ש"ך על יורה דעה שעד

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה שעד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

(א) חוזר ליטמא כו'. כלומר דאע"ג דאינו מטמא עליו אלא כשמצא ראשו ורובו היינו לטמאות לכתחלה אבל אם כבר קברו חוץ מאבר א' חוזר לטמאות על אותו אבר ובזה חמור מהקרובים שאינו מטמא להם אלא א"כ הם שלמים כדלעיל ס"ס הקודם:

סעיף ג

(ב) אזלינן בתר רוב הנמצאים שם אם לא שנוכל לומר כל קבוע כמחצה כו'. כצ"ל ור"ל דאזלינן בתר רוב העוברים ושבים המצויים שם או בתר רוב עיירות אם רובו עובדי כוכבים א"צ לקברו ואם רובו ישראל הוי מת מצוה ולא אזלינן בתר העיר הקרובה אפי' בקורבה דמוכח אלא בתר רובו אזלינן דכל דפריש מרובא פריש כן הוא בתשו' הרשב"א סי' פ"ג ס"ק ח':

(ג) שנוכל לומר כל קבוע כו'. כגון שידוע שהיו כאן ט' עובדי כוכבים וחד ישראל ונהרג אחד מהן במקומו דה"ל קבוע לא אזלינן בתר רוב עובדי כוכבים אלא הוי כמחצה על מחצה וכ' העט"ז ולחומרא ואין הכהן מטמא עכ"ל ר"ל דכיון דהוי כמחצה על מחצה אם כן הוי ספיקא ואזלינן לחומרא וצריך לקברו ומ"מ אין הכהן מיטמא מספק כדלעיל סי' שע"ג ס"ח:

סעיף ה

(ד) וה"ה גר כו'. ואע"פ דבמרדכי כ' דגר מתאבל על אמו היינו למ"ד אבילות יום ראשון דאורי' ולא לדידן דקי"ל לקמן ס"ס שצ"ט דהוא מדרבנן וכן כ' בד"מ:

סעיף ו

(ה) אינו אלא מן המתמיהים. ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם. שם בהגמ"ר ואע"ג דמי שרוצה להחמיר ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו וכמ"ש הרב בסוף ההג"ה היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל. נ"ל:

(ו) הפסולים לו לעדות כו'. עיין בח"מ סי' ל"ג איזהו פסולין לעדות ומ"מ נראה דדוקא פסולי עדות מחמת קורבה דשאר ולא פסולי עדות מחמת קורבה דקידושין כדלקמן בסעיף שאח"ז והכי נהוג שאינם רוחצים כי אם בפושרים גמורים. ת"ה שם:

(ז) דהיינו עד אחר שבת הראשון. הן סמוך הן מופלג וכ' הב"ח דכ"ש דאסור לילך לסעודת מצוה כגון ברית מילה עד מוצאי שבת ע"ש ובתשו' משאת בנימין סי' פ"ג כ' וז"ל קרובי המת שאינן חייבים להתאבל ומ"מ מראין קצת סימני אבילות ראיתי מקומות חלוקים בזה יש מקומות שנוהגין רק פסולי עדות למת מראין אבילות אבל הכשרים לעדות אין מראין אבילות כלל ויש מקומות שאפי' שלישי ברביעי מראין אבילות והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג נראה דאין להראות אבילות רק הפסולים לעדות וכדעת תרומת הדשן סימן רצ"ח מ"מ נראה דאין כל הקרובים שוים לזה אלא קרוב קרוב קודם ואותם קרובים שמן הדין היו חייבים להתאבל ממש כדאמרינן כל שאתה מתאבל עליו אתה מתאבל עמו אף ע"ג דהאידנא לא נהיגין הכי מ"מ באבילות ממש צריכין להראות אבילות ביום המית' או ביום השמוע' אם הוא תוך ל' עד מוצאי שבת הא' ואין להחליף מבגדי חול לבגדי שבת וגם אין לרחוץ בחמין גם לא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת גם אין לשנות את מקומם בב"ה אבל במו"ש מותר בכל דבר בין אם הוא מופלג או סמוך ואותן הקרובים שמן הדין אין מתאבלין אין להחמיר עליהן ברחיצת חמין וחפיפת הראש ולא בחילוף בגדי שבת כל כך ודי להם בבגד העליון של חול ושלא לאכול חוץ לבית וכ"ש אותן מקומות שנהגו דאפילו הכשרים לעדות מראי' קצת אבילות שאין להחמיר כל כך עכ"ל ומ"ש להתיר ברחיצת חמין וחפיפת הראש באותן קרובים שאין מתאבלים עם מי שמתאבל עמהן אין נראה כן מדברי ת"ה והרב דהא אוסרי' ברחיצ' על קרובי המת הפסולים לעדות דהיינו שני בשני אע"ג שאין מתאבלין גם מ"ש להחמיר שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת כאותן שמתאבלין אין נראה כן מדבריהם אלא משנים רק קצת מבגדיהן ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג:

סעיף ח

(ח) אין מתאבלין עליו כו'. משמע דמיירי דלא קים לן שכלו חדשיו והיינו שהשיג הב"י על הגהת אשר"י וז"ל ואיני יודע למה התנה שלא גמרו שערו וצפרניו כו' דלא כהב"ח שכ' על הב"י ומ"ש הגהת אשר"י ולא גמרו שערו וצפרניו כו' היינו משום דאי גמרו שערו וצפרניו ודאי מתאבלין כיון דספק הוא אם כלו חדשיו תלינן דכלו לו חדשיו כיון דלא מת עד לאחר שלשים וגם גמרו שערו וצפרניו והב"י כתב על הגהת אשר"י זו ואיני יודע כו' ושגגה יצאה מתחת קולמסו דהדבר פשוט כדפרישית עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהא הב"י מיירי השתא במת תוך ל' וכן מיירי בהגהת אשר"י וז"ל בסוף מ"ק והיכא דלא קים לן אי כלו לו חדשיו או לאו ולא גמרו שערו וצפרניו ומת ביום ל' אין מתאבלין עליו עכ"ל ודוחק לומר דמת ביום ל' דינו כלאחר ל' דהא קי"ל בענין אבילות דיום ל' כתוך ל' וכדמסיק רב אשי בפרק יש בכור ריש ד' מ"ט וכן דעת הרמב"ן והטור להדיא דאם מת ביום שלשים אפי' גמרו שערו וצפרניו אין מתאבלין עליו היכא דלא קים ליה ביה שכלו חדשיו וכן דעת המחבר:

סעיף ט

(ט) והשני חי אחר שלשים יום כו' כצ"ל. ור"ל אין מתאבלין ע"ז שמת תוך ל' ולא אמרינן מדזה הוא חי והוא בן קיימא אפילו גם זה שמת מסתמא בן קיימא הוי דלא כהעט"ז שכתב שאין מתאבלין על זה השני שמת אחר שלשים דמסתמא נמי נפל היה דהא ודאי ליתא וכבר השיג עליו הב"ח בזה וכן משמע להדיא בא"ז גופיה שממנו מקור דין זה ומביאו בד"מ וז"ל תשובה על תאומים שמת אחד מהן תוך ל' והשני חי לא אמרינן מדהשני חי הראשון נמי בן קיימא הוי ואין מתאבלין עליו עכ"ל תשובת הרשב"א וכן פירש בהגה' דרישה ועיקר:

סעיף י

(י) על רבו כו'. ע"ל סימן רמ"ב סעיף כ"ו:

סעיף יא

(יא) שאין אב ואם הולכים כו'. אבל על בניהם השני הולכים אע"פ שהראשון היה נפל וכן נוהגין: