ש"ך על יורה דעה לו

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה לו |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) זה שלא כנגד זה. ששני הקרומים דבוקים זה בזה והרוח לא יבא ביניהם על הרוב ואפילו את"ל שנכנס הרוח בזה ויצא בזה כיון שאינם מכוונים זה כנגד זה לית לן בה עכ"ל ב"י וטעם האוסרין משום דלפעמים הרוח נכנס בזה ויוצא בזה:

סעיף ב

(ב) אלא שצריכה בדיקה. כלומר נפיחה ומשמע דוקא בכה"ג שנגלד כולו אבל ניקב אחת מהן א"צ בדיקה וכן משמע מדברי הפוסקים:

(ג) בועה כו'. כ' בסמח"ב אפילו בועה של מים זכים ע"ש:

(ד) הוי כקרום כו'. כלומר שקרום התחתון הוי קרום מחמת מכה:

(ה) י"א שאם נפהו כו'. נר' דמיירי שנפחוה כדרכה אבל אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן בעודה בחייה לא היתה נפוחה כ"כ וכן מעשים בכל יום שמכשירין ובבדיקות הר"ץ ושאר אחרונים כתוב וז"ל ואם נשבר הקרום מחמת הנפיחה יבשה היא וטריפה פי' שנשבר הקרום בנפיחה סביב היובש יבש הוא וא"צ בדיקה לראות אם הוא יבש עכ"ל ואפשר דבכה"ג מיירי הבדיקות ישנים והרב הגאון אמ"ו ז"ל פירש דהבד"י והר"ב מיירי כגון דאיכא שום ריעותא בריאה כגון מראה וכה"ג דצריכה לנפחה לראות אם תעלה בנפיחה ואם נשבר הקרום ואין כאן ריעותא טרפה דאמרי' ממ"נ אי דיינין לה כדקודם נפיחה טרפה היא ואי כלאחר נפיחה הא נשבר הקרום ואשתמיטתיה להב"ח בסימן ל"ט סוף סעיף ט"ו דברי הר"ב בהג"ה זו ע"ש:

סעיף ג

(ו) ונסתם טרפה. דכל נקובי דטרפות לא מהני להו אפילו סתימא מעליותא ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה בסי' ל"ט סעיף י"ח וכן מרה שניקבה וכבד סותמתה בריש סי' מ"א וכן שאר סתימות דמהני דהנהו הויין סתימא דמעיקרא (ר"ל מיד שנעשה הנקב מיד יש דבר לסתום ובדרישה סעיף ב' פירש שהסתימה היא מתחלת בריית הבהמה) אבל הכא הוי סתימא דסלקא לאחר זמן ב"י בשם מ"כ ואו"ה כלל נ"א דין כ"ד ורש"י פא"ט דף מ"ג סוף ע"א:

סעיף ד

(ז) במים פושרין. בהפשרת המים של ימות הקיץ שעמדו בבית קצת לאחר שנשאבו ונתחממו קצת מחום האויר טור ורשב"א בת"ה בשם ר"ת ועיטור ובה"ג ומביאו ב"י ג"כ בס"ס זה וע"ל סי' קפ"ח ס"ק י"ד נתבאר דפושרי' היינו כחמימות הרוק. והכלי כתב ר' ירוחם שיהיה מחופה באבר ומביאו ב"י וד"מ והיינו דוקא בימות הקיץ אבל בימות החורף צ"ל דוקא שאינו מחופה באבר כדלקמן סט"ו ע"ש ובה"ג דף קכ"ח ע"ג מצאתי בימות הקיץ יתנם במים קרירי:

(ח) פושרים כו' ואם שמוה כו'. לשון הש"ס בפושרים בחמימי לא דמכווצי (פי' רש"י דכווצי לה והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה) ובקרירי לא דמטרשי (פרש"י מקשים אותה) ואם אין נקב בעליון מותחין כשמתקשה ונעשה הנקב וכ"כ ר' ירוחם והר"ן כתב דמטרשי וסותמים הנקב ונ"ל עיקר כהר"ן וזה דעת הר"ב והעט"ז כתב וז"ל ולא יהיו המים חמים ולא קרים מפני שהחמים מכווצים והקרים מקשים הריאה ומותחין קרום העליון ויטריפנה שלא כדין והלכך אם כבר שמו הריאה בין במים חמים בין במים קרים שוב אין לה בדיקה בפושרים עכ"ל ולא דק דלפי טעם זה פשיטא דמהני בדיקת הפושרים ואדרבה אפילו בדיקת פושרים לא צריך כלל כיון דלא בצבץ בקרים כ"ש בפושרים אלא ודאי כדפי' וכן מבואר בד"מ ושאר אחרונים:

(ט) שוב אין לה כו'. משמע הא מעיקרא מהני אפילו האידנא וכן משמע בעט"ז וב"ח ושאר אחרונים ואע"ג דכתב הר"ב סט"ז והב"ח והעט"ז והאחרונים גבי צמקה הריאה דמושיבין אותה בכלי במים פושרים דא"א בקיאין בבדיקה זו שאני התם דצריך שיהיו בפושרים כל מעל"ע וכן צריך הבחנה איזו קרוי חזרה לברייתא משא"כ הכא מיהו צ"ע דהא גבי סרכא בכסדרן קי"ל לקמן סי' ל"ט ס"ד דמאחר שא"א בקיאין בבדיקה טרפה והשתא הא התם לא נזכר הבדיקה בש"ס ואדרבה רוב הפוסקים והמחבר מכללם הסכימו דא"צ בדיקה אלא דאנן קי"ל לחומרא אפ"ה מטריפין וכן לקמן סי' זה סי"ו גבי מחט א"כ כל שכן הכא שהבדיקה הוזכרה בש"ס ומוסכם מכל הפוסקים וכן קשיא לעיל גבי נגלד קרום העליון בס"ב שצריכין בדיקה דמשמע מדברי הר"ב ושאר אחרונים דכשר אפילו לדידן ואולי יש לחלק דשאני התם דאם איתא דיש נקב כיון שנגלד היה מבצבץ הרבה והיה ניכר לעין כל ובזה אנו בקיאין וכמו כן י"ל כאן כיון דהיא משמעת קול מיהו מצאתי באגודה פא"ט סי' מ"ו שכתב אריאה דמשמעת קול כו' דאנן לא בקיאין בבדיקה:

סעיף ה

(י) שהעביר הטבח ידו בכח. ל' הטור כגון שהעביר הטבח ידו או שתלשה בכח והמחבר אזיל לטעמי' שכתב בבית יוסף תיבת בכח קאי נמי אהעביר טבח ידו שאם לא העבירה בכח או שלא היה המקום דחוק ודאי לא תלינן עכ"ל וכן משמעות הפוסקים והסכמת האחרונים:

(יא) או שלקחה זאב. או כלב וכה"ג וכן הוא בפוסקים ורבינו ירוחם נט"ו ח"ג כתב דה"ה עובד כוכבים ומביאו ב"י והב"ח חלק עליו דבודאי זאב וכלב דרכן לעשות נקבים אבל עובד כוכבים למה לו לעשות נקב ואולי זהו דעת המחבר והפוסקים וכל האחרונים שלא הזכירו עובד כוכבים ונ"ל דאף רבינו ירוחם לא קאמר אלא כשידוע שנעשו בה נקבים וקא משמע לן דאע"ג דלא ידעינן אי היו בה נקבים מקודם או לא דלא סמכינן אעדותו דעובד כוכבים מ"מ תלינן הכל בעובד כוכבים:

(יב) תלינן כולהו בזאב. כתב הב"ח הטעם דאמרינן נשך וחזר ונשך ונ"ל מוכח מן הש"ס פא"ט דף מ"ט ונ' ופוסקים דכל היכא דאיכא למתלי בזאב או בטבח כשר בלא הקפה וכן כתב בהגהת מרדכי פרק קמא דחולין בשם רבינו שמחה ומביאה מהרש"ל פא"ט סי' נ' והכי מוכח נמי להדיא מדברי הט"ו ומה שכתוב בכל בו סי' ק"א נגד זה נראה שט"ס הוא ע"ש. עוד כתוב בהגהת מרדכי שם דכל היכי דתלינן אפי') אי מקיפו ולא דמי כשר דסמכינן אחזקה דנשחטה בחזקת היתר עומדת ואמרי' אע"פ ששניהם נעשו לאחר שחיטה זימנין דלא דמי עכ"ל ומביאו מהרש"ל שם:

(יג) וכל נקב שהוא פתוח. ולא מהני ליה הקפה (אפי' במקום שסומכין אהקפה) הכי איתא בהגהת מרדכי שם וכ"פ מהרש"ל שם והכי משמע מדברי הר"ב שכ' דודאי מחיים נעשה והקפה לא מהני אלא כשיש ספק כדמשמע בש"ס שם (דף נ') ורש"י שם להדיא וכל הפוסקים ולפ"ז ה"ה להושחר ואדום:

(יד) או אדום כו'. וכתוב בהגהת בדיקות ומביאו הר"ץ קבלה על הנקבים אם תמצא נקב אדום ורך סביבותיו אז ודאי נקב חדש הוא ותולין ביד הטבח אבל אם תמצא סביב הנקב לבן וקשה כעין שומן אז ודאי קודם השחיטה היתה וטרפה עכ"ל ומ"ש באדום כבר דחה זה הר"ב בד"מ מפני דברי המ"כ שהביא הב"י ואפשר דלא מיירי באדום ממש רק אדום כמראה הריאה:

(טו) וכן אם נמצאו כו'. מלשון הט"ו משמע לכאורה דספיקא מיהא הוי אלא דתלינן להקל דלאחר שחיטה פירש אבל הרמב"ם פ"ו והכל בו ואו"ה כתבו חזקה שלאחר שחיטה פי' וכן ראב"ן כתב ודאי לאחר שחיטה פירש וכן משמע מדברי שאר פוסקים וע"ל ס"ס כ"ה:

(טז) תולעים כו'. מהרש"ל פא"ט סי' נ"א פסק דדוקא כשנמצא התולעת בתוך הנקב או על הנקב שמוכח שהנקב בא מתולעת שניקבה וצריך למצוא דוקא התולע בכל נקב ונקב או עליו ולא רחוק מן הנקב והב"ח הוסיף דבעינן שיהא התולע מקצתה בנקב ומקצתה חוץ לנקב ואין לכל הדברים אלו עיקר והכרח בש"ס ופוסקים ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ז חולק אכל זה ומסיק להלכה דודאי אם נמצא נקב או נקבים בריאה ולא נמצא על הריאה שום מורנא (פי' תולעים) אין להקל ולא להכשיר ולתלות שע"י המורנא באו ואין לסמוך על הכרת הבודקים שאומרים שהן בקיאין לידע איזה נקב בא מחמת מורנא ואם נמצאים התולעים בפנינו בין נמצאו בתוך הנקבים (עמ"ש ע"ז בס"ק י"ח) או בחוץ על הריאה יש להכשיר וא"צ לדקדק שיהיו התולעים נמצאים דוקא על הנקב או בסמוך לו ממש כי מי יוכל לצמצם כזה אלא כיון שאנו מוצאים התולעים בפנינו על הריאה יש הוכחה גלויה שהנקבים באו ע"י מורנא גם א"צ לדקדק שימצאו כ"כ הרבה תולעים כמספר הנקבים עכ"ד וכן ראיתי נוהגין (והכי משמע נמי לכאורה ממאי דכתבו הפוסקים דבזאב אפילו שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב ודוק):

(יז) שנקבוה כו'. כתב הב"ח דוקא בריאה אמרי' הכי אבל בכרס ודקין וכה"ג אי חזינן דנקובים הן כיון דאתיליד ריעותא חיישינן דלמא מבחוץ באו התולעים מחיים עכ"ד ובה"ג דף קכ"ט ע"א ובראב"ן סי' רמ"ו דבכרס ודקין נמי אמרינן הכי וכן משמע בשאר פוסקים וכ"כ באו"ה כלל נ"א דין ב' דבכל אברים שהנקב פוסל בהן אמרי' הכי לבר במוח (וכמ"ש בסי' ל"א ס"ק ז') ומביאו ד"מ לפסק הלכה וע"ל ס"ס מ"ט:

(יח) כשרה. ז"ל ד"מ ובהג"ה או"ה (כלל נ"א ד"ב) אמנם ר"ג מאור הגולה הצריך להניח הריאה בשמש עד שתתחמם אם יוצאים יותר כשר ואם לאו טרפה והיינו כשחותכין אחר כך הריאה ומוצאים בה יותר תולעים שלא יצאו עכ"ל הג"ה ונראה שאין לאסור מספק (ר"ל אם לא חתכוה אין לאסור מספק שמא עדיין שם תולעים שלא יצאו) דכיון דנשחטה הותרה ובחזקת היתר עומדת אין להחזיק איסור ותלינן לאחר מיתה פירש כנ"ל לדעת רגמ"ה אבל דעת הפוסקים נראה להכשיר בכל ענין ולכן כתבו סתמא דכשר ואפילו בדיקת השמש לא בעי עכ"ל ד"מ ובאמת כן הוא בהגהת או"ה אבל בהלכות טרפות של רגמ"ה גופא שהובא ברוקח סי' שפ"ג איתא בזה הלשון ריאה שיש בה תולעים מניחים את הריאה בשמש אם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה ואם לאו טרפה עכ"ל ונראה דה"פ שיש כאן ריאה שהיא נקובה וניכר שהיא מנקבי המורנא שיש בתוכה תולעים מניחים את הריאה בשמש אם מתחממים ויוצאים לחוץ כשרה דאמרינן האי נקובה ממורנא באו דכי היכא דהשתא פירש לחום השמש לבקש חמימות ה"נ לאחר שחיטה כשהרגישו שחום הטבעי אפס במות הבהמה דחקו לצאת ונקבוה לבקש חמימות וכמ"ש הכל בו דה"ט דאמרי' לאחר שחיטה פירש ואם אין יוצאין לחוץ א"כ מאן לימא לן דפירש לאחר שחיטה דהא חזינן דהשתא לא פרשי לחום השמש וא"כ ע"כ אין טבען של תולעים אלו לפרוש לאחר שחיטה ואפשר שמחיים פירשו או לא נעשו הנקבים אלו ע"י התולעים כלל וכ"כ בשלטי הגבורים על שם) ריא"ז וז"ל ונראה בעיני שאם נמצא התולעת תוך הנקב טרפה שהרי לא פירש מן הנקב ולא נעשה הנקב ע"י התולעת עכ"ל ומיהו מודה ריא"ז דהיכא דיוצא התולעת ע"י בדיקת חום השמש דכשרה אלא מיירי שנמצא בתוך הנקב התולעת ואינו יוצא כלל וכה"ג פירש הב"ח וכן הוא בה"ג ריש דקכ"ט וז"ל ריאה דאית ביה מורנא נעיין אי נפקין ורחשין כשר ואי לא ניתלה לריאה בשמש אי כי חיימא ריאה נפקא מורנא כשרה ואי לא נפקא טרפה עכ"ל והשתא א"ש הא דלא הצריכו הפוסקים בדיקת השמש משום דאינהו מיירי להדיא בנמצאו תולעים על הריאה וא"כ חזינן דפירשו והלכך כיון דפירש מקצת לא אכפת לן תו באינך דלא פירש דהרי נראה לעין דהני ניקבי מורנא נינהו כיון דפירש מקצת וקיימא לן לאחר שחיטה פירשו (ועמ"ש בס"ק ט"ז) אבל רגמ"ה הא קאמר ריאה שיש בה תולעים ולא פירשו כלל ואי לאו דיוצאין ע"י חום השמש הוי טרפה דהא לא קאמרינן בש"ס אלא מורנא לאחר שחיטה פריש משמע דלא כשר אלא כשפריש ולא כשנמצאים בתוך הנקב ולא פרשו כלל וכדכתב ה"ג וריא"ז הלכך מהני בדיקת השמש לקולא דאם יוצאין לחוץ כשרה ובתשובת מהר"מ שם דחה דברי הרוקח וריא"ז בלא טעם ודעתו להכשיר אפי' בנמצאין תוך הנקב ואין יוצאין כלל ותמהני עליו גם מהרש"ל פא"ט סי' נ"א כתב דיש לחוש לדברי הרוקח כי מסתמא קבל כך מרבותיו ואני מוסיף דהרי הן הן דברי רגמ"ה ואיך נדחה דברי רבן של כל הגולה בלא טעם כלל ובפרט שהם דברים ראוים לאמרם וכמ"ש ועוד שבה"ג שכל דבריו דברי קבלה נמי פסק הכי וביותר שר' ישעיה אחרון ז"ל שהיה בעל הוראה ואחרון קאי בשטתיה וכמ"ש:

(יט) מיהו בזמן הזה כו'. ובס' אפי רברבי כתב דהיכא דיש עוד קצת צד להיתר יש להקל:

סעיף ו

(כ) אבל ניקב לבשר כו'. והב"ח פי' דברי הרמב"ם וה"ג להטריף אפי' ניקב לבשר וכתב דכך יש להורות הלכה למעשה דלא כמ"ש בש"ע להקל בזה עכ"ל ואין דבריו נראין כלל לפי סוגית הש"ס וכל הפוסקים רש"י והרשב"א והר"ן והרא"ש וטור ורבינו ירוחם ושאר פוסקים כתבו להדיא דבניקב לבשר כשרה ותו דהרי הש"ד כתב בסי' צ"ב אפילו נמצא בה המחט בסמפון או מסמפון לחבירו כשר עכ"ל ואע"ג דמהרא"י בכתביו סי' רט"ו כתב שהוא נגד הש"ס בהא דמכשיר מסמפון לחבירו וכן מהרש"ל ורנ"ש בא"ו שלהם דחיקא להו מילתא טובא ליישב דברי ש"ד בזה מ"מ ודאי דנעלם מהן דברי הרא"ה בס' ב"ה דף ל"ג שהשיג על הרשב"א במה שמטריף מסמפון לחבירו והאריך להוכיח דכל שבתוך הריאה ליכא טרפות כלל בנקב אפי' מסמפון לחבירו ע"ש וזהו ברור דעת הש"ד ואע"ג דכל הנך פוסקים דלעיל לא ס"ל הכי מ"מ כ"ע מודו דניקב לבשר כשר ותו דהרי הריב"ש בסי' קפ"ט והר"מ אלשקר בתשובה סי' ו' מפרשים גם דעת הרמב"ם להכשיר בניקב לבשר ופסקו הכי וכן מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו ועוד נ"ל להוכיח שדעת הרמב"ם כן שכתב בפי' המשנה אם ניקב א' מסמפון הריאה ומגיע לחבירו טריפה אלמא דוקא במגיע לחבירו מטריף וגם בדברי בה"ג אין הכרע כלל ע"ש וק"ל וע"ל סעיף ט"ז:

סעיף ז

(כא) הריאה שנשפכה כקיתון כו'. משמע אפי' כולה וכן משמע בש"ס ופוסקים ואע"ג דבחסרה אינה כשרה אלא עד כדי רביעית וכמ"ש הר"ב ס"ח צ"ל דגרע חסרה במקום אחד מנשפכה כולה כקיתון וכ"כ מהרש"ל שם סי' מ"א וכ"כ הב"ח:

(כב) ולא נימוח וכשרה. ולא) והובא בתשובת מהר"מ מלובלין שם בל' השואל ומהר"מ השיב לו שם לא מצאתי בפוסקים שכתבו כן על שם ריא"ז כי ספר א"ז הגדול לא נמצא בזמנינו זה עכ"ל ופשוט דמ"ש השואל בשם ריא"ז אין ר"ל ר"י אור זרוע אלא רבי ישעי' אחרון ז"ל שמכונה בכ"מ בשם ריא"ז וכדכת' בשלט"ג עיין שם:

חיישינן דלמא ניקבו לחבריה או אפי' שלא לחברי' דהא ליכא בשר להגן דאם איתא דניקבו היה נימוחו. רשב"א ור"ן ושאר פוסקים:

סעיף ח

(כג) כשרה. וכתבו הפוסקים המכשירים בעינן שתהא עולה בנפיחה ובספר ת"ח ד' קל"ד ע"א הבין דר"ל שלאחר הנפיחה יהא מקום הגומא שוה ולא דק דהמכשירין מכשרי אפילו ניכר הגומא לאחר הנפיחה והמטריפין לא טרפי אלא כשיש גומא לאחר נפיחה דכל מילי דריאה כשהיא נפוחה משערינן ליה וכן מוכח בדבריהם להדיא ע"ש וכן נראה מדברי הר"ב בד"מ ומ"ש הפוסקי' דבעינן שתהא עולה בנפיחה ר"ל כיון דאית בה ריעותא צריך לראות אם עולה בנפיחה ולא מפקא זיקא וזה ברור:

(כד) ויש מי שאוסר. ובב"י הכריע כהמכשירים וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"א וגם מ"ש האחרונים להטריף בכ"ף כפופה אינו עולה יפה לפי סוגית הש"ס ע"ש גם מהרש"ל חלק ע"ז שם וע"ש:

סעיף ט

(כה) הקרום לבד. ולא הבשר דאם לא כן יצא הרוח כשיחתוך האטום ושמא משם ולמטה נטמטם:

(כו) אם נמצא בו ליחה כו'. שמחמת ליחה לא עלתה בנפיחה ובחיי הבהמה היה אפשר שהליחה יוצאת ובב"י וד"מ בשם הרוקח דה"ה לדם עכור או בשר נרקב כשרה:

(כז) ואם לאו טריפה. שהריאה בחיי הבהמה מרחפת על הלב ואם יש בה אטום אינה יכולה להכניס רוח ולהניף. רשב"א. ועוד כתבו הפוסקים טעמים בזה ע"ש:

סעיף י

(כח) קלה כעץ. בסמח"ב האריך מאד בזה לפרש מאי היא קלה כעץ ע"ש והיה נראה לכאורה לפרש קלה בטבעה כעץ שדרך העץ קל הוא בטבע שצף על פני המים וכן פי' הב"ח בסי' ל"ח בפשיטות אך נתברר שהחוש מכחיש פי' זה כמ"ש הרבה בודקים שכל הריאות צפים ע"פ המים ופירשו קלה כעץ היינו כעץ נרקב ואמרו שכך הוא מקובל בידם:

סעיף יד

(כט) צמקה כו'. שאינה נפרכת בציפורן בעינן דוקא כולה כן משמע בש"ס וכ"כ כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכתב מהרש"ל פא"ט סי' צ' דרובא ככולה ופשוט הוא והב"ח מטריף אף בצמקה מקצתה וכבר השגתי עליו בספרי ע"ש ומיהו היכא דיבשה אונה שלימה אע"פ שאינה נפרכת בצפורן כתב בהג"א מא"ז בשם בה"ג דטרפה אך מניחים אותו במים וממשמש בה או יתן מים לתוך הקנה אם תחזור לברייתה כשרה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' כ"ב וכתב הטעם דכיון שצמקה אונה שלימה הוי כחסרה האונה ול"ד לצמקה ריאה מקצתה דחסרון מבפנים לאו שמיה חסרון דלא כב"י וד"מ ונראה דבדיקה דהג"א נוהגת ג"כ עכשיו דהיינו כמו בדיקה שכתב הר"ב ס"ט וכ"כ מהרש"ל שם:

סעיף טו

(ל) אם הדבר ספק כו'. זהו דעת הר"ן (לאפוקי הרשב"א שנסתפק בזה) דלא הוזכר בדיקה אלא בספק אבל אם ידוע שבא לה בידי אדם כגון ששחטו אחרת לפניה לא מהני בדיקה וכן כשידוע שבא לה בידי שמים כגון שנראה שפחדה מקול רעם או שאגת אריה וכה"ג א"צ בדיקה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' צ' דלא כהעט"ז שהשמיט הג"ה זו: ונראה דאין כו'. ולי נראה כל היכא שאין רגלים לדבר שבא בידי אדם תלינן ברוב וסמכינן על בדיקה זו שהרי חזרה לברייתא עכ"ל אפי רברבי ודעת מהרש"ל שם כהר"ב וכן נראה דעת שאר אחרונים:

(לא) ואם נראה שבא לה בידי שמים כו'. ודעת מהרש"ל שם דאם נראה שבא לה בידי שמים אין צריך בדיקה כלל מיהו ודאי היכא דבדקה ולא חזרה לברייתה לכ"ע טרפה דמוכחא מילתא דמקודם לכן הפחידוה ג"כ בידי אדם:

סעיף טז

(לב) כשרה בין כו'. לפי שסמפוני הריאה רחבים ואפי' דרך הקופה נכנסת לתוך הסמפון ומשם דוחקת ונכנסת לתוך בשר הריאה:

(לג) יש עליה קורט דם כו'. כתבו הב"י וב"ח שזה נלמד מדין מחט שנמצא בעובי בית הכוסות דלקמן סי' מ"ח וכתב הב"ח ומשמע דאם אין שם קורט דם אפילו ניקב לחוץ כשרה דודאי אחר השחיטה דחק ועבר עכ"ל ותימא דהא אדרבה משמע איפכא דאם איתא כדבריו למה כתבו כל הפוסקים והט"ו נופחין אותה נפיחה זו מה טיבה הלא אם יש קורט דם אפילו עולה בנפיחה טרפה ואם אין שם קורט דם אפילו אינו עולה בנפיחה כשרה אם כן הכל תלוי בקורט דם ולא בנפיחה כלל וכן בש"ס פא"ט (דף מ"ח ע"ב) גבי הא איתא קמן ולא מינקבא לא משמע הכי ע"ש ע"כ נראה דדוקא בבית הכוסות אמרינן הכי דאם אין שם קורט דם אפילו ניקב לחוץ כשרה משא"כ בריאה וכ"כ הפרישה וחילק משום דק"ד מבפנים חשיב כמו מבחוץ ובריאה לא שייך למבדקה בפנים מפני שהמשקים משפשפים תמיד כל מה שבתוכה עכ"ל ועוד נראה לחלק משום דבריאה מתוך שהמחט הולכת תמיד בדוחק בבשר הריאה ואין לה מקום מרווח א"כ אף אם ניקב מחיים לא ימצא קורט דם ועוד אפשר דאין טבעת כל האברים שוה דאין אומרים בטריפות זו דומה לזו וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל':

(לד) ואין דנין בה דין שלימה. כי א"א בקיאין בבדיקת נפיחה ומהרש"ל פא"ט סי' מ"ו פסק כמהר"י והמחבר ע"ש וכתב ואיני יודע מה חומרא יש בבדיקה זו כו' ע"ש ונראה להכריע דהיכא דנפחוה ולא הרגישו עדיין במחט רק אח"כ מצאוה בחיתוכה אז יש לנהוג כדברי הר"ף דבהכי איירי הר"ף בהגהת סמ"ק להדיא אבל היכא שהרגישו המחט במשמוש היד אז נראה דמהני בדיקה וכמ"ש כל הפוסקים ואפשר דהר"ף ואו"ה גופייהו מודים בזה והטעם ק"ל ומה גם ששאר הפוסקים כגון הסמ"ג וסמ"ק וכל בו והאגודה אע"פ שכתבו דאנן השתא לא בקיאין בבדיקה כתבו דין דשלימה בסתם וכן מהרי"ל ועוד יש צדדים בזה להתיר ודוק:

סעיף יז

(לה) ואפילו בחתיכה כו'. בדברי הפוסקים מבואר דאפי' איתא לריאה שלימה לקמן א"צ לבודקה והר"ב שלא כתב כן היינו משום דקי"ל לקמן ר"ס ל"ט דבכל מקום דאיכא ריעותא צריך לנפחה גם במקצת מקומות נהגו לנפוח כל ריאות כדאיתא לשם ובעט"ז כתב דא"צ לנופחה: