רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/נאום בקונגרס הששה-עשר (צוריך, 1929)
בעלותי שוב לשעה קלה על במת הקונגרס הזה – אני רוצה קודם כל להגיד שהנני עומד לפניכם ברגש של גאוה כבא-כוחה של תנועת העבודה הארץ-ישראלית אשר עמדתה בקונגרס הזה היא חזקה הרבה יותר מאשר בכל הקונגרסים הקודמים. אין זאת מגמה מקרית, אלא מגמה ברורה בהחלט בתוך הסתדרות הציונית, מעת גמר המלחמה: החלק המדבר כאן בשם הפועלים היהודים הולך הלוך וגדול מקונגרס לקונגרס. כולכם תצטרכו להודות, שאנחנו מדברים בשם חלק התנועה המרכז מסביבו את הנוער, את הדור הציוני הבא, זה המפקיד את אמונו בעתיד הציוניות דוקא בידי תנועת הפועלים הארץ-ישראלית. אשר לי ולחברי – הרי האמון הזה ההולך וגובר מגביר גם את האחריות המוטלת עלינו. איני מדבר כאן בשם אגף בעל אינטרסים מיוחדים, איני רוצה לדבר כאן בשם אגף מעמדי בלבד. אנחנו רואים את עצמנו, וכך נראה את עצמנו גם להבא, בתורת קבוצה אחראית בתוך התנועה הציונית, קבוצה הנושאת עליה את האחריות הציונית. ברוח זו ומנקודת השקפה של אחריות ציונית כללית, וכפי שאחריות זו נראית בעיני ארץ ישראל העובדת, יהיו מופנים דברי אל הקונגרס. גם בשעה זו, גם מנקודת ההשקפה האופוזיציונית של הפועלים, לא אבוא אל האכסקוטיבה בעלילות שוא. לפני האכזקוטיבה עמדו תפקידים אשר אין ברצוני להפחית את ערכם. אומרים שעלה בידי האכזקוטיבה להקטין את חובתיה בסכום נכר למדי, ואין דבר זה קל בעיני. אולם איני חושב שפסק-הדין שאנו עמודים לחרוץ על האכזקוטיבה יכול להסתמך על זה בלבד. האכזקוטיבה הנוכחית היא עצמה שללה תמיד לגבי עצמה כל נסיון הערכה מנקודת השקפה בוכהלטרית גרידא. תכניתה – כך היתה טוענת תמיד – מבוססת על יסודות חשובים ביותר, וכדאי איפוא לבחון את היסודות הללו.
תכניתה של האכזקוטיבה מורכבת משלשה סעיפים עיקריים, ראשית כל: הפוליטיקה הקונסולידציונית, שנית: הפוליטיקה של "יד-חזקה". הסעיף השני הזה פירושו התנהגות חוקית בעניני כספים ושמירה מעולה על התקציב, בנגוד למה שעשתה האכזקוטיבה שהיתה נתונה, כביכול, בידי הפועלים. שלישית: נכרת היתה כוונה להתגבר על אי-האמון כלפי ההנהלה. דעתי היא כי בכל שלשת הסעיפים התבדתה האכזקוטיבה הזאת. כאשר החלו הוכוחים המפורסמים בדבר הקונסולידציה – אמרנו: הנה זה שנים שאנחנו – ביחד עם חברינו במשקים, המאמצים את שארית כוחותיהם – משתדלים ליצור מצב של קונסולידציה ולהבאי את המשקים לידי עמידה ברשות עצמם. הקונסולידציה לא תושג על ידי הסתת הרוחות נגד הפועלים, אלא על ידי פוליטקיה שיטתית לגבי המשק. האכזקוטיבה טוענת שלא היה ביכלתה להגשים את הקונסולידציה, באשר לשם כך היה לה צורך ב-300,000 לא"י, והסכום הזה לא היה בידיה. אבל לא צריך להנהיג אצלנו מוסר כפול: לא צריך לכנות אותו המצב גופא לגבי הפועלים בשם "הנהלה משקית רעה", ואצל האכזקוטיבה הנוכחית בשם פוליטיקה קונסולידציונית. לא צריך ליצור בציוניות מצב כזה שאפשר יהיה למדוד את השאיפות הטובות ביותר של הקבוצות השונות בתוכה באיפה ואיפה. אם נזכור כי בארץ היו אז כ-6000 מחוסרי עבודה – נוכל להבין את המצב האוביקטיבי של הימים ההם.
ועכשיו בנוגע להבטחת היסודות הכספיים החוקיים ו"היד-החזקה". לא הייתי מדבר על כך – אלמלא נמצא בדף 102 של הדין וחשבון לקרן היסוד משפט מוזר אחד. אני שואל: אם אומרים כי פעולת האכזקוטיבה הקודמת גרמה לידי התחייבויות כספיות חדשות, מבלי שזה היה בגבולות הסמכות שנתנה לה מאת הקונגרס – היתכן להוציא דין וחשבון בשם אכזקוטיבה של "יד-חזקה" אשר ממנו רואים, כי סכום של 350.000 לא"י נמסר בדרך של טרנסאקציה לידים אחרות – ויהא זה למטרות טובות ביותר – מבלי שתבוא על כך הסכמת הקונגרס? אולם גרמו לי צער ביותר הדבורים על המשבר באמון, שכן רוצים להוכיח לנו בזה שאנחנו אזרחים ממדרגה שניה בתוך ההסתד'הציונית. אין כל סימן לכך שהמשבר באמון עבר מן העולם אגב יצירת אכזקוטיבה בלי אגפים. אני יודע להעריך יפה מאוד כמה קשה למלאות את התקציב שלנו, ואני יודע כמו כן שאין הדבר תלוי כלל בזה אם באי-כוח הפועלים או קבוצות אחרות משתתפים באכזקוטיבה או לא. ברם בתורת קנה-מידה נתנו לנו את התקציב, והנה בבחינה זו היא המצב גרוע כל הזמן. ואם יש לדבר על משבר באמון – הרי האכזקוטיבה הנוכחית נתונה בקונגרס הזה במשבר של אמון חמור מאוד.
ועכשיו יש ברצוני לנגוע באיזה שאלות פוליטיות, ובראש ובראשונה בפרובלימה אחת אשר עד כה, כמה שהדבר מוזר, לא טפלו בה במידה הראויה. זאת היא שאלת רוסיה. שוב עברו שנתים, ושנתים אלה מסיימות תקופה של עשר שנים שבהן נתונה תנועתנו ברוסיה לרדיפות, מאסרים וגירושים, בתי סוהר וגלות. עלינו לאזור כוח כדי להעביר את השאלה הזאת משטח של החלטות נלהבות בישיבות רשמיות ולהעמידה באופן גלוי וברור למדי בשטח של הפעולה הפוליטית מצד ההסתדרות הציונית. הרי אין כל טעם והגיון לשער, כי כל פועלה בנידון זה לא תוכתר בהצלחה – אך ורק ושמצפון תנועתנו יכול לשכוח לגמרי את תנועתנו הלוחמת ברוסיה. בא לאמריקה יהודי אחד, אשר מעולם לא היה לו כל מגע עם הציוניות, מנהיג הס. ר. השמאליים ברוסיה, והוא מוכרח היה לפנות לדעת הצבור היהודי באמריקה באמצעות העתונות היהודית ולהגיד, ולו גם מנקודת השקפתו הוא, כי הנוער היהודי העובד ברוסיה במחתרת הנהו בכל השריד האחרון הממשיך עדיין להלחם ברוסיה בעד תנועה צבורית. הוא צריך היה להודות בזה – ואני בושתי בגלל מצפונה הנרדם של תנועתנו. נסיתי להתחיל בפעולה כזאת הן ביחד עם הקונגרס היהודי-אמריקני והן בדרכים אחרות. אחרי שהתקיים הראיון אצל בורה – פניתי להנהלה הציונית בלונדון, והאכזקוטיבה ענתה לי בינואר 1928 שהיא מבקשת להמציא לה חומר אם באמת היו רדיפות בזמן האחרון, ושבהתאם לתשובה היא תכוון את פעולתה.... כזאת היתה התשובה, שמונה שנים אחרי המאסרים ההמוניים של הציונים ברוסיה. ושוב עבור חדשים מבלי שנעשה דבר מה. אני מתפלא שדוקא ציונים פוליטיים מזניחים שעת כושר זו שנזדמנה לנו היום, עם התחלת המו"מ על חדוש היחסים בין אנגליה ורוסיה. אחרון אנכי להשלות את עצמי ולחשוב, כי במו"מ הזה בין רוסיה ואנגליה יכולים ענינים אלה להיות בעלי ערך כל-שהוא. ברם אסור לה להסתדרות הציונית העולמית להזניח את המומנט הזה של התחדשות הקשרים הדיפלומטיים בין רוסיה ואנגליה.
ועכשיו מלים אחדות בנוגע לפוליטיקה בארץ ישראל. בתוך הדין וחשבון של וייצמן – אשר אני וחברי מותחים עליו כרגע בקורת בלי רצון רב, באשר אנו יודעים את הקושיים שנתהוו בעבודה הפוליטית עם העדרו של וייצמן – מתוך דו"ח זה ניכר שבאיזה שטחים של הפעולה הפוליטית הגענו לידי הצלחות חשובות, כגון בשטח העבודות הצבוריות של הממשלה, תקציב בתי-הספר ותקציב הבריאות. נהלנו את המו"מ בנידון זה על פי שיטתו של וייצמן, מתוך כבוד עצמי, בבטחון ובתוקף לגבי הענין, והשגנו את התוצאות האלה. הלא זה מראה לנו בעליל מה היינו יכולים להשיג אילו הגענו להנהלה קבועה ושיטתית בענינינו הפוליטיים. אי אפשר לנו להכחיש שכיום לא הכל כשורה בנידון זה, ביחוד ביחסים של האדמינסטרציה הא"י לגבי תושבי ארץ ישראל. לפי הטלגרמה שנתקבלה זה עתה – החלו הערבים שוב לבנות בסביבת הכותל המערבי, דבר שגרם להתרגזות רבה בין יהודי ירושלים. עוד בקונגרס הקודם הדגשתי כמה חשוב להעמיד את הפעולה הפוליטית שלנו ביחס לממשלת המנדט, הן בלונדון והן בירושלים, על בסיס אחר – והיום אני חוזר על דרישתי זאת.
בנוגע לשאלות הפוליטיות בארץ ישראל יש להוסיף את הדברים הבאים. מלבד שאלות הרוטינה של האדמיניסטרציה הא"י, הולכות ומתגלות בארץ פרובלימות חדשות, בעלות חשיבות פוליטית. החשובה והרצינית ביותר היא שאלת הקונסטיטוציה של חיינו המתהווים בארץ ישראל. אני נוגע בשאלה זו לא משום שמצבנו בנידון זה השתנה לרע מזמן הקונגרס האחרון. להיפך, ועדת המנדטים שעל ידי חבר הלאומים עסקה בשאלה האמורה לרגלי תזכיר ערבי אחד, ונדמה לי שהיא תמכה בעמדתנו. אולם אין זאת פוליטיקה מצדנו אם נתן את עצמנו להטלטל סתם על ידי כל זרם וזרם. אולי לא צריך לדבר על הענינים האלה, על כל פנים יש התכונן אליהם. בנאומו ציין כבר הנשיא וייצמן את שאלת המשמעת בפעולה הפוליטית החיצונית, ואני אגע בזה רק בקצור. מוזר הדבר, אולם אופיני למדי, שדוקא מאותם החוגים הרוצים להוליכנו בדרכי הרצל – נובעות שאיפות כאלה שיש להשיב עליהן בדרישת משמעת חמורה בשאלת הפוליטיקה החיצונית. בזמן האחרון דנים בחוגים אלה ביחוד בשלש השאלות הבאות: על יציאה מההסתדרות הציונית העולמית (רעיון ברוח הרצל ממש!) שנית: אם לא כדאי להקים את הועד הלאומי, בא-כוחם של 170.000 יהודי ארץ ישראל, נגד ההסתדרות הציונית העולמית (שוב רעיון ברוח הרצל!) ולבסוף בשאלת סוכנות פוליטית בלונדון ובירושלים. יש לנהל מלחמה חזקה נגד מגמות ההתבדלות האלה בפוליטיקה החיצונית.
אני עובר לנקודה המרכזית – לסוכנות היהודית. ואני רוצה להגיד כאן עוד הפעם שאנחנו נוטים בטעות להשקיף על הסוכנות כעל סכימה של חוקה וכעל שלד ארגוני בלבד. יש לראותה כתוצאה של פרוצס סוציאלי המתרחש ביהדות, זה העלול להכניס לתוך הפעולה הישובית הא"ית כוחות חדשים שלא נראו מראש. עם התחלת הפרוצס הזה, כאשר תנועת הפועלים בארץ-ישראל עמדה בשאלת הסוכנות לימין וייצמן, התפלאו אחדים מידידינו ושאלו: איככה לא תראו את הסכנה הצפונה בחוקה הזאת? האם לא אתם תהיו הראשונים אשר תפגעו על ידה? ואני עניתי גם אז: אנחנו מצטרפים אל הפורצס הזה – ראשית, מפני שאין אנו יראים אותו, שכן יודעים אנו כי כוחה החיוני של העבודה העברית בא"י הוא חזק עד כדי כך, שכל אלה הרוצים לקחת חלק אקטיבי בבנין הארץ יצטרכו להודות בו; שנית, מפני שאין אנו מאמינים בגבורה של טרטרין דה טרסקון, זו הגבורה השוכנת בביתה על טהורת הפרינציפים וחוגגת נצחונות וכבושים מבלי לקום מעל שולחן הכתיבה. תמיד אמרנו: אם יש גבורה – צריך שתראה במלחמה בעד ערך רעיוננו. אנחנו נכניס לתוך הסוכנות היהודית את זהרי הרעיון של א"י העובדת.
המשחק מסביב לשאלת החזרת הזכויות להסתדרות הציונית – הוא מוזר מאד. בכלל אני חושב שפרוק הסוכנות יש לו ערך חשוב כל כך. אם תתרחש ביום מן הימים קטסטרופה והפרוצס הזה יפסק – הרי אין להעריך את הדבר אלא בבחינת משבר פוליטי מסוכן של הפעולה הכללית. באותו יום אי אפשר יהיה להגיד, שהמשבר יתבטא דוקא בכוון זה ולא בכוון אחר. בעצם ניטל כוחה של האופזיציה לגבי הסוכנות משעה שאופוזיציה זו התחילה משתמשת בנמוקים יורידיים. כאשר משתמשים בנמוקים יורידיים בויכוח פוליטי – אין זה אלא סימן של חולשה.
במשך שש שנים רצופות התווכחנו על הפרובלימות של הסוכנות ועדיין לא נגענו בשאלה העיקרית אשר תעמוד לפנינו לפתע פתאום ב-11 באוגוסט 1929, לאמר: מה אנו חושבים לעשות כדי להפוך את הסוכנות למכשיר הגדול של בנין הארץ, מכשיר להגירה שיטתית, התיישבות שיטתית, השקעת כספים שיטתית! מכאן מתחילה הפרובלימה העיקרית של הסוכנות. לא טוב הדבר שאנו נגשים לברור הפרובלימה הזאת בתוך האטמוספירה היוקדת של שמונת ימי הקונגרס. אף על פי כן רוצה אני לקבוע כמה נקודות יסודיות ולהתוות את שטח פעולתנו בסוכנות כפי שפעולה זו נראית לי.
שאיפתנו הראשונה צריכה להיות מכוונות לכך שהסוכנות תהיה, כמו ההנהלה הציונית בארץ-ישראל, המוסד המרכזי של התיישבותנו הלאומית בארץ. אם נביא בחשבון את הפסיכולוגיה הכללית של שותפינו – הרי צפויה סכנה שהסוכנות תרצה להסתפק רק ביצירת "תנאים" בשביל הפעולה המשקית, בו בזמן שאת הפעולה המשקית עצמה, פעולת הבנין, ואת פרוצס העליה תמסור ליזמה פרטית. דומה שאסור לנו לשכוח לא רק את השנים 25-1924, זמן שעלה גל-השגעון של הספקולציה בקרקעות וההנהלה הציונית לא שלטה על המצב, אלא אסור לנו לשכוח גם מה שקרה במשך השנתים האחרונות בשטח המטעים. ההתפשטות בשטח זה מתנהלת באופן חפשי ואנרכי. מתוך הנסיון אנו יכולים ללמוד מה גדולות הסכנות העלולות לבוא עלינו במקרה שהסוכנות לא תשתלט על הפרוצס הזה – אם היא לא תיצור "דברים" ולא יהיו בידיה האמצעים ליצור את הדברים האלה.
במשך שלשת החרפים האחרונים היתה לי האפשרות להכיר מקרוב את פעולת קרן היסוד באמריקה, ואני יודע יפה מה פירושו של הדבר אם הקונגרס מעודד את פעולת הקרנות או שאינו עושה כך. הפעולה למען הקרנות היא החובה הציונית הראשונה. אולם נוסף לכך עלינו לבחון מחדש את שיטות פעולתנו. מתוך טעות החמצנו את רגע הכושר לקבלת הלואה בין-לאומית בשביל ההתיישבות בארץ-ישראל על ידי הסוכנות ובשם הסוכנות. איני יודע אם הרגשתם כי בשנתים האחרונות נעשו נסיונות בכוון זה. לדעתי, לא הצליח הנסיון הזה בגלל הספקות אשר הביעו המומחים הבריטיים. אולם צריך להמשיך בנסיונות. אולי 70 נסיונות יכשלו והנסיון ה-71 יצליח. גם ממשלות של מדינות גדולות במזרח אירופה, למשל, מנהלות מו"מ ארוך ומפעילות את כל המכונה הדיפלומטית שלהן – עד שהן משיגות את מבוקשן. ולי נדמה, שמתוך הנסיון של השנתים האחרונות אנחנו יכולים וצריכים להסיק מסקנה, כי דבר נכון נעשה אם נגיד לסוכנות בראשית צעדיה: אתם רוצים בשיטות של ביזנס – הרי שיטות אלה, לגבי התיישבות של עם שלם, אינן אלא השגת הלואה בין-לאומית.
בעוד ימים מעטים נתכנס למועצת הסוכנות. רוצה הייתי שהחלק הציוני יבוא למועצה הזאת ללא מחשבות צדדיות, במלוא הרצון הטוב. יכולים להיות מקרים כאשר תהיה הכרחית ההופעה המשותפת של הציונים, והעמדה המשותפת הזאת של הציונים בסוכנות היהודית צריכה להיות חוק ציוני בל יעבור. איני מאמין שאפשר לעשות זאת באופן סכימטי. אי אפשר להגיד שאנו מצביעים בתורת אגף מלוכד ומתוך אונס של האגף. אבל אסור לנו להשלות את עצמנו ולומר: כולנו מאמינים שעם פרוצס הסוכנות תבוא גם התפתחות חדשה. עלינו לזכור תמיד, שיכולים להיות מקרים שלכוד התנועה הציונית העולמית יהיה מן ההכרח.