ש"ך על יורה דעה קג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה קג |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) כבריה או כיוצא בה. כגון חה"ל ודבר שבמנין וכה"ג דגופו לא בטיל באלף אפי' אינו נ"ט הלכך צריך שיהיו פגומים בעצמן ועיין בא"ח סי' תמ"ז ס"י מ"ש בזה:


סעיף ב[עריכה]


(ב) אפי' פוגם קצת. אבל דבר שאינו נ"ט לא לשבח ולא לפגם אסור כדכתב ב"י ע"ש הג"א פ"ב דעבודת כוכבים ובת"ח כלל פ"ה דין כ"ב בשם מהרא"י ע"ש א"ז ונ"ל ראיה ממאי דקי"ל דאין בגידין בנ"ט ואפ"ה קי"ל דגופו של גיד שנימוח צריך ס' נגדו וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וס"ק ס"ב דאע"ג דאינו אלא כעץ בעלמא התורה אסרתו וכדאמרינן בפג"ה וה"ה לכל דבר איסור דאע"ג דאינו נ"ט צריך ס' נגדו והכי איתא בירושלמי פ"י דתרומות הלכה ו' הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור:


(ג) איסור מועט כו'. בת"ח סוף כלל פ"ה כתב דאין לחלק בין נמחה ללא נמחה דהא טעם כעיקר דאורייתא אלא דטעם פגום לא חשיב טעם ובטל אם כן ה"ה גוף האיסור נמי בטל ברוב כו':


(ד) אבל איסור מרובה. וכן צירו של איסור טור בשם הרשב"א:


(ה) אלא טעמו כו'. ז"ל הרשב"א ונראה שאפי' נפל לתוך היתר מועט והכירו זורקו והרוטב מותר לפי שאין כאן אלא טעמו ולא ממשו ואע"ג דמשערין בכולו משום מאי דנפיק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנ"ט אין אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו בהיתר שנתבשל בקדרה שאינה בת יומא והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולו אלא כל שטעמו לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלטה עד שיתן טעם בתערובתו לפיכך כל שטועמו קפילא ואין בו טעם מתירין אותו והלכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא ע"כ:


(ו) במה דברים אמורים כו'. מלתא באפי נפשיה היא כדאיתא בש"ס ופוסקים וק"ל וע"ל ס"ס קל"ד עוד מדיני נטל"פ:


(ז) או פוגם ולבסוף השביח אסור. פי' אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר אע"פ שאפשר שישביח אח"כ כיון דהשתא פוגם הוא מידי דהוי אקדרת מלח דלקמן ס"ק י"ב וכ"כ האו"ה כלל ל"ב ד"ה:


(ח) נאסר התבשיל השני. דהוי כדבר שתחילתו פגום ולבסוף השביח וע"ל סי' קל"ד ס"ק כ"ט:


(ט) ששים נגד האיסור הראשון. אבל א"צ ס' נגד כל הבלוע בקדרה דכיון דהיה פגום לא נ"נ וכדלעיל סימן צ"ח ס"ק י"ז:


(י) לא נאסרה הקדרה. דהוי נ"ט בר נ"ט האיסור בכף והכף בתבשיל והתבשיל בקדרה ועדיין כולו היתר כיון דהוא פגום כ"כ בת"ח כלל פ"ה דין כ"ג בשם או"ה:


(יא) אע"פ שיש שם רגלי הדבורים. ע"ל סימן פ"א ס"ח ובמה שכתבתי שם:


סעיף ג[עריכה]


(יב) ואלמלא המלח והתבלין כו'. וה"ה איפכא כשהוא פוגם מפני שאין שם מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה פוגם מותר כיון דהשתא מיהא פוגם כדאיתא בש"ס:


סעיף ד[עריכה]


(יג) שמן ודבש כו'. הוא ל' הרמב"ם פי"ז מהמ"א וכ' הכ"מ שם דס"ל דסתם כלים של עובדי כוכבים הם בני יומן וכ"כ בב"י לקמן סימן קכ"ב וא"כ קשה כיון דפסק לקמן סימן קכ"ב ס"ו דסתם כלים של עובדי כוכבים אינן בני יומן א"כ הכא בלאו הכי מותר וצ"ל דלא הביא כאן דברי הרמב"ם אלא ללמוד דבשר פוגם שמן ודבש וע"ל סי' קי"ד ס"ז:


(יד) וי"א כו' רק משקה הנעשה מדבש כו'. משמע דבשמן גם הי"א מודים דפוגם (וכן כ' בעט"ז שמן ודבש כו' ואפילו היה בעין היה פוגם את השמן ומסריחו כו' והשמיט הגהת הרב ע"ש) ותימה הא הי"א אלו הוא מהרי"ל בהגהת ש"ד סימן כ"ב ושם משמע להדיא דכ"ש בשמן הוי לשבח אפילו כשנתבשל וכן משמע בכל הפוסקים כמו שאבאר דמהרי"ל הביא שם תשובת ר"י שבמרדכי פכ"ש ופא"מ דשמנונית בעין הוי טעם לפגם בדבש וכתב עלה וז"ל אמנם עובדא הוי במחבת בת יומא שבשלו בה דבש ואסר ושמא היה משקה שנעשה מדבש ובהכי איירי נמי מתניתין דשריא דבש דמינה מייתי ר"י ראיה דקאמר אי משום גיעולי עובדי כוכבים כו' ובתשובת ר"י במרדכי שם מוכח להדיא דבשמן מודה דמשביח דמייתי התם ראיה דפוגם בדבש מדתנן פרק א"מ שמן של עובד כוכבים אסור ומפרש שמואל משום דזליפתן של כלי עובד כוכבים אוסרתן כו' וע"כ לא שקיל וטרי התם אלא בנטל"פ בשמן אבל בדבש הוי נטל"פ לגמרי אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי עובדי כוכבים או מבשר וחלב עכ"ל. רצה לומר דבהנך מתניתין שריא דבש וטעמא כדמפרש בש"ס דמשום גיעולי עובדי כוכבים ליכא למיחש דנטל"פ מותר אם כן על כרחך היינו טעמא דמשום דשמנונית בעין בדבש נטל"פ ובשמן נ"ט לשבח (וס"ל להאי תנא כלים של עובדי כוכבים בני יומן. אי נמי דסבירא ליה דכיון שאין הפגם בשמן אלא משום שאינו בן יומו אסור וכן משמע בתוס' דחולין דף ח' ריש ע"ב במה שכתבו שם אבל השמן אין הפגם אלא משום שאינו בן יומו ע"ש) ודלא כרנ"ש במ"ש סי' כ"ב שפירש דסבירא לי' לר"י דמאי דאמרי' בש"ס פא"מ גבי דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרי סרי היינו משום איערובי בשר שהוא מסרח סרח ולא כרש"י שפי' משום תערובת יין וזה תימה דהא גבי שמן נמי אמרי' בש"ס התם הכי ובשמן ס"ל דמשביח אלא ודאי כדפירשתי ע"ש במרדכי פא"מ מבואר שם להדיא כדפירשתי וכן מפורש בתוספות פרק קמא דחולין (דף ח' ריש ע"ב) וכן מוכח בהרשב"א ור"ן ואגודה בחולין שם שהביאו ראיה דקיימא לן סתם כלי של עובד כוכבים אינו ב"י מדאמרינן ר' ובית דינו התירו השמן דנטל"פ מותר אלמא דנטל"ש בעין בשמן דאל"כ לא הוי מייתי ראיה מידי וכן הוא להדיא בתוס' פא"מ (דף ל"ח ע"ב) ובהרא"ש שם ובהג"מ ס"פ י"ז מהמ"א בשם ר"י ובאו"ה כלל ל"ב דין ט"ז דשמנונית בעין פוגם בדבש ומשביח בשמן וכן הוא בסמ"ג ס"ס קמ"ח ומשמע להדיא בכל הפוסקים הנ"ל דאפי' בשמן שלוק נטל"ש דומיא דדבש (וכן מוכח להדיא בתשובת מהרי"ל הנ"ל ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שהוציא מתשובת מהרי"ל הנ"ל לחלק בשמן בין שלוק או לא) ודלא כהרב בתשובה סי' נ"ג שדחק ליישב מ"ש הסמ"ג והתוס' דשמנונית בשמן נטל"ש דהא אמרינן בש"ס אי משום איערובי מסרי סרי (ומתוך כך כתב דמ"ש האו"ה בשם מרדכי דשומן בשמן נטל"ש ליתא דלא נמצא כן במרדכי שלנו ואולי שום תלמיד טועה הגיהו במרדכי ונקרא על שמו עכ"ל ותימה שהרי הוא מבואר מתוך דברי מרדכי הנ"ל בעובדא דר"י במחבת וגם במרדכי פכ"ש הביא עובדא דר"י הנ"ל וראייתו ממתנ' דשמן בקוצר ומוכח שם להדיא כן וכמו שכתבו כל הפוסקים הנ"ל וכל זה נעלם מהרב) ותירץ דבש"ס מיירי בשמן שלוק דומיא דדבש אבל באינו שלוק נטל"ש והדבר ברור דליתא אלא כדפרשתי והפוסקים מפרשים כפירש"י דאי משום איערובי היינו תערובות יין דבכולי סוגיא דעבודת כוכבים התם לא חיישינן אלא לתערובות יין אבל שמנונית בשמן לעולם נטל"ש בין חי בין שלוק:


סעיף ה[עריכה]


(טו) והוא שתהיה מודחת כו'. לעיל ר"ס צ"ה כתבתי דסתם כלים שנתבשל בהם אמרי' שהיו נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ולפי זה מ"ש והוא שתהיה מודחת כו' היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת וקמ"ל דהשומן הדבוק אינו נטל"פ אחר מעל"ע והיש מתירין סבירא להו שטיחת איסור שעל פני הכלי נפגם ג"כ אחר מע"ל וכמבואר בב"י ודעת הטור סי' קכ"ב כסברא הראשונה וכן נראה דעת ב"י וכן לקמן סי' קכ"ב ס"ג לא הביא אלא סברא הראשונה וכ"פ בת"ח כלל פ"ה דין כ"א וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ס"ד:


(טז) ואם יש ס' כו'. כ"כ בת"ח שם בשם או"ה (ריש כלל ל"ג) והכי משמע מדברי הרשב"א והמחבר לעיל ר"ס צ"ה ומהרש"ל פכ"ה שם חלק על זה ואמר דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הטעם שבקדרה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח והוי הכל טעם הבא מן הממש עכ"ל ואין דבריו נראין:


סעיף ו[עריכה]


(יז) שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור. בבישול וע"ל סי' צ"ה ס"ב בהג"ה וסי' צ"ו ס"ג וסי' קכ"ב ס"ג בהג"ה נתבאר זה:


סעיף ז[עריכה]


(יח) קדרה שהיא כו'. ז"ל הב"י דין זה כ' סה"ת ונתן טעם לדבר דכך שוה המים לדידן כמו האיסור עצמו דכל המים נ"נ כיון שאין בהם ס' לבטל פליטת הכלי וחזר ונבלעו בקדרה וסמ"ק הביא דברי סה"ת וכתב אח"כ דיש מקילין בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו ב"י ול"נ דבשאר איסורים מותר שכבר כתבתי בסי' צ"ב דלא אמרי' חנ"נ רק בבשר בחלב אבל אם היא בלועה מבב"ח שנתבשלו בה יחד או בזה אחר זה מונין מעל"ע משעה שהוחמו בה מים אבל לפי הטעם שכתב סמ"ק בהא נמי שרי ונ"ל דאם כבר עבר לילה אחד קודם שהוחמו אפי' בבשר בחלב אין למנות מעל"ע אלא משעה שבישלו בה כיון דיש סוברים דאחר לילה א' נטל"פ אבל אם קודם שעברו עליה לילה א' הוחמו בה מים נקטינן כדברי סה"ת כיון דקי"ל בבשר בחלב חנ"נ עכ"ד ומבואר מדבריו דאם הוחמו מים תוך לילה א' צריך אח"כ מעל"ע מחימום המים וזה שכתב כאן בש"ע עד שתשהה מע"ל. משעה שהוחמו בה המים וכ"כ לקמן סי' קכ"ב ס"ד ודלא כמ"ש בת"ח כלל פ"ה ד"ז על שמו דבין נשתהה הקדרה לילה אח' קודם החימום בין שנשתהה לילה אח' אחר החימום יש להקל ולסמוך בכהאי גוונא אמ"ד לינת לילה פוגמת עכ"ל דליתא אלא ס"ל להב"י דאינו מועיל לינה אלא לענין שחימום המים אח"כ לא יעשוה ב"י אבל אם חממו מיד שנעשה ב"י מחדש צריך מעל"ע מחימום המים ולפ"ז גם מ"ש הרב וכן אם עברה לילה אחת בין בישול בשר לחלב כו' אינו מוכרח לדעת הב"י ודו"ק. ומ"מ בעיקר הדין שס"ל להמחבר והרב דקדרה שבלוע מבשר בחלב דאמרינן חנ"נ איני מודה להם דזה דמי לשאר איסורים כיון שכבר נאסר וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק כ"ב ע"ש ועוד כתבתי שם דהעיקר אפי' המ"ד דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מודה דצריך מעל"ע משעת חימום המים אפי' בשאר איסורים דלא תלי זה בחנ"נ או לא ע"ש ונלע"ד דאין לחלק בזה בין בשר בחלב לשאר איסורים ואם נקל בשאר איסורים גם בבשר בחלב יש להקל ע"ש ודו"ק:


(יט) לילה כו'. דוקא לילה לפי שהלילה גורם להפיג הטעם כדאיתא בפוסקים:


(כ) ובמקום הפסד כו'. פי' במקום הפסד קצת דאילו במקום הפסד גדול בלאו הכי מותר מטעמא די"א) דאין אומרים חתיכה נ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח וכדלעיל סימן צ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש: