ש"ך על יורה דעה שמב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה שמב |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) שאפה פתו וטבח כו'. כתב הב"ח דוקא שהכין כל צרכי חופתו אבל אם לא הכין הכל כגון שאפה פתו וטבח טבחו ולא מזג יינו או איפכא דהשתא בע"כ צריך להשתדל להכין לו יין ידחה החופה וישתדל להכין פעם אחרת גם הפת והבשר עכ"ל ואין דבריו מוכרחין דהא עכ"פ אם לא יעשה החופה מיד יפסיד מה שהכין כבר ושוב אין מכין להם מה שכבר נפסד דנהי דצריך להשתדל להכין יין היאך ישתדל להכין פת ובשר וראיה לדבר שברמזים פ"ק דכתובות לא כתב אלא מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן כו' ולא כתב פתו אפויה וכן מ"ש הב"ח וכצ"ל דהכינו כל התכשיטין כו' אינו מוכרח מטעמא דאמרן כיון דבתכשיטים נמי איכא הפסד כמ"ש הר"ן והמחבר כגון דאיכא תמרוקי הנשים שיתקלקלו:


(ב) מכניסין את המת לחדר כו'. דאם יקברוהו יחול עליו אבילות בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס לחופה עד שיעבור האבילות ואע"ג דאונן נמי אסור בתשמיש המטה וכדלעיל סי' שמ"א מ"מ הכא הקילו והתירו תשמיש לאונן ולא לאבל ומשום קילותא דקמי' סתימת הגולל לא אתי לזלזולי באבילו' דעיקר ז' דלעולם ימי אבילות מסתימת הגולל ואילך חמורים הם ממי שמתו מוטל לפניו ומקילתא לחמירתא לא גמירי אינשי כ"כ הרמב"ן בסת"ה ריש דף כ"ד:


(ג) ופורש. ואסור לבעול שנית אפילו קודם שנקבר המת משום דאונן אסור בתשמיש. רמב"ן שם:


(ד) ונוהג ז' ימי המשתה כו'. אפי' למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא משום דב"ד יכולים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפ"ז אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה דאבילות והיינו שב ואל תעשה ביום הראשון עכ"ל העט"ז והוא מדברי הר"ן שהביא הב"י ונראה דלדידן דקי"ל לקמן סימן שצ"ט ס"ס י"ג יום ראשון אינו אלא דרבנן מותר להתעסק בדברי' של שמחה ומטעם זה השמיטו המחבר והרב דברי הר"ן אלו וגם העט"ז נראה שלא כתבו אלא למ"ד יום ראשון דאוריי' תדע דהא קי"ל דאפי' גיהוץ ותספורת מותר כל ז' כמ"ש גם העט"ז גופי' ומשמע אפי' ביום הא' והרי אין לך מעשה גדול מזה אלא ודאי כדפי':


(ה) ואסור בתשמיש המטה. וכתב הטור בשם הראב"ד דדוקא בתשמיש וביחוד אסור אבל במיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מות' ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק יש להתיר וכ"נ מדברי הרא"ש שבפרק אלו מגלחין שהביא הטור דמודה בזה להראב"ד וכ"נ דעת המחבר שלא כתב לאסור אלא תשמיש המטה מיהו תימא דבריש כתובות כתב הרא"ש וכן ברמזים שם דכיון דהאי אבילות קילא ליה מנדה אינה מוזגת לו הכוס ואינה מצעת לו המטה ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו (ודוחק לומר דבפרק אלו מגלחין מיירי דוקא ביום ועוד דמל' הרמזים פרק ואלו מגלחין סי' פ"ג אבל שאר פרישות כגון הצעת המטה וכיוצא בה שרי כו' משמע דלעולם שרי) ולענין דינא גם דעת ר' ירוחם נתיב כ"ב ח"ב דאסור וכתב וזה לשונו וכתב הראב"ד אע"ג דהוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים מותרת במזיגת הכוס ובהצעת המטה ותמהו עליו וכ' מורי הר"ר אברהם בן אסמעאל נר"ו כי מאחר שאסור לישן עמה ביחוד כ"ש שאסור לה למזוג כוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו עכ"ל וכן מוכח בש"ס ריש כתובות דף ד' דהא בנדה יחוד שרי כשבעל ואפ"ה מזיגת הכוס אסור מכ"ש אבילות דהכא דיחוד אסור דמזיגה יהא אסור וליכא למימר דלענין נדה יותר מסתבר לאסור מזיגת הכוס כו' ולענין אבילות יותר מסתבר לאסור יחוד דא"כ מאי פריך ש"ס למימרא דאבילות קילא ליה מנדה האמר ר"י ב"ח כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' וגבי אבילות תניא כו' ואפשר דעת הראב"ד כדקמסיק אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן אתי לזלזולי ביה ומן הדין היה מותר אבילות דהכא אף ביחוד רק דחכמים אסרו ליה יחוד כי היכי דלא לזלזל ביה א"כ די כשעשו לו היכר בין אבילות דהכא ואסרו לו יחוד כי היכי דלא לזלזל ומה לנו לגזור עוד ולאסור גם מיני פרישות (שוב מצאתי במהרש"א ריש כתובות שהניח דברי הראב"ד בצ"ע):


(ו) והוא ישן בין האנשים כו'. כ' העט"ז אע"ג דשאר אבל מותר להתיחד שאני הכא שאשה חדשה היא לו כו' ולא דק דלפי זה אפילו אירע בו אבילות שבעה תוך ז' ימי המשתה אסור להתיחד והא ליתא כמבואר לקמן סי' שפ"ג והאמת שלא עיין בש"ס ריש פ"ק דכתובות (דף ד' ע"ב) מוכח התם מכל הסוגיא דאין לחלק בין אשתו ישנה לחדשה (ועיין בתו' ד"ה ומי שאני ודוק) אלא הכא היינו טעמא כדאמר רב אשי התם וכדאיתא בפוסקים דהא אבילות דהכא קילא ליה שהרי מת לו מת קודם שחלו ז' ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת החתן וכלה לחופה כדי לדחות האבילות מעליו ואיכא למיחש דלמא אתי לזלזולי ביה:


(ז) ישן בין האנשים כו'. כתב הב"ח דמיירי בבעולה אבל בבתולה מותר לייחד דנהי דאבילות קילא מ"מ כיון שבעל אסורה לו משום דם נדות שחמיר וכן נתבאר לעיל סי' קצ"ב ס"ק י"ג:


(ח) והמנהג ליקח כו'. ואע"פ שאבילות בחתן שהכין צרכי חופתו דבר שאינו מצוי הוא ובדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וכדלעיל סי' ק"כ ס"ק ג' מ"מ כיון דכן המנהג בפירסה כלתו נדה וכדלעיל סי' קצ"ב ס"ד ה"ה הכא דחד דינא אית ליה בזה:


(ט) קטן כו'. כתב הב"ח מיהו צריך שיהו יודעים טעם ביאה ושאינה מוסרת עצמה לביאה כמו שמבואר באבן העזר סי' כ"ב:


(י) אינו מונה אלא מז' ימי האבילות כו'. ואע"ג דברגל קי"ל לקמן סי' שצ"ט דעולה לו למנין שאני סתם דנהג בו מצות ל' משא"כ הכא דמותר אפי' בגיהוץ ותספורת. רמב"ן ושאר פוסקים. ודין חתן שאירעו אבל ברגל אי ז' ימי משתה עולים לו כתבתי לקמן סי שצ"ט ע"ש:


(יא) וכל שבעת ימי המשתה מותר בגיהוץ כו'. והב"ח כ' דנראה לאסור בגיהוץ ותספורת דאינו מפורסם דמשום אבל הוא שעושה כן דשמא לפי שאין לו בגדים מגוהצים ואין הספר מזומן לספר אותו והוי דברים שבצנעה כו' ותימה היאך הפריז מדותיו לחלוק על הרמב"ן וטור בסברא בעלמא וכ"ד הרא"ש ורבינו ירוחם נתיב נ"ב ח"ב וגם דעת המחבר וכ"כ בתשו' משאת בנימין סי"ט אלא ה"ט דחתן כיון דדמי למלך ביפיו תחזינה עיניך א"כ כל כמה דלא מספר ומגהץ מפורסם הוא דמשום אבל הוא עושה כן דהו"ל להשתדל בגדים מגוהצין וספר לספר דעליה רמיא למיגהץ ולספר: