כנפל טמון, ובבואו במקום אנשים אפילו קטן שביניהם לא קם ולא זע, ואם ידבר אין שומע, ובראות בזיונו מחזיר עורף להלוך הלום, ואין אומר ואין דברים מאיש או תינוק לשלחו לשלום. ובראותו כך, כלימה תכסה פניו ומרורת פתנים בקרבו מרוב בושתו, כי כפי גאותו וחשיבותו בעיני עצמו, כל זה קוצים כשיכים בצדו. ונמצא שכל עת ורגע מתמלא עברה ולבו מלא דאגה, ורוב שמחתו תוגה. באומרו אך איש שר ואוהב, חושבים אותו כאויב. ומאורעות אלו תמיד לו ערב ובוקר וצהרים, עד שמרוב צערו נופל על ערש דוי. צועק אוי ואין עונה. וכדי שירחמו עליו מודה ומכריז, ואדם אין ואין פונה. באומרם לא כן בדיו[11], אלא מפני שקרקע עולם הזיקתו והחיים הרחיקתו, מודה ועוזב - ובאמת הוא כוזב. ואם יקום ממטתו ישוב לשטותו, ומניחים אותו סולד בחילה אולי יהיה לו מחילה. ואם ימות באולתו, מיתתו כפרתו, והוא משתומם על המראה איך איש כמוני בדד, כאיש אשם שודד. ובראות כן על-ידי ממון כל רופא הוא דורשו, ואם אין לו מוכר לבושו. אולי יעלה רפואה למחלתו אשר גרם בגאותו, ולמה אתה בן אדם אתה בונה בגאותך, בית מושב רופאים ומשכנות וקינות המוזרות בלבנה[12]. הבאות להרים קינה באוי ואבוי. על כל בית ומבוי, בהבל שבפיהן מקוננות, ובלבן מלות שונות, בוכות בעיניהן, ושמחים בקרביהם. מצדיקות בפיהן, ברוך מי שגזר כך לכל בריה, ומתי יבא אכילת ההבראה, לקיים מצות מנחם אבלים, באומרן להן האדם הבל הבלים, קחו נחמה בלבבכם, כי כך יארע לכם, זקן ונער, חכם ואיש בער.
- ^ וכבר אמרו עליו שהוא סיבת ההפסד והכליון לפי שהוא לובש צורה ופושט צורה
- ^ כלומר שהשגת האדם להשיג בעליונים הוא קשה, לפי שהוא הולך בה ממטה למעלה ע"י חקירת הטבע ועל-ידי זה בא לידיעת האל
- ^ לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י"ז היתה מעי מפלה
- ^ הממון והנכסים
- ^ משנה היא פרק ד' דאהלות, ופי' תיבה ארוכה כמגדל תלויה בחבלים, ויש מפרשים ראשו של למ"ד למה היא גבוה מכל שאר האותיות
- ^ זה עצם של בן עשירי שמתו לו כל בניו
- ^ שמשפיל עצמו בעולם הזה
- ^ כוסות יין
- ^ כלומר שמביא קצף הקב"ה על העולם
- ^ פירוש: למנעלה
- ^ לא אמת כזביו
- ^ נשים המתקבצות לטוות לאור הלבנה