ש"ך על חושן משפט קכה

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט קכה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) שהי' חייב כו' בפקדון כו'. אבל במתנ' לא הוי הולך כזכי כדלקמן סעיף ה':

(ב) הולך מנה זו כו'. וכן אם אמר תן מנה זו בחוב ופקדון הוי כזכי וי"א דבתן והולך בעינן דוקא שנותן לו עתה וכמש"ל ס"ק כ"ח מיהו אף בזכי לכ"ע בעינן שיגיע לרשות השליח קודם שיחזור בו הנותן וכמש"ל ס"ק ל' ע"ש:

(ג) מנה זה כו'. כתב ר' ירוחם נכ"ח ח"א דה"ה אם נתן לשלוחו שטר מתנה או שום שטר שיתננו לפלוני אזי זכה בו ומביאו ב"י וכתב בד"מ דהיינו כשאומר זכה לפלוני וכדלקמן סעיף ה' ו' וכ"כ הסמ"ע וז"ל המרדכי והג"א ספ"ק דגיטין תוספת' תן מנה זו לפלוני הולך מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני זכה בשטר מתנה זו לפלוני התקבל שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר ואני תמי' זכה בשטר מתנה אמאי יכול לחזור ויש תוספתא שכתב בהן לא יחזור וליתא דא"כ לערבינהו וליתנינהו בהדי מלוה ופקדון עכ"ל אביאסף עכ"ל ולפי התוספתא שכתוב לא יחזור צ"ל דהד"מ והסמ"ע לא קאי אלא אסוף דברי ר' ירוחם שהיינו כשנותן לו שטר אחר אבל בנתן לשלוחו שטר מתנה מועיל כמו בחוב וכן נראה ממ"ש הבית יוסף בשם הריטב"א וז"ל גרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זו לפלוני הולך מנה זו לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ:

(ד) בין מת לוה כו'. פי' דאע"ג דבשאר שליחות כשמת הלוה [השולחן יכולים היורשים לבטל השליחות כדלעיל ר"ס קכ"ב שאני הכא כיון שזכה זה בשבילו [עיין בתשו' מהרשד"ם ס"ס קמ"ג]:

(ה) לוה או מלוה כו' אע"ג דהתחיל בחוב ופקדון סיים רק בלוה ומלוה משום דפסיקא ליה אבל בפקדון איכא גוני דיכול לחזור כדלקמן ס"ב:

(ו) או מלוה פי' ואין המשלח יכול לומר לא נתתי לך אלא כדי לתת לשמעון ולא ליורשיו כדלקמן סוף סעיף ח' גבי מתנה דהלואה או פקדון שאני:

(ז) ומ"מ ראובן חייב באחריותו כו' פי' בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אא"כ העני שמעון [ראובן] הא לא"ה אע"פ שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן וכן פי' הב"ח וכתב דהכי מסתברא ודלא כמ"ש בש"ע דלא הכריע עכ"ל ואיני רואה טעם להכרעתו דאדרב' איפכ' מסתבר' כיון שזה זכה לו ואלו היה הלוה רוצה לחזור לא היה יכול נמצא שהוא ממש מעות של שמעון א"כ זה שהחזירו הרי כאלו נתן מעות של שמעון לראובן ושמעון יכול לחזור על איזו שירצה ונלפע"ד דגם הסברא הראשונה מודה לזה דאל"כ ה"ל להטור והמחבר לפרש כן בסבר' הראשונה דוקא כשהעני חייב דזה דוחק לומר דסברא האחרונה חולקת על הדיוק ועוד דא"כ ק' מנ"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב"ם והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכן בהגהת אשר"י ספ"ק דגטין משם א"ז פסק דיכול לתבוע מי שירצה. ומ"ש הטור והעני אורחא דמילתא נקט דאל"כ אין דרך שהמלוה יתבע את לוי דפשיטא דניחא לי' לחזור על ראובן שהלוהו אבל אה"נ שיכול לתבוע את לוי אם ירצה. אלא דעל מ"ש הטור לכתחל' דאם איים עליו כו' פטור והוא מדברי הרשב"א כתב אח"כ והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו כו' ר"ל דהרמב"ם כ' סתם כשהחזירו שניהם חייבים באחריותו ולא חילק בין איים עליו או לא משמע דאפי' איים עליו חייב וכן יש לפ' דברי הרמב"ם (המחבר):

(ח) חייב באחריותו כו' כתב בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ב' סי' צ"ט מי שהי' חייב מעות לחבירו ובתוך זמן הלך המלוה למדינת הים ובהגיע זמן יש חשש מחמת נפילת המטבע מהני ללוה כשיזכ' המעות למלוה ע"י אחר בהולך או זכי לפוטרו מאונסים דנפילת המטבע שיגיע ודמי לשואל שאע"פ שחייב בגניבה ואבידה כשהחזירו שלא מדעת אחר זמן השאל' מ"מ פטור מאונסים (וכדלקמן סי' ש"ס סעיף ח') א"כ ה"ה לענין לוה נהי דלא מפטר מחיוב גניבה ואבדה בזיכוי ע"י אחר שלא מדעתו מ"מ מועיל לפטור מאונס גזירת המלך ובב"י סי' ע"ד בשם מ"כ דאם אמר לו הלוה טול מעותיך והרי הם צרורים ומונחים ונגנבו או נאבדו חייב דאלו מתרמי לי' עיסקא מי לא זבין בהו והכא כיון שהוציא' מרשותו וזיכה לו ע"י אחר תו ליכא למיחש לאיתרמי לי' עיסקא ופטור ועוד דכיון שאינו ניכר ההיזק שהמטבע לא נשתנה מצורתו י"ל לו הרי שלך לפניך כמו בגזל מטבע ונפסל עכ"ל ואין דבריו נ"ל דל"ד כלל לשואל דהדרא בעיני' א"כ מיד שכלה זמן השאל' כל היכא דאי' ברשותא דמרא איתא אבל הכא כיון דפשיטא דחייב באונסים אע"ג שמסרן ליד אחר וא"ל הולך או זכי וכדפירש"י להדיא ספ"ק דגיטין וכמו שמשמע ג"כ להדיא מכל הפוסקים שכתבו סתמא חייב באחריותו משמע בכל מיני אחריות אפי' דאונסים והיינו ע"כ כיון דהלואה להוצא' ניתנ' א"כ המעות הוא לעולם ברשות הלוה וא"כ ה"ה לענין אונס דגזר' המלך וגם לא דמי לגזל מטבע דהתם דוקא כשהמטבע עצמו שגזל בעין וכמ"ש לקמן ר"ס שס"ג ע"ש וא"כ כ"ש בהלואה כשאינו משלם לו אותו מטבע עצמו שהלוהו שהוא באחריות הלוה ועוד דבהלוא' נראה דאפי' משלם לו אותו מעות עצמו הוא באחריות הלוה כיון דלהוצא' ניתנה וכה"ג כתבתי לעיל סי' מ"ד [ע"ד] ס"ז בשם התוס' והפוסקים ע"ש והא דאצטריך הב"י בשם מ"כ בסי' ע"ד לטעם דאלו מתרמי ליה עיסקא כו' היינו משום שאמר להמלו' ליקח והוא מסרב משא"כ הכא כן נ"ל:

(ט) אבל אמר החזר כו'. בסמ"ע הניח זה בצ"ע דנ"ל דלא כ"כ הריטב"א אלא גבי מתנ' דל"ת דל' החזר יהנה טפי במתנ' מל' הולך קמ"ל אבל בחוב ופקדון מהני החזר' כמו הולך עכ"ל ולפענד"נ כדעת הר"ב דז"ל הריטב"א רחל לא זכתה בגוף השטר ואע"פ שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכייה ולא אמר לשליח אלא החזר שאינו זיכוי כלל שהיא לא זכתה בשטר אין לשליח הזה ליתן השטר ליורשים ומתחוור הדין פסקא מדגרסי' בפ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני והלך ובקש ולא מצאו כלומר שמת יחזיר למשלח כו' וזה הוא הנדון שלפנינו אלא דהתם הולך והכא החזר שהוא גרוע ממנו והתם מנה והכא נייר וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה לפלוני תן שטר מתנ' זו לפלוני הולך שטר מתנ' זו לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ למדנו מהירושלמי הזה דמנה ושטר אחד עד כאן לשונו והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך שטר מתנ' לפלוני יתן ליורשים כמו בחוב ואם כן ע"כ דהחזר שטר מתנ' זה לפלוני גרע מהולך ואם כן ה"ה בהחזר מנה זה לפלוני דהרי הדין מנה ושטר אחד אלא דהחזר גרע מהולך וכן משמע נמי ממה שכתב בתחלת דבריו ולא אמר לשליח אלא החזר שאינו זיכוי כלל. דלשון שאינו זיכוי כלל משמע דלא הוי זיכוי בשום ענין ומה שכתב ומתחוור הדין פסקא מדגרסינן כו' דמשמע דמיירי במתנ' נראה ודאי דשטר מתנה הוי כחוב כיון שכתו' המתנ' בשטר המתנ' או אפשר דמיירי כיון שהי' חייב ליתן לה שטר זה ואפ"ה אינו מועיל כיון שלא אמר אלא ל' החזר ולא מייתי ראי' מפרק קמא דגטין אלא כשהיא לא זכת' אין ליתן שטר ליורשים כדאמרי' התם יחזרו למשלח ודו"ק. וכך כתבתי לעיל סי' קכ"ד ס"ק מ"ד בשם ראב"ן דאם א"ל צא ופרע לפלו' בע"ח לא הוי כזכי ופשיטא דהחזר לא עדיף מצא ופרע ודו"ק:

(י) ואם מחמת אונסו כו' פטור. ול"ד למ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה והוא מהמרדכי שכ' שבזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחל' לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נרא' דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבלו לוי לידו הרי הוא ממין של ראובן ואם יחזירו לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון של חברו עכ"ל סמ"ע ואין דברים אלו נכונים לפע"ד דכיון שזה זכה בשבילו והרי הוא של המלו' או המפקיד מה לי שעשאו שליח או לא ס"ס עכשיו הוא של המפקיד לגמרי וכן משמע להדיא במרדכי והג"א ספ"ק דגטין שמשם מקור דין זה דאפי' לא עשאו שליח רק שזכה לו כגון בהולך מנה של מלו' לפלוני דינא הכי והבאתיו לקמן ס"ס י"א ע"ש ודוק ועוד דאפי' עשאו שליח אם החזירו מחמת שהוא אנוס או מחמת האיום שבידו להכריחו להחזיר פטור ול"ד למציל נפשו בממון חבירו דהיינו שאין אונסו על זה הממון עצמו כגון בנרדף ששבר כלים של אחר שחייב מטע' מציל נפשו בממון חבירו לקמן סימן ש"פ ס"ג אבל כאן שהוא רק שומר על המעו' וזה מכריחו שיחזיר לו המעות פשיטא דאונס רחמנא פטריה ובזה אתי נמי שפיר דל"ד למה שכתב מור"ם בסמוך דהתם אין האונס ע"ז הממון עצמו שהרי א"י לנגשו שיחזיר לו זה הממון עצמו שנתן לו רק שרוצ' לכפור לו חובו וזה לא מיקרי אונס וכן משמע בע"ש דלקמן בהג"ה היינו טעמא משום דלא מיקרי אונס ע"ש וכן מחלקים לקמן ס"ס קכ"ו עיין שם ודו"ק:

(יא) וי"ח כו'. עיין ס"ק ח' במאי פליגי ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ב:

(יב) הדין עם ראובן. שהרי זכה לו כיון שחוב מלוה היה ואפי' אם פקדון היה זכה לו ולא מצי למהדר דכי פרכינן התם גבי פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומוקמי' ליה בשהוחזק כפרן ה"מ היכא דמדעתי' א"ל הנפקד הולך אבל אמר ליה המפקיד הבא לי פקדון ונפקד א"ל תן ה"ל כזכי ולא מצי הדר ביה ומה שאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ שאפסיד דברים שבלב הם ואינן דברים עכ"ל מרדכי והג"א שם:

סעיף ב

(יג) הא דבפקדון כו'. אבל בהלוא' דלהוצא' ניתנ' ומתחל' לא הלו' לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מידו דראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו בשביל הנאת עצמו ומ"ה כל שאינו נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מ"ה יכול לחזור בו עכ"ל סמ"ע:

(יד) יכול הוא לחזור בו כו'. כתב הסמ"ע דהיינו שהבריר' ביד הנפקד לחזור ולא אמרי' שמחויב לחזור וליטלו מיד השליח דמסתמא מתחל' לא ס"ד שישמרנו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור לשלחנו לידו ביד שליח מהימן עכ"ל ולא ידעתי מאי נ"מ שאינו (מחויב) לחזור וליטלו שהרי מ"מ הוא באחריות הנפקד עד שיגיע ליד המפקיד כדלעיל סעיף א' ואולי ר"ל נ"מ שאינו נקרא בזה עובר על דעת בעלים ודו"ק:

(טו) לחזור וליטלם כו'. משמע דאע"פ שהשליח מקבל עליו כל האחריות מ"מ כיון שלא הוחזק כפרן יכול לחזור וליטלו והב"ח כתב דמשמע מדברי הרמב"ם דכשהשליח מקבל עליו בפי' כל האחריות ואפי' מאונסים א"י לחזור וכן מבואר מל' הר"ב באותו פרק דדוקא כשהשני לא קבל עליו כ"א אחריות דגנבה ואבדה התם הוא דמצי למימר אתה נאמן אצלי להשביע וזה אינו נאמן אבל כשקבל עליו כל אחריות לא מצי למימר הכי וגם שאר הפוסקים ס"ל כהרמב"ם בזה עכ"ד ולפע"ד ליכא למ"ד הכי ובפרט מ"ש דכשקבל עליו אחריות לא מצי למימר את מהימנת לי בשבוע' לא נהירא דמה בכך שקבל השליח כל האחריות הלא אם נאנס יאמר הפקיד את מהימנ' לי בשבוע' והיאך לא מהימן לי בשבוע' ואני אומר שמא לא נאנס והפקדון הוא ברשותו עדיין והמעיין ברמב"ם שם ירא' להדיא דלא משמע מידי ע"ש וע"ל סי' רצ"א:

(טז) דלא מיפטר שומר בהכי מאחריות. כדלעיל סי' קכ"א ס"ב:

(יז) ובכל יומא הוי מפקיד גבי כו'. ואע"ג שלא עשאו המפקיד שליח כיון דהוא מהימן גביה ובאופן שנתבאר לקמן סי' רצ"א סכ"ו ואפי' אם ירצה הנפקד לחזור וליקחנו ממנו על אחריותו. וכ"כ הסמ"ע וב"ח וע"ל ס"ס רצ"ג עוד מדינים אלו:

סעיף ג

(יח) ואין לו שאר נכסים כו'. אבל אם יש לו שאר נכסים כו' לכאורה משמע כאן דעת הבעה"ת והט"ו דהיכי דאית ליה נכסי לא משתעבדי מדר"נ אבל א"א לומר כן כמו שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' באריכות דאפי' אית ליה נכסי משתעבד מדר"נ רק דהיכי דאית ליה פסידא ללוה שני תקנת חכמים הוא שאין גובים ממנו כשיש לו נכסי דה"ל כנכסים משועבדים דאין גובי' במקום שיש בני חורין וא"כ לכאור' נראה דליתא להך דינא שכ' הבעה"ת והט"ו כאן אלא אפי' אית ליה נכסים אחרים אין המשלח כופה לשליח כו' דהא עכ"פ המשלח מחויב ליתנם למלו' וגם הוא נותנם מרצונו הטוב ולית ליה פסידא כלל בזה וכל שכן דליתא מ"ש הב"ח על מ"ש הבעה"ת והט"ו והגיע זמן הלואתו וז"ל לאורויי דבאם יש לו נכסים אחרים המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה אפי' הגיע הזמן דאין ב"ד נזקקין להוציא מזה ולתת לזה מדר"נ כיון שיש לו נכסים אפי' זבורית משום דחוב זה ה"ל משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין ואפי' הגיע הזמן ודלא כמ"ש ב"י סי' פ"ו דבהגיע הזמן אין לו דין משועבדים דליתא ע"ש עכ"ל וזה אינו דכבר הוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' וס"ק ז' דהיכא דלית ללוה שני פסידא גובים ממנו אפי' אית ליה למלוה נכסי וכתבתי שם שגם דעת הב"י כן וגם הב"ח גופי' בריש סי' פ"ו כתב דברי הב"י דהתם ע"ש וא"כ הכא הרי המשלח שהוא הלוה השני נתן מעותיו ולית ליה פסידא במה שגובין ממנו אפי' יש לו למלוה נכסים זבורית השליח גובה ממעו' זה ואפי' יש למלוה עידי' גוב' השליח ממעות דדיניה דבעל חוב בזוזי וכל שכן שהשליח תפס משל המשלח וכבר כתב מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' י"ט דאי תפס ראובן מלוי בעבור חוב שיש לו על שמעון ולוי חייב לשמעון אפי' אית ליה נכסי לשמעון אין מוציאין מראובן ואף שכתבתי לעיל סי' פ"ו ס"ק ה' דאשתמיטתיה למהרש"ל דברי הבעה"ת וטור כאן שפירש דבריהם מה שאי אפשר לומר כן לדעתם מ"מ לענין דינא העליתי שם כדברי מהרש"ל בזה לכך נראה דגם הבעה"ת והט"ו כאן מודים למה שכתבתי דאף ביש לו נכסי והמשלח רוצה לשלם יכול השליח להחזיק אותם אם הוא בענין שהיה גובה מהם כשהיו אותם המעות ביד הלוה שלו ואפי' יש ללוה שלו מטלטלים וכ"ש קרקע וכ"ש זיבורית א"י לסלקו אלא כיון שאם היה אותו מעות בידו היה צריך ליתן המעות השתא נמי צריך ליתנם לו אם אין לו מעות אחר אלא הכא מיירי לענין שהשליח צריך להחזירם ללוה וחוזר וגובה אותם והיינו משום דכיון שהלוה עומד לפנינו ואומר שהוא יסלקנו במעות שיש לו משלו כדינו צריך הוא ליתן לו מעות של המשלח שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מהחוב ואע"ג דמשתעבד מדר"נ אפי' אית ליה נכסי וכמ"ש מ"מ אפי' היה לוה שני פורע ללוה ראשון אין הלוה ראשון מחויב ליתן למלוה שלו זה המעות ונפקא מינה כגון שמלוה רוצה המעות להתראות בהם ואח"כ ישלם לו א"נ נ"מ כגון שהמלוה חפץ דוקא באותן מעות עצמם או באותו דבר עצמו ששלח המשלח ורוצה לסלק את השליח במעותיו כדינו וכה"ג. ואם לא תפרש דבריהם כן אלא כפשוטו וכאשר באמת דברי בעה"ת לא משמע כן למעיין בדבריו שם עיין שם אין דבריהם נראין לדינא אלא הדין ברור כמ"ש וכמו שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף קטן ה' באריכות ע"ש:

(יט) אבל אם יש לו נכסים אחרים כו'. דוקא כששלח חוב של הלואה אבל בפקדון אפי' יש לו נכסים מוציאים מדר"נ וכמ"ש הרשב"א (והמחבר לעיל סי' פ"ו ס"ד והר"ב סי' ק"א ס"ד) . כ"כ הב"ח ואזיל לפי שטתו דלעיל אבל לפמ"ש בסמוך אין חילוק כאן בין הלואה לפקדון ודוק:

(כ) המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה כו'. ונ"מ דהמלו' יוציא המעות בעין לצרכו ויגבה להשליח קרקע א"נ יקנה בהן עידית ויגבה לו זבורית שיש לו כ"כ הב"ח לקמן ס"ס ה' וכבר כתבתי לעיל סק"י דליתא אלא בכל ענין השליח גובה ממעות ואינו גובה קרקע ע"ש:

(כא) אפי' אם אין לו נכסים אחרים אע"פ שהוא נאמן נגד המלוה לומר אני תופסם בחובי במגו דפרעתיך הואיל וכל זמן שלא בא ליד המלו' לא פקע שליחותו ונמצא שהשליח בעל דברים של המשלח וכנגד המשלח אין לו מגו שאינו נאמן לומר החזרתי לך הואיל והולך כזכי דמי עכ"ל טור וכתב הסמ"ע דר"ל דאם הי' לו מיגו גם נגד המשלח. כגון דמסרם לו בלא עדים נאמן בשבועת היסת שהמלוה חייב לו במגו דלהד"ם והב"ח כ' וז"ל ג"כ לא מצי למימר דלא קבלתי מידך כו' דכיון דכבר מודה שקיבל מידו שוב אינו נאמן לומר להד"ם כו' ולכאור' משמע מדברי הטור כהסמ"ע וכן משמע לכאור' בבעה"ת שכתב וז"ל והימוני לא מהימן משום מגו דמצי א"ל אהדרתינהו ניהלך דהא לא מצי למיהדר ליה דכיון דהולך כזכי באחריתי' קיימי ולא מהדר להו עכ"ל וגם ק' לכאורה מ"ש הב"ח דכיון דכבר מודה שקבלם כו' מה בכך כל מגו כך הוא שהוא מודה עכשיו ואנו מאמינים אותו במגו שהי' משקר אבל כד מעיינת שפיר תראה שדברי הב"ת נכונים דאל"כ קשה וכי בשביל שיש לו מגו נגד המשלח נאמין לו שהמלוה חייב לו הלא נגד המשלח אין לו שום טענה וא"כ כיון שלא פטור המשלח מהמלוה עד שיתנם למלוה כופהו המשלח לעשות שליחותו דכל זמן שלא נתנם לו לא עשה שליחותו וגם בבעה"ת לא הזכיר מקודם שנאמינהו שהמלו' חייב לו כמו שהזכיר הטור וי"ל שכוונתו אם רוצה לטעון שהמשלח חייב לו אז לא מהימן ליה במגו דהחזרתי אבל במגו דלהד"מ נאמן כשאו' שהמשלח חייב לו אבל הטור דמשמע דבא לומר שאינו נאמן (לומר) שהמלוה חייב ה"ה דבמגו דלהד"ם נמי אינו נאמן וכמ"ש הב"ח דכיון שכבר מודה שקבל' שוב אין לו שום טענה נגד המשלח ומ"ש הטור שאינו נאמן לומר החזרתי כו' ה"ה דאינו נאמן במגו דלהד"ם א"נ גם הטור מיירי היכא שטוען שהמשלח חייב לו ואף ע"ג דמתחל' מיירי שטוען שהמלו' חייב לו מ"מ השתא בא לומר דאם רוצה לטעון שהמשלח חייב לו אינו נאמן במגו דהחזרתי ובכה"ג נאמן במגו דלהד"ם אבל אם טוען שהמלוה חייב לו אינו נאמן בשום מגו שיש לו נגד המשלח וכן משמע לכאורה בתשובת מהר"ר יוסף טראני סי' ק"ה דף קכ"ה ע"ד ע"ש ובהכי ניחא דאין דברי הטור בשם בעה"ת כאן סותרים לדברי תשו' הרא"ש ריש כלל ק"ו שהבאתי סי' נ"ח סעיף א' ע"ש ודלא כתשו' מהר"א ן' ששון סי' ק"א ע"ש עוד הקשה בתשו' ר"א ן' ששון סי' ק"ו אמאי לא מהימנן ליה הכא במגו דנאנסו והניח בצ"ע ולק"מ דלא מיירי השתא מדינים אלו ומיירי בענין דא"י לטעון נאנסו כדלקמן סי' רצ"ו ס"ג א"נ שידוע שכבר נשתמש במעות דאז חייב אף באונסי' כדלקמן סי' רצ"ב סעיף ז' ודו"ק. ועיין בתשובת מהר"ר שלמה כהן ספר ג' וסי' ע"ז וסי' צ"ו ע"ש:

סעיף ד

(כב) ולא הניח נכסים כו'. דאלו הניח נכסים הי' חוזר המלוה על הנכסים והוה דינו כאלו חי המשלח דהא היורשים היו חוזרים ותובעים את השליח כמו המשלח:

(כג) ויש מי שאומר כו'. נראה דר"ל דהסברא האחרונה פליג דאפי' מת המשלח ואית ליה להשליח מגו א"י להחזיק לעצמו במגו מטעם דלקמן והב"ח הבין דפליג ארישא דאין לו נכסים והמלוה מודה שחייב להשליח וע"כ הקשה מאי נ"מ הלא כיון דמודה מלוה שחייב לשליח והמשלח מחויב להחזירם לשליח דאין לו נכסים חחרים אפוכי מטרת' ל"ל ותירץ דנ"מ אם חייב המלו' גם לאחרים דכיון דלא זכה בהן השליח וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד א"כ כל ב"ח חולקים בחוב זה אבל לסברא הראשונה שהוא הבעה"ת היכא דאין למלוה נכסים אחרים כבר זכה בהן השליח ואין לב"ח שוב זכות בהן עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא טעם סברא הראשונה הוא שמשלח אומר לו אף אם היו עדיין בידי הי' מוציא ממני מדר"ן וא"כ כשיש ב"ח אחרים ודאי לא היה מוציא מידו אלא גם הב"ח אחרי' היו מוציאין מידו מדר"ן וא"כ אמאי לא יהא לב"ח שום זכות בהן אלא ודאי כדפי':

(כד) אינו יכול. דכיון דא"ל הולך כמאן דא"ל זכי דמי או הולך ע"מ שתתנו לפלוני דמי ואי מקיים תנאיה זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד עכ"ל הרמ"ה בטור ובב"ח כתב שמסתבר כסברא זו דהלכה רווחת בישראל כל היכא שעבר ע"ד משלחו בטל השליחות מעיקרו וכאלו לא יצא מרשותו דמי ולפע"ד אין מזו הכרעה דהא הכא אינו עובר כלום ע"ד משלחו רק שרוצ' להחזיקם לעצמו בחובו ודו"ק:

סעיף ה

(כה) אבל במתנה כו'. הטעם דפקדון וחוב הוא כבר של זה ששלחו לידו מ"ה בקל יכול לזכות זה בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מ"ה בעינן ל' מעולה ומבורר טפי ועיין בתשו' ן' לב ספר ג' סימן י"א:

(כו) שאין לו ק"ק זוז כו'. עיין בי"ד סימן רנ"ג:

(כז) נעשה נדר כו'. והלכך כיון שמסרו ליד השליח שוב אינו יכול לחזור בו אפי' ע"י התרה אבל אלו לא מסרו לידו אף על גב דהיה חייב לקיים נדרו מ"מ היה יכול לישאל עליו ולהתירו כמ"ש בי"ד סימן רנ"ח כן כתב הסמ"ע וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו דבכה"ג דהכא אינו יכול לישאל עליו ולהתיר וז"נ וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שזוכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דה"נ כתרומ' ביד כהן דאינו נשאל עליה כו' ועמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ס"ק י"ח:

סעיף ו

(כח) תן ק' לפלוני במתנה כו'. לכאורה משמע דבחוב ופקדון לכ"ע הוי תן כזכי אפי' באנו נותן לו עתה החפץ רק שבח אח"כ לרשותו קודם שיחזיר בו המשלח אבל באמת בתוספת פ"ק דגיטין דף י"ג ע"א ד"ה והא לא משך כו' ובהרא"ש שם כתבו בשם ר"ת דאף בחוב ופקדון לא הוי הולך אותן כזכי אלא כשמוסר לידו עתה ואומר לו הולך או תן וכן הוא במרדכי שם וכ"כ התוס' פ' המוכר את הספינה דף פ"ה ע"א ד"ה ה"ג כו' בשם ר"ת וכ"כ ר' ירוחם נט"ו ריש ח"ב בשם ר"ת ויש לומר דגם דעת הטור והמחבר כן אלא דאשמועי' הכא דלסבר' ר"ת במתנה לא הוי תן כזכי אפי' מוסרו לו עתה ולהרמ"ה הוי תן כזכי בכה"ג אף במתנה ודו"ק. ועיין בא"ע סי' ק"ס ס"ו מדין הולך ותן בגט:

(כט) כ"ז שלא הגיע לידו של המקבל. ועיין בתשו' מהר"ר יעקב לבית לוי סי' נ"ה וכ' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קצ"ה דאפי' ר"ת דאמר תן במתנה לאו כזכי מודה דכל היכא שהשליח הוליכו למקום המקבל דהוי כזכי כיון שהי' יכול המקבל ליטלו כו' ע"ש ולא נהירא וכן משמע מדברי הפוסקי' והטור והמחבר דעיקר החזר' תלוי בכל זמן שלא הגיע ליד המקבל וק"ל ואולי צירף המבי"ט שם ג"כ מפני שהמעשה הי' שכבר נתן לו המקצת כדמשמע קצת מלשונו שם ע"ש אבל באמת גם זה אינו דאפי' נתן לו המקצת יכול לחזור ממה שלא נתן וכדלקמן סי' רכ"ו ס"ב וק"ל:

(ל) וכגון שהי' ברשותו ונראה דגם בחוב ופקדון אפי' א"ל זכי בעינן שיגיע אח"כ לרשות השליח דאל"כ יכול לחזור בו דהא זכי במתנה לכ"ע מועיל כמו בחוב ופקדון וכ"כ הרמב"ן בחדושיו פרק המוכר הספינה דף ס"ה ע"א וז"ל בפקדון דליתיה ברשותיה דנפקד כגון פרה שבאגם וכיוצא בו או שהיא בחצר שאינו משתמר' שאינו קונה לו אע"פ שמקבל עליו וא"ל זכה בפי' לא קנה עכ"ל וכן משמע להדיא בתוס' שם דף פ"ה ע"א ובתוס' ספ"ק דגטין דף י"ג ע"ב ד"ה גופא ובהרא"ש שם:

(לא) שהי' ברשותו כו'. כתב הב"ח דהיינו סברת ר"ת אבל לסברת הרמ"ה שהביא הטור בעינן שיהא בידו ממש ולקמן סימן רמ"ג סתם הטור כר"ת והכי נקטי' ודלא כמו שכתב בש"ע כאן דלא הכריע עכ"ל ואין בזה השגה על המחבר דאדרבה ס"ל דכ"ע מודו בזה דרשותו הוי כמו ידו וכמש"ל ס"ק ל"ב וכן כתב' לקמן סימן רמ"ג ס"ד בסתם בדברי הטור.

סעיף ז

(לב) אבל אם לא אמר לו זכי "מחד "אנפי איתיה לפקדון בחצירו של שליח כו' כן הוא ל' הרמ"ה בטור וכן כתב הע"ש. וכתב הסמ"ע דר"ל דלא א"ל זכה אלא א"ל תן או הולך כו' אבל א"ל זכה כשבא אח"כ לחצרו זכה בו לכ"ע אעפ"י שלא הגבהו לשם כך כיון דמתחלה זכה לו ולא חזר בו ובאמת לכאורה נראה שהמחבר הבין כן מדהשמיט "מחד "אנפי וס"ל דכ"ע מורים בזה דחצרו הוי כידו. אבל באמת לישנא דאבל לא אמר לו זכי מחד אנפי כו' לא משמע הכי (ועוד) דהל"ל אבל לא א"ל זכי אפי' איתיה כו' ועוד דהל"ל רבותא טפי דאם לא א"ל זכי אפי' איתי' בידו ממש לא זכה וכמ"ש לפני זה ועוד דא"כ לאיזה צורך כתבו כלל הא כבר כ' לפני זה דאם מתחל' לא בא לידו כדי לזכות אפי' הוא תופס החפץ בידו בשעה שא"ל תן לא זכה לו וכ"ש כשהוא בחצרו ומתחלה לא בא לחצרו כדי לזכות אלא נראה דה"פ דאף בזכה לא קנה אלא כשא"ל זכה לו בעוד שהחפץ בידו או שהגביהו אח"כ בידו בשבילו דכשאומר לו זכה הרי הוא שלוחו וכשהחפץ בידו או מגביהו אח"כ בשבילו הרי הוא מזכהו לו חבל לא א"ל זכה מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח"כ אפי' איתי' לפקדון בחצרו של שליח בשעה שא"ל זכה לא זכה למקבל מתנה דנהי שנעשה שלוחו מ"מ במה יזכה לו הרי לא הגביהו לשם המקבל רק שהוא מונח בחצרו וכן משמע בב"ח דכן הוא כוונת הרמ"ה ומ"מ נראה דר"ת והר"מ לא פליגי בזה מטעם אחר משום דלקמן סי' ר' ס"ב אמרינן דאם היו פירות שלו מופקדים ביד אחר קונה לו חצרו ללוקח בדבור בעלמא דהיינו כשאומר לו המוכר [להמפקיד] להנפקד זכה לפלוני [והמפקיד] והנפקד אומר יקנה לו חצרי וכמ"ש שם א"כ הרמ"ה אשמועינן דחצרו לחוד לא זכת' לו אח"כ יאמר השליח אחר כך יזכה לו חצרי ור"ת איירי כשאומר כן יזכה לו רשותו אז זכה לו והשתא א"ש דכאן הביא הטור דברי הרמ"ה באחרונה ולקמן סי' רמ"ג לא כתב אלא כמ"ש בתחלה ודו"ק:

סעיף ח

(לג) יתן ליורשי המקבל דמצוה כו' דאע"ג הולך לאו כזכי במתנה לכ"ע היינו שיכול לחזור בו כל זמן שהוא חי אבל כאן שמת הנותן מצוה לקיים דברי המת כשהוציא הממון מתחת ידו כדלקמן סי' ר"ן סכ"ג ורנ"ב ס"ב וא"כ זכה המקבל בו בחייו והורישו ליורשיו:

(לד) יחזיר ליורשי משלח. דהולך במתנה לאו כזכי ואע"ג שמת נותן אח"כ לא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת דכיון שמת המקבל בחיי נותן בטלו דבריו בחייו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' שפ"ד:

סעיף ט

(לה) יחזיר ליורשי משלח. דכיון שמת המקבל לא הי' ראוי לקנות עכ"ל טור ולפע"ד אפי' א"ל זכי לפלוני לא זכה כיון שהיה מת בשע' שא"ל זכי וכן משמע מלשון רש"י שכתב דהוי זכיה בטעות וכן מוכח דהא הולך דש"מ כזכי דמי דדברי ש"מ ככתובים ומסורים:

(לו) אפי' מת המקבל בחיי נותן. אע"ג דקי"ל דמתנת ש"מ לא חיילה עד לאחר גמר מיתתו (כדלקמן סימן רמ"ח ס"ד) שאני הכא כיון שהוציא הממון מתחת ידו דעתו שיקנה הממון מיד. כ"כ ב"י וכן הוא בתשובת ריב"ש סי' שמ"ו בדברי השואל ע"ש:

(לז) ואפי' נולדו יורשי מקבל כו'. אע"ג דהמזכה לעובר לא קנה כדלקמן סי' ר"י אפ"ה כאן קנה משום דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי וזכה המקבל למפרע משעת נתינה והורישו ליורשיו טור:

(לח) ואין הנותן יכול לחזור בו. דל"ד לשאר מתנת ש"מ שאינו נותן במסירה ואינו מוציא הממון מתחת ידו אבל זה שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שיקנה מיד אם ימות כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

(לט) ואם עמד חוזר כו'. והריב"ש כתב בסי' שמ"ו דמדברי הרשב"א נראה שאע"פ שעמד הנותן קנה המקבל או יורשיו כל היכא דאיתיה בשעת מתן מעות וכן הוא במרדכי ובהג"א בשם ר"י הלוי ע"ש ונראה מדברי הריב"ש שם דבש"מ הנותן במתנת ש"מ גמור' כגון בכל נכסיו או שמצוה מחמת מיתה בפירוש אף להרשב"א אם עמד חוזר וע"ש: