ש"ך על יורה דעה פז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה פז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו'. כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול:


(ב) כל בשר בחלב כו' מותר בהנאה. טור ואו"ה כלל ל' ד"ה וכן דעת המחבר בס"ג דבשר עוף בחלב שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן מותר בהנאה אף מדרבנן וכן דעת הרא"ה בס' החינוך מצוה קי"ג וכן דעת הרמב"ם פ"ט מהמ"א ד"ד להדיא וכן ביאר דבריו בפי' המשנה פכ"ה וכן פי' הרב המגיד דעתו וכך הבין מהרש"ל פא"ט סי' ק' ושאר אחרונים דעת הרמב"ם ולא כמ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב אסור בהנא' מדרבנן כמו שאסור באכילה מדרבנן (ומה שכתב ודוחק לומר דהאי לבשל לאכול הוא כו' כבר השבתי עליו בספרי ע"ש) וכ"כ המרדכי פ' אין מעמידין והגהת אשר"י פ' בתרא דע"ז מא"ז דעל ידי כבוש או ע"י מליחה מותר בהנא' וכ"כ המחבר לקמן ס"ס צ"א והוא מדברי האגור שהביא בב"י שם ומהרש"ל שם חלק ע"ז ואין דבריו מוכרחים:


סעיף ג[עריכה]


(ג) אבל בשר טהורה בחלב טמאה כו'. ל' הטור אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה עכ"ל וכתב הב"י שלשון שאינו מכוון הוא דמ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא כו' עכ"ל לכך תיקן כאן הלשון ויפה כוון אלא שהב"ח השיג עליו ופי' דהטור אתא לאשמועינן דמ"מ מדרבנן אסור' משום בשר בחלב ונ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה דס"ל (לקמן סי' צ"ב) דאינו אלא בבשר וחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע"ש וכן פי' הפרישה ולפ"ז אפילו לדידן דק"ל חנ"נ בכל האיסורים היה נפקותא בדבר לענין מ"ש הרב בהג"ה סי' צ"ב ס"ד ע"ש ודוק ולפע"ד ז"א דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן וגם מפרש"י והר"ן (פכ"ה דף קי"ג ע"א במשנה) משמע להדיא דלית בהו איסור משום בשר בחלב כלל אפילו מדרבנן וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בשר בחלב דבשלמא בבשר עוף שייך שפיר גזירה שאם היו אוכלי' בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב וכדכתב הרמב"ם שם אבל מה ענין לגזור שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בשר בחלב דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה וזה נראה כוונת הב"י במ"ש וגם לא היה ענין לאסרו כו' דלא כמו שכתוב בלשון הב"ח דהא כבר אסור באכילה מן התורה ולא הוצרכו לגזור עליו והבין שהב"י בא לומר דאין נ"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו כיון שכבר אסור מן התורה ולכך השיב דנ"מ כו' אלא כוונת הב"י כדפירשתי וכן עיקר לדינא בשגם שחתיכה הראויה להתכבד גופיה הוי מדרבנן וכדלקמן סי' ק"י גם הדרישה כתב בסוף דבריו אלא שעדיין קשה שלא מצינו זה בשום מקום שבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא יש בו איסור דרבנן ושנעשית נבילה מדרבנן ע"כ:


(ד) ובשר חיה ועוף כו' ואף באכילה כו'. דעת המחבר דבשר חיה ועוף אינו אסור באכילה אפילו דרך בישול אלא מדרבנן ומותר בהנאה ובבישול לגמרי ומהרש"ל והב"ח תלו עצמן בדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ו במ"ש קשה להקל נגד התוס' לכך פסקו דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ובספרי החזקתי דברי האומרים שהוא מדרבנן מן הש"ס והבאתי שם שכן דעת הרבה פוסקים מאד ושאף מהרא"י לא קאמר אלא שקשה להקל נגד התוס' שלא לאכול גבינה אחר בשר עוף מיד אבל מודה לדינא דבשר עוף בחלב דרבנן שהרי כתב בהגהת ש"ד סי' ס"ט דביצים גמורים מותר לאכלן בחלב משום דבשר עוף בחלב דרבנן הקילו (וכ"כ רנ"ש במ"ש סימן ס"ט שמהרא"י תופס עיקר כבה"ג ע"ש) ואף שהתוס' תלו דין אכילת גבינה אחר בשר עוף בזה דבשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן מ"מ אין זה מוכרח כמ"ש שם וגם מדברי התוס' עצמן שם משמע שאין מוכרח לומר כן אלא שבאו ליישב מנהג העולם ע"ש ובאמת י"ל דרך אחרת דאף למאי דקי"ל בשר עוף בחלב דרבנן אסור לאכול גבינה מיד אחריו וכדלקמן ר"ס פ"ט והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן מפרשינן כמו שמפרש הרמב"ם וסייעתו ומביאו ב"י סי' פ"ט דהיינו באוכל גבינה ואח"כ עוף ועוד יש לחלק בכמה גווני והרי כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות ממרים שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף ע"ש:


(ה) אבל דגים כו'. כתב העט"ז וז"ל ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בא"ח סימן קע"ג עכ"ל ובאמת נמשך אחר הב"י שכתב כן אבל הוא טעות כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בד"מ השיג על הב"י בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס פרק כ"צ (דף ע"ו ע"ב) משמע בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה ע"ש והוא פשוט:


(ו) ונהגו לעשות חלב משקדים כו' הואיל כו'. כלומר ול"ד לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הילכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שאסור מדאורייתא אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן וליכא למיחש למראית העין ולכן בשר בהמה בחלב שהוא אסור מדאורייתא יש להניח אצלו שקדים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא חלב ממש וכ"כ בת"ח שם סוף כלל ס"ב ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאי לאו הכי אפילו בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא וא"צ להניח שקדים וכן מוכח בת"ח שם להדיא ע"ש ובסימני ת"ח אבל מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ב למד מהך דדם דגים דבפורים וכיוצא בו שרגילים לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים אצלו בתוכן ובצידן להיכירא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף בחלב שרי אפי' מדרבנן כר"י הגלילי עכ"ל וכן הסכימו האחרונים וכן נלפע"ד (שוב בא לידי ס' באר שבע ומצאתי שפסק נמי הכי) דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי ומהם בש"ס פרק במה בהמה (דף נ"ד) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לשוק למכור והיינו מראית העין וכדאיתא בפ' במה אשה (סוף דף ס"ד) והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ח סי' ש"ה אע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בא"ח ובח"מ ס"ס רל"ה וכן מוכח בהדיא בתוס' בכתובות פ' אע"פ (דף ס' ע"א) ד"ה ממעכן כו' דאפי' במידי דרבנן חיישי' למראית העין והכי משמע בדוכתי טובי:


סעיף ד[עריכה]


(ז) ונראה לפ"ז דכ"ש כו'. לפי דעת הר"ב דכ"ש הוא נראה דצריך ליישב הא דכתבו הט"ו בס"ג מותרים בבישול והנאה והוא משנה ערוכה בפכ"ה ומוסכם מכל הפוסקים דהיינו דמותר מדינא אבל משום מראית העין לא מיירי ונ"מ בגווני דליכא למיחש למראית העין כגון לרפואה וכיוצא בו וכמ"ש מהרש"ל פ' כ"ה סימן ק"ב גבי חלב אשה דלרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל מאחר דאין בו איסור כלל אלא משום מראית העין עד כאן לשונו א"נ משכחת לה בגווני אחריני דליכא משום מראית העין ובזה מיושב מה שהניח בת"ח דברי הרשב"א בתימה ע"ש אכן דברי הפוסקים שכתבו סתמא מותרים בבישול משמע דאפילו משום מראית העין ליכא וכך נראים דברי מהרש"ל פכ"ה וכך משמע דעת המחבר מדלא כתב בחלב בהמה טמאה גופיה דאסור משום מראית העין לכך נראה לי ברור דשאני התם כיון דעל כל פנים אחד מהן אסור באכילה דודאי בבישול לחודיה ליכא משום מראית העין דהא יכול להיות שמבשל לצורך רפואה או שאר דברים והאי אסור לבשל היינו לאכול וכן מ"ש המחבר בס"ה אסור לבשלם ע"כ צריך נמי לפרשו לאכלם וכה"ג מצינו במקרא ומשנה דאפקיה לאכילה בלשון בישול ע"ש ובכה"ג דוקא הוא דאיכא משום מראית העין וע"כ גם לדעת הרב צריך אתה לומר כן דהא אפי' בבשר בהמה טהורה בחלב שקדים ס"ל דא"צ להניח אצלו שקדים אלא בבישול () וכמ"ש בס"ק שלפני זה וא"כ תקשי היאך בישלם מתחלה יחד ודוחק גדול לומר דבשעת בישול היה מניח שקדים אצל הקדירה אלא ודאי דבבישול לחודיה ליכא משום מראית העין והלכך הא דאסור לבשל בשר בחלב אשה היינו לאכול והלכך בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או איפכא כיון דע"כ לאו לאכלם מבשל להו דהא עכ"פ אסורים משום בשר או חלב טמאה ליכא משום מראית העין כנ"ל ובזה אתי נמי שפיר דברי הרשב"א שהניחם הרב בת"ח בתימה אי נמי בבשר טמא ליכא למיחש למראית העין דניכר לעין שהוא בשר טמא וכן בחלב טמאה כדאיתא בש"ס בעבודת כוכבים (דף ל"ה ע"ב) חלב טהור חיור טמא ירוק אבל חלב אשה וחלב שקדים לא מינכר ואסור משום מראית העין ובזה אתי נמי שפיר דברי הרשב"א ומ"מ הראשון עיקר:


(ח) אבל בעוף דרבנן אין לחוש. נמשך לשיטתו בסעיף ג' אבל לפי מ"ש בס"ק ו' אף בעוף יש לחוש והיינו דסתמו הרשב"א והמחבר ולא חלקו בין בהמה לעוף:


סעיף ה[עריכה]


(ט) אע"פ שהיא מעורה בגידין כו'. והא דמשמע לעיל סימן פ"ו ס"ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אבר מן החי אם מעורות בגידין אע"פ שנגמרה בחלבון וחלמון אלמא כיון שמעורה חשיב כבשר התרנגולת שאני הכא דלענין בשר בחלב דעוף שהוא מדרבנן הקילו אי נמי שאני הכא כיון דכל חד בפני עצמו שרי כן כתבו האחרונים וחלוק זה הוזכר בתוספות ופוסקים והרשב"א מכללם לחלק בין הא דביצת נבילה לעיל סי' פ"ו ס"ג דאסור ובין הך דהכא ונ"ל דבלאו הכי לא קשה מידי מהך דהכה תרנגולת על זנבה דאע"ג דלא חשיב בשר מ"מ אפילו חלב ממש הוה אסור משום אבר מן החי אי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת חלב ודבש וכדלעיל סי' פ"א ס"ק י"א ואם כן נהי דגלי לן קרא דחלב שרי היינו משום דאינו מחובר בשום דבר ואינו פורש מן הבשר אבל ביצים מעורות ומחוברות ודאי באיסורייהו קיימי וגדולה מזו היו יש אוסרים אפילו מימי חלב משום אבר מן החי וכמ"ש לעיל סימן פ"א ונהי דלא קי"ל כוותייהו מהני טעמי שנתבארו לשם מ"מ ודאי דביצים מעורות לכ"ע אסירי משום אבר מן החי ועוד כ' ר"ת דאפילו ביצים ממש היו אסורות משום אבר מן החי אי לאו דגלי לן קרא דשרי וכמו שכתבו השערים סימן ס"ד ושאר פוסקים על שמו וא"כ ודאי כשהן מעורות דלא גלי לן קרא דאסירי משום אבר מן החי וזה ברור:


(י) אבל אם אין לה אלא חלמון כו'. משמע אע"פ שאינה מעורה דכל שלא נגמר אלא החלמון כגוף הבשר נינהו כדכתב הרשב"א ובספרי הארכתי בזה והעליתי דלכתחלה אין לאכול בחלב אפילו אותן שנגמרו בחלמון וחלבון וקליפתן רכה עדיין אפילו אינן מעורות) וכדעת רשב"ם והמרדכי והאגודה פ' קמא דביצה והשערים סי' ע"ו ואו"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד אבל בדיעבד אם נתבשלו עם חלב נראה דמותר אבל אם הן מעורות אפי' בדיעבד אסור כיון דבה"ג דף ל"ה ע"ג פסק כר' יעקב וכן הוא בכל נוסחאות הרי"ף שלפנינו בפ' קמא דביצה וכן כתוב בשלטי הגבורים פ' כ"ה דף תשט"ו ע"א בשם הרי"ף וגם דעת הר"ן מוכח כן אם לא נגיה בדבריו בפכ"ה וכן הוא דעת הר"ר יונתן שהובא בא"ח ובכל בו ר"ס ק"ו וכן מוכח דעת רשב"ם וסייעתו הנזכרים דהלכה כרבי יעקב דאל"כ א"א ליישב הסוגיא דפ"ק דביצה לדבריהם וכ"כ האגודה פא"ט סימן ס"ב להדיא וגם בירושלמי פסק בהדיא כרבי יעקב וכן משמע קצת בש"ס דילן דבתרתי לישני מהדר לאוקמי ברייתא כותיה ודלא כש"ג שם שהניח בקושיא מה שפסק הרי"ף כראב"י גם הב"י ושאר אחרונים כתבו סתמא דכל הפוסקים פסקו כת"ק וז"א וכמ"ש וכבר הוכחתי דהעיקר דגמורות היינו שנגמרו בחלמון וחלבון דאם אותן שקליפתן רכה מעורות אפי' דיעבד אסור ואם אינן מעורות מותר אבל אותן הקטנים שלא נגמרו אלא בחלמון לבד אפילו אינן מעורות אסור אפילו דיעבד דכגוף הבשר נינהו וכ"פ בת"ח כלל ע' אלא שלא חילק שם בין מעורות או לאו ומשמע שם מדבריו דאותן שנגמרו בחלמון וחלבון אפילו מעורות מותר בדיעבד והעיקר כמ"ש גם צ"ע קצת למה לא הגיה כאן כלום מיהו נראה דאפילו לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל במקום הפסד מרובה וכה"ג דכדאי הם רש"י ותוס' והרא"ש והטור ור' ירוחם לסמוך עליהם בכה"ג גם נ"ל דלדעתם מעורות היינו אותן הקטנים שנגמרו בחלמון לבד המעורין ומחוברים בבשר השדרה ודלא כמ"ש בב"י דלסברת הטור בשם רש"י היינו כשפירש מן בשר השדרה ואית בהו שורייקי סומקי ואחריו נמשך העט"ז דרש"י גופיה לא פירש כן גם בלישנא קמא ובלישנא בתרא בש"ס מוכח בהדיא דלא כהב"י אלא כדפי' גם דברי מהרש"ל פכ"ה סי"ב תמוהים בענין זה גם סותרין זא"ז למ"ש פ"ק דביצה סימן י"ט ע"ש וכל זה מדינא אבל מהרא"י כתב וכמדומה שאין הנשים נוהגות היתר אפי' נגמרו לגמרי וגם הקליפה חיצונה קשה לגמרי ע"ש ונמשכו אחריו מהרש"ל והרב בת"ח שם במנהג זה מיהו משמע מדברי מהרא"י ומדבריהם שם דאינו אלא חומרא בעלמא והלכך במקום שאין מנהג אין לחוש לזה כלל והב"ח בקש למצוא טעם דהמנהג הוא דין ואין דבריו מוכרחים ע"ש:


(יא) אסור לבשלם בחלב. כל' הזה כתב גם כן העט"ז והוא מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפילו עוף גופיה נתבאר לעיל בס"ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר"ל לאכלם. ודין מליחת ביצים הנמצאים בעוף נתבאר לעיל סימן ע"ה ע"ש:


(יב) אבל אם אכלן בפני עצמן. אפילו אם הם מעורים עדיין באשכול כן הוא בא"ח שם ומשמע שם אפילו לא נגמר אלא החלמון וגם הם מעורות באשכול מותר לאכול אחריהן גבינה או חלב ע"ש ופירוש מעורות באשכול פירש"י מחוברות בבשר השדרה:


סעיף ו[עריכה]


(יג) אין לוקין עליו. אבל איסורא מיהא איכא וכן בחלב מתה איסורא מיהא איכא כדלקמן סימן צ' גבי כחל וכמ"ש הרב בהג"ה בסמוך וכן כולהו משמע דאיסורא מיהו איכא אפילו בחלב זכר ומ"ש הרב בהג"ה חלב זכר לא מיקרי חלב כלל כו' יתבאר בס"ק ט"ז:


(יד) בחלב מתה. כלומר חלב שיצא ממנה לאחר מיתתה ול"ש מתה מעצמה או נשחטה כדלקמן סי' צ' גבי כחל וק"ל:


(טו) ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. כל' הזה כתב הרמב"ם ומשמע דעתו דמשום בשר בחלב הוא דאין לוקין על אכילתו הא משום דם לוקין על אכילתו אף על פי שבישלו דס"ל דם שבשלו עובר עליו מיהו אנן קי"ל דדם שבישלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן וכמש"ל סימן ס"ט ס"ק ל"ט ובכמה דוכתי:


(טז) וחלב זכר לא מקרי חלב כו'. משמע דכיון דלא מקרי חלב ולית ביה אפילו איסור דרבנן אינו אוסר המאכל ובאו"ה שם כתב דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד פ"ט מהמ"א נראה דחלב זכר אסור מדרבנן וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו וכן משמע קצת בש"ס פכ"ה (דף קי"ג ע"ב) דאמר שמואל התם בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה וא"כ כיון דמחד קרא מפיק להו וחלב שחוטה קי"ל דמדרבנן מיהא אסור וכדלקמן סי' צ' ה"נ בחלב זכר ונראה דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה וכדפרש"י בש"ס שם וז"ל ולא בחלב זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים וכן פי' מהרש"ל שם סי' ק' וכן מוכח מהש"ס שם להדיא דקאמר בתר הכי בעי מיניה המבשל בחלב גדי שלא הניקה מהו אמר ליה מדאיצטריך לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל האי כיון דאתי לכלל אם אסור ש"מ דבחלב זכר של בהמה איירי אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ"ז המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם דמשמע מיניה דגם בחלב זכר פטור אבל אסור והרב בהג"ה לא פליגי:


(יז) ומי חלב כו'. וכתוב באו"ה שם דאפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינות וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז אוסר המאכל:


(יח) י"א דאסור לחתות האש כו'. ובמרדכי שם כתב שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדירה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל כו' לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב וכ"פ בת"ח סוף כלל ע"ו מיהו בשר לאו דוקא אלא ה"ה שאר דברים דזיל בתר טעמא מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרין בזה:


(יט) דאסורים בהנאה. היינו כשהדיחם במים רותחים ועירבם כך רותחין הא לא"ה אינו אסור בהנאה כיון דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול וכדלעיל בס"א וס"ג:


(כ) ורגילות להתערב שם בשר בחלב. והא דלא מיתסר מה"ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום דלרחוץ ראשו כיון שאינו דבר של אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמו שיתבאר לקמן סי' צ"ד ע"ש וע"ל סי' ק"ח ס"ד בהג"ה וס"ס קנ"ה בהג"ה:


(כא) ואף לכתחלה כו'. עיין בת"ח כלל ע"ו ומשמע שם דבקדירות של מתכות אין להחמיר אפילו לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש ע"ש:


סעיף ז[עריכה]


(כב) פטור וכן האוכלם כו'. ה"נ איסורא מיהא איכא:


סעיף ח[עריכה]


(כג) אינם בכלל מי חלב. ע"ל סי' פ"א ס"ה ובמ"ש שם:


סעיף ט[עריכה]


(כד) אינו חלב. דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת:


(כה) ויש מי שאוסר. פי' בצלול וכמ"ש לעיל בסי' פ"א ס"ו וע"ז כתב הרב בהג"ה וכן נוהגין וכדכתב בהג"ה בסעיף י' לחלק בין קרוש לצלול ואף לכתחלה משמע בת"ח כלל ס"ה דמותר בקרוש ע"ש מיהו בצלול דעתו דאפילו בדיעבד אסור וכדכתב בהג"ה בס"י מיהו נראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית העין כמ"ש בסעיף ד' ועיין בס"ק ז' ומהרש"ל פכ"ה סי' ק"ז פסק דאפילו קרוש חשוב חלב ממש מדינא כרש"י וכן נראה דעת הר"ן (וכן דעת הרוקח סי' תס"א וצ"ע דבסי' תס"ד משמע דמחלק בין קרוש לצלול ע"ש) וכן דעת האו"ה ריש כלל מ"ו:


סעיף י[עריכה]


(כו) לכתחלה אין להניחו כו'. הטעם מפורש שם שחלב הקיבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו:


(כז) שנמלח בקיבתה. ז"ל ב"י והשיעור שצריך שישהה במליחה שיחשב רותח נתבאר בסי' ס"ט גבי מולח בכלי שאינו מנוקב ושיעור מליחתו לשיהי' רותח כתב רבינו סי' צ"א עכ"ל וא"כ דעתו שצריך שישהה במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וכדלעיל סי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו וכדלקמן סי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקים לן במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפילו לצלול וגם הוא מילתא דרבנן דמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול ולא ע"י מליחה:


(כח) או שעמד בו יום א'. פירוש מעל"ע דהוי ככבוש:


(כט) אסור להעמיד בו. משמע דאין חילוק בין קרוש לצלול והיינו לכתחלה ואע"ג דמותר לבשל בקרוש אפילו לכתחלה וכמ"ש בס"ק כ"ה התם שאני שאין כאן איסור אלא משום חלב וכיון דקרוש הוא הוי כפירשא אבל הכא נהי דפירשא הוא מ"מ כיון דנמלח או שהה מעל"ע בקיבה ע"כ קבלה טעם מעור הקיבה ולהכי אסור לכתחלה להעמיד בו גבינות מיהא לענין דיעבד דעת המחבר בספרו ב"י דיש להתיר בכל ענין ולכך סתם כאן ואין כן דעת הרב בהג"ה:


(ל) עד שיהא ס' בחלב כו'. כלומר עד שיהא ס' בחלב שהעמיד ונעשו גבינות נגד החלב שהיה בקיבה שנאסרה בקיבה משום בשר בחלב ולכאורה קשה אמאי סגי בס' הא החלב שבקיבה אסור מעצמו שנעשית נבלה וה"נ אמרינן לקמן ר"ס ק"א דאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם איסורא מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב ע"כ וא"כ כאן כיון שהוא דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכמ"ש בסעיף י"א וכ"כ המרדכי פרק כ"ה ותשובת מיימוני סימן י"ח ע"ש תשובת הר"ר שמשון ב"א במעשה שעשו גבינות מחלב שבקיבה ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהחלב היה בו מעט מן הדקין שהגבינות אסורות כיון שהאיסור מעמיד היינו נותן טעם עכ"ל ואף שהטור כתב גם כן כמ"ש הרב י"ל דהטור ס"ל דדבר המעמיד שאסור בטל בס' וכדעת ר"ת במרדכי ובתשובת מיימוני שם וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבילה אמרינן דלא בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובת בשר בחלב ולכך בטיל שפיר (ואפי' אי נימא דבשר בחלב ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור ואם העמידו בו אח"כ אוסר במשהו מ"מ הכא כיון דלא נאסר אלא על ידי מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד בכל שהוא ע"ש מיהו באו"ה כלל מ"ז דין ח' איתא שאלה אי כבוש חשוב כמבושל לענין זה ונראה דס"ל להרב להקל בזה) ותשובת רבי שמשון ב"א אזיל לטעמי' דס"ל דאפילו מעמיד בעור קיבת כשירה לא בטיל וכמבואר בדבריו שם אבל לדידן דלא קי"ל הכי וכמ"ש המחבר בסי"א א"כ נהי דאסרינן החלב משום שבלעה מהקיבה מ"מ בס' סגי ודוק ודוחק קצת:


(לא) ואם היה הקיבה קרושה כו'. כלומר אם היה החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' בחלב שהועמד נגד החלב שבקיבה והטעם דבקרוש חשיב החלב כפירשא בעלמא וליכא למימר עכ"פ קבלה טעם מעור הקיבה ונותן טעם בגבינות ולא הוי נ"ט בר נ"ט להיתירא דהא טעם השני דאיסורא הוא ודמי לבצלים שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת שכתב הט"ו סימן צ"ד ס"ו דצריך עכ"פ ס' נגד הבשר שבבצלים וה"נ נצטרך ס' נגד החלב שהיה בקיבה דלא ידעינן כמה בלע מהקיבה דהכא שאני דאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שממנו נעשה הגבינה שיוליך עמו טעם בשר והעט"ז כתב וז"ל אע"פ שמ"מ קבל טעם בשר וחוזר ומבליע אותו טעם בגבינות שמעמיד לא הוי אלא נותן טעם בר נ"ט כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח כמו שיתבאר לקמן סי' צ"ה נ"ל עכ"ל ולא כיוון יפה דל"ד לדגים שעלו בקערה דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא קודם שבא לכלל איסור שהבשר נ"ט בקערה והקערה בדגים דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא ולכך מותר לאכלן אח"כ בכותח אבל הכא לא הוי אלא חד נ"ט להיתירא דהיינו הקיבה בחלב הקרוש וכל הפוסקים מודים בכה"ג דלא הוי נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר בסי' צ"ה ובאמת כתב כן לפי שראה בדברי הב"י שכתב וז"ל והטעם משום דאין כח בטעם שקבל פרש זה כו' שהרי דגים שקבלו טעם בשר מות' לחברם אח"כ עם חלב וכ"ש זה שהוא פרש ודבר בטל שאין בו כח לקבל טעם בשר ולהוליך זה הטעם עמו לחבר אותו עם חלב הגבינה הנקפ' בו לעשות אז בשר בחלב דהוי גרוע מנ"ט בר נ"ט מצד שהוא פרש גמור עכ"ל והבין דהכא נמי נ"ט בר נ"ט הוא אלא שמצד שהוא פרש גרע יותר מנ"ט בר נ"ט וליתא דהכא לא הוי נ"ט בר נ"ט כלל וכמ"ש אלא דכיון שהוא פרש גמור גרע מנ"ט בר נ"ט וזה ברור:


(לב) ובמקום הפסד יש להקל. ואף לפמ"ש בסקכ"ה דאפי' בקרוש ממש יש מחמירים נרא' דהכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ במקום הפסד מרוב' כיון דאין כאן אלא איסור דרבנן ויש לסמוך בכה"ג אתשובת ר' שמעון ב"א שבמרדכי ותשובת מיימוני וכן הוא דעת סה"ת וש"ד שיש לו דין קרוש ועוד שבת"ח כלל ע"ט דין ג' כתב דבדיעבד יש לסמוך אהיש מקילין משמע אפילו במקום שאין הפסד מרובה א"כ הוא משוה דין צלול ונקרש לגמרי לדין קרוש וא"כ אף למ"ש דבמקום שאין הפסד יש להחמיר אף בקרוש ה"נ בצלול ונקרש ותו דהרי הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים והמחבר מכללם מתירין אפי' בצלול והב"ח בסי' פ"א פסק בקרוש ממש כהרב ובצלול ונקרש כתב דנקטינן להחמיר באיסורא דאורייתא ויש לו דין צלול ואפי' בהפסד מרובה ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע סי' פ"ז עכ"ל ותימה דמאי איסורא דאורייתא איכא הכא הא מן התורה אינו אסור אלא דרך בישול וחלב שהיה בקיבה זו לא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש ואולי לא קאי אלא אחלב שנמצא בקיבה כשרה שינקה מן הטרפה אלא דפשט לשונו משמע דבכל גווני מיירי ועוד דא"כ מאי השיג על הרב מיהו נראה דיש להתיר אפילו בכשרה שינקה מן הטרפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירין אפילו בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים דמשוים צלול ונקרש לקרוש מתחלה לסמוך עליהם בכה"ג וגם שי"ל שהרשב"א שכתב בת"ה הקצר נקרש בחיי הבהמה אין בדבריו הכרע כ"כ די"ל דאורחא דמילתא נקט כדי להשוותו עם כל הנך פוסקים דלעיל שהרי בת"ה הארוך לא הזכיר כלום מזה ואדרבה משמע שם איפכא שכתב בת"ה הארוך (ד' פ"א ע"ב) וז"ל ונראין דברי ר"ת ז"ל שפי' דהא דאמרינן דמעמידין בחלב שבקיבה היינו בקרוש דכל שנקרש ה"ל כפירשא ואורחיה דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש עכ"ל משמע שבא לפרש הא דקתני סתמא דמעמידין ולא מחלק בין קרוש לצלול דהיינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמעמידין בקרוש ואי תימא דצלול ונקרש ס"ל דאסור אכתי לא ה"ל לתנא למיסתם אלא ודאי כיון שנקרש אח"כ חשוב כנקרש בחיי הבהמה גם מ"ש הב"י שמשמעות כל הפוסקים דבעינן נקרש בחיי הבהמה אינו מוכרח כלל:


(לג) עור הקיבה לפעמים כו'. וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ ומ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן:


סעיף יא[עריכה]


(לד) יש בה טעם בשר. כלומר כשאין בגבינה ס' נגד העור והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל לקמן ר"ס צ"ח דסמכינן אטעימת העובד כוכבים לכך כתב סתם אם יש ביה טעם בשר אבל אנן קי"ל דלא סמכינן האידנא אטעימת עובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה שם והלכך לעולם משערינן בס' והיינו דכתב הרב בהג"ה לישנא דאיכא ס' וק"ל:


(לה) אבל המעמיד בעור קיבת נבילה. החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשירה מאחר שהוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו עם הגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי אבל עור נבילה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין ומהרש"ל פסק בפכ"ה סי' ק"ו דאפילו המעמיד בעור קיבת נבילה בטל בס') ואין דבריו מוכרחים:


(לו) אבל אם היה שם ג"כ מעמיד כו'. נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור והכי מוכח להדיא במרדכי שם שכתב שם ראיה לדין זה מידי דהוי גבי שאור פ' בתרא דעבודת כוכבים שאור של תרומה ושל חולין ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחמצו העיסה אסור ור"ש מתיר אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר עכ"ל וכ"כ תוספות בעבודת כוכבים דף ס"ח ע"א ד"ה ולר"ש כו' ע"ש מיהו יש לחלק דכדי להחמיר שאני דהוי נ"ט ממש וכדאיתא בש"ס פג"ה (דף צ"ט ע"ב) ע"ש אבל פשט דברי המרדכי לא משמעינן לחלק בכך ועוד דאם כן לא היה צריך לסיים אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר דהא הכא בלא"ה מותר וצ"ע לדינא ועיין לקמן סי' קמ"ב ס"ד וסי"א ובמ"ש שם: