ש"ך על יורה דעה רלח

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רלח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) אסור בכל שהוא. דחצי שיעור אסור מן התורה:

(ב) אבל אינו חייב. קרבן או מלקות:

סעיף ב

(ג) אסור אף לשתות. וחייב קרבן ומלקות על השתייה:

(ד) מותר לאכול. ואפילו איסורא ליכא:

סעיף ד

(ה) אינו חייב. נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר שבועתו מיהו היינו בנשבע כשהוא בריא שהיה אז אסור בנבלות וטריפות אבל נשבע כשהוא חולה כיון שאז מותר לו לאכול אם כך חלה השבועה ויש להתיר לו מיהו י"ל דאף בכה"ג לא חיילה השבועה כיון דמותר לו לאכול משום פקוח נפש אם כן השבועה נמי לא חלה דנשבע ועומד מהר סיני על המצוה דפקוח נפש והוא נשבע לבטל מצוה זו ונראה דיש להחמיר ולהתיר לו:

(ו) וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית כו'. ודעת הרשב"א בתשו' סי' תרי"ו דאין השבועה חלה על חצי שיעור דאורייתא וכן כתבו התוס' בשבועות סוף דף כ"ג דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה מושבע ועומד מהר סיני הוא ואינו חייב בשבועה מיהו ברישא הנשבע שלא לאכול כל שהוא מנבילה וטרפה נראה גם מדברי התוס' שם דחייב על השבועה (עב"ח) ונראה דיש להתיר השבועה ולא יעבור וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ט:

סעיף ו

(ז) חלה השבועה כו'. דכיון שכולל דברים האסורים עם דברים המותרים חלה גם אדברים האסורי' מגו דחיילה שבועה אדברים המותרים וכן בתאנים אע"ג דאין שבועה חלה אשבועה כדלקמן סעיף כ"א בכולל חיילה:

(ח) שהרי אינו מחויב כו'. ומתוך שחלה באותו זמן שאינו מושבע לקדשה חלה גם כן כשהוא מושבע לקדשה:

סעיף ז

(ט) קונם אשתי נהנית לי כו'. כלומר שלא אהנה ממנה ובשבועות נמי דינא הכי וכן כתב הרמב"ם פ"ה מה"ש שבועה שאוכל ואכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה ושתה משקים שאינם ראוים לשתוה או שאכל נבילות וטרפות וכיוצא בהן פטור משבועת ביטוי שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהן חשובים אצלו שבועה שלא אכלתי ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שכבר אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינה אכילה עכ"ל ומביאו ב"י ונראה דכל זה שייך נמי לענין קונם כשתלה הנדר באוכל ולא אוכל:

סעיף ט

(י) פטור אבל אסור. משום דמספקא לן כיון דמיירי דלא אכלי להו אינשי בכל שהוא קאמר או לא הלכך פטור ממלקות שאין לוקין מספק ואיסורא מיהא איכא וכן בחרצן:

סעיף י

(יא) שבועה שלא אוכלנה כו'. כתב הרב בין שאמר שלא אוכלנה לככר זה:

(יב) אבל אסור אפילו בכל שהוא. כ"כ הטור ולא ידעתי מנ"ל הא וגם לקמן סעיף ט"ו בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אמרינן שאין צריך לאכול המותר ומשמע דאפילו איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב"ח סעיף ח' נראה מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפי זה י"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלנה אסור אפי' בחצי שיעור אבל באוכלנה לא נתחייב אלא לאכול כולה אבל צ"ע מנ"ל לחלק בכך דודאי ל"ד לחצי שיעור דהתם כיון דאסר עליו סתם אמרינן אע"ג דלענין מלקות לא לקי אלא בכזית לענין איסורא אפי' חצי שיעור אסור מה"ת אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפירוש שלא יאכל כזית ככר דודאי לא מיתסר בחצי שיעור וכ"מ מלשון רש"י והר"ן דכתבו דשלא אוכלנה משמע כולה אבל מקצת לא אסר עליו כו' ומכ"ש למ"ש הב"ח לעיל סעיף ד' דדעת הטור דאף בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבילה לא חיילה השבועה כיון דאיכא איסורא בחצי שיעור א"כ אם איתא דנשבע שלא יאכלנה איכא איסורא בחצי שיעור אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השניה וצ"ע:

(יג) ומכל מקום אם שייר כו'. ובספר תורת חיים פ"ג דשבועות דף פ"ו ע"ג כתוב דנ"ל דאינו חייב עד שיאכל כולו:

סעיף יא

(יד) אין השניה חלה כו'. ומ"מ אם נשאל על הראשונה חלה השניה דלא גרע מלקמן סעיף כ"א:

(טו) שא"א כו'. הלכך אין מקום לשניה לחול שכבר הוא מושבע על כל כזית וכזית ממנה:

סעיף יב

(טז) אין השניה חלה. והרי אט' וי' דעלמא נדר ואם כן א"א לו לאכול י' שלא יהיה בהן ט' שנדר תחלה עליהם ובכל י' שאכל י"ל שעל ט' מאלו נשבע בראשונה ממילא יש כאן ב' שבועות על ט' ואין שבועה חלה על שבועה משא"כ כשאומר ט' אלו ושבועה שלא יאכל י' דעלמא דהנהו י' דעלמא א"א שיהיה בהן הני ט' שנשבע עליהם תחלה שהרי מאלו ט' נשבע נמצא דאם היה אוכל ט' אלו וי' דעלמא פשיטא שהיה חייב ב' הלכך אם אוכל ט' אלו וא' דעלמא האי א' יש לו לצרף לט' דעלמא שאם היה אוכל עוד ט' דעלמא הוי חייב עליה בשביל שבועה ומגו דחיילה אי' דעלמא חיילה נמי אט' אלו שיצטרף האי א' לט' אלו בענין שיעבור על ב' שבועות א' על י' וגם יש לו כבר שבועה על ט' אלו נמצא שעובר על ב' שבועות והוי דומיא דנשבע שלא לאכול תאנים וחזר ונשבע שלא לאכול תאנים וענבים דחייב ב' על תאנים ואפשר דאם אכל ט' אלו וי' דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דתאנים וענבים דאם אכל ג"כ הענבים פשיטא שחייב ג' ב' אתאנים וא' אענבים. פרישה:

סעיף יג

(יז) וה"מ כו'. ז"ל הר"ן וקשה היכי אמרינן דשבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא א' משום דכיון דמיתסר בט' בשבועה ראשונה כ"ש דמיתסר אי' ובשבועה שלא אוכל י' וט' אמרינן דחייב ב' משום דמשבועה קמייתא לא איתסר אלא י' ובשבועה בתרא איתסר אפילו בט' איפכא הל"ל דבשלא אוכל ט' וי' חייב ב' לפי שמכח שבועה ראשונה לא נאסר ככר כו' ועשירי ומעכשיו אסור דהא אמרינן (לעיל סעיף י') דמי שאמר שלא אוכל ככר זה על כל אכילה ואכילה נשבע ובשבועה שלא אוכל י' וט' הל"ל אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נאסר בכל אכילה ואכילה שבהן י"ל דהכא מיירי כשלא נדר מככרות ידועים אלא בנשבע סתם על מנין ככרות הלכך באומר שבועה שלא אוכל ט' וי' משבועת ט' איתסר בי' דאי ט' לא אכל י' ודאי לא אכל ומשום הכי אינו חייב אלא אחת ובאומר שלא אוכל י' וט' משבועת י' לא איתסר בט' די' הוא דלא אכיל הא ט' אכיל ומשום הכי חייב ב' אבל נדר מככרות ידועים ואמר שבועה שלא אוכל ט' וי' אינו חייב אלא אחת שהרי בשבועה ראשונה נדר בכל אכילה ואכילה שבהן עכ"ל ועי' בדרישה:

סעיף יד

(יח) מקצתה כו'. לשון הרא"ש סוף פ"ג דשבועות אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הלכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה הוא ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דה"ק שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו עד כאן לשונו וכ"כ הר"ן ובזה א"ש דל"ק מ"ש התוס' ספ"ג דשבועות דף כ"ט ע"ב תימה דשניהם שבועות בטוי הם דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דלעיל (סעיף י') ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה ושמא יש לחלק בין אוכל ולא אוכל עכ"ל דודאי אין לחלק בין אוכל לשלא אוכל אלא דאוכל משמע נמי כולה וזה דעת הט"ו בסעיף י' וט"ז ודלא כהגה' דרישה שהכניס דברי התוס' בדברי הטור:

סעיף טז

(יט) שאוכל ככר זו כו'. ע"ל ס"ק י"ח:

(כ) שבועה שלא אוכלנה. רבותא נקיט וכל שכן אם נשבע אחר כך שלא יאכל ככר זה דלעולם כל שהשבועה האחרונה נגד הראשונה יקיים הראשונה ולא האחרונה:

(כא) וע"ל סימן רכ"ח סל"ה. ועמ"ש שם בס"ק צ"ד:

סעיף יז

(כב) יש להסתפק כו'. מתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף בקצרה והוא בתשובת הרשב"א סימן ש"ב ומדמי שם להדיא דין זה לשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ונשאל על הראשונה אלא דנסתפק בזה גופה אי השבועה הב' חלה אח"כ או לא כיון דנראה מדברי הרי"ף שדחה להך דרבה משבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ונשאל על הראשונה דחלה השניה וכן הוא בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן קל"ז ואם כן תימה על המחבר דלקמן סעיף כ"א וכן לעיל סימן רכ"ט סי"ג פסק כהך דרבה וכאן כתב דיש להסתפק בדבר ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא כיון דהשבועה הב' היא נגד השבועה הא' וצ"ע. וע"ק דבח"מ סימן ע"ג ס"ה העתיק תשובת הרא"ש בנשבע שבועה שניה לפרוע לבטל הראשונה אם ימצא פתח לשבועה הראשונה ויתירוה לו ימכור ויקיים שבועה שניה עכ"ל משמע דאחר כך חלה שבועה ב' למפרע וכ"כ מהר"ל ן' חביב שם וי"ל בזה דה"ק יקיים שבועה ב' מטעם שמחויב לפרוע לא מטעם שבועתו וצריך עיון. ומ"מ לענין דינא נראה דאם התיר הראשונה יש להתיר השבועה שניה גם כן וכ"פ מהר"ל ן' חביב שם וזהו דלא כהעט"ז:

סעיף יח

(כג) חייב לפרוע לשני. אע"פ שאין בידו אלא כדי לפרוע לא' ועיין בח"מ סימן ע"ג:

סעיף כ

(כד) נשאל עליו ונפטר. שהחכם עוקר השבועה מעיקרה וכאילו לא היתה:

סעיף כא

(כה) אין השניה כו'. ע"ל סימן רל"ט סי"ג ס"ק כ"ז:

(כו) חלה השניה. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכאילו לא היתה השבועה הראשונה כלל ונמצא שניה חלה למפרע ומשמע דבהפרת הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השניה חלה וכ"כ בתשובת מהר"מ מינ"ץ סימן מ' עיין שם:

סעיף כב

(כז) יש כאן עונש כו'. דלא אמרינן אין שבועה חלה על שבועה אלא בשבועת ביטוי דלהבא שחוזר ואוסר עליו את האיסור וה"ל נשבע לקיים את המצוה אבל בשבועה שלעבר משנשבע שבועה הראשונה יצתה מפיו לשקר והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא לעצמה וחייב עליה:

סעיף כג

(כח) ליתן שום מתנה. דוקא לעשיר אבל לעני או לצדקה לא כדלקמן ס"ס רנ"ח: