ש"ך על יורה דעה רמ

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רמ |◄

סעיף ב

(א) לא יעמוד וכו' – אבל מותר לעמוד במקום שאביו רגיל לישב בביתו, דלית ביה זילותא כלל. בית יוסף.

(ב) ולא סותר את דבריו – בין שחולק עליו, בין שאומר להחולק עליו "נראין דבריך", הוי סותר את דבריו. ונראה דסותר דבריו אסור אף שלא בפניו, וכן משמע בדרישה סעיף ד. וכן כתוב בהדיא בפרישה לקמן סימן רמ"ב סעיף כ.

(ג) שלא בפניו כו' – והדרישה כתב, דלאחרים, אפילו בפניו, אם אינו פלאי – שרי, וכן בפלאי שלא בפניו. ועיין שם שהאריך.
והב"ח כתב: בפני רבו ליכא איסורא, מיהו יש ליזהר מפני הכבוד.
ועיין לעיל סימן רמ"ב סעיף ט"ו.

סעיף ג

(ד) וקרעו בגדיו כו' – מיהו מותר לתבעו בדין, כדלקמן סעיף ח' בהג"ה. וכן נראה בפרישה לקמן סוף סעיף ו.

סעיף ה

(ה) אינו חייב לחזור כו' – והוא הדין דאין צריך לכבדו משלו ויצטרך הוא לחזור על הפתחים, וכמו שכתב הרא"ש. וכן כתב הב"ח:

(ו) ויש אומרים כו' – בבית יוסף כתב, דהכי דייק לישנא דהרמב"ם והטור, שהוא כלשון המחבר. ולפי זה לא הוי ליה למימר בלשון "ויש אומרים". אבל הרב לטעמיה אזיל, שכתב בדרכי משה וזה לשונו: ולשון "אין הבן חייב לשאול על הפתחים" לא משמע הכי, דמשמע הא אם אין צריך לשאול על הפתחים – חייב לפרנסו, אף על גב שבוודאי בכהאי גוונא לא מחויב כל כך לוותר וליתן מדין צדקה, וצריך עיון. עד כאן לשונו. ועיין ב"ח מה שכתב בשם הסמ"ג והסמ"ק שמחמירין גם כן. מיהו בפירוש דברי רמב"ם והטור, גם דעת הב"ח כמו שכתב הבית יוסף. וכן כתב בפרישה, דבזה אתי שפיר, דלא תימא מה שכתב "כופין אותו וזן", דהא אין בית דין כופין אכיבוד אב ואם, שהוא מצוַת עשה ששכרה בצידה; אלא כופין אותו מדין צדקה, דאית בה גם כן מצות לא תעשה, כדלקמן ריש סימן רמ"ח.

(ז) למי שמפרנס אביו ממעות צדקה – עיין לקמן סימן רנ"א ס"ק ה'.

סעיף ו

(ח) ויודע שישלימו כו' – וכשהוא מסופק בדבר, הרשות בידו לעשות כמו שירצה, פרישה.

(ט) כדי לתלות הכבוד באביו – אבל אם יודע שלא ישלימו חפצו בשביל אביו, ובשביל עצמו ישלימו לו, לא יבקש בשביל אביו; שאין זה אלא גנאי לאביו, כיון שלא יעשו בשבילו. עד כאן לשון עט"ז, והוא מדברי הטור ורש"י. ובבית יוסף כתב על זה: ורבינו ירוחם כתב בשם רמ"ה, שאפילו אינן חולקין באותו מקום כבוד לאביו כלל, יתלה באב, שיעשו בשביל הבן אף על פי שתלה באביו, עד כאן לשונו. ומביאו דרכי משה.

סעיף ז

(י) כל אחד כו' – ודעת הרמב"ם ור"ח, שאין האב עומד בפני הבן, אלא אדרבה הבן עומד בפני אביו. ועיין בתשובת מנחם עזריה סי' ע"א כתב שכהרמב"ם עיקר.

סעיף ח

(יא) דהא אינו חייב כו'. והב"ח כתב דגם הסברא ראשונה ס"ל דאין לחלק בין לכבדו או לצערו אלא שטעמו דכיון שצריך אחר כך לשלם כל הפסדו לכן אין לו להכלימו בשביל כך והי"א ס"ל דכדי שלא לטרוח למיקם בדינא ודיינא יכול למנעו עיין שם:

(יב) בן שיש לו דין כו'. עיין בח"מ ר"ס י"ד:

סעיף ט

(יג) ואם הוא לאחר כו' אומר ז"ל. גם תוך י"ב חודש יכול לומר ז"ל רק דלאחר י"ב חודש לא יאמר הכ"מ משום דמשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש וכן נוהגין:

סעיף יב

(יד) ויש לפניו לעשות כו'. ע"ל סי' רמ"ו סי"ח:

סעיף יג

(טו) ת"ת כו'. הכי ילפינן מיעקב שכל אותן שנים שלמד תורה בבית שם ועבר לא נענש עליהן אע"פ שביטל מצות כיבוד:

סעיף יד

(טז) מניח אמו. שגם אמו חייבת בכבוד אביו:

סעיף טו

(יז) לא ישמע לו. דכתיב איש אמו ואביו תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי:

סעיף טז

(יח) אין לו לחוש לצוואתו. שאסור לשנוא לשום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה:

סעיף יז

(יט) לפיכך היא פטורה כו'. ונראה דאם אין בעלה מקפיד חייבת בכל דבר שאפשר כמו האיש:

סעיף יח

(כ) וי"א דאינו כו'. מיהו אע"פ שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו כדלקמן סימן רמ"א ס"ד ה':

סעיף כ

(כא) כ"ב שנה או כ"ד כו'. פירוש י"א עד כ"ב וי"א עד כ"ד וכן מוכח להדיא מהקונטרס שהביאו ב"י וב"ה ס"ס של"ד שממנו מקור דין זה ע"ש:

סעיף כד

(כב) חייב אדם כו'. כתב הב"ח דהיינו שסמכו במקצת לכבוד וחייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים:

(כג) אלא דחייב כו'. וכתב הב"ח ולפי זה נראה דאם אין לו לאב ויש לבן כייפינן ליה לבן הבן כפי אשר יכול (כדלעיל ס"ה בבן אצל האב):