ש"ך על יורה דעה רח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה רח |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) סתם נדרים להחמיר כו'. היינו כשלא פי' מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשי' לחומרא ע"ל סי' רל"ו ס"ק א' הרא"ש וכן דעת הרמב"ם פ"ב מה"נ דין ז' וכן ר' ירוחם ני"ד ח"ג אחר שהביא דברי הרא"ש כתב וכן כ' הרמב"ם כו' ותימה על מ"ש בית יוסף שדעת הרמב"ם פרק ב' מה"נ אינו כן:

בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רנ"ו דף קי"ח ע"ג מי ששכח אם נדר או נשבע נותנין עליו חומרי שניהם חומרי דנדר ודשבועה וכ"ש אם שכח אם נשבע או לא דאסור מספק וע"ש:


(ב) ואפי' הוא ע"ה. כ' הב"ח ויש לתמוה דז"א אלא לדעת הרא"ש וטור אבל לדעת הרמב"ם דפסק המחבר לעיל ר"ס ר"ה כוותיה דצריך שאלה בע"ה במתפיס בדבר האסור ה"ה הכא וצ"ע מיהו יש להחמיר כהרמב"ם וכאן נמי צריך שאלה בע"ה עכ"ל ול"נ דדעת המחבר דהכא גם הרמב"ם מודה דע"כ לא מחמיר התם אלא בשאינו יודע אם מתפיס בדבר האסור חשיב נדר או לא אבל כאן יודע שהמתפיס בדבר האסור לא הוי נדר אלא שאמר סתם יי"נ ויש במשמעותו של עבודת כוכבים או של מזבח וכל כמה דלא פריש דבוריה הולכין להחמיר אבל כל שפירש ואמר דעתי היה על יי"נ של עבודת כוכבים שלא יהא נדר נאמן ולא בא לכאן אלא לאשמועי' דאין צריך שאלה משום דבר הנדור ודו"ק:


(ג) ואם רוב כו'. משמע דוקא רוב אבל בתר מיעוט לא אזלינן והקשה ב"י דלקמן סי' רי"ז סי"ז אזלינן בתר מיעוט לחומרא ותירץ דשאני התם כיון שמסתפקין משניהם אלא שרוב סיפוקן מאחד ולא נהירא דהא התם טעמא הוא משום ספק נדרים להחמיר ועוד דלקמן סי' רי"ז סעיף ג' כתבו הרמב"ם והמחבר היו מקצת בני אדם קורין לו כך ומקצת כך אין הולכין אחר הרוב כו' אלא נראה עיקר כמ"ש בפרישה דשאני הכא כיון שפירש דבריו ואמר ליין נסך נתכוונתי מ"ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו אזלינן לחומרא וע"ל סי' ר"כ סעיף י"ד:


(ד) לבשר מליח שלקדשים כו'.וה"ה להקל כגון שהרוב קורין לבשר מליח של עבודת כוכבי' בשר מליח סתם וכן ליי"נ של עבודת כוכבי' יי"נ סתם הולכין להקל וכן ברמב"ם פ"ב:


(ה) אינו נאמן. כתוב בהגהת פרישה דהיינו דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בקל וחומר מלקמן סעיף ב' ופשט דברי הפוסקים לא משמע כן דדוקא לקמן הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר ולכך ע"ה אינו נאמן אבל הכא כיון שאנשי המקום קורין ליין נסך לשמים יי"נ אם כן אין משמעו אלא לשון א' שהוא ל' נדר ודוק:


סעיף ב[עריכה]


(ו) בחרמו של ים. פי' ברשתות של ים:


(ז) הרי עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד כו':


(ח) ואם הוא ע"ה כו'. וכבר נתבאר לעיל סי' ר"ה דבזמן הזה כולי עלמא דיינינן להו כע"ה:


(ט) ומיהו בחרטה סגי. והב"ח פסק דלא סגי בחרטה אלא צריך לפתוח לו פתח ממקום אחר כדלעיל סי' ר"ה סעיף א':


(י) אין קונסין כו'. כיון שאין צריך שאלה אלא מדרבנן:


(יא) חוץ מדגן. אבל אם לא פרט חוץ מדגן הוי נדר שוא ואינו נדר כלל כדלקמן סי' רל"ב סעיף ה':


(יב) ועבר עליה כו'. אבל אם רוצה להתיר כדי לעבור י"א דאין מתירין לו אפילו יש מכשול בדבר כדלקמן סי' רכ"ח סעיף ט"ו ס"ק כ"ז:


סעיף ג[עריכה]


(יג) בימים מועטים. כלומר שנהג היתר בימים מועטים אבל במרובים כלומר שנהג היתר ימים מרובים דיו ל' יום מיהו היינו למ"ש בב"י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרי בל' יום אבל לא שת לבו לעיין בתוס' ספ"ב דנדרים ובהרא"ש שם ורבינו ירוחם ני"ד ח"ז שפסקו דאפילו בימים מרובים צריך לנהוג איסור ככל הימים שנהג היתר וכן נראה דעת הטור שכתב סתם צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר ולא חילק דלא כהגהת דרישה שפירש דבריו בימים מועטים ואם כן כיון דכל הני רבוותא אוסרין וכן הראב"ד והריב"ש וכמבואר בב"י אין להקל:


סעיף ד[עריכה]


(יד) מי שעבר על נידוי כו'. תימה דלקמן סי' של"ד סכ"ח כתב אם זלזל בנדויו ובחרמיו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר קודם שיתירוהו עכ"ל והב"ח שם תירץ דהכא מיירי כשעבר במזיד מפני שא"א לו לקיים נדרו כגון שנדר מן הדגן שא"א לו להיו' בלא דגן וכיוצא בזה דחשיב קצת כמו אנוס אבל בדבר שאפשר לו לקיים אלא שמזלזל בנדויו שאומר איני חושש לנדוי ולחרם החמירו בו שצריך לנהוג איסור עכ"ל ואי אפשר לומר כן דהא מדכתב בסעיף ב' בסיפא ואם יש מכשול בדבר כו' שאינו יכול ליזהר כו' וגם מדיהיב טעמא מפני שנידוי דרבנן מכלל דמיירי בדבר שאפשר לו לקיים דאם לא כן אפי' בנדר דאורייתא אין קונסין אותו לנהוג איסור כימים הראשונים אלא נ"ל לתרץ שהרי דין זה לקוח מהריב"ש שבבית יוסף וז"ל שאין צריך שינהוג נידוי כלל אפי' שעה אחת דקי"ל דבנדרים דרבנן אין קונסין וה"נ שהדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן לאו מדאורייתא הן אבל להתיר לו דבר שנשבע עליו ושנשבע עליו בנידוי וחרם דבר ברור הוא שאין מתירים עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בהן היתר עכ"ל ור"ל דאם זלזל בדיני הנידוי שלא נהג בדברים שהמנודה חייב לנהוג בהן ליכא אלא מדרבנן אבל אם קבל עליו דבר בנדוי או בחרם ועבר על הדבר ההוא אם כן הוא מדאורייתא שהרי נידוי וחרם גופיה דאורייתא הוא והלכך אין מתירין אותו עד שינהוג איסור בדבר ההוא כימים שנהג בו היתר ואם כן בסימן של"ד סכ"ח מיירי כהך סיפא דהריב"ש דהיינו שזלזל בנדוי ועבר על אותו דבר שנתנדה עליו או שקבלו בחרם או בנידוי וזה דין אמת:


סעיף ה[עריכה]


(טו) נשבע שלא ישא כו' והשבועה חלה בכה"ג אף על גב דמתבטל ממצות פריה ורביה כדלקמן סי' רל"ט סעיף ח' בהג"ה וע"ש שכתבתי בשם א"ז דאין השבועה חלה ולפי זה אפשר להקל כאן שאין צריך לגרשה:


(טז) דנשאל ומתירין כו'. ונפטר מידי שבועתו כדלקמן סי' רל"ח ס"ך: