ש"ך על חושן משפט נא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) עד אחר בכתב כו'. המשך דברי המחבר כך הם ששלשה חלוקים יש עד א' בכתב ועד א' בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שאינו יכול לטעון להד"ם לכ"ע שכיון שמנחישין אותו להדיא לא יהא אלא כמו ששנים הם בע"פ ומכחישין אותו שאינו נאמן אבל אי טעין פרעתי זה תלוי בפלוגת' שבסעיף שאחר זה דלהסבר' האחרונה שם שאם טוען פרעתי נאמן בהיסת דעד א' בשטר לא חשיב כמועדות בשטר רק כעדות בע"פ אם כן הכא נמי נהי דמצטרפין לא הוי אלא כעדות שע"פ ויכול לטעון פרעתי ב' אם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר גם לענין שאינו יכול לטעון פרעתי אף לסברא האחרונה שבסעיף שאח"ז דכיון דאותו שבע"פ אמר אני קניתי וקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כשניהם כתבו שטר ואינו יכול לטעון פרעתי אבל מ"מ לא הוי שטר גמור לגבות בו ממשעבדי כיון שאינם שוים דע"א הוא בכתב וע"א הוא בקנין. ג' אם אותו שמעיד בעל פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי ומטעם שכ' הרא"ש הביאו בית יוסף דחשיב כאלו יש שני עידי מסירה שהעד שחתום על השטר אמרינן שגם בפניו נמסר עד כאן לשונו (פי' דמסתמ' בפני אותו עד החתום נמסר גם כן השטר וכן כתב בע"ש אבל לא אמרינן דמסתמא הקנה לו דהא כמה שטרות הן בלא קנין) כך הם המשך דברי המחבר ודלא כהסמ"ע שהוציא דברי המחבר מפשטן ופירש דמ"ש הרמב"ם והמחבר באמר זה שבע"פ אני קניתי כו' מצטרפין לעשות המלוה בשטר היינו אפילו לגבות בו ממשעבדי כו' ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא אלא כוונת המחבר כדפי' וכמו שכתב המחבר להדיא בספרו כסף משנה פרק ח' מהלכות עדות וזה לשונו ומדקדוק לשון הרמב"ם נראה שכתב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי משמע דלא אמרינן שנעשית מלוה בשטר אלא לענין שלא יכול לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות דאע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ כשנטל קנין בפני שנים אבל הכא שנוטל קנין בפני אחד לא והטור כ' בסי' נ"א בשם הרמב"ם שנעשה מלוה בשטר גמור ומה שכתבתי נראה יותר עכ"ל כ"מ. שוב ראיתי בעיר שושן שכתב להדיא כדברי במציעתא דאינו טורף ממשעבדי וביאר טעם הדבר ע"ש ומה שהקשה הסמ"ע דא"כ עד שני דעל פה למה לי כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו אחר חתום בשטר אינו יכול לומר פרעתי ואפילו בשבועה אינו נאמן וכמו שכתב הטור והמחבר בשמו בסעי' שאח"ז עד כאן לשונו וגם הב"ח הקשה כן על הכ"מ. ולפע"ד לק"מ דהא נ"מ אפי' אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתב בפירוש שידוע לו שלא פרע דאז היה נשבע להכחיש העד והשת' שאותו שבע"פ אומר אני קניתי שניהן מצטרפין לעשות מלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי וגם המעיין ברמב"ם גופיה פ"ד מהל' עדות יראה דבלא"ה ל"ק מידי דעיקר דין צירוף אתא לאשמועינן ע"ש. ובדברי המחבר בלא"ה לק"מ דאתא לאשמועינן דאפילו לסבר' אחרונה שבסעיף שאח"ז א"י לטעון פרעתי וכמ"ש. ומ"ש הסמ"ע וז"ל ועוד שהטור כתב ג"כ האי דינא בר"ס זה בשם הרמב"ם ולא כתב אלא דשניהם מצטרפין ונעשה מלוה בשטר גמור ולא סיים לכתוב מ"ש המחבר בשמו דא"י לומר פרעתי עכ"ל הרי הכ"מ הביא דברי הטור ומשיג עליו מדהוצרך לסיים וא"י לומר פרעתי גם מ"ש הסמ"ע גם ק"ק דהמחבר גופיה סתם ופסק בר"ס ל"ט דאם יש עדים שקנו ממנו אפילו לא נכתב גובה ממשעבדי כו' ודוחק לומר דשאני כאן דמיירי דאין ידוע אם קנה גם בפני העד כו' עכ"ל הרי הכ"מ בעצמו תירץ כן ולא נראה לדוחק בעיניו. גם מ"ש הסמ"ע וז"ל והא דהוצרך לסיים ולכתוב וא"י לומר פרעתי משום דמצינו לפעמים אף דיכול לטרוף ממשועבדים אפ"ה יכול לומר פרעתי כמ"ש הטור בשם התו' בסי' ל"ט סעיף י' בהודאה לפני ב"ד ע"ש עכ"ל נלפע"ד ששגגה יצא' מלפניו דז"ל הטור שם ובמטלטלי נמי משעה שהודה כותבין כו' ופירשו התוס' הא דהודאה בפני ב"ד חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כל זמן שידוע שלא פרע או שהוא מודה שלא פרע אבל אם טוען שפרעו נאמן לפיכך אין ב"ד כותבים לו אא"כ ידוע להם שלא פרע ע"פ עדים או על פיו עכ"ל והבין הסמ"ע דאף שהיה יכול לטעון פרעתי טורף לקוחות וזה אינו (וכבר השגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"א וסי' ע"ט סי"ב ס"ק ו' באריכות עיין שם) אלא ה"פ חשיב כמלוה בשטר דוקא לטרוף מלקוחות כ"ז שידוע שלא פרע בשעת הודאתו או שהודה בפירוש בשעת הודאתו אז חשיב כמלוה בשטר לענין שהב"ד כותבים לו וטורף לקוחות משעת הכתיבה וכ"ש שאינו יכול לטעון פרעתי אחר שכתבו לו ב"ד הודאתו אבל אם לא כתבו לו הב"ד עדיין הודאתו וטוען שפרעו אחר שיצא מב"ד נאמן ואינו טורף לקוחות ג"כ. וכל זה ברור. וכן נראה לפע"ד עיקר לדינא כיון דבלאו הכי רשב"ם ויש פוסקים סוברים דקנין אינו טורף ומביאם הב"י בריש סי' ל"ט וכן נראה מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף פרק גט פשוט ומביאם ב"י בסי מ"נ סעיף י"ב וא"כ נהי דרוב הפוסקים מסכימים דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו אלא עד א' בקנין גרע טפי ואינו טורף כן נראה לפע"ד. (עיין בתשו' מהר"ש כהן ספר ג' סי' ל"ה ובתשו' הר"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' נ"ב דף קי"ו ובתשו' מה"ר יוסף טראניי סי' ע"א מדין ע"א בע"פ ועד א' בכתב):
(ב) אומר בפני נמסר השטר כו': לטעמיה אזיל שכ' לקמן בסוף הסי' דעדי מסירה כרתי אבל באמת הרבה פוסקים חולקין וכמ"ש לקמן:
סעיף ב[עריכה]
(ג) נאמן בשבועה. פי' בשבועת היסת וכן משמע בפוסקים וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס ס"א בהדי' והטעם איתא ברשב"א שם דכיון שאינו אלא בעד אחד לא חשש להניחו בידו ולא שייך לו' שטרך בידי מאי בעי כשאר שטר וכן הוא בהרב המגיד ומביאו ב"י סי' זה סעיף ד' וכן נראה דעת הטור והריב"ש סי' שצ"ב וכן מוכח ברשב"ם פ' גט פשוט ובהגהת אשר"י שם בשם א"ז ע"ש וכן נראה דעת שאר פוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר:
סעיף ג[עריכה]
(ד) וי"א שדינו כשטר כו'. נראה מדברי המחבר דלהרמב"ם שהוא בעל סברא הראשונה לא הוי כשטר בעד אחד ואזיל לטעמיה שכתב בב"י סעיף ה' דוקא בשטר שעדיו מרובים כ' הרמב"ם (והעתיק המחבר לשונו בסעי' שאח"ז) שאפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול משא"כ בשטר שני עדים לבד ולכך כ' כאן הרמב"ם הרי הוא כחרס. ולפע"ד לא מסתבר כלל לחלק בכך וכך לי שנים לענין ממון כמו אחד לענין שבועה ומ"ש הרמב"ם כאן הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעדי מסירה אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו ונמצא שהשטר הוא כחרס אבל אה"נ דהוי כשטר בעד א' לענין שבועה ואיכא למימר ביה נמי רווחא שבק וכמ"ש הבה"ג וכן מדוקדק למעיין בהרי"ף פ"ק דמכות שנראה לעין שמשם הוציא הרמב"ם דבריו אלו שהשטר הוא כחרס דמתחלה כתב הרי"ף דהיכא דאיכא בשטר תלתא סהדי וחד מנייהו פסול תתקיים העדות בשאר ולא פסלי' לשטרא מספק אם אין עדות ברורה שישבו כולם לחתום דאיכא למימר רווחא שבק למאן דקשיש מניה ובתר הכי כתב והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מנייהו פסול אי נמי תרי קרובים להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשירי לא מהני מידי דה"ל מזויף מתוכו כו' כדגרסינן בפ' א' דיני ממונות בענין ההיא מתנת' כו' עכ"ל משמע דבא לומר דאמרינן בכל גוונא רווחא שבק והלכך בשטר שיש בו ג' עדים וחד מנייהו פסול יתקיים השטר בשני עדים הנשארים והיכא דליכא בשטרא אלא תרי נהי דנימא ביה רווחא שבק הא ליכא אלא חד ולא מהני שטרא מידי לאפוקי ממונא וה"ה לענין מתנה שנקנה בשטר לא זכה המקבל מתנה אבל אה"נ דמועיל השטר לענין ע"א דקם לשבועה נמצא דינו של בה"ג אין חולק עליו וכן מוכח בנמוקי יוסף פרק קמא דמכות שהביא דברי הרי"ף ע"ש שדברי בה"ג הלכה הם והרי"ף מודה לי' ע"ש (והכי משמע בש"ס פ"ק דגטין דף י' ריש ע"א דבשטר בב' עדים נמי אמרינן רווחא שבק וע"ש) ומ"ש הב"ח דמסקנת נמוקי יוסף פ' זה בורר דלא כבה"ג ליתא ואישתמיטתי' לפע"ד דברי הנ"י דפ"ק דמכות ומהנ"י דפ' ז"ב אין ראיה כלל דהתם לא נחית לדינא אי עד אחד בשטר מועיל וכל פלפולו שם אי נימא שמ"מ מועיל עדות הכשר או לא ע"ש. וגם המעיין בנ"י פ' ז"ב יראה שכל דבריו הם מועתקים מבעל העיטור וכמו שכתב בתחלה לשון העיטור כו' ולבסוף כתב עד כאן לשונו וכן הוא באמת בבעל העיטור באות קוף ריש דף ל"ח ובעל העיטור לטעמיה אזיל דס"ל כהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא כדמייתי להדיא בתר הכי הירושלמי בסתם וכ"כ עוד הבעל עיטור במאמר שמיני קיום טופסים דף י"ח ע"ב ע"ש אבל לדידן דעד א' בכתב מועיל א"צ להעוד בע"פ בב"ד ואמרי' רווחא שבק וראיתי בב"ח שכתב שהרמב"ם הנ"ל והרא"ש בתשו' (שהעתיקו הטור והמחבר לקמן סעיף ה') חולקין על הבה"ג דאל"כ ל"ל להרא"ש בתשובה שהעד יעיד העדות בע"פ ונדחק עצמו לו' דמה שהביא הרא"ש פ' גט פשוט דברי בה"ג אינו אלא להביא ראיה דעד אחד בשטר מהני אבל בהא דסבירא ליה לבה"ג דאמרינן רווחא שבק לא ס"ל כותיה. ולפענ"ד ז"א וגם המעיין בהרא' ש פ"ק דמכות יראה להדיא דחזר והביא שם כל דברי בה"ג משמע דס"ל הכי להלכה וגם מייתי שם מיד בתר הכי דברי הרי"ף הנ"ל שהעתקתי משמע דס"ל להרא"ש ככל דברי בה"ג ומפרש דברי הרי"ף כמ"ש ומ"ש בתשובה שהעד יעיד בע"פ מיירי בענין שנתבטל העדות בשטר כגון שנודע שישבו לחתום כאחד וכ"מ להדיא מדברי הר"ב לק' סעי' ה' והסמ"ע שם וכן מדברי הטור והמחבר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג. ודלא כס' גדולי תרומה שטר ט' דף ס"ה ע"א שהניח בקושיא דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דל"ל שיעיד בע"פ הא עד אחד בכתב ס"ל להרא"ש פ' גט פשוט כבה"ג דמהני ע"ש ולק"מ וכמ"ש. א"כ גם דברי הרמב"ם שכתב כאן הרי הוא כחרס יש לפרש כן דהיינו לענין שאינו כשטר בשני עדים אבל הוי כעד א' לענין שבועה. א"נ דמ"ש הרי הוא כחרס מיירי שידוע שחתמו יחד אבל אה"נ דדין שטר בשני עדים כשטר שעדיו מרובים לכך לא כתב הרמב"ם ב' דינים אלו סמוכים זה לזה רק האי דינא דהרי הוא כחרס בפי"ד מה' עדות והאי דינא דיתקיים העדות בשאר כתב בפ' ה' מה' עדות משום דבפ' ה' לא מיירי אלא מדיני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובפ' י"ד מיירי מדיני פסול קורבה וע"ש וכן הוא להדיא בריב"ש סי' תט"ו וז"ל כי מ"ש הרב האלפסי הוא בשטר שידענו שחתמו יחד כו' וגם מיירי בשטר מתנה שעושה קנין כו' אבל היכא שלא נודע זה ואיכא למימר רווחא שבק אף רב אלפס יודה כמו שהכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דעד א' בשטר קם לשבועה כמ"ש בעל ה"ג בשם רבנן קמאי עכ"ל וע"ש ודברי הרמב"ן הם בחדושיו פ' גט פשוט ע"ש. וא"כ מ"ש המחבר כאן דעת בה"ג בלשון וי"א לו' שהרמב"ם שהוא בעל סברא ראשונה חולק עליו ליתא אלא כ"ע מודו לבה"ג ודינו אמת וברור. שוב ראיתי בבדק הבית להמחבר כתב הוא עצמו במסקנתו כדברי וז"ל ועוד י"ל שמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס הוא לענין שאינו חשוב שטר לגבות בו מבני חרי אע"פ שיש שם עדי מסירה אבל להשביעו כדין שטר שיש בו עד אחד אה"נ שמשביעים אותו וזה נראה דעת הרמב"ם דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מיניה כמ"ש בפ' ה' מה' עדות עכ"ל הרי שחזר המחבר בספרו בדק הבית ממ"ש בב"י ועפי"ז נ"ל לפרש מ"ש כאן בש"ע וי"א לאו לאפלוגי אתא אלא לפי שהסברא ראשונה לא הזכירה מזה כלום כתב דינו של בה"ג בלשון וי"א דלא כהע"ש והסמ"ע סק"ו שהבינו דלסברא הראשונה א"צ אפי' שבועה נגד הכשר דלא אמרינן רווחא שבק בשטר שאין בו רק ב' עדים דליתא אלא כדפי' וכן עיקר:
סעיף ד[עריכה]
(ה) אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו'. וגם ידעינן שהכשרים ידעו בפיסולם כגון שהם רגילים זה עם זה הא לאו הכי לא פסלינן לשטרא מספק ואמרינן דילמא לא ידעי ביה כן נראה שמפרש הב"י דברי הרמב"ם דהכא לפי תשובת הרי"ף שבבעל העיטור ונ"ל פי' זה ברור מיהו הרא"ש פ"ק דמכות חולק וס"ל דאין חילוק בין ידעו הכשרים בפסולים או לא אלא אפי' לא ידעי בטלה עדותן וכבר הביאו הטור והמחבר לעיל ס"ס ל"ו שני הסברות אלו ועיין שם:
סעיף ה[עריכה]
(ו) העד שאינו קרוב כו'. ומיירי כשהעד שאינו קרוב לא היה עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצוואה א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו על פה וכמ"ש לעיל סי' מ"ה סעיף י"ג ס"ק כ"ד:
סעיף ו[עריכה]
(ז) אא"כ נסתלק אותו כו' דין זה שכתב המחבר דסלוק מועיל בכאן ל"נ לפע"ד וממקום שהוציא המחבר כן נלפע"ד דאין ראיה וכמו שאבאר דבשום פוסק לא הוזכר שסלוק מועיל בדין זה גם בטור וב"י לא הזכירו מזה דבר רק המחבר כ' בספרו בד"ה וז"ל כ' הרשב"א (צ"ל הרמב"ן שנקרא בשם חדושי הרשב"א) פ' ח"ה נ"ל דה"מ בשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק מאותו ממון כשרים לאותו שהם רחוקים לו וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל נ' ס"א ע"ש והמעיין בפח"ה שם יראה להדיא דלא מיירי כלל מעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק מיירי מעדות בע"פ שיש לחוש שמעיד משום קצת הנאה לקרוביו כגון שנגנב לשניהם דבר ובא להעיד שזה גנבו וא' משניהן הוא קרוב דא"י להעידו בכה"ג מהני סלוק קודם שיעיד אבל הכא דפסלינן לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולו אפי' אין הנאה לקרוביו שהרי אפי' אם יאמר הרחוק תני לי חלקי ממתנה הנזכרת בשטר וחלק של הקרוב אל תתנו אין שומעין לו כיון דטעמי' הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאי' בפוסקים ומדמי לה לדין שבסעיף לפני זה דנמצא אחד מהן קרוב או פסול השטר בטל וא"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל העדות שבשטר משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומתשובת הרא"ש פשיטא נמי דאין ראייה דלא איירי בתשובות הרא"ש כלל מדין זה ע"ש וא"כ דברי המחבר תמוהים דמה יועיל סלוק כיון דכבר נתבטל השטר וכן משמע להדיא בריב"ש סי' קצ"ה וס"ס קצ"ח דאין סלוק מועיל בנמצא א' מהן קרוב או פסול ע"ש והיה אפשר לדחוק ולו' דה"ק המחבר אלא א"כ נסתלק אז מועיל כשיעידו העדים כן בע"פ בפני ב"ד אך מדברי הרב לא משמע כן וגם בע"ש משמע להדיא דהשטר כשר ע"פ סלוק ואפשר דמיירי שנסתלק קודם שנכתב השטר רק שכתבו העדות בשטר כמו שהיה המעשה שכתב נכסיו לשניהם כאחד ודוחק. ועוד שגה בזה ק' מנ"ל להמחבר הא הלא לא נזכר דין זה בהרשב"א ובהרא"ש כלל ואדרבא י"ל כיון דפסלינן הכא לשטרא משו' דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד וכדאיתא בהרא"ש פ"ק דמכות א"כ אפילו נסתלק כבר שייך לו' כן דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד ואיכא דידע בהא ולא ידע בסלוק שהרי אין הסילוק נזכר בשטר אא"כ נפרש דמיירי שנזכר בשטר שנסתלק אותו פלוני וכ"ז אינו במשמע בדברי המחבר וצ"ע:
(ח) ובעדות ע"פ בכה"ג כשרים כו'. מיירי דוקא בכה"ג כנון בכותב נכסיו לב' בני אדם וכה"ג דאין לעדים נגיעה משום קורבה דס"ס לא יתנו להשני רק החצי ואף אם היו מעידים שנתן חצי נכסיו להרחוק היו נותנים לו אבל היכא שיש לחוש לנגיעה משום קורבה כגון שאין השטר מקוים ובאו עדים שהם קרובים לא' ורחוקים משני לקיים השטר וכה"ג אף בע"פ פסולים דבלא עדותן א"א לקיים השטר כלל וא"כ יש לחוש שמעידים משום הקרוב וכן אם נגנב לשנים דבר ובאו עדים שרחוקים לא' וקרובים לב' שזה גנבו א"י להעיד אפי' בע"פ אא"כ נסתלק הקרוב וכמ"ש הרמב"ן והנ"י פח"ה דאל"כ יש לחוש שמעידים כן משום הקרוב כיון שא"א להם להעיד על החצי ודו"ק:
סעיף ז[עריכה]
(ט) שטר שנמסר כו'. לפע"ד צריך עיון למעשה בדין זה כי בבית יוסף לא הביא רק הרי"ף (כן האח בהרי"ף שלפנינו פרק המגרש וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן והרמב"ן והטור לקמן ס"ס ס"ט בשם הרי"ף והב"ח כתב וז"ל משמע ליה להרא"ש מדעת הרי"ף דדוקא בגטין ולא בשטרות ותימה בעיני שהרי הרי"ף פ"ק דמכות כו' ואישתמיטתיה דברי הר"ן והרשב"א פרק המגרש שכתבו וז"ל ומ"ש רי"ף ז"ל בפ"ק דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף דגטין כו' ע"ש) והרמב"ן שחולקין על זה. ובאמת גם הר"ן שם ס"ל עיקר דאין הלכה כר"א בשטרות ע"ש שהאריך וכן דעת הרשב"א בחדושיו פ"ק דגטין ופרק המגרש וכן משמע מדבריו בתשו' סי' אלף ס"ד ע"ש וכן דעת הראב"ד (אך דעת הרשב"א פרק המגרש והראב"ד שבבעה"ת שם דשטר מתנה דינו כגטין ומדברי הרמב"ן ובעה"ת והר"ן שם משמע להדיא דאף בשטר מתנה אין עידי מסירה כרתי ע"ש) ובעה"ת שער י"ג ח"ג וכמבואר בבע"ת שם והביא שם ג"כ דברי הרמב"ן שהביא הר"ן באריכות וכ"כ התוס' פ"ק דגטין סוף דף ג' בשם ר"ח (ובבעה"ת שם כ' שר"ח פסק כר"א דעדי מסירה כרתי אף בשטרות ואפשר ט"ס הוא וצ"ל רבינו תם וכמו שכ' התוס' שם כן בשם ר"ת) דאין גובה ממשעבדי בעידי מסירה וגם מסקנת התוס' שם נראה כן וגם כתבו התוס' שכן נראה מלשון רש"י וכן כ' הרא"ש פרק קמא דגטין וכן נראה באמת מלשון רש"י שם דף י"ח סוף ע"א וכן מלשון הר"ן שם (וכן הוא במרדכי ס"פ המגרש בשם ראב"ן דלית לן כר"א בשטרות מיהו בראב"ן עצמו סי' מ"ה שהעתיק המרדכי דבריו כ' וז"ל ולית לן כר"מ אלא כר"ח אף בשטרות) וכן כ' בעל העיטור באות ח' דיני חוב סוף דף ס"ב דלית הלכתא כר"א בשטרות ע"ש וכ"כ הרב האי גאון בס' מקח וממכר שער י"ג דף כ"ו ע"ג ע"ש וכ"כ הריטב"א פ"ק דקדושין בסוגיא דכתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראיה קי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה כו' וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ע"כ וא"כ כיון דכל הני רבוותא טובי ס"ל דאין גובין ממשעבדי בעדי מסירה נהי דשאר רבוותא טובי ס"ל דגובין ממשעבדי מ"מ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי כהנך רבוותא דאמרן וצ"ע: