ש"ך על יורה דעה תב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה תב |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) לפיכך אם כו' אלא יום אחד. כלומר שעה אחת:


סעיף ב[עריכה]


(ב) אבל אם היה לבוש תפילין א"צ לחלצן. לפי שאף בשעת אבילות מניח תפילין ואינו חולץ אלא ביום ראשון לבד ולא תהא שמועה רחוקה חמורה מיום ב' של אבילות קרובה עכ"ל רמב"ן:


סעיף ד[עריכה]


(ג) אסור להחמיר כו'. אם לא על אביו ואמו או אדם גדול שהיה רגיל להקשות לו בדבר הלכה דהוי מסתפי מיניה אם בא לעשות מילתא יתירה לכבודו מותר כ"כ הב"ח בסימן ש"מ סעיף כ"ה בשם א"ז:


סעיף ה[עריכה]


(ד) השומע כו' אלא יום אחד. כלומר שעה אחת ומכאן פסק הב"ח לישב במוצאי שבת שעה א' על הארץ ולנהוג אבילות ואפי' אם חל יום הז' בשבת צריך לנהוג אבילות שעה אחת במוצ"ש דהא הכא אף על גב דדברים שבצנעא נוהג בשבת לא נפטר בזה וצריך לעשות במו"ש מעשה שניכר בו משום אבילות עכ"ד ולפע"ד ל"ד כלל דהכא כיון שחכמים חייבו לנהוג אבילות כראוי עכ"פ שעה אחת וביום השבת אין נוהגין אבילות רק במקצת א"כ מעולם לא נהג זה דין אבילות כראוי אפי' שעה אחת לכן חייב למוצאי שבת או למוצאי הרגל לנהוג אבילות שעה א' אבל מי שנהג אבילות ז' ימים ובתוך הז' חל יום השבת למה יתחייב באבילות במו"ש ואפילו זלזל במקצת הימים ולא נהג אבילות קי"ל לעיל סי' שצ"ז דאין צריך להשלים וכ"ש יום השבת דנהג אבילות כדינו. עוד האריך הב"ח להוציא דברי הר' יחיאל מפשטן ופסק דאם חל יום ז' של אבילות בשבת צריך לנהוג דברים שבצינעא כל היום כיון שאינו נוהג בשבת אלא דברים שבצינעא והביא ראיה ממאי דקי"ל בסעיף ב' דצריך שיעשה מעשה הניכר משום אבילות וכל מעיין ישפוט בצדק דדעת הר"ר יחיאל דגם בשבת אמרינן מקצת יום ככולו ונוהג מקצת יום השבת ותו לא ואין חולק עליו בזה והכי משמע פשט לישנא דש"ס ופוסקים דלא לישתמיט חד לפלוגי בהכי ול"ד לדלעיל סעיף ב' מטעם שכתבתי בסמוך:


סעיף ח[עריכה]


(ה) אלא דין שמועה קרובה. ומתחיל למנות ז' ול' משעה ששמע וכתבו הב"ח והדרישה בסי' שצ"ט בשם מהרש"ל דלפי זה היכא דמת ביום א' ונקבר ביום ב' אע"פ שהקרובים שהיו אצל הקבורה מונים מיום הקבורה כי אז היתה סתימת הגולל מ"מ אותן שלא היו אצל הקבורה ולא נודע להן שמת עד שהגיע יום ל' מיום הקבורה א"צ לנהוג אבילות כיון דיום שמועה דידהו הוא יום ל"א מיום המית' וה"ל שמועה רחוקה דלגבי דין שמועה יום המיתה הוא עיקר ע"כ:


סעיף ט[עריכה]


(ו) אלא יום א'. כלומר שעה א':


(ז) שמע לזה היום כו'. וכן במתו לו שנים זה אחר זה כדלעיל סימן שע"ה ס"י:


סעיף י[עריכה]


(ח) עולה לו אותו שבת למנין שבעה. ושוב הרגל מבטל ממנו גזרת ז' כדלעיל ר"ס שצ"ט:


סעיף יא[עריכה]


(ט) מי שהתפלל כו'. ע"ל ס"ס שע"ה מ"ש בזה:


סעיף יב[עריכה]


(י) אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה. והעט"ז השיג על זה דהא טעמא הוא דמתענין מפני הסכנה דריע מזליה ביום זה שמת אביו או אמו וא"כ אין חילוק ולעולם יש להתענות יום המיתה עכ"ד וכן משמע בתשובות מהר"י ברין שהביא בב"ח גם בתשובת משאת בנימין סימן פ"ד הקשה על דברי הרב דאטו שני אחים שדרים בעיר אחת א' מהן היה אצל מיתת אביו והב' לא היה בעיר כשמת אביו וקודם הקבורה בא גם הב' שאז הא' יעשה יאר ציי"ט ביום המיתה והב' למחרתו ואיכא משום לא תתגודדו וגם דמי לחוכא ואיטלולא ואנן בעי' דרכיה דרכי נועם עכ"ל גם מדברי שאר אחרונים משמע דלעולם מתענין יום המיתה ולא יום הקבורה ובתשו' מ"ב שם כתב דדוקא משנה ראשונה ואילך אבל בשנה א' לעולם עושין יא"צ מיום הקבורה דאל"כ לפעמים לא ישלים אבילות י"ב חודש כגון אם מת בע"ש בר"ח שבט סמוך לשבת שאין פנאי לקברו קודם שבת ויקבר ביום א' שאחריו שהוא ג' שבט ואם אתה עושה היארציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבלות יפסוק באותו יום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר הוי דהאבילות מתחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד ג' שבט עכ"ל ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחלק שנות היאר ציי"ט ולומר דבשנה ראשונה יש לעשות מיום הקבורה ואחר כך מיום המיתה גם מדברי כל האחרונים שכתבו סתמא דיש לעשות ביום המיתה משמע גם שנה ראשונה וכן משמע בת"ה דלקמן דגם בשנה ראשונה עושים היאר ציי"ט ביום המיתה ולענין קושייתו נראה לי דבלאו הכי נמי קשה דהא לפעמים משכחת לה דיום המיתה יהא מרוחק הרבה מיום הקבורה כגון שהוליכו למקום אחרת וכה"ג כגון שמת בר"ח ניסן ונקבר בי"ד בניסן דאין האבילות מתחיל אלא מיום הקבורה וכדלעיל סימן שע"ה והיאר ציי"ט מתחיל מיום המיתה ודוחק לומר דלענין אבילות די"ב חודש אזלינן בתר יום המיתה וגם דוחק לומר דאם אירע בכהאי גוונא יש לעשות היארציי"ט קודם י"ב חודש וכן משמע בת"ה דלעולם עושים היאר ציי"ט בסוף תשלום האבלות ולעולם מונים האבלות די"ב חודש משעת הקבורה שכתב על מי שמת אביו בר"ח ניסן דמן הדין מיד שיכנס אח"כ ר"ח ניסן שלים האבילות דהא כבר כלו י"ב חודש אלא שהעולם נוהגין דאפי' בר"ח ניסן כל אותו היום אין מבטלין דין אבילות די"ב חודש ואפשר משום דאמרינן קדיש וברכו ומתענים כיום שמת בו אביו הוא לכן נוהגין ענין אבילות באותו היום אבל מן הדין אין צריך וגם נ"מ למי שמתענה ואומר קדיש וברכו ביום המיתה והוא מת ביום ונקבר למחר דאבילות לעולם מיום קבורה מנינן עכ"ל ע"כ נראה דלעולם יש להתענות יום המיתה אלא דאם אירע דיום המיתה מרוחק מיום הקבורה ג' או ד' ימים או יותר יש להתענות בשנה ראשונה ביום הקבורה כדי שיעשה היאר ציי"ט בתשלום האבלות כיון דלא אפשר בענין אחר וגם כיון דמילתא דלא שכיחא היא יש לסמוך בכה"ג אמ"ד לעשות ביום הקבורה ומשנה ראשונה ואילך יתענה ביום המיתה אבל מי שמת אביו ונקבר בו ביום או ביום שלאחריו יש להתענות ביום המיתה אף בשנה ראשונה כנ"ל ודו"ק:


(יא) העיקר להתענות באדר ראשון. ובא"ח סימן תקס"ח מסיים הרב מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם וכ"כ מהרש"ל שכן נוהגין והביאו הבית חדש:


(יב) ואם מתו בשנת העיבור כו'. וה"ה אם מתו בשנת העיבור באדר הראשון מתענים בשנת העיבור באדר הראשון וכן כתב מהרש"ל שם דפשוט שאם מת בראשון או בשני שכך מתענין בשנים המעוברות: