ש"ך על יורה דעה קצט

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קצט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ולסרוק שער ראשה כו'. לשון הרמב"ם שהביא הטור עזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמים וסורקת אותן או מפספסת אותן בידיה יפה יפה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתה"ק ומביאו ב"י מבואר מדבריהם דהא דתקן עזרא שתהא אשה חופפת היינו בכ"מ שער כגון שער בית השחי ובית הערוה לא שער ראשה בלבד וכ"כ ראב"ן סי' שכ"ו דף ס' ע"ד וכי חייפת צריכה לחוף כל שער גופה בין דראש בין דשחי בין דבית התורפה ע"כ וכן משמע בר"ן ושאר פוסקים וכ"כ הב"ח סעיף ב' ועכשיו נהגו לסרוק שער ראשן במסרק ושאר שער שבה מפספסת אותן בידיה יפה יפה:

(ב) ותחוף כל גופה כו'. הסכמת הפוסקים דתקנת עזרא אינו אלא בחפיפת שער אלא שנהגו להחמיר לחוף ולהשתטף כל הגוף להכי מקילינן בכמה דברים בחפיפה אבל מה שצריכה לעיין בכל גופה שלא יהא דבר חוצץ מדאורייתא הוא ועיין בר"ן שהביא ב"י:

סעיף ב

(ג) ובלע"ז גריד"א. כתב העט"ז דהיינו מה שקורין בל"א קרייד"א כו' אבל הפרישה כתב י"א קרייד"א כו' וטעות הוא בידם וכו' וכן שמעתי מלועז א' כו' ומיהו משמע בנתר שאנו קורין בל"א זיי"ף מותרת לחוף שאינו מסתבך ואדרבה מנקה הזוהמא וכן משמע בפרישה לעיל סי' קל"ה סעיף ט"ז וכן נוהגין וחושבין זה למצוה:

(ד) אבל אם כו' שרי. פי' שרי פעם זה כיון דכבר עשתה ואין צריך לחזור ולחוף אבל שתסמוך על זה לחוף שוב בנתר ואהל ומים קרים לא וכן מבואר במהרי"ק שם דלא התיר אלא ביין ושאר משקים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים שמסבכים השער דצירף גם כן הטעם דאין לך אלא מה שאמרו חז"ל והלכך התיר לחוף שוב על ידי בדיקה שבדקה תחילה ג' פעמים אבל בנתר ואהל ומים קרים לא עיין שם מבואר כך להדיא וכן משמע מדברי הרב וכה"ג אמרינן לעיל סי' נ"ז ס"ק מ"ח דכל מה שאמרו חכמים שהיא טרפה ואינה חיה אפי' אנו רואים שהוא חי טרפה והעט"ז כתב וכל זה לכתחלה אבל אם חפפה כו' שרי לפיכך אשה זו חופפת בנתר ואהל כו' ולא דק:

(ה) יש לאשה לנסות. שלש פעמים מהרי"ק שם ובעט"ז כתב ב' או ג"פ ואין להקשות נחזי אנן אי היין מסבך השער אי לא יש לומר דאין טבע שערות של כל אדם שוה וכמ"ש חכמי הרופאים וחכמי המחקר:

סעיף ג

(ו) חפיפה כו'. ול"נ מכולה סוגיא דש"ס (נדה דף ס"ז וס"ח) כדעת רש"י וסייעתו דיותר טוב שהחפיפה תהיה ביום היכא דאפשר וכמ"ש בספרי עיין שם והלכך אם חל ליל טבילתה במ"ש או אפילו במוצאי יום טוב שחל להיות אחר שבת חופפת בע"ש וטובלת במ"ש או מוצאי יו"ט כיון שאפשר שהחפיפה תהיה ביום בחול אבל היכא דחל ליל טבילתה בליל ג' שאחר יום טוב כגון שחלו להיות שני יו"ט אחר השבת או שחלו להיות שני י"ט של ר"ה או של גליות ביום ה' ו' וחל ליל טבילתה במ"ש דנמצא יש שלשה ימים בין חפיפה לטבילה ובכה"ג לא אפשר שהחפיפה תהיה רחוקה כל כך וכדסבירא להו לרב חסדא ורב יימר דבכה"ג חופפת בליל טבילתה כיון דרחוקה יותר מדאי והיינו דאמרינן בש"ס והלכתא אשה חופפת ביום והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר ע"כ וסמך ש"ס אשקלא וטריא דרב חסדא ודרב יימר דלעיל ונ"ל דגם דעת רש"י כן שפי' וז"ל הא דאפשר לחוף ביום חופפת ביום הא דלא אפשר לחוף כגון מוצאי יו"ט לא תחוף אלא בלילה עכ"ל (וכ"פ בס' יראים ס"ס קצ"ב) ומ"ש כגון מוצאי יו"ט ר"ל של ר"ה וסמך אלעיל דבכה"ג לא אפשר הא לאו הכי אפשר לחוף בעי"ט ובהכי ניחא שפיר דקיימא כולה סוגיא דלעיל משא"כ להתוס' והפוסקים דצריכים לדחוק דאזלה לה סוגיא דלעיל ותו קשה לדבריהם דהא משמע התם להדיא מדברי רב הונא ורב חסדא ורב יימר ומרימר שכך היו נוהגות בנות ישראל בזמניהם לחוף ביום בע"ש או עיו"ט ולטבול במ"ש שהרי מביאין ראיה ממנהגם שמותר לחוף באחד בשבת ולטבול בד' או בה' בשבת אלא דרב חסדא ודעמיה פליגי בחול דאין דנין אפשר משאי אפשר והכי קא פסיק התם מרימר הלכתא אם כן היאך נאמר דסוגיא דלקמן דפסיק הלכתא פליגא אסוגיא והלכתא ומנהג דלעיל אלא ודאי כדפרישית זהו נ"ל בש"ס ורש"י אלא שהפוסקים לא פירשו כן ולא כתבו כן בשם רש"י ולא ידעתי מנין להם זה ולענין דינא נראה דבכל ענין יש לה להשתטף בחמין ביום בע"ש וערב יו"ט וגם לחוף אז ולחזור ולהשתטף ולחוף בליל טבילתה אם הוא חול וכ"כ הפוסקים וכן בחול מנהג כשר שהחפיפה תתחיל מבע"י ותעסוק בחפיפתה עד שתחשך וכמ"ש הפוסקי' והט"ו ואע"ג דהיכא דחל ליל טבילתה שלשה ימים רחוק כגון שבת ושני יו"ט בכה"ג מסקינן בש"ס דחופפת בליל טבילתה שהוא חול י"ל דה"ק לא די לה בחפיפת ע"ש ועי"ט כיון דרחוק כ"כ אלא צריכה לחוף ג"כ בליל טבילתה וגם בע"ש ועיו"ט כיון דחפיפת יום עדיף והכי ניחא למיעבד טפי כיון דנשי דידי חופפות בע"ש ועיו"ט וגם בליל טבילתן א"כ אין להקל להן לחלק בין רחוק שני ימים או שלשה ימים שלא יבואו לידי טעות וכ"כ בש"ד סי' י' דאף בכה"ג תחוף ג' ימים מקודם ג"כ ואפשר דהיינו מדאמרי' בש"ס דריש מרימר הלכתא כרב חסדא כדמתרץ רב יימר וחומרי חומרי נקט חומרא דרב חסדא בשני י"ט שאחר השבת שחופפת בע"ש דיותר טוב לחוף ביום וחומרא דרב יימר שחופפת בליל טבילתה כיון דרחוק כ"כ והיינו שכתוב במרדכי בשבועות בפ"ב דנדה פסקינן כרב חסדא דאשה חופפת בע"ש וטובלת אפילו בליל ד' כשאירעו שני יו"ט אחר השבת וכ"כ הרא"מ בספרו כרש"י דיותר טוב לחוף ביום מבלילה עכ"ל דלכאורה קשיא דהא פסקינן בש"ס כדמתרץ רב יימר אלא ודאי ס"ל כדרב חסדא וכדמתרץ רב יימר היינו כדפי' ולא כפירש"י שם ולישנא כדמתרץ רב יימר אתי שפיר לפי' זה אבל לפי' רש"י הל"ל וכרב יימר דהא פליג ודוק ומטעם זה נראה שלא חילקו הפוסקים בין שני יו"ט שחלו להיות אחר השבת שחופפת במוצאי יו"ט ובין יו"ט א' שחל להיות אחר השבת כדמחלקינן בש"ס בהכי דכיון דכתבו אף בשאר יו"ט דנכון להחמיר לחוף מעיו"ט וגם במוצאי יו"ט א"כ אין חילוק ודוק כי כל זה ברור לדעתי שוב מצאתי בתשובת מהרש"ל סי' ו' שהכריע כהחולקים על רש"י בלא טענה מוכרחת והנלפע"ד כתבתי עוד כתב מהרש"ל שם על מה שנהגו מקדם להתחיל לחוף ביום ועתה תקנו לחוף בלילה ותעסוק בחפיפה דוקא שעה אחת שלא תהא מהומה לביתה שרי אפי' לרש"י מאחר דאיכא חשש איסור שלא ירגישו בטבילותיהן וגם לפעמים הצנועות באות לידי ביטול טבילת מצוה וכ"כ הרב בתשובה סימן כ"א ע"ש שהאריכו בזה:

(ז) תשא עמה מסרק כו'. ובמדינות אלו נוהגות להשתטף ולחוף ולרחוץ ולסרוק הכל בבית המרחץ סמוך מיד לטבילה ונכון הוא:

(ח) שצריכה לחוף ביום. דוקא ולא בלילה כגון שאי אפשר שתחוף בלילה מחמת שהעובדי כוכבים יש להם חג באותו הלילה שאינם מניחים להדליק אש בשום בית או איזה אונס אחר וכדאיתא בב"י וכן כשא"א לה לחוף ביום מחמת איזה אונס אלא בלילה דוקא אבל כל שאפשר ביום ובלילה תחוף ביום ובלילה ופשוט הוא:

סעיף ד

(ט) ומ"מ מנהג כו'. וכבר כתבתי בסק"ו דכך הוא עיקר הדין שתרחוץ ותחוף היטב בע"ש ותרחוץ ותחוף במ"ש ג"כ:

סעיף ו

(י) גם תזהר כו' קאי אכל מקום שהחפיפה מרוחקת מהטבילה יום או יומים:

(יא) ובשעת טבילה תעיין כו'. המחבר אזיל לשיטתו בב"י אבל ל"נ דגם הטור מודה דתעיין ותבדוק בשעת טבילה אלא דס"ל דכיון דהחפיפה מרוחקת מהטבילה תעיין ותבדוק גם בשעת חפיפה דאין להפרידם זה מזה ואפ"ה ס"ל להטור דיש ליזהר בימים שבין החפיפה ועיון הראשון לטבילה שלא ידבק בה שום דבר גם מנתינת תבשיל דשמא לא תעיין עוד בשעת טבילה שתסמוך על עיון הראשון וכן הרשב"א והר"ן שכתבו דוקא בשחזרה ועיינה בשעת טביל' כו' משמע דה"ק שעיינה בשעת חפיפה וחזרה ועיינה בשעת טבילתה כו' וכן משמע ממ"ש הרשב"א ולא עוד אלא אפילו היכא דעיינה קודם טבילה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה כ"ש זו שיש כמה עונות בין חפיפתה לטבילתה ושנתעסקה בכמה תבשילים ומיני חציצה שלא עלתה לה טבילה אא"כ עיינה בשעת טבילה ממש עכ"ל ומביאו ב"י וע"כ בעיינה בשעת חפיפה הוא דאל"כ פשיטא דלא עלתה לה טבילה דתיפוק ליה משום שלא עיינה כלל כדלקמן סעיף ח' ומאי פסקה אלא ודאי סתמא דמלתא בשעת חפיפה נמי עיינה ודוק וא"כ לכ"ע צריכה לעיין ולבדוק בשעת חפיפה ובשעת טבילה וליזהר בין החפיפה לטבילה מליגע בדברים החוצצים (הראוים לידבק כדלקמן סעיף י"ב וכן משמע בב"י ודוק) אם אפשר וכמ"ש הרב והכי נהוג:

(יב) בית הסתרים כו' ביו"ט. אבל לא כל הגוף טור וב"י וה"ה בשבת מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש פניה ידי' ורגליה או שאר אברים כל שאינה רוחצת כל גופה וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שכ"ו ובתשובת משאת בנימין סי' ה' כ' דאפשר דבחמין שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ שאר אברים חוץ מפניו ידיו ורגליו ומסיק לענין רחיצה ללבון דבין בשבת בין ביו"ט ובין בט' באב ובין ביוה"כ תלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה והרחיצה צריך לשנות קצת שלא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ובשבת ויו"ט בצונן אפי' כל גופה ובחמין דוקא באותו מקום ובין ירכותיה ודוקא בחמין שהוחמו מע"ש ומעיו"ט גם תזהר מאיסור סחיטה שלא תרחוץ בבגד רק בידיה וכל זה מדינא אבל כמדומה לי שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת ויו"ט ואפשר משום שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש ויו"ט או הוחמו בשבת ויו"ט גם אינה יודעת ליזהר מדין איסור סחיטה והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג יש להתיר להן כמו שכתבתי עכ"ל וטעם זה קלוש הוא ול"נ טעם מנהגן שאין לובשין לבנים בשבת משום שאז היו צריכין לטבול במוצאי שבת והיו מרחיקין הטבילה מן החפיפה והא ראיה שביו"ט לובשים לבנים ובשבת הוא שנהגו שלא ללבוש ולענין לבישת לבנים בט"ב עיין בא"ח סימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ולענין אבילות ע"ל סימן שפ"א ס"ה בהג"ה:

סעיף ח

(יג) ואפילו חפפה מיד כו'. שאני אומר שמא בשעת טבילה היה קשור ועכשיו ניתר או נישר עם המסרקת:

סעיף י

(יד) אם בתוך עונה כו'. ויש פוסקים אין מחלקין בין תוך עונה אלא בין סמוך לטבילה או לא שאם החפיפה סמוך לטבילה אין צריך לחזור ולחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחזור ולחוף ולטבול וכן דעת הראב"ד בהשגות ומחלקותם תלוי בגירסא ויש להחמיר כשתי הדעות:

(טו) ואם לאו כו'. פי' אפילו עיינה סמוך לטבילה כיון שלא חפפה סמוך לטבילה צריכה טבילה אחרת וכן משמע מדברי הר"ן שכתב וכי תימא אי בעי עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה י"ל שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה ליכא למיחש להכי עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה:

סעיף יא

(טז) במה דברים אמורים כו'. והב"ח פסק כהיש גדולים שהביא הרשב"א (ורבינו ירוחם נכ"ה ח"ה מביאם ג"כ במסקנתו) וכהרמב"ם דאפי' נתעסקה באותו המין אין תולין להקל עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי בשעת טבילה ואני מוסיף שכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק דחולין ומביאו ב"י וכן לכולהי שינויי בתוס' דחולין (דף י' ע"א) ובתוס' פ' תינוקת (דף ס"ו ע"ב) ובמרדכי ואגודה שם משמע שאין חילוק בין נתעסקה באותו המין או לא (דלא כמ"ש בדרישה סעיף ט"ז דהטור מחלק בהכי דס"ל כשאר תירוצים שכתבו התוספות כו' דאף לשאר תירוצים אין חילוק עי"ש ודוק) ולחד שינויא שכתבו שם דהך דחולין מיירי שלא טבלה סמוך לחפיפה וכ"כ הש"ד סימן י"ג מבואר להדיא שאפילו נתעסקה באותו המין טמאה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן ואם כן ליכא מאן דמיקל בהא אלא הטור לדעת הרשב"א והרשב"א גופיה חושש להחמיר ועוד דבדרישה סעיף ט"ז כ' דגם הטור שכתב שאני תולה אותו במין שנתעסקה בו ר"ל שאין צריכה טבילה עכ"פ אלא יכולין לתלות והיינו דוקא כשאומרת ברי לי עכ"ל ולפי זה גם דברי המחבר אפשר להתפרש כן וכן עיקר לדינא:

(יז) אבל אם לא כו'. כדי נסבה דכבר נתבאר בסעיף ח' דאם לא חפפה לא עלתה לה טבילה אפילו לא נמצא עליה דבר חוצץ אלא איידי דרישא נקיט לה. פרישה. והב"ח כתב דמיירי שחפפה ראשה אבל לא כל גופה דבגופה ליכא אלא מנהג בעלמא כדלעיל סק"ב ואם טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה אבל נמצא עליה דבר חוצץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה אע"פ שנתעסקה באותו המין וכן מחלקין התוס' והאגודה שם בשם ר"ת דהך דחולין מיירי בשאר מקומות שבגוף שלא חפפה אותן וקתני התם נמצא עליה דבר חוצץ אלמא דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי עלתה לה טבילה ומה שכתב הר"ן ז"ל משמע שדרכן היה לשטוף בחמין וכן נ"ל דאמרינן אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם איתא דלא עבדי חפיפה אלא במקום שער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי דחיישינן כשלא היתה סמוך לטבילה (דלענין עיון) כל שאר מקומות שבגוף דא ודא אחת היא אלא דרכן היה להשתטף כל גופן בחמין עכ"ל ומביאו ב"י ר"ס זה קאי אנמצא עליה דבר חוצץ אבל כשלא נמצא עליה דבר חוצץ יש לחלק בין הראש לשאר מקומות שבגוף דאע"ג שלא חפפה אותן כיון שעיינה אותן עלתה לה טבילה בדיעבד:

סעיף יב

(יח) אם לא עיינה. וכ"ש אם לא חפפה:

(יט) תולין להקל. ע"ל סימן קצ"ח ס"ק ל"ג כתבתי דהרוקח חולק:

סעיף יג

(כ) או שנתנה לבנה תבשיל כו'. והיכא דהיה ביד בנה תבשיל א"נ היה מלוכלך בטיט ולקחה בנה על ידיה ערומה ואחר כך טבלה ולא עיינה נפשה לא עלתה לה טבילה דדמי לנתנה תבשיל לבנה. ב"ח:

(כא) אבל מותרת ללבוש כו'. דלא דמי לנתנה תבשיל שאין רגילות להיות על הבגדים דבר לח לידבק בגוף האשה. שם: