רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/נאום בקונגרס השלשה-עשר (קרלסבר, 1923)

קונגרס נכבד! רוצה הייתי, כי הוויכוח הזה יהיה בעל תוכן רציני ולא צירוף של נאומי אספות. אנו מתכוונים לעשות סך הכל של שתי השנים, מאז הקונגרס ה-12 ועד היום, ולבחון את חיינו הציוניים במשך הזמן הזה. ברם איני יודע אם יש בקרבנו איש, שיוכל לתאר בקוים ברורים את כל אותו חוסר היחס שבין הרעיון הציוני למציאות הציונית של עכשיו, ולתת תמונה מקיפה של המצב כולו; איש אשר יוכל להראות לנו באור בהיר את מצבנו – לאמר את החורבן, הרקבון, העדר כל רעיון יוצר ופועל. אולם מן ההכרח שייעשה בכיוון זה נסיון ראוי ויהא גם נסיון בלתי מוצלח. כשאנחנו עושים ס"ה של השנים האחרונות, עלינו לציין נסיגה מעציבה לאחור, שהגיעה עד כדי ליקוידציה של הציוניות. לאחר השנים 1917-1918 אי אפשר היה לחשוב, כי הדרך לציוניות תהיה סוגה בשושנים, וכי אנו נוכל להגיע למטרתנו במישרים. ברור היה, כי הריאקציה בוא תבוא, כי יהיו בציוניות מצבים חמורים ומרגיזים, ואולם יחד עם זה היה ברור, כי לבסוף נדע לרכז את כוחותינו. לצערנו נוצר בציוניות הלך רוח של מבוכה, ומתפקידו של הקונגרס הי"ג למצוא את שתי הדרכים: קודם כל את הדרך לשים קץ למבוכה ולהלך הרוח השלילי, ומאידך גיסא עלינו ליצור הפרספקטיבה לעתיד, אנו מוכרחים לדעת מה יהיה בעתיד ולמצוא את הכוחות שיביאונו אל העתיד הזה. אם נשאר בלי פרספקטיבה בהירה לעתיד, לא ימלא הקונגרס הי"ג את תפקידו. אמרתי, כי בשנתיים האחרונות הגענו לידי ליקוידציה – וכאן ניסו מצדדים שונים למחות נגד זה: אין להטיל ספק בציוניותנו, במשך הזמן האחרון עמדנו על המשמר ביחס לעבודה הציונית: ויצמן ואוסישקין אמרו לנו בנאומיהם, כי למרות הכל התקדמנו בעבודתנו. אמנם כן, התקדמנו, יצרנו עובדות חדשות, הוספנו לבנים לבנין הארץ, אולם אין זו תשובה מספקת. השיתוק הכללי בעבודתנו לא פחת על-ידי כך, ושיתוק פירושו נסיגה לאחור. נעשו צעדים קדימה, אולם לעומת המטרה הציונית והתגשמותה – התקדמות זו היא דבר פעוט, ניתנה לנו היכולת לנצל שתי שנים של עליה, והעלינו לארץ אלפים אחדים! יודעים אתם כמה עמל השקענו בעליה זו, כמה שמחנו לעליה זו, מה רבה תשומת הלב אשר הקדשנו לה וכמה מאמצים עשינו כדי להמשיך את העליה הזאת, אולם מן ההכרח להודות, כי עליתם של כמה אלפים אינה הגשמת הציוניות, ויש בתוכנו אנשים ההופכים את המצוקה הזאת לאידיאולוגיה – וזוהי הסכנה הגדולה ביותר. אמנם עלינו להסתגל אל המצב, אבל עלינו לשאוף לכך, כי נגיע לשיטות אחרות ולעליה אחרת. הוא הדבר ביחס לעבודה הישובית. נוסדים מושבי עובדים, מושיבים קבוצות בעמק, ולמרות זאת שוררת בתוכנו הכרה ברורה, כי הקצב הזה ואותו קנה המידה אינם יכולים לספק אותנו. ואותה נסיגה לאחור ואותו צמצום-כוחות באים לידי גילוי בכל שטחי העבודה הציונית. ולא יפלא הדבר אם אנו מרגישים בקו זה גם בפוליטיקה. קל מאין כמוהו להתנפל עכשיו על האכסקוטיבה ולבוא עליה בטרוניות. אולם דבר אחד נתברר בשנתיים אלה, לאמר – כי בנין-אב למדיניות הציונית היא העבודה לבנינה של ארץ-ישראל, וכל עוד עבודה זו אינה נעשית בקצב אחר ובקנה מידה אחר, כל עוד לא נמצאו לה דרכים חדשות – יהא המצב ששרר בשנתיים האלה שורר גם להבא. גם בימי קבלת המנדט, לעת הועידה הלונדונית, נמצאה תנועתנו במצב של מצוקה ולחץ, ומהימים ההם עד כריתת החוזה עם חוסיין – היתה הפוליטיקה שלנו מעין ליקוידציה מתמידה של הציוניות. אין אני רוצה להוסיף ולתאר את המצב. אף אתם יודעים את המצב כמוני, אבל רוצה הייתי להדגיש, כי פסקה בציוניות התביעה לפרספקטיבה אחרת. התנועה הציונית מוכרחה לכבוש דרכים חדשות. וכאן צפה השאלה בדבר השיטות של הכיוון חדש, של הדרך החדשה. הטבת המצב לא תבוא מקומבינציות ארגוניות או פוליטיות איזו שהן; לנו אין אמונה בקומבינציות. אנו מאמינים כי אין פתרון מבלעדי הפתרון הנובע מכוח מהותה של התנועה הציונית, מכוחו הפנימי של המון בית ישראל, זה הסובל ותוך כדי סבלו הוא מביא קרבן ובונה את ארץ ישראל. הפתרון הוא בריכוז כוחותיה של התנועה הציונית, במהותה וחישוף כוחותיה, כאשר חזינו זאת בקרן-היסוד. קרן-היסוד, הדבר הגדול ביותר שיצר העם היהודי בשנים האחרונות, באה לנו מתוך התנועה גופה. אין זה פוגם בעיקרו של דבר, כשמרגישים עכשיו בחסרונותיה ומצביעים על חוסר השיטה השורר בעניני הפיננסים הציוניים; אולם תוצאותיה של קרן היסוד בשנתים האחרונות הן כבירות. מיליון הפונטים שנאספו הם ערך גדול, ואף-על-פי-כן אין זה קנה מידה אחר. בשעה שהכריזה ועידת לונדון על קרן היסוד, העלתה במחשבתה את הסכום של עשרים וחמשה מיליונים, ואותו סכום לא היה מקרי כלל, כי לא יכולנו להאמין שמספר זה אינו אלא משחק ילדים ריק. לנגד עיני הועידה היה חשבון מדויק: זה היה סכום מינימלי כדי לבנות את א"י במשך חמש שנים. וכשאנו מגיעים לנקודה זו, להשואת התוצאות של קרן-היסוד לעומת הכרזת קרן-היסוד, הרי אנו מרגישים כי הפרספקטיבה בתנועתנו הולכת וכלה. ד"ר פייבל אמר כאן, שרק לצון אנו חומדים לנו מדי נכריז כי נגשים את מטרתנו על-ידי קרן-היסוד. ואני רוצה לומר, כי אין זה לעג כל עיקר, להיפך – אנו רואים כי שיטה זו היא הדרך הנכונה. אין לי עכשיו האפשרות לדבר בפרוטרוט על עבודתנו הכספית בכללה ועל קרן היסוד בפרט. אני רוצה ברגע זה רק להראות על כך, כמה לא נכון הוא הדבר כשאומרים, כי העם היהודי לא רצה להשתתף בעבודת ההתנדבות למען קרן-היסוד. אנו מאמינים, כי המוני העם – במידה שהם לצדנו ולא נגדנו – נתנו לשירות הפעולה את כל כוחותיהם. ייתכן, כי לא נתנו הרבה כסף: התורמים היו מבין המוני העם הדלים והנצרכים, ואי-אפשר לדרוש מהם יותר מבחינה זו. אולם מן הנמנע לישב ארץ נשמה בזמן שבפעולה זו תומכים רק כוחותיהם של המוני העם הדלים והנצרכים. מן ההכרח שתבוא תכנית אחרת. וכשאין לנו עדיין כיום תכנית זו – עלינו לומר לעצמנו לכל הפחות, כי לא זו הדרך – כי חסרים אנו את הדרך הנכונה. לתכנית החדשה נחוצה תנועה חיה ואכסוקטיבה ציונית חזקה. לצערנו, חדלה התנועה הציונית להרגיש, כי בראשה עומדת אכסקוטיבה חזקה היודעת את הדרך ומנהלת את התנועה. אין לנו הנהגה רצינית היודעת את דרכה. להיפך, אפשר היה להרגיש, כי בשעה רצינית מאד, בשעת משבר לקרן היסוד, כשצפויה היתה קטסטרופה בארץ ישראל– לא מצאנו באכסקוטיבה את מרכז המרץ, את הרצון החזק לפעולות ואת האיניציאטיבה לעבודה. אנו מכירים בערך מפעלו של נשיא ההסתדרות, אולם בתוך האכסקוטיבה גופה היה תוהו ובוהו של השקפות, שררה ערבוביה על כל תוצאותיה. ברם כדי שהציוניות תמצא את דרכה להבא – עלינו ליצור אכסקוטיבה הומוגינית. המצב הנוכחי – כשאנו עובדים את עבודתנו בתוך הרס ומפולת – הוא תוצאת מלחמת העולם וההפיכות: המצב הזה והאוירה הזאת תובעים מאתנו את ריכוז כל כוחותינו, ועלינו למצוא בקרבנו און כדי להשתרר על המצב.