ש"ך על יורה דעה רלד

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רלד |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) האב כו'. האב והבעל מפירים דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סעיף נ"ה ונ"ח אבל החכם מתיר כל נדריה:

(ב) נדרי כו'. וה"ה שבועת בתו ואשתו וכדלקמן סעי' ל"ז:

(ג) נערה. היינו בת י"ב שנה ויום אחד והביאה ב' שערות:

(ד) אפילו נדרה וכו'. וכן בעל מפר נדרי אשתו אפילו נדרה עד"ר ואפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לדור עד"ר. הרא"ש ומשמע דה"ה אם נתן האב רשות לבתו לדור עד"ר וכ"כ בדרישה וע"ל סימן רכ"ח ס"ק ע"ד:

(ה) בגרה. היינו ששה חדשים אחר שתביא ב' שערות כשהיא בת י"ב שנה ויום א':

סעיף ב

(ו) עד שתתגרש כו'. כתב הב"ח דאשמועינן דכל שלא הגיע הגט לידה אע"פ שמסר הגט לשליח ואינו יכול לבטלו שלא בפניו אפילו הכי כיון שעדיין לא הגיע הגט לידה ויכול לבטלו בפניה ה"ל אשתו ומיפר הנדרים שבנתיים:

(ז) לא יפר לה. ומשמע דאפי' דיעבד אינו מופר וכ"מ בב"ח:

סעיף ג

(ח) לא יפר לה בימים שבנתיים כו'. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד:

סעיף ד

(ט) וכן כל מי שנשאת באיסור כרת. כיון דאין קידושין תופסין בהן וכמו שנתבאר בא"ע סי' ט"ו אבל חייבי לאוין ועשה וכ"ש ערוה דרבנן קידושין תופסין בהן כ"ש בא"ע סי' י"ח ובסי' מ"ד וע"ש:

סעיף ה

(י) והפר לה בעלה כו'. כ' הב"ח ואע"ג דיכול להפר לכתחלה דהא קידושין תפסי בה מכל מקום כתב והפר לה בעלה כו' בלשון דיעבד משום דנשאת באיסור עכ"ל וק"ל דמ"מ הל"ל כשנשאת באיסור יפר לה לכתחלה אבל הכ"מ פי"א מה"נ דין א' כתב בלשון הזה דכתב רבינו הפר נדרה בל' דיעבד משום דנישואיה באיסור עכ"ל משמע דרצה לומר דמשום דנישואיה באיסו' לא יפר לכתחלה דהא כל שעתא בעמוד והוצא קאי וכ"כ העט"ז בהדיא לא יפר לה לכתחלה כיון שהיא אצלו באיסור כו':

(יא) אפילו אם הוא חייב במזונותיה. באופן שנתבאר בא"ע סימן נ"ה ומה שכתב הטור ל' יום אחר הקידושין היינו כשתבעה מיד בשעת קידושין ולא ירד כאן לדקדק בכך דעיקרי דינים אלו דחיוב מזונות כתב בא"ע שם ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח עליו וע"ש:

(יב) ואפי' נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה. מפירים עכשיו בשותפות:

(יג) וי"א כו'. כתב הב"ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ"ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ"ש דעת הרמב"ם בסתם ודעת הרמב"ן בל' י"א ע"כ וע"ל ס"ק כ"ב:

(יד) אין הארוס יכול להפר. דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינא הכי כדלקמן סעיף ט"ו:

סעיף ו

(טו) אם קיים האחד כו'. כתב בית יוסף בשם תשובת רשב"א דוקא קיים אב אבל לא בעל ומביאו ד"מ ולא משמע כן מדברי הפוסקים והט"ו ומה שדחקו להרשב"א לזה מ"ש מהמקדש אשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר לה הרי זו מקודשת כמו שנתבאר בא"ע סימן ל"ט סעיף ב' כבר תירצו הר"ן בנדרים דף ס"ז ע"א ע"ש:

(טז) אפי' חזר ונשאל כו'. ונ"ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר כו':

סעיף ז

(יז) אין היבם מפר כו'. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע"ל סעיף י"א:

סעיף ח

(יח) יצאה מרשות האב. והבעל מפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה לפי שאין הבעל מפר בקודמים וכ"נ דעת רבינו ירוחם נתיב כ"ז סוף ח"ג:

סעיף ט

(יט) שלא שמעו כו'. ל"ד דאפילו הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפי' להי"א לעיל סעיף ה' שכל אחד מפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר ביום שמיעת הבעל מה שאין כן הכא ובגרות דמי למיתה דלקמן סעיף ט"ו הלכך כיון שיצאה מרשות האב אין הארוס יכול להפר וכ"כ הב"ח וה"ה נדרה אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אחר כך דכיון שבגרה ויצאה מרשות אב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות וכדלקמן:

סעיף י

(כ) אינו יכול להפר. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן. טור. כלומר אף על גב דארוס מפר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל סעיף ה' היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות אב אם כן אין הבעל יכול להפר לבדו:

(כא) משארסתיך כו'. ואף על גב דארוס יכול להפר אפילו הנדרים שנדרה קודם שנתארסה כדלעיל סעיף ה' מכל מקום אינו מוטל על הת"ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לבדו. פרישה. וכ"כ הב"ח ותירץ עוד דדוקא כששמע נדרה יכול הארוס להפר בקודמין מה שאין כן הכא שלא ידע ולא שמע על איזה דבר נדרה וכן להיש חולקים דלקמן סעיף כ"ה מהני הפרה לכשישמע אף על גב דלא שמע עכשיו והכא בנדרים שנדרה קודם שנתארסה ל"מ עיין שם:

סעיף יא

(כב) או שמת אחר יום שמעו אין האב יכול להפר כו'. משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו. וצ"ע דז"א אלא לסברת הי"א דלעיל סעיף ה' אבל לא לסברת הרמב"ם שם והרמב"ם אשמועינן הכא דבמת אפילו ביום שמעו של בעל אינו יכול להפר ודו"ק:

(כג) ולהרמב"ם כו' ואחר כך שמע כו'. משמע דוקא שמע אח"כ אבל שמע בחייו אף על פי שלא הפר בחייו יכול להפר אחר כך וכ"כ בבית יוסף אלא שאתר כך מסיק בהיפך ובב"ה חזר בו ממסקנא זו עיין שם:

סעיף יב

(כד) כנסה. היינו שעשה נישואין עמה והכא לכולי עלמא אינה חוזרת לרשות האב גם בנדרים שתדור אחר מיתת הבעל אלא היא ברשות עצמה:

(כה) או שמסרה לו כו'. אינה חוזרת לרשות האב אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והבית יוסף השיג עליו דאף להי"א דלעיל סעיף ח' היינו לענין שאין הבעל יכול להפר אבל כיון שיצאת כבר מרשות האב אין סברא לומר שתחזור עוד לרשותו אפילו לנדרים שתדור אחר מיתת הבעל ע"כ והב"ח השיג עליו ופשט דברי הש"ס פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ט ע"א) משמע כהב"י וכן מוכח בתוספות שם בד"ה ואימא ובד"ה היאך עיין שם וגם מפשט דברי רש"י שם משמע דדמי לנשואים ומה שכתב וזו שנדרה בדרך לישנא דברייתא נקט ור"ל לאפוקי נכנסה לחופה ונדרה אחר מיתת הבעל נמי בדרך הוא. ועוד דנדר אלמנה וגרושה דאמר קרא יקום מיירי בנדרה כשהיא אלמנה ועלה קאי ברייתא דרבי ישמעאל והכי מוכח התם פשט מילתא דרבא דמייתי ראיה מנדרים לסקילה ותרומה וקאמר ההוא כבר פסקה תנא דרבי ישמעאל עיין שם ודוק:

סעיף יג

(כו) נדרה והיא ארוסה ונתגרשה. חזרה לרשות האב והאב לבדו מפר אפי' נדרים שנדרה בעודה מאורסת כמו במת הארוס לעיל ר"ס י"א והלכך כשחזרה ונתארסה הארוס מפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה בשותפות האב כדלעיל סעיף ה' והיכא דמסרה להכניסה ונדרה ולא שמע בעל וגירשה חזר וארסה אין הבעל יכול להפר מה שנדרה תחלה כיון שכנסה לרשותו פעם אחת. טור. והשיג עליו הבית יוסף דאפילו מה שנדרה עכשיו אינו יכול להפר כלומר דמסירה הוי כנשואין והלכך שוב אין לאביה שום רשות בה והלכך גם הארוס אינו יכול להפר דלעולם אין הארוס מפר אלא בשותפות והוי כנתגרשה מן הנשואין דלקמן סעיף י"ד ולפי זה אם חזר ומסרה לכנסה יכול הבעל להפר נדרה שאחר המסירה כיון דהוי כנשואין אבל אין לסמוך ע"ז להקל כיון שדעת הטור והב"ח אינו כן וגם מדברי המחבר גופיה לעיל סעיף ח' נראה להחמיר בזה וגם בכאן הלך הב"ח לשטתו והשיג על הב"י שלא כדת (וגם הד"מ והפרישה הביאו דברי הב"י בסתם) מיהו כל זה כשלא שמע הבעל קודם הגירושין אבל שמע קודם הגירושין ה"ל כהקמה כדלקמן סעיף כ':

סעיף יד

(כז) ולא שמע כו'. דאילו שמע וגירשה ה"ל כהקמה כמ"ש בסמוך:

(כח) וגירשה ואח"כ כו' אותו נדר כו'. תימה דהא אפי' אותן נדרים שנדרה עכשיו אינו יכול להפר ובטור לק"מ כדמפרש ב"י ושאר אחרונים דהאי כנסה היינו נמסרה ולא נכנסה לחופה אבל להמחבר דס"ל מסירה כנשואין דמי וכמו שנתבאר קשיא. ונראה לי דל"מ נדרים שנדרה עכשיו פשיטא דאין יכול להפר אלא אפי' אותו נדר שנדרה תחתיו לא אמרינן מיגו דאי הוה בעי הוה מפר אז יפר נמי עכשיו ודוק:

סעיף טו

(כט) והפר האב קודם שמת. דכיון דהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אין יכול להפר דאין הארוס מפר אלא בשותפות:

(ל) ולא הספיק האב לשמוע כו'. אורחא דמלתא נקט דאי שמע מסתמא היה מפר אבל אי לא הפר אע"ג דשמע אע"פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב לפי שלעולם אינו יכול להפר אלא בשותפות וכ"מ בטור:

סעיף טז

(לא) אין האב יכול להפר חלקו. דאע"ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב וכדלעיל ר"ס י"א כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב:

(לב) ודוקא שמת אחר יום שמיעה. של (בעל) [אב]:

(לג) ואם חזרה כו'. כתב הב"ח תימא דהלא להרמב"ם לעיל סעיף ה' לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה (דהתם) [דהכא] בחזרה ונתארסה שאני לק"מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע"ש:

סעיף יח

(לד) ולא שמע הארוס כו'. אבל שמע הוי גירושין כהקמה כדבסמוך:

סעיף כא

(לה) אפי' לא כוון בשתיקתו אלא לצערה אינו יכול להפר. שוב כיון שעבר היום ואם שותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום הר"ן ומביאו ב"י וד"מ וכן הוא לקמן סעיף מ"א דקיום בלב הוי קיום:

סעיף כב

(לו) הפרתו. ראשונה שהפר ביום שמעו קודם ההקמה הפרה וא"צ לחזור ולהפר כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הקמה הראשונה כמי שלא היה:

סעיף כג

(לז) והחריש לה יכול חכם כו'. וכ"ש אם לא שמע הבעל הלכך יתיר לה עדיין דיכול חכם להתיר:

(לח) ואם אינו ביום שמעו כו'. כלומר כיון דיש פוסקים לקמן סמ"ט דאין הבעל יכול לשאול על ההקם אלא ביום שמעו:

(לט) חכם או ג' הדיוטות. מיהו אף לאחר יום שמעו ישאל הבעל תחלה ויתיר לה גם כן די"ל דהבעל יכול לשאול על ההקם אף לאחר יום שמעו ושמא אין חכם או שלשה הדיוטות יכולים להתיר לה אחר הקמה של בעל הלכך לכתחלה להוציא נפשיה מפלוגתא יש לעשות כל מה דאפשר אבל העיקר כסברא הראשונ' כו' והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה על ידי שלשה הדיוטות ועיין בתשובת מהר"מ מינץ סי' י"ח וסי' קי"א שהאריך הרב בזה ולבסוף מסיק גם כן הלכה למעשה ראיתי דאיתא בי"ד שיש להתיר לבעל הקמתו אפילו אחר יום שמעו ואחר כך מפר הבעל לאשתו ואחר שהתיר לה הבעל יתיר החכם גם כן לאשה וע"ש:

סעיף כד

(מ) אף על פי שאינם כו'. אף על גב דחכם אינו מפר אלא לצורך כדלעיל סימן רכ"ח ס"ג בעל שאני כיון דאינו מפר אלא עד שתחשך ואם לא יפר היום לא יוכל שוב להפר:

(מא) ואומר לה טלי כו'. ע"ל סעיף ל"ח:

סעיף כה

(מב) אבל אם אינו שומע כו'. דראוי לשמוע בעינן לאפוקי חרש שאינו שומע כלל:

(מג) ומיהו אם כו'. הכי מוכח בש"ס (דף ע"ב) מיהו מסיק הרא"ש שם בפירושו שצריך לומר הרי הם מופרים לכשאשמע ובע"א לא תועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע וכ"נ מדברי הר"ן שם:

סעיף כז

(מד) לפי שאין לו אישות. כמו שנתבאר בא"ע סי' מ"ג:

סעיף כח

(מה) וי"א כו'. באמת הב"י והרב קצרו מאד בדבר ולדבריהם צ"ע דהא לקמן סעיף ס"ט אע"ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם (סוף נכ"ז) מכוונים וז"ל וי"מ דכי אמרינן שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדרים בדבר שיש בו עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה כגון ההיא שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך או נטולה אני מן היהודים אם אני משמשך אבל אם תלתה בדבר שאינו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מפר עד שיחול הנדר (כלומר אף על גב שעיקר הנדר הוא מעינוי נפש כמו קונם יין כיון שלא תלתה בדברים של עינוי נפש או בינו לבינה אינו יכול להפר עד שיחול) וכן כתב הרר"י בשם רבותיו ול"ד לההיא דאמרי' קונם יין לאחר ל' יום מפר אע"פ שלא חל הנדר דהתם חייל ממילא עכ"ל ולענין דינא אע"ג דמדברי הרמב"ם פי"ב מה"נ דין י"ב שכתב אמרם היין הזה אסור עלי אם אלך למקום פלוני ה"ז מפר אף על פי שעדיין לא הלכה כו' וכן כתב הסמ"ק סימן ק"ו וסמ"ג דף ע"ג ע"ב והטור נראה דלא כר"י מכל מקום יש להחמיר באיסור דאורייתא ועוד שהרי ר"י גופיה מביא שם דברי הרמב"ם וכתב עליה וי"מ דכי אמרי' כו' ועוד דלקמן ס"ק פ"ד כתבתי דגם דעת הטור כן והלכך י"ל דמה שכתב כאן אם אלך למקום פלוני מיירי כשיש בהליכה זו דבר של עינוי נפש ועוד שכן דעת הר"ן ר"פ בתרא דנדרים (דף פ' ע"א) שהוכיח כן מהסוגיא וז"ל והקשה הרב ר' יונה כו' י"ל דכי אמרי רבנן דמפר אע"פ שלא חל הנדר ה"מ היכא שא"א לה להנצל אפילו כי מזדהרה בתנאה מעינוי נפש או מדברים שבינו לבינה כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו שאינה יכולה להנצל מדברים שבינו לבינה א"נ כגון שתלתה תנאי בדבר שהיא עשויה לעבור עליו כגון שאני נהנה לך אם אני עושה ע"פ אבא או ע"פ אביך דטריחא לה מלתא להזהר שלא לעשות על פיהם אבל היכא דתלתה נדרה בדבר שאינו לא מעינוי נפש ולא מבינו לבינה והוא דבר שאפשר לעמוד בו אינו מפר עכ"ל מיהו מה שהוסיף הר"ן להקל דאפילו באינו עינוי נפש או בינו לבינה ותלתה תנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה אף על גב דמדברי ר"י נראה שאין מחלק בזה מכל מקום אין להחמיר ואף על גב דנראה דהר"ן כתב כן משום הך דאני נהנית לך אם אני עושה ע"פ אבא או ע"פ אביך ויש לומר דהתם נמי דברים שבינו לבינה הוא וכמ"ש לקמן ס"ק פ"ד בשם הטור מכל מקום כיון דבלא"ה נראה מדברי הרמב"ם ושאר פוסקים דבכל ענין יכול להפר אין להחמיר:

סעיף כט

(מו) ויש חולקים. אכולה מילתא קאי:

סעיף לא

(מז) כי כן אמרו לו. כלומר וזה הוי כמפרש לאפוקי אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך שאע"פ שהוא סבור שהיה בתו הוי הפרה בסעיף ל"ג וזהו כדעת הר"ן והרא"ש ור"י אבל הב"ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מיקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם והרמב"ן והטור נראה דסתם דינו כמפורש וע"ל סי' ש"מ סעיף כ"ד:

(מח) נדרה מהתאנים כו'. ק"ק פשיטא דאינה הפרה דהא צריך לפרט ודוחק לו' דבדיעבד הוי הפרה אפי' בלא פירוט וי"ל דא"צ לפרט אלא משום דנדע דלא נדרה דבר כדי לאפרושי מאיסורא וכדלעיל סי' רכ"ח וא"כ בהאי פירוטא דבין תאנים וענבים אין חילוק בזה. דרישה. והאי דוחק וא"א לאמרו וכמש"ל סי' רכ"ח ס"ק כ"ד והאי י"ל נמי ליתא וכמ"ש שם דבכל מילי צריך לפרט הנדר ועוד דאכתי תקשה דהא כתבו הרמב"ם והמחבר לעיל סעיף כ"ה דבעל מפר נדרים אע"פ שלא שמען אלא הדבר פשוט דא"צ לפרט הנדר אלא בהתרת החכם משום מילתא דאיסורא ואילו הוה ידע חכם שיש בו נדנוד איסור לא היה מתירו או היה מתירו בחרטה או בפתחים אחרים אבל הבעל מפר לרצון אשתו אפי' מילתא דאיסורא והכי משמע פשטא דסוגיא בפרק השולח (דף ל"ה ע"ב) והיינו דלא אשתמיט חד מהפוסקים דכתב שצריך לפרט הנדר גבי בעל כנ"ל:

(מט) ורצה גם בהפרה זו. אע"פ שלא חזר והפר לה בפירוש הוי הפרה:

סעיף לב

(נ) לאו כלום הוא. כיון דבטעות הוי:

סעיף לג

(נא) וסבור שהיא בתו כו'. ע"ל ס"ק מ"ז:

סעיף לד

(נב) לאחר שתתאלמן. והפר לה ואחר כך נתאלמנה הרי זה מופר:

סעיף לה

(נג) אינו מופר. במה שמפר אחר הנשואין:

(נד) וה"ה אם היתה ארוסה. בתולה שלא היתה לאיש מעולם בשעה שנדרה כו' עט"ז. כ"ש אם היתה ארוסה לאחר שנתאלמנה אלא בבתולה ה"א כיון דהיה יכול להפר או בשותפות הבעל כדלעיל סעיף ה' יפר גם עכשיו בשעת חלות הנדר:

סעיף לו

(נה) אבל אם אמרה קונם ענבים עלי כו'. ע"ל סי' רכ"ט ס"ק ו' וס"ק י':

סעיף לז

(נו) מחול לך או מותר לך כו'. דבכה"ג מהני גבי חכם לעיל סי' רכ"ח ס"ג בבעל ל"מ אף בפתח וחרטה:

(נז) ויש מי שחולק כו'. אבל באומר בטל מודה:

סעיף מא

(נח) לפיכך אם הפר בלבו. ולא אומר טלי ואכלי כדלעיל סעיף ל"ט:

סעיף מב

(נט) וכיון שראה כו' בלבי היה להפר כו'. ונראה דה"ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן ואע"ג דבכה"ג לענין ממון אינו נאמן כמו שנתבאר בח"מ סי' ע"ט סעיף ה' היינו משום שהוחזק כפרן לאותו ממון וזה לא שייך בנדרים אבל באומר הפרתי קודם לכן על כרחך אינו נאמן כיון שאמר תחלה לא נדרה ודו"ק ועיין לעיל סי' רל"ב ס"ק כ"ה:

סעיף מג

(ס) וי"א כו'. כלומר דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום וכן לקמן סעיף מ"ו וי"א דהוי קיום מספק:

סעיף מד

(סא) או שאמר לה קיים ליכי ומופר בבת א'. עד כאן לשונו ורוצה שיחולו שניהם בבת אחת:

(סב) אין כאן לא הקמה כו'. ויכול לעשות אח"כ מה שירצה הקמה או הפרה וכתב העט"ז ואע"ג דאמרינן לעיל סעיף מ"א דאם קיים בלבו יכול לחזור ולהפר תוך כ"ד שאני התם דקיים בלבו אבל הכא הא הוציא הקיום בשפתיו כו' ואין דבריו נראין דהא ודאי קי"ל תוך כ"ד כדבור דמי אפילו הוציא בשפתיו לבד ממקדש ומגרש ומגדף ועובד עבודת כוכבים שאומר אלי אתה וכדמוכח בכמה דוכתי והוא פשוט אלא הכא אין כוונתו לחזור ממה שאמר בתחלה קיים ליכי אלא אומר קיים ליכי וגם מופר ליכי:

סעיף מט

(סג) ומתיר לו הקמתו. אפי' לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר (דלעיל סעיף כ"א) שאין שתיקתו קיום ומפר אפילו לאחר כמה ימים ומכל מקום צריך שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה. טור:

סעיף נא

(סד) והתפיס אחר בנדרה. משמע אחר יאמר ואני כמותה וע"ל סימן רכ"ט סעיף ג'. וכתב הב"ח תימה רבה דבסעיף ל"ז כתב כל' הרמב"ם דהבעל מפר בנדרים שענינם עקירת הנדר מעיקרו כו' וכאן כל' הטור שאין הבעל והאב עוקרים הנדר מעיקרו כמו החכם והלשונות חולקים וסותרי' זה את זה ומי שאמר זה לא אמר זה וצריך עיון עד כאן לשונו ותימה רבה לתמיהתו דא"כ לדבריו קשיא אהרמב"ם גופיה דהא מבעיא בש"ס איבעיא להו בעל מעקר עקר או מיגז גייז למנ"מ להתפיס אחר בנדר כו' ופשט ש"ס דמיגז גייז אבל בחכם פשוט במשנה וש"ס דמעקר עקר וכ"פ הרמב"ם גופיה בפ"י מה"נ דין ח' דבהתרת חכם הותר הראשון הותר כולו. ובפי"ג דין ט"ו גבי בעל דלא הותרה אלא הראשונה שהפר לה עיין שם אלא ודאי כדכתב הכ"מ רפי"ג וז"ל ועקירת הנדר שהזכיר הרמב"ם גבי בעל היינו שחל הנדר והבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו (כלומר לאפוקי אומר אי אפשי שתדורי או אין כאן נדר כדלעיל סל"ז שאין כוונתו שלא היה רוצה בנדר מעיקרו אלא מפירו מעכשיו) ומאי דאיבעיא לן בעל אי מיעקר עקר אי מיגז גייז על ההקדמה מ"ש הרמב"ם שהבעל עוקר הנדר מעיקרו ומפירו שייך למבעיא הכי אי אמרינן דעקירה ממש עקרה ליה כיון שעל ידי שמבטלו משוי ליה כאלו לא היה או דלמא נהי דעוקרו מעיקרו ע"י הפרתו מיהו לא משוי ליה כאלו לא היה אלא כאלו חל הנדר והוא מבטלו ועוקרו ולזה קורא מיגז גייז עד כאן לשונו וא"כ מאי דאמרינן הכא שאין הבעל עוקר הנדר מעיקרו כמו החכם כלומר נהי דמעקר עקר ליה מכל מקום אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאלו לא היה:

(סה) שאין הבעל והאב כו'. ומה"ט אם אמרה שבועה שלא אוכל והתיר הבעל הראשונה אין השניה חלה מה שאין כן בחכם כמ"ש לקמן סימן רל"ט ס"ק כ"ו:

סעיף נד

(סו) אמן כו'. או כל דבר שהוא קבלת דברים כדלעיל סימן ר"ט:

סעיף נה

(סז) ודברים כו'. כלומר או דברים:

(סח) לעולם. ואפי' לאחרים:

(סט) אבל לאחר שתנשא. לאחר:

סעיף נו

(ע) הבעל נעשה שליח כו'. אף על גב דאמרינן לעיל סי' רכ"ח סעיף ט"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופו דמיא ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו:

(עא) אבל הוא לא יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר על ידי שיקבצם וכתב העט"ז לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה ועב"ח:

סעיף נח

(עב) י"א כו'. הב"ח פסק להקל דנקטינן כיש מי שחולק בלא טעם וראיה ואשתמיטתיה דברי הרב בב"ה ובכ"מ שפסק כהי"א כבתו שוה לאשתו והאריך בדברים נכוחים והשיג על המזרחי ע"ש וכן כתב בספר צדה לדרך פ' מטות וכן דעת רבינו ירוחם סוף נתיב כ"ז וכן עיקר:

סעיף נט

(עג) וי"א כו'. כתב הב"ח ט"ס הוא וצ"ל וי"א דבכיחול וקישוט כו' דברחיצה ליכא למאן דאמר דלא הוי עינוי נפש ונראה דאינו ט"ס (גם בעט"ז כתב כן) והוא דעת הרמב"ן שהביא בבית יוסף שהזכירו הרא"ש עיין שם מיהו צ"ע על הבית יוסף גופיה (ואחריו נמשך התוי"ט ר"פ בתרא דנדרים ע"ש) דנראה דכיון למה שכתב הרא"ש ר"פ בתרא דנדרים אבל הרמב"ן ז"ל כתב דקישוט ותשמיש הוי דברים שבינו לבינה כו' ואפשר דסבירא ליה דהלכה כר' יוסי כו' וע"כ ט"ס הוא. וצ"ל הרמב"ם דהא כתב שם לעיל מיניה בסמוך דהרמב"ן פסק כרבנן ושהאריך בראיות עיין שם ואם כן דעת הרמב"ן להדיא דרחיצה הוי עינוי נפש ומבואר גם בבית יוסף ובתוספת י"ט שם וכ"מ בהרא"ש שם וצריך עיון:

סעיף ס

(עד) ולהרמב"ם. אם אמרה קונם פירות עולם עלי ודאי הוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש אחד לא הוי אלא דברים שבינו לבינה כן משמע ברמב"ם שם וכן הוא בעט"ז:

סעיף סב

(עה) לבית האבל או לבית המשתה כו'. ע"ל סימן רל"ה ס"ק ט"ו די"א דלא הוי עינוי נפש:

סעיף סג

(עו) על אחד מצטערת כו'. כגון שהא' פת נקיה והב' פת קיבר ואף על גב דאפי' נדרה ממין רע ולא טעמתו מעולם מפר כדלעיל סעיף ס"א שאני התם דלא נדרה אלא מאותו מין בלבד מה שאין כן הכא שנדרה בבת א' גם מדבר שמצטערת א"נ שאני התם שנדרה מהמין כולו מה שאין כן הכא דלא נדרה אלא מככרות אלו לבד וזה נראה יותר:

(עז) והפר לשתיהן. להרמב"ם והמחבר לעיל סעיף ל"ו אין צריך שיפר לשתיהם ביחד אלא בכל ענין מה שהופר הופר אבל להיש חולקים שם צריך הכא שיפר סתם לשתיהם דאז אותה שמצטערת הופר אבל אם הזכיר בפירוש א' שמצטערת לא הופר כיון דלא הפר רק קצתו כן כתב הטור (וכ"כ בעט"ז) והבית יוסף והאחרונים לא כתבו מאין הוציא הטור כן ונראה לי שיצא לו כן ממה שכתב הרא"ש בפירושו לנדרים סוף דף פ"ב ובפסקיו שם וז"ל דהא דתנן במתניתין הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים התם כשפירש שהפר דוקא לתאנים אבל הכא מיירי שהפר סתם עכ"ל. אבל באמת נראה לי דהרא"ש לא כ"כ אלא לשמואל דסבירא ליה דמפר אף לשאינה מצטערת עיין שם מבואר כך להדיא בהרא"ש ואשמועינן דאף לר' יוחנן דפליג עליה דאינו מופר לשאינו מתענה אפילו הפר בסתם אינו מופר אבל לרבי יוחנן דסבירא ליה דאין בידו להפר לשאינה מתענה וקי"ל כותיה אפי' פירש והפר למתענה בלבד מופר ול"ד להפר לתאנים דיש בידו להפר גם לענבים וה"ל הופר מקצתו אבל הכא כיון שאין בידו להפר אותה דאינה מצטערת אם כן הרי הפר כל מה שבידו להפר והפרה דאידך אינו מעלה ומוריד כיון שאין בידו להפר והכי משמע לישנא דרבי יוחנן מפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דמפר למתענה בלבד וכ"כ הר"ן להדיא במה שכתב וז"ל ונראה בעיני דשמואל ורבי יוחנן בהכי פליגי משום דקרא כתיב ואישה יפירנו ומפקינן מהאי קרא לקמן דצריך הבעל שיפר כל הנדר דיפירנו כולה משמע ואם הפר מקצתו אפילו מה שהפר אינו מופר שכך היא עיקר הגירסא בההיא שמעתא דלקמן (גבי נדרה מתאנים וענבים) כמו שנכתוב בס"ד מ"ה קאמר דכיון שנדרה משתי ככרות הרי הנדר א' ואי אפשר להפר לחצאים דיפירנו כתיב ומ"ה מתוך שהוא צריך להפר ויכול להפר למתענה משום עינוי נפש מפר גם כן לשאינה מתענה דאי אמרת לא מצי מפר נמצא שאף הפרתו למתענה אינו כלום וכיון דרחמנא יהיב ליה רשות להפר נדרים ע"כ מפר אף לשאינה מתענה דמתענה בשאינה מתענה תליא ואי אמרת לא מצי מפר איכא עינוי נפש ורבי יוחנן אמר מפר למתענה ואינו מפר לשאינה מתענה דס"ל דנהי דיפירנו אמר רחמנא דמשמע כולו ולא פלגא היינו לומר שצריך להפר כל הנדר שהוא יכול להפר דיפירנו דקרא אעינוי נפש קאי הלכך כל שהפר כל מה שיש בו עינוי נפש בהכי סגי ויפירנו קרינן ביה ומש"ה מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה עכ"ל וכ"נ מדברי רבינו ירוחם סוף נכ"ז שכתב בסתם מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה וגבי נדרה מהתאנים וענבים הביא דעת הרא"ש במסקנא וכ"נ עיקר ועוד דהא בלא"ה דעת הרמב"ם וסמ"ג והמחבר לעיל סל"ו דגם בהפר לתאנים בלבד למה שהפר מופר וכתב רבינו ירוחם שם שכן דעת רוב הפוסקים (גם בפרישה כתב שבס"א מדוייקים בטור ליתא להאי מלתא ואפשר שבכיון השמיטוהו ע"ש):

סעיף סד

(עח) שאיני נהנה לבריות. כלומר שאיני נהנה מן הבריות וכן בסעיף ס"ה:

סעיף סה

(עט) ולאחר שתתגרש חל הנדר. כיון שלא הפר לה וע"ל סעיף נ"ה:

(פ) אלא מלקט כו'. ונראה דה"ה בכל דבר הפקר:

סעיף סז

(פא) שאמרה הנאת תשמישך עלי. ואע"ג דהנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש מתרצים דבורה כאלו אמרה גופך להנאת תשמישך עלי עט"ז והוא מדברי ריב"ש שהביא בית יוסף וע"ל סימן רי"ג:

(פב) אין צריך להפר שהיא משועבדת כו'. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כדלקמן סעיף ע"א וכן כתב בפרישה סוף סימן זה:

סעיף סח

(פג) אסרה עליה תשמיש כו'. אבל אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הבית יוסף דאין צריך להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כתב דיפר וכתבו הב"ח והפרישה הטעם דמגו שחל על כל העולם חל נמי לדידיה:

סעיף סט

(פד) קונם שאיני נהנית לך. כלומר שאיני נהנית ממך:

(פה) ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה. שגנאי הוא לו שנאסרה בהנאת אביה ואביו אם עושה לו וכן מה שאינה רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תאסר עליו ע"כ לשון טור וכן כתב העט"ז וקשה לי לאיזה צורך הוצרך לומר דזה הוה דברים שבינו לבינה מה שאינו רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תאסר עליו תיפוק ליה דמה שתאסר עליו הוי מדברים שבינו לבינה או עינוי נפש אפילו יהיה אותו דבר שתלתה בו נדרה משאר דברים ונראה דאה"נ דבכל ענין יכול להפר אלא דאשמועינן דיכול להפר לה אע"פ שלא חל הנדר ובזה צריך דוקא שתלתה הנדר בדברים שבינו לבינה וכמש"ל ס"ק מ"ה בשם ר"י והר"ן:

סעיף עא

(פו) קונם שאני עושה על פיך כו'. כתבו התוס' בכתובות פרק אע"פ ריש דף נ"ט אפילו אי גרסינן שאיני לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים (דף פ"א) קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר עד כאן לשונם וצ"ע דהא תנן בספ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי מהלכות עמך אסור ופריך בש"ס הא הוי דבר שאין בו ממש ומשני באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהן רגלי להלוכן משמע להדיא הא אי לא אמר הכי הוי ידי עושות עמך נמי דבר שאין בו ממש ואף שהר"ן והרא"ש פירשו לשם דהא דמשני באומר היינו דנעשה כאומר וכ"כ הט"ו לעיל סי' רי"ג מכל מקום דוקא התם הוא דאמרינן הכי משום דקונם פי מדבר קאי אדבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרי' דאפה קאי וכמבואר בהר"ן לשם אבל היכא דאמר קונם שאני עושה לפיך ודאי דליכא למימר הכי דהא לא אמרה קונם ידי עושות לפיך ועוד דהא רב הונא ב"ר יהושע הוא דמסיק התם בכתובות באומרת יקדשו ידי לעושיהן משמע דעד השתא לא אסיק אדעתא דנימא דנעשה כאומרת יאסרו ידי לעושיהן. ועוד דאפילו אמרה קונם שאני עושה לפיך בלא יו"ד דהא התם קאמר קונם ידי עושות עמך ואפ"ה אי לאו דנעשה כאומר יאסרו ידי לעושיהן משמע דעד השתא לא אסיק אדעתא דנימא דנעשה כאומר יאסרו ידי למעשיהן והוי דבר שאין בו ממש וכ"כ הט"ו לעיל סימן רי"ג דאם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך אינו נדר משום דהוי דבר שאין בו ממש (אלא שיש לומר בזה כיון שאמרה שאני עושה קאי אהדבר שתעשה ממש) ול"ק מהא דקונם שלא אתן תבן לפני בקרך דאף על גב דדבר שאין בו ממש הוא מ"מ חייל מדרבנן כדמסיק בפ"ב דנדרים ונתבאר לעיל סימן רי"ג ונראה דהכא בקונם שאני עושה לפיך נמי מיירי מדרבנן ולמאי דמסיק ש"ס באומרת יקדשו ידי לעושיהן כמ"ש הרב אה"נ דחייל מדאורייתא כן נראה לי וצריך עיון בתוספות ספ"ק דנדרים:

(פז) ודוקא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן. דידים איתנהו בעולם דאל"כ אינה יכולה לאסור עליו דבר שלא בא לעולם וע"ל ס"ס ר"ד:

(פח) יקדשו ידי כו'. לאו למימרא שהיא מקדשה מעשה ידיה לגמרי דא"כ מאי קונם שאני עושה לפיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושו שאמרה יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלומר שידיה יהיו אסורות על פיו כהקדש. ב"י:

(פט) ידי כו'. כב"י לקמן סי' רל"ט בשם הר"ן בשם התוספות דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשה ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן וע"ש:

(צ) ועיין בא"ע סי' פ"א. שם העתיק המחבר דברי הרמב"ם דכתב בב"י דס"ל דאין צ"ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם דבר ועמ"ש שם:

סעיף עב

(צא) ואינם ממלאכות כו'. כמו שנתבאר בא"ע סימן פ' סעיף ו' עיין שם איזו מלאכות שמחוייבת לעשות:

סעיף עג

(צב) א"צ להפר כו'. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע"א. פרישה:

סעיף עד

(צג) אין הבעל יכול להפר. דלא הוי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה: