ש"ך על יורה דעה רו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
[עריכה](א) ויש אומרים דאפילו אמר שאני אוכל לך. בלא י' באלו לשונות אסור דה"ק מודרני ממך כשאוכל לך.
(ב) שאני אוכל לך באלו הלשונות כו'. אבל אמר שאני אוכל לך לחוד או שאני טועם לך לחוד לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול הוי הוכחה כיון (דלא) אמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ר"ל מה שאוכל לך קונם ואסור ואם אמר מודרני ממך או שאר הלשונו' ואמר אם אוכל לחוד ולא אמר לך יש מי שפסק דאסור דאף על גב דאם אמר שאני אוכל או שאני טועם בלא לך אינו כלום כאן שאמר מודרני ממך או שאר הלשונות עמו אף על גב דלא אמר לך אסור ויש מי שפסק דכיון דלא אמר לך אינו כלום וכן כתב הרמב"ן והרא"ש (וכן כתב הר"ן וכן נראה דעת הטור והפוסקים) ואם אמר שאיני אוכל אפילו אמר מודרני ממך או שאר הלשונות אינו כלום דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר וזה אוסר [עצמו על החפץ] (החפץ על עצמו) וכ"ש אם אמר שלא אוכל לך אפי' אמר מודרני ממך ויש מי שכתב דאף על גב דעם שאר הלשונות אינו כלום אם אמר מודרני ממך שאיני אוכל או שלא אוכל לך לחוד אסור וכן נראה דעת הרמב"ם (וכן דעת הסמ"ג לאוין רמ"ב דף ע"א ע"ג) ומכל מקום לכ"ע שאיני אוכל לך לחוד או שלא אוכל לך (לחוד) לא אמר כלום דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים דאפילו נדרים עצמן כל זמן שאומר לשון דמשמע שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום כגון שאומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה כקרבן או שאומר יאסר עלי שלא אוכל ככר זה וכן בירושלמי דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה וכן כתב הרא"ש שאם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אינו כלום שזה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון שרגילין האנשים לידור בזה הלשון אין להקל וצריך התרה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (ונתבאר סוף סימן זה) עכ"ל ר' ירוחם ני"ד ח"ג והעתקתי דבריו מפני כמה חילוקי דינים שביאר וגם להורות שמ"ש הרב וי"א דאפילו אמר שאני אוכל לך כו' אינו מדוקדק כלל דאדרבה טפי אסור לכ"ע וכן הוא בתוס' ריש נדרים דשאני אוכל לך גרע טפי שכתבו וז"ל דשאני אוכל לך יש גורסין ביו"ד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו' והכי ה"ל למימר וכ"ש אם אמר שאני אוכל לך כו' וכן הוא בתוס' ריש נדרים דמהאי טעמא שאוסר עצמו על החפץ לא הוי נדר אם אמר קונם שלא אוכל ככר זה אינו כלום ע"ש (וע"ל סימן רי"ג ס"ק א') וכן מוכרת בר"ן גופיה שכתב אית דגרסי בלא יו"ד ואית דגרסי ביו"ד שאיני ויתבאר בש"ס בס"ד עכ"ל ובש"ס ביאר המחלוקת כשאומר מודרני שלא אוכל לך דיש מתירין מהאי טעמא ע"ש וכן משמע בפוסקים בכמה דוכתי דשאני בלא יו"ד עדיף טפי:
(ג) במודרני ממך אסור לדבר כו'. צ"ע על הרב שלא הביא דעת הרא"ש וטור והר"ן דס"ל דכל שלא סיים דבריו אינו נדר כלל כיון דמשמע הכי ומשמע הכי לא הוי ידים מוכיחות בשלמא על המחבר לא קשיא שכן דרכו לדרוך בנתיב הרמב"ם אבל על הרב קשיא ונראה דחסר כאן הגהת הרב וכן נראה מבואר מדברי הרב לקמן סעיף ג' והב"ח מחמיר ביותר דידים שאינן מוכיחות הויין ידים והלכך אפילו לא סיים דבריו אסור אפילו לאכול עמו ואין זה עיקר בש"ס ופוסקים:
סעיף ב
[עריכה](ד) וחבירו מותר כו'. ואם לא הזכיר לא אכילה ולא הנאה לא הוי נדר כלל עכ"ל טור והוא לשיטתו דלעיל אבל להרמב"ם והמחבר הוי נדר שאינו רשאי לדבר עמו וכ"כ הב"ח והפרישה ופשוט הוא ולזה השמיט המחבר סיום דברי הטור אלו ותימה על העט"ז שהעתיק כאן דברי הטור בסתם ובסעיף א' העתיק דברי המחבר בסתם:
סעיף ג
[עריכה](ה) אמר מנודה. צל"ע דהמחבר מזכה שטרא לבי תרי דבאומר מנודה אני לך שאני אוכל לך פסק דמותר בכל והיינו כסברת הרא"ש וטור ור"ן דלשון מנודה או משמתינא לך לאו לשון נדר הוא ולדידהו כ"ש אם לא סיים דבריו דמותר בכל דהא לאו לשון נדר הוא וכמבואר בדבריהם להדיא ואי ס"ל להמחבר דמנודה אני לך לשון נדר הוא א"כ בסיים דבריו שאני אוכל לך נמי אסור לאכול עמו וגם הרמב"ם גופיה דאוסר בלא סיים דבריו לעמוד בד' אמותיו פסק בסיים דבריו שאני אוכל לך דאסור לאכול לו ואף למ"ש בב"י דס"ל להרמב"ם במשמתינא לך דאם סיים דבריו מותר ואם לא סיים דבריו אסור לעמוד בד' אמותיו דוקא במשמתינא אבל לא במנודה וגם במשמתינא י"ל דאינו מותר בכל אלא באכילה חוץ לד' אמות ודוק וכ"ש לפי מה שפי' הראב"ד דהרמב"ם משוה המנודה למשמתינא דבשניהם אם לא סיים דבריו אסור לעמוד תוך ד' אמותיו ואם סיים דבריו אסור לאכול תוך ד' אמותיו ולכל הפחות במנודה אני לך אפילו סיים דבריו שאני אוכל נהי די"ל מנודה לא שייך גבי דבר אכילה מכל מקום הוי כאלו לא סיים דבריו ואסור לעמוד בד' אמותיו למאן דאוסר לעמוד בד' אמותיו בלא סיים וכן כתב ר' ירוחם נתיב י"ד ח"ג וז"ל מנודה אני לך או משמתינא ממך אפילו סיים ואמר שאני אוכל לך מותר ומכל מקום אסור לישב בד' אמותיו אפילו אמר מנודה אני לך לחוד או משמתינא ממך לחוד כו' ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
(ו) וכבר נתבאר כו'. כ' הב"ח לא הבנתי דבריו הרי בסעי' א' פסק ג"כ כהרמב"ם כו' ולפי מ"ש בס"ק ג' לא ק' מידי ומ"מ יש לדקדק מאי ענין זה לזה הא הכא גרע טפי וכמ"ש התוס' בשם ר"י דהכא במנודה ונדינא ממך אפילו לא סיים דבריו אסור ליהנות וגם למאן דמתיר ליהנות מ"מ אוסר לישב בד' אמותיו כדכתב ר' ירוחם להדיא דגם להרא"ש דשרי לעיל לגמרי כיון שלא סיים דבריו אסר כאן לישב בד' אמותיו וכן נ"ל מוכרח מהרא"ש דבפירושו בש"ס (דף ז' ע"א) כתב דנדינא ממך משמע מתנודד אני ומובדל ממך והוי טפי ממרוחקני ממך אליבא דשמואל משמע להדיא דאפילו לא אמר שאני אוכל לך אסור וזה סותר למ"ש בפסקיו אלא ודאי בפסקיו קמ"ל דמותר באכילה ובפירושו קמ"ל דעדיף ממרוחקני ממך ואסור לישב בד' אמותיו אלא שנראה שהרב נמשך אחר דברי הטור דמשוה לגמרי מנודה ונדינא למרוחקני וצ"ע. ונראה דלענין הלכה אין להקל מטעם שכתבתי:
סעיף ד
[עריכה](ז) אסור בו. דהוי כאומר ככר זה עלי כקרבן דסתם רשע חייב בקרבן:
(ח) כנדרי כשרים כו' קונס כו'. דמה שתלה בכשרים בטל את הקונם דכשרים לא נדרי כלל אלא נודבין:
סעיף ה
[עריכה](ט) הנודר כו'. דוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואע"פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר. הרא"ש. כלומר דלשון נדר היינו שאוסר החפץ עליו ולשון שבועה היינו שאוסר עצמו על החפץ וכשאומר אני נודר שלא אוכל עמך הוא ל' שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה ועיין בתשובת ר"מ אלשקר סימן ע"א כתב כיוצא בזה בשם תשובת הרמב"ם ועי' בדברי רבי' ירוחם שבס"ק ב' וע"ל סימן רל"ט ס"ק י"ז:
(י) ומיהו בנזירות כו'. דבר זה אינו בב"י אבל מצאתי בתשובת מבי"ט חלק א' סי' ע"ב דף ל"ו ע"ג שכ"כ הרב מהר"ר דוד ן' זמרא דנזירות לכ"ע אם הוציאו בלשון שבועה חל דעיקרו לשון שבועה הוא דהא אתפוסי גברא הוא כמו שבועה שהרי הוא אומר הריני נזיר כמו הריני נשבע והמבי"ט חלקשם עליו בדברים שאין בהם ממש וכן נ"ל מוכח בריש נדרים גבי הא דמשני התם איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליו תנא נמי חרמים כו' דנזירות דמי לשבועה בזה דמיתסר גברא ע"ש וכן משמע בפי' הרא"ש שם ועיין בתשובת מבי"ט סי' ע"ה דף קל"ד ע"א. שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ח דמ"ז שהרגיש בזה והאריך בדבר וכל דבריו אינם מוכרחים לדעתי ע"ש: