ש"ך על יורה דעה רד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה רד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) בדבר הנדור. לאפוקי בדבר האסור כדלקמן ר"ס ר"ה:


(ב) ככר זה עלי כקרבן. וכ"ש () [צ"ל וכן הוא אם כו' כמ"ש בהר"ן ריש נדרים. (מראה כהן):

] אם אמר קרבן עלי ככר זה וכן הוא בהר"ן ריש נדרים:


(ג) יאסר עלי כו'. ולא אמרינן דכוון לדבר האסור משום צד איסור דלקמן סי' ר"ח:


(ד) שתלאו בדבר הנדור. שאמר על ככר ראשון יהא זה כקרבן וה"ה אם אמר על ככר הראשון יאסר עלי וחזר ואמר על אחר יהא כזה אפי' עד מאה כולם אסורים וכן הוא בהרמב"ם פרק ג' מהלכות נדרים ומביאו ב"י ס"ס זה וכן הוא בסמ"ג ריש לאוין רמ"ב ופשוט הוא ואפי' אמר על אחר שאינו מינו של הראשון כגון שהראשון הוא ככר והשני הוא בשר והשלישי פירות וכן הוא ברמב"ם וסמ"ג שם וכן הוא בט"ו לקמן סי' רכ"ט סעיף ג' ע"ש:


(ה) על יום אחד להתענות כו'. ע"ל סי' רט"ו:


(ו) יש חלוקי לשונות. כגון אמר כקרבן בפת"ח או בשו"א או בציר"י או לקרבן ועיין בטור ובית יוסף והאחרונים:


סעיף ב[עריכה]


(ז) כאימרא. כשה של קרבן כדירים דיר של קרבן כירושלים דחומות העיר ומגדליה משירי הלשכה אתו. הרא"ש. והר"ן פי' כירושלים כקרבנות שבירושלים:


(ח) אם נדר בשלחן כו'. דברי הרב אינם מכוונים והעולה מהגהת מרדכי הוא דאם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מכלי הקודש הוי נדר דהתפיס בדבר הנדור אבל אם נדר או נשבע בשלחן הקדש או בא' מכלי הקדש אינו כלום (כדלקמן סימן רל"ז ס"ו) אבל המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו כשלחן שבמקדש שיצטרך התרה בע"ה אין לנו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדלקמן סי' רי"ז ואולי משמע ליה להרב מדמסיים בהגהת מרדכי דבע"ה צריך התרה כדאיתא בפ"ב דנדרים גבי נדר בחרם כו' (כדלקמן סימן ר"ח סעיף ב') ולא מדמי ליה לנדר בתורה (לקמן סימן רי"ג) דמייתי שם ראייה דאין צריך התרה וקי"ל דבע"ה צריך התרה אלמא דבא לדמותו לגמרי לנדר () [צ"ל בחרם] בתורה דיש במשמעותו ב' לשונות וצריך התרה בע"ה ה"ה הכא ודוחק וצ"ע:


סעיף ד[עריכה]


(ט) אדם אוסר כו'. וכתב הגהת אשר"י בכתובות פרק אע"פ דבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע"י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חברו אבל בהקדש גמור לא ועל חבירו אינו יכול לאסור אפילו על ידי קונם דבר שלא בא לעולם מהרי"ח עכ"ל והוא מתבאר מתוך הסוגיא דפ' אע"פ (דף נ"ט) וע"ל סימן רכ"ז ס"ק ד' מ"ש בשם הר"ן ולקמן סי' רל"ד סעיף ע"א ובהגהות מהרש"ל ובדרישה סי' רט"ו. ובב"ח ס"ס רי"ו כתוב בשם תשובת מהר"מ מ"ץ באחד שנדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם ומיהו אם היה אומר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חל ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה לעובד כוכבים ב' זהובים בעד ג' לשנה וזקף עמו מיד ונתן לו כתב אפשר דמזה אין יכול לחזור בו ע"כ ושאני התם בנדר לתת מעשר דהוי הקדש ושרי נמי לדידיה וע"ל סי' רנ"ח סעיף ז' ח':