ש"ך על יורה דעה קעב

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קעב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) וכותב כו'. משמע דטעם ההיתר הוא בשביל שכותב כך בשטר וכן משמע בטור וכ"כ התוס' דף ס"ז ריש ע"ב ולפ"ז אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו כשירצה מותר וכן מוכח להדיא באשר"י ואפשר דגם ה"ה מודה לזה דמ"ש הטעם שאין כח ביד המלוה לגבות חובו כו' חד מתרי טעמי נקט ונ"מ דכל היכא שאין ביד המלוה [לכופו אף שביד הלוה לסלקו] אפילו לא כתב בשטר במשלם כו' שרי וכן מסיים הרב המגיד שם טעם זה ג"כ בשם הרמב"ן ומיהו פשט דבריו שם משמע דלעולם בעינן שלא יהא כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום וכן נראה דעת המחבר:

(ב) שאחר י' שנים. וה"ה יותר ועי' בתשובת מהר"ם אלשקר סימן קט"ו מדין משכנתא:

(ג) וכן אם התנה כו'. כלומר אפי' התנה הלוה שיוכל לסלקו כו' וכ"ש לא התנה דשרי:

(ד) מהשדה כו'. כלומר ל"מ שדה שפעמים אינו עושה פירות ונכנס בספק שמא לא יעשה פירות אלא אפילו בית וחצר שפירותיהן דהיינו הדירה מצויה תדיר מותר דלפעמים נמי יש קלקול בבית כדלקמן בהג"ה:

(ה) יוכל לסלקו כו'. ע"ל ס"ק כ"ו איזה מקרי יוכל לסלקו:

(ו) אפי' דבר מועט. אפי' פחות מכדי שיעור שדה אחוזה שהוא לזרע חומר שעורים סלע ופונדיון לשנה. ב"י וד"מ:

(ז) וי"א דאין חילוק כו'. אינו מדוקדק דודאי יש חילוק לי"א אלו שהם הרשב"א וסייעתו בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי בלא נכייתא דבמסלקי הוי ר"ק ובלא מסלקי הוי א"ר כדאיתא בדבריהם להדיא אלא כיון דס"ס איסורא איכא לא ירד הרב לחלק בכך. ומשמע להדיא דלשתי סברות אלו אפילו יש כח ביד המלוה לגבות חובו שרי כיון דהוה בנכייתא ועל פי זה הוא גם כן המנהג ודלא כהעט"ז שהכניס בדברי הי"א רק שהמלוה לא יוכל לכוף הלוה כו' וכן נוהגין כו' וע"ש שדבריו מעורבבי':

(ח) ויש מתירין. עיין בתשובת מהרי"ל שם משמע דאפילו בר"ק יש להתיר דמדמי ליה למעות של יתומים ולפי מאי דמסיק שם לאסור מעות של יתומים בר"ק וכ"כ הרב לעיל סימן ק"ס סי"ח ה"ה הכא וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סי' ע"ב ע"ש שהאריך:

(ט) על ספרים כו'. כ' בסמ"ע בח"מ סי' ע"ב ס"ק ה' דצ"ע דהא ראבי"ה במרדכי סוף פרק אלו מציאות אוסר גם בספרים בלא נכייתא ולק"מ דהא גם הרשב"א בתשובה לא מתיר בספרים אלא בנכייתא וכ"ז לא נעלם מעיני הרב שהרי כתב בד"מ וז"ל במרדכי ס"פ אלו מציאות אם הלוה לו על ספרים אסור ללמוד בהן ואפילו התנה עמו מיהו בנכייתא שרי ובפ' א"נ כתב דלרש"י דבית וחצר אסור בנכייתא ה"ה בספרים אסור אפי' בנכייתא משמע דלר"ת דמתיר ה"ה בספרים וכ"כ ב"י ודלא כנ"י וכ"כ ב"י (ס"ס זה) תשו' הרשב"א דאפי' ספרים שרי בנכייתא וכתב מהרי"ל בתשובה סימן ל"ז וכתוב באגודה דנהגו להלוות על מקומות ב"ה ולישב עליהם משום דמצוה הוא כו' נראה דכ"ש ספרים עכ"ל ד"מ הרי שלא נעלם מהרב דעת ראבי"ה וסייעתו שאוסרים גם בספרים בלא נכייתא וע"פ דבריהם כתב וטוב להחמיר לעשות בנכייתא וק"ל:

(י) אלא כשאחריות המשכונות כו'. אין ר"ל כשיאבדו המשכנות לא יתחייב הלוה לשלם חובו דהא משמע מדברי ה"ה בשם הרמב"ן דאפילו גובה משאר נכסיו מותר אלא ר"ל לאפוקי כשכותב לו אחריות על שאר נכסיו דאז כשיתקלקל המשכון מיד יש לו משכון אחר אבל כשלא כתב לו אחריות על נכסיו אע"פ שאם יתקלקלו המשכנות גובה משאר נכסיו מ"מ כיון שאין לו מיד משכון אחר שרי וכן משמע בטור וכתב הב"ח סי"ב דאע"ג דגובה משאר נכסיו מותר (ולפמ"ש א"צ לדחוק ולפרש לשון מיד שכ' הטור כמ"ש הב"ח אלא ה"ק דאין לו לבקש על נכסים אחרים דמיד יש לו משכון אחר) ובעט"ז לא הבין כן וע"ש שדבריו מעורבבים:

(יא) אבל כו'. שאם יפול הבית או ישרף מיד יפרע משאר נכסיו. טור. ואע"ג די"ל שלא יצטרך לבית ולא ימצא לו שוכרי' כדכתבו התוס' משו' ה"ט לחוד לא נתיר דאין טעם זה אלא סניף לשאר טעמים כגון שריפה ונפילה. ד"מ ודלא כב"י:

(יב) הפירות שאכל כו'. וכ"ש אכל טפי משיעור החוב שאין מוציאין ממנו:

(יג) דהואיל כו'. כלומר דל"ד לדלעיל סי' קס"ז ס"ג דהכא המשכנתא היא בתחלה ברשות המלוה שלוה עליה וכמ"ש שם בס"ק י"א:

(יד) מיהו כו'. וכן אם אמר אטרח ואייתי זוזי אמרי' בש"ס דלא אכיל המלוה שוב הפירות. וכ' הב"י בשם הרשב"א דהיינו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ושלים זמניה וזה אוכלו אחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל תחלה שזה מותר אע"ג דלא כתב ליה אכול בנכייתא כ"ז שתמשוך זו בידי וכ"כ בה"ת בשם הראב"ד וע"ש ועב"י ד"ה ואם אמר המלוה כו':

(טו) אם אמר כו'. כ' ב"י בשם תלמידי רשב"א י"מ דוקא בב"ד וי"מ אפי' שלא בב"ד נמי:

(טז) פירותי ברבית כו'. משמע דוקא היכא דהוי א"ר הוא דמנכינן ליה היכא דמיחה וכ"כ בעט"ז אבל היכא דאפי' א"ר נמי לא הוי כגון בנכייתא באתרא דמסלקי כיון דשרי אע"ג דמיחה לא מנכינן ליה עד דמייתי זוזי וכ"כ הב"י בשם הרשב"א וכ"פ הב"ח:

(יז) אפילו כו'. משמע דר"ל אפי' הוא באתרא דלא מסלקי אלא עד זמן פלוני דמנכינן כל מה שאכל קודם זמן הסילוק וכדעת הרמב"ן שהביאו בה"ת והריב"ש וכתב דמ"מ לסלוקי לגמרי א"א דהא מקני' ליה אלא אכיל פירי בשומא ומנכינן ליה דמי כולי פירי כמה דשיימי ליה ב"ד עכ"ל. ובהא א"ש דלא תיקשי מה שכתב המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ג חוב דמשכונא דקאכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי אם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אא"כ מניח לו הפירות לאכול וסתם הרב כדבריו דהתם ה"ק דמחויב להניח לו לאכול בשומא מיהו דעת הראב"ד שהביא הב"י דקודם זמן הסילוק אינו יכול למחות ולא מנכינן ליה כיון דהוא באתרא דלא מסלקי וכן מוכח דעת הרשב"א שהביא הנ"י שם גבי אטרח ואייתי זוזי ונ"ל דספיקא דדינא הוא והמע"ה:

(יח) מנכין לו כו'. שכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל גזל הוא. נ"י:

סעיף ב

(יט) משכונא זו. דסורא אבל משכונא אחרת אסור אפי' אדם אחר שכרה כדלעיל סי' קס"ד וכ"כ הטור בשם הרמ"ה וכתב דאם התנה כן הוה ר"ק וגם הרב מודה לזה ודלא כהעט"ז וכתב הטור וכ"ש מה שנוהגין שהלוה נותן משכנות בעד הקרן והשוכר בפירות דהוי ר"ק:

(כ) יכול כו'. מיהו נ"ל שצריך שלא יתנו בכך מתחלה בשעת הלואה. העט"ז:

סעיף ג

(כא) יש מי שאוסר. הוא הרמב"ן שהביא הרב המגיד שכתב הטעם דמשכנתא דסורא הוא מפני שאם שטפה נהר וכה"ג אינו נוטל כלום ואינו יכול לפרוע משאר נכסים אלמא דאם הלוה קבל עליו אחריות אסור אבל להפוסקים שכתבו הטעם משום דכתב לו כך בשטר או משום שאין כח ביד המלוה לגבות חובו כדלעיל ס"ק א' שרי:

(כב) אינה נפדית כו'. כן הוא בכל הספרים וט"ס הוא וכן הוא בעט"ז נפדית לחצאין כדאיתא בתשובת הרשב"א ומה שכתב המחבר בח"מ סי' ע"ד ס"ד אם משכן לו שדהו או אפי' שתי שדות אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונות היינו שיכול לוה שיאכל הפירות עד שישלם לו הכל תדע שדברי המחבר הם דברי הרמב"ן שהביא בה"ת שער ס"ט שכתב שם ומה שאמרו לוה וגואל לחצאין לומר שפודה מחצה אלא שהלוקח אוכל שדה כולה כו' וכ"כ ר' ירוחם ני"ב בשם הרמב"ן והרשב"א בתשובה דגואל לחצאין ועל כרחו מלוה יקבל החצי ומ"מ יאכל המלוה כל הפירות כו' ומביאו ב"י בח"מ שם:

(כג) בחוב קדום. אפי' בנכייתא אסור דבמאי קני פריטי אין כאן נסכא אין כאן. שם:

(כד) אזלינן בתר מנהג. צ"ע דבה"ת כ' בהפך וכן הרשב"ץ הביא ב' הדעות ולא הכריע אלא דהב"י כ' ונ"ל דבמקום שלא נהגו לעשו' כ"א משכנתא דסורא סתם משכנתא הכי הוא ושרי עכ"ל ודוקא במשכנתא דסורא אבל לא בנכייתא כדכתב הבה"ת דדי למתירים בנכייתא והבו דלא לוסיף עלה ומביאו ב"י וד"מ וצ"ע:

(כה) וכן אם כו'. אמרינן בש"ס דסתם משכנתא שתא דאי בעי לסלוקי ליה גו שתא לא מצי מסלק ליה וכ' הרב המגיד בשם הרשב"א דהיינו בסתם מקומות אבל אם היה שם מנהג לסלקו תוך שנתו הולכים אחר המנהג ומביאו ב"י וכ' שכ"נ מדברי הרמב"ם וכן כתב נ"י וכ"נ דעת הרב:

(כו) הולכים אחר המנהג. ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנו לזמן ידוע כגון בתחלת כל שנה ושנה או ט"ו יום קודם שיכלה השנה שוב לא יפדנו אותה השנה כתב הראב"ד דחשיב אתרא דלא מסלקי כיון שאינו יכול לסלקו בכל שנה אחר שיעבור הזמן וא"א הרא"ש ז"ל כתב דחשיב שפיר אתרא דמסלקי כיון שיכול לסלקו בתחלת השנה עכ"ל טור וכ' ב"י בשם הרשב"א וה"ה ותלמידי רשב"א כהראב"ד:

(כז) ועיין בחשן המשפט. סי' ס"זס"ב נתבאר דין שביעית ובסימן קע"ה סנ"ז נ"ח נתבאר דין בר מצרא ובסימן רע"ח סס"ג נתבאר דין ירושת הבכור במשכנתא שכ' הטור בסימן זה ומה שהוזכר בש"ס וטור דמשכנתא באתרא דמסלקי אין ב"ח גובה ממנו מיורשי המלוה לא נזכר בטור ח"מ גם המחבר לא כתבו בשום מקום משום דמידי הוא טעמא אלא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכמו שפירש"י והיינו לדינא דש"ס אבל בזמן הזה גובה ממטלטלי כמ"ש הט"ו בח"מ ר"ס ק"ז א"כ אין נפקותא בזה:

סעיף ד

(כח) בדמים. אלו של דמי הלואה או שיוסיף לו מעט מ"מ הוא שוה יותר אסור. טור ורש"י ותוס' וכ"ד האחרונים וכ"כ נ"י דלא כדמשמע מהרב המגיד דכל שפסק דמים ידועים בשעת הלואה אע"פ שאינו שוה יותר אסור ומ"מ יש להחמיר לכתחלה:

(כט) אסור. כתב הב"ח דהוי א"ר דצד א' ברבית הוא מדרבנן וכן מסיק בד"מ בשם ריב"ש סי' ש"ה ותס"ז וע"ל סימן קע"ד:

סעיף ה

(ל) אין הממושכן כו'. אפי' היה על הקונה לפדותו מותר לפי שבדיניהם הרי הוא כמכירה עד שיהא נפרע ולא יהא יפה כחו מכח העובד כוכבים וכשפודה אותה הרי המלוה כחוזר ומוכרה לו. כ"כ הפוסקים:

סעיף ו

(לא) הנותן חורבתו כו'. ע"ל ס"ס קס"ו בהג"ה:

(לב) לוה כו'. לשון הרב מגומגם בזה ומה שעולה מבה"ת בשם הרמב"ן הוא דכשהמס מוטל על גוף הקרקע אע"פ שהמלוה אוכל הפירות מותר ללוה לשלם המס שהרי הקרקע שלו היא אבל כשהמס מוטל על הפירות כגון שהאדון נוטל עישור בתבואה וכיוצא בו אסור כי פרע הלוה לאדון אא"כ פורע מפירות השייכים למלוה וכתב עוד בה"ת שם שאסור להלוות לחבירו מנה ע"מ שישלם המס מאותה מנה אבל מותר לומר לו אלווך מנה ואם תרויח מהן תפרע תחלה המס והמותר יהיה שלך ואם לא תרויח אפרע אני משלי וע"ש ועיין לקמן סי' קע"ז סעיף ח':

(לג) צריך להחזיר כו' גם השכר. היינו כשהמלוה היה דר בו בנכייתא וכהאי גוונא דלא היה אפי' א"ר אלא הוי כמכירה. רשב"א: