ש"ך על יורה דעה קצה

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קצה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) תמיד היא בנדתה כו'. כלומר אף בימי לבונה כל דין נדה יש לה כדאיתא בפוסקי' ומביאם ב"י:

(ב) אפי' בדברים. אם מרגילין לערוה לא ידבר בהן עמה עכ"ל טור:

סעיף ב

(ג) ולא יושיט מידו כו'. אפילו בדבר שהוא ארוך:

סעיף ג

(ד) אא"כ כו'. ואצ"ל שאסור לאכול עמה בקערה א' בזה אחר זה אע"פ שאין נוגעים ביחד:

(ה) שום שינוי. דומיא דלעיל סי' פ"ח ס"ב גבי בשר בחלב:

(ו) או שיאכל כל א' כו'. או שתגלה מעט מן השלחן ותתן קערה שלה עליו כ"כ הר"ר יונה בספר דרשות הנשים:

(ז) וי"א כו'. כתב הב"ח דאף לסברא זו אינה אלא כשגם בני הבית אוכלי' עמהם על שלחן א' ביחד התם הוא דשרי כשהיא אוכלת מהקערה שלה אע"פ שאוכלים על מפה אחד בלא שום היכר אבל כשבני הבית אוכלין על שלחן אחר והאיש והאשה אוכלין לבדן על שלחן אחד כ"א מקערה שלו אסור אפילו היה רגיל לאכול עמה בקערה א' ומשמע בדבריו דה"ק כשאין שם בני בית כלל אסור ואין דבריו מוכרחי':

(ח) י"א שאסור כו'. לפי שהרב בד"מ כתב דין זה בשם הקונטרס שמצא ע"כ כ' דין זה בשם י"א אבל לפעד"נ דהגמי"י בשם רא"ם ומרדכי (ואגודה ורוקח סימן שי"ח) פ"ק דשבת בשם הר"ש שמהם מקור האי דינא דלקמן סעיף ד' דלא ישתה משיורי כוס ששתתה שם מוכח להדיא דכ"ש דלא יאכל משיורי מאכל שלה ואדרבה שתיה נלמד מאכילה ע"ש:

סעיף ד

(ט) לא ישתה כו'. משמע אע"פ שחזרו ומלאוהו כגון ששתתה היא חצי ואח"כ מלאוהו אסור דמ"מ הוא שותה משיורה אבל אם שתתה היא כל הכוס ומלאוהו נראה דמותר וכ"מ בב"ח ואע"ג שכ' ב"י ואנו נוהגין מיד להדיח הכוס בין שתי' דידי' לשתיה דידה ומנהג כשר הוא עכ"ל אנן לא נהגינן הכי:

סעיף ה

(י) לא ישב כו'. והב"ח חולק דדוקא לשכב שם ולישן כשפושט בגדיו הוא דאסור אבל ישיבה בעלמא כשהוא לבוש בגדיו אין בו איסור אפי' בפניה:

סעיף ו

(יא) במטה כו'. מיהו במטה של עץ או של בנין מותר שם עם אשתו הוא במטתו ואשתו במטתה וכ"כ הר"מ אלשקר בתשו' סי' צ"א והוא מפרק הדר דף ס"ג ע"ב הישן בקילעה שאיש ואשתו שם וכו':

סעיף ז

(יב) אע"פ כו'. הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול:

סעיף י

(יג) ממזיגת הכוס כו'. כתב הב"ח מ"כ בדרשות מהר"ש מאוסטרייך דשלא כדין עושין הבעלי בתים שמניחין נשותיהם לישא הקערות וכיוצא בהן על השלחן מידי דהוה אמזיגת הכוס עכ"ל מיהו למ"ש הגמי"י בשם רא"מ דמזיגה בלא הושטה או הושטה בלא מזיגה מותר אפי' בלא שינוי ה"ה בקערה דליכא אלא הושטה דשרי וכן למ"ש הרשב"א (והב"י לדעת ה"ה) דמזיגת יין במים דוקא אסור אבל שאר משקים אי נמי מזיגה מן הכלי כמו שאנו עושים שרי ה"ה בקערה אין קפידא ועוד נראה דאפי' את"ל דנתינת הקערה על השלחן ה"ל כמזיגת הכוס מ"מ אף במזיגת הכוס אין איסור אלא בכוס המיוחד לבעלה בלבד דאיכא חיבה אבל להביא הקער' על השלחן שכל בני בית אוכלים ממנה אין קפידא אע"ג שגם בעלה אוכל עם בני ביתה מאותה קערה דליכא הכא חיבה והכי נקטינן אבל להביא קערה המיוחדת לבעלה אסורה וכדמוכח מתנא דבי אליהו וממ"ש סה"ת דאף בהושטה בלבד כשאין בו שינוי אסור במאכל ובמשתה ע"כ ולפי זה משמע דמחמיר ג"כ בשאר משקים:

(יד) בפניו. והב"ח כתב דאע"פ שהמזיגה שלא בפניו אם מניחה על השלחן בפניו אסור ואף הגמי"י דדוקא בדאיכא תרוייהו מזיגה והושטה הוא דאוסר מודה בזה ואצ"ל כשהוא יודע שהיא מוזגת את הכוס דכיון שהניחה על השלחן בפניו חשיב כמזיגה בפניו ג"כ ואסור עכ"ד ואין דבריו מוכרחים גם מדברי הרא"ש פ"ק דכתובות מוכח דשלא בפניו ליכא איסורא כלל ע"ש:

סעיף יא

(טו) ודווקא פריסת סדינים כו'. עיין בא"ע סי' פ' ס"ח:

סעיף יב

(טז) ורגליו כו'. וכ' הר"ר יונה בספר דרשות הנשים דאסור לתת לפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם רגליו מפני שהוא דרך חיבה:

סעיף יד

(יז) וי"א כו'. ז"ל ד"מ בין בימי נדותה בין בימי לבונה וכבר נתבאר ר"ס זה אמנם מצאתי הג"ה במרדכי בשם ראבי"ה וז"ל אחר ימי ליבון ליכא הרגל עבירה וטוב לאכול עמה כדי שתרצה לטבול אם יכולה לטבול ע"כ וע"ז ראיתי מקילים בימי לבונה ואין נ"ל לסמוך ע"ז וראבי"ה הוא יחיד בזה עכ"ל. והב"ח כ' דאף לפי זה טועים המקילים שהרי לא התיר אלא ביום הז' שאחר ימי ליבון כדי שתתרצה לטבול וגם ליכא הרגל עבירה דאין לחוש שמא יבא עליה ביום הז' כיון שהיא טובלת לערב וגם זו סברא קלושה היא ואין שומעין ליחיד להתי' איסור המפורסם בכל החיבורים ולכן יש לדרוש ברבים דאיסורא קא עבדי הני דאוכלים יחד מקערה א' בימי לבונה ומצאתי בהג"ה ואנשים האוכלים עם נשותיהם בימי ליבונה שלא ירגישו בני הבית שבוש הוא ועוברים על דברי חכמים ונתקבלו כל הקהלות ועשו חרם ע"ז דהר"ח ע"כ והג"ה זו היא בהגהת מהרש"ל ומביאו הדרישה וראב"ן כ' בס"ס של"ה ויש נוהגין שלא לאכול עד כלות שבעה נקיים והוא כשר ונאה דשוב ליכא הרגל עבירה אלא הרגל מצוה דכיון דמצי למטבל לא שביק היתרא ואכיל איסורא ועי"ש שהאריך:

סעיף טו

(יח) מהרחצת פניו כו'. אבל מזיגת הכוס אשכחן היתרי טובי כדלעיל ס"ק י"ג. ב"ח. ונראה דאפי' למ"ש שם דנכון להחמיר הכא בחולה שרי:

סעיף טז

(יט) אסור לבעלה כו'. דדוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי דכיון דחולה הוא ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו אבל כשהיא חולה והוא בריא איכא למיחש להרגל עבירה שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה. ת"ה:

סעיף יז

(כ) אסור למשש כו'. ומיהו אם החולה מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדברי תשובת הרמב"ן סימן קכ"ז דשרי מפני פיקוח נפש אלא די"ל דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דנגיעת נדה אינו אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש פיקוח נפש אפשר דאסור משום אביזרא דג"ע וצ"ע עכ"ל ב"י. וכ"כ העט"ז) ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש"ל סי' קנ"ז ס"ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אע"פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע"פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ"ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ"ז משמע מדבריו כהרמב"ם וכמו שכתבתי שם בס"ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ"מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה וכדאיתא בתשובת הרמב"ן ובדברי הרב: