רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/נאום בקונגרס השבעה-עשר (בזל, 1931)

אלמלא מצבה של הציוניות, החמור ומסובך כל כך – קשה היה להתייחס ברצינות לדברי האופוזיציה הפוליטית בויכוח הכללי. ז'בוטינסקי וליכטהיים עמידו במרכז הויכוח את השלאה בדבר המטרה הסופית. בכל פעם שאני שומע את דבריהם על המטרה הסופית – הריני נזכר במשל-השנינה המר שנתחבר לגנות הציוניות, המשל על אנשי חלם והתנור. אנשי חלם קראו פעם לאספה והחליטו, כי בחורף – קר, ולכן יש צורך בתנור. כיון שלא היה להם שום חומר בנין אחר – החליטו לעשות את התנור מחמאה. כשבא אליהם אורח והתחיל מגנה את מעשיהם, שכן להקמת תנור דרושות לבנים ואבנים – גערו בו אנשי חלם וכינוהו בשם שוטה, באשר אינו מבין כי בחורף נחוץ תנור. ז'בוטינסקי טוען, כי אם הקונגרס לא יקבל את הנוסחה המלאה בדבר רוב יהודי – לא ימלא את תפקידו הפוליטי. ועוד הוא טוען, כי צריך שיהיה גם לנו תנור, שתהיה גם לנו מדינה, כדרך כל הארץ. רק חבל שע"י כך לא יחם למי שאין לו תנור, וחבל שהוא משתמט מהשיב על השאה אשר על מדוכתה אנו יושבים, לאמר – כיצד לשאת את הקור הצורב של תנאי-חיינו ולבנות את עתידנו המדיני אריח על גבי אריח. ז'בוטינסקי אמר, כי יש עכשיו להגן על עצמנו מפני חצאי-מלים, אולם למעשה הנפש סולדת יותר למשמע מלל רברבן, דברים של השתכרות והונאה עצמית.

מי יודע יותר ממנו, אנשי ארץ ישראל, מה הגורל הצפוי לנו אם לא יעלה בידינו במשך זמן לא-רב להפוך את הישוב היהודי הדל לכנסת ישראל גדולה. אנחנו עובדים בפנת הפרצים של המזרח הקרוב. ואם לא יעלה בידינו להשריש בקרקע הארץ-ישראלית ישוב בן המונים – לא רק שלא נוכל למלא אף אחד מהתפקידים הראשיים בחיי היהדות, אלא שצפוי לנו עתיד של השפלה תרבותית וסוציאלית. סבורני, כי במערכות התנועה הציונית כולה (להוציא קבוצות קטנות) אינם קיימים שום חילוקי דעות בדבר מטרתה של הציוניות. כל ציוני יודע, כי אם לא נצליח ליצור בארץ ישראל תנאים שבהם יוכל העם היהודי לקבוע את גורל עצמו – אין לציוניות שום תקוה. החופש והאפשרות מבחינת ההגדרה העצמית הזאת – הם הקובעים את נצחונה וכשלונה של הציוניות. כל אחד מאתנו יודע, כי שאלה זו תלויה במשקלנו החברתי, הכלכלי והמספרי. אפילו בתנאים הקשים של היום שקול הישוב היהודי מבחינה מדינית, על 170,000 הנפש שבקרבו, הרבה יותר מאשר הוא זכאי לכך בהתאם לכוחו המספרי.

אולם מי שרוצה כאן להכניס את המטרה הסופית אל מכבש נוסחה – עלול להזיק לציוניות ולא להועיל. אם מכריזים בפירוש נוסחה בדבר רוב, הרי מפגינים בזה על רצון התנועה להעמיד את מישהו במצב של מיעוט. ונשאלת השאלה, אם הגדרת המטרה יכולה להיות דרך ההולמת את דרישות החכמה הפוליטית של תנועה לוחמת. אילו היתה, למשל, לפני 30 שנה איזו ועידה של לאומיים פולנים או צ'יכים, בנוכחות ב"כ העתונות הגרמנית, או הרוסית והאוסטרית, מתעקשת להגדיר ולנסח דוקא את המטרה הסופית של תנועתם הלאומית – ייתכן מאד שהתנועה הזאת היתה נהדפת בהתפתחותה אחורנית לעשרות שנים. איני מתכוון להגיד, כי תכניתנו יכולה להידמות בתכנה לזו של הפולנים והצ'יכים, רצוני לומר, כי מצות ההגיון הפוליטי היא להתאים את ניסוח המטרה לתנאים המוחשיים של השעה.

כל מי שבוחר לו להבנת המצב הנוכחי נקודת מוצא שונה מזו שהד"ר וייצמן הזכירה בנאומו, והיא: כי למרות כל ההתנגדות והקשיים לא היה מפריע לנו שום שלטון, מ-1920 עד 1930, להכניס לארץ פי כמה עולים ולרכוש פי כמה קרקעות, אילו היו לנו כוחות ואמצעים לכך; כל מי שבוחר נקודת-מוצא אחרת מזו – טועה הוא ומתעה את העם היהודי. אנו נוטים לשכוח, כי זרם העליה הגדול בא לארץ כעבור שתי שנים לאחר הספר הלבן של צ'רצ'יל. גם בשנים האחרונות נעשו בארץ בצינעה ובלי קולי-קולות דברים קטנים.

המעשים הקטנים האלה נעשו על-ידי חיילים אלמונים של ההתיישבות הציונית, וחשיבות גדולה נודעת לאלה מפאת רוח ההעפלה והשגשוג שבהם. זן מקומי גרוע גידלו ושיכללו במשך שנים מספר והוציאו לשוק העולמי בננה משובחת; בגידול האשכוליות ניגשו לפתרון שאלת המטעים באדמה הכבדה; הקימו את "יכין", חברה קואופרטיבית של תנועת הפועלים להכנת מטעי הדר למעמד הבינוני; "תנובה" פתחה שווקים לתוצרת המשקים שלנו. ואני אומר, כי כל המעשים האלה חשובים הם להשגת המטרה הסופית של הציוניות הרבה יותר מכל מה שנכתב בעתונות ה"רדיקלית" וכל מה שנאמר באספותיה.

ברור, כי זקוקים אנו לתנאים פוליטיים שיקילו את עבודתנו להבא. בין כך ובין כך נעבוד בכל התנאים ובכל המסיבות שהם. עבודתנו יכולה להתנהל בקלות או בכבדות יותר, אולם לא נוסחאות מופשטות יקבעו זאת. שני תנאים טובים דרושים לעבודתנו להבא: בעלי-ברית פוליטיים ושקט פוליטי.

למה לא נמצא אף אמיץ-לב אחד מהמשתתפים כאן בויכוח, שיזכיר לקונגרס כי בשנים האחרונות עוברים על ראש הציוניות גלים של איזולציה פוליטית המחמירה מפעם לפעם? בעשר השנים שעברו עלה בידינו, בפעם הראשונה בתולדות המזרח, לאחד לחטיבה פוליטית אחת נוצרים ומושלמים. ל"מלאכת מחשבת" זו הוספנו בזמן האחרון עוד אחת: חלקים גדולים של הצבוריות הבריטית והפקידות הארץ-ישראלית הכנסנו במו ידינו אל תחת כנפי התנועה הערבית. הנימוק המוזר הנפוץ מאד בקרב חוגים אחדים שלנו – אוסישקין נתן לו בטוי למופת בנאומו שנשא בועידת הציונים הכלליים בתל-אביב – אומר כך בערך: "כל העולם שונה אותנו. הערבים אינם קיימים בכלל, או שהם שונאים אותנו. הקידות הבריטית אנטישמית היא ושונאת אותנו, מפלגת העבודה וממשלת-הפועלים האנגליות שונאות אותנו. ראו איפוא: מה רב כוחנו; הביטו וראו: איזו מדיניות-תנופה יכולים היינו לנהל, יכולים היינו בלחץ שלנו להשיג כל מטרה פוליטית שהיא".

תפקידנו הראשון הוא לפרוץ פרץ בחומת ההסגר שלנו. כיום יש לנו עוד ידידים, אולם התפתחות הענינים יכולה להביא לידי כך שיהיה רע עוד יותר. אני חושב עכשיו, למשל, על התפתחות הענינים של המנדטים מסוג א'. יודעים אתם, כי דוקא בימים אלה עמדה עיראק להתקבל לחבר הלאומים וצרפת רוצה ללכת בדרך זו עצמה לגבי סוריה. ואז ישאר רק מנדט אחד מסוג א': ארץ-ישראל. אם יגשו להגדיר מחדש גם את החוקה של המנדט הא"י ואנחנו נישאר בבדידותנו – הרי לפוליטיקה שלנו צפויים צירופי-מסיבות מסוכנים ביותר.

אין לחשוב, כפי שז'בוטינסקי עושה זאת, כי בפאראלילוגראם של הכוחות הפוליטיים בארץ-ישראל פועלים רק הכוח האנגלי והכוח היהודי. וכי לא ידעתם מה שהתרחש בשתים-עשרה השנים האחרונות? כלום אינכם יודעים, כי מצב האנגלים, הערבים, מעמדה של הודו ושל מצרים, – המסיבות הפוליטיות שלכל העולם נשתנו תכלית שנוי בשמך שתים-עשרה השנים? ואם כן מה ערך יש להסתמכות על יחסים שהיו קיימים שתים-עשרה שנה קודם לכן, על נוסחאות שנטבעו ב-1916 או 1918? ואם אליבא דז'בוטינסקי נכון ושפיר הוא, שהרצל ב-1897 ונורדוי ב-1916 הסיקו מסקנות מתוך המצב הפוליטי הריאלי של ארץ-ישראל והוכרחו להתאים אליו את נוסחאותיהם, למה פקעה אפשרות זו עכשיו? כלום אין זה פשע פוליטי כשבאים אל הקונגרס וכופים עליו נוסחה העלולה להעמיק ולהגדיל את הסגרנו הפוליטי, משום שהפוליטיקה האנגלית והפוליטיקה הערבית יתפסו אותה כנוסחה של אלמות פוליטית?

ההנחה השניה בפוליטיקה שלנו היא תקופה של יציבות פוליטית באופן יחסי, אשר השגנו במאמצים רבים על-ידי הפוליטיקה של וייצמן והרברט סמואל לאחר ימי-הדמים של 1921, ואשר בשנת 1922 עד מעשה הפרובוקציה של הכותל איפשרה התקדמות רבה וחיזוק כוחנו ועמדותינו בארץ. במצב המעבר של ההווה ענין פוליטי הוא לקיצוניים שבין הערבים שיתרחשו מהומות והם מוכנים גם לחולל אותן. כל מהומה בארץ-ישראל מסייעת בידי הקיצוניים שבקרב הערבים, משום שהם מעונינים להציג את השאלה הארץ-ישראלית כסלע מחלוקת פוליטי, ומשום שהמהומות מפריעות בעד עבודת הבניה של היהודים. לעומת זה ברור, כי אנו היהודים מעונינים בתקופה של שלום ושלוה פוליטיים. השנתים האחרונות משמשות עדות מספיקה לכך. באבגוסט 1929 פרצו המאורעות. העם היהודי לתפוצותיו השיב עליהם תשובה קונסטרוקטיבית גדולה, כדי להראות כי אנו מהוים בארץ כוח שאינו ניתן להיחרב. לפי גזירת הגורל באה עלינו בשנתיים האחרונות תקופה של התאבקות פוליטית בלתי פוסקת ומרירות צודקת ומובנת.

החל מנתועת המחאה בזמן המאורעות ועד לספר הלבן ואגרת מקדונלד – היה כמעט כל חודש עמוס פעולה מדינית חשובה. העם היהודי הרא את עצמו בקרב הזה כגורם בעל משקל וכוח. ואולם חוסר הבטחון המדיני בארץ יצר מצב, שלא יכלנו לנצלו לשם כבוש עמדות והגברת כוחנו בארץ. ואילו ניצח באמת בציוניות אותו הכוון המתימר להפוך את המלחמה הפוליטית למטרה בפני עצמה והתופס את המלחמה הפוליטית לא כהכרח מר אלא כפרוגרמה – הרי יתכן מאד, כי גם השנסה האחרונה, שניתנה לציוניות כצו להגשמתה, היתה הולכת לאיבוד.

ובכן, כיצד עלינו להשיג ולרכוש את שתי ההנחות הפוליטיות האלה: בעלי ברית מדיניים ובטחון פוליטי? גם בשטח זה בחרה לה האופוזיציה את דרך השתיקה היפה. אמנם ז'בוטינסקי הכריז, כי הוא והרביזיוניסטים היו תמיד בעד שיתוף עם ממשלת המנדט, ואולם המפלגה הרביזיוניסטית בכללה מחאה כף כסימן עידוד למר אוסישקין, שנשא את משלו המדיני על דוד וגלית. ובכן, מה טיבו של שיתוף זה? אולי הכוונה היא לעבודה משותפת דוגמת היחסים בין דוד וגולית, כשאותו דוד חגור כף הקלע כדי להטיל אימה על גלית הענק? ז'בוטינסקי דיבר ארוכות על אגרת מקדולנד, ואולם לא הזכיר, כי עליו להכיר תודה לאכסקוטיבה של וייצמן אשר נתנה לו את ההזדמנות למתוח בקורת על אגרת זו. הרביזיוניסטים, הרוצים מאד, כידוע, בעבודה משותפת עם אנגליה – התריעו בלי פקפוק נגד השתתפות הישוב במשא ומתן, אם כי ישוב זה היה אולי מגביר את הצלחת המשא ומתן. דימגוגיה מחוסרת אחריות כלשהי היתה זאת מצד הרביזיוניסטים לארגן פעולה בכל העולם נגד וייצמן והאכסקוטיבה דוקא בשבועות הקשים האלה, ימי המשא ומתן בלונדון!

במדינה נורמלית, ואף במדינת היהודים הנמצאת בדרך, יש לשפוט צעד כזה כמלחמת אזרחים – אם מתירים לעצם, בזמן של משא ומתן פוליטי מכריע, לבשר לממשלת אנגליה כי הסתדרות הציונית הרביזיוניסטית שוללת מהאכסקוטיבה הציונית את הזכות לנהל את המשא ומתן.

ולעצם המשא ומתן: אנחנו לא היינו מרוצים מכיוונו. ישנה רק דרך אחת כדי לרכוש לנו את הסיוע המדיני, והיא – לכרות חוזה עבודה עם ממשלת המנדט. לחוזה-עבודה היה עלינו לשאוף כאל מטרה יחידה כבירה בזמן המשא ומתן שלנו.

אנו זקוקים לא לנוסחאות מדיניות-משפטיות ואף לא לאישורן ברוב חגיגיות, אלא לאפשרויות המבטיחות לנו את עבודתנו.

לאחר סיום ישיבה אחת בועדה הפוליטית בלונדון, שבה תבענו להקדיש את החלק הראשון במשא ומתן לבירור השאלות היסודיות – שאלת הקרקע והעליה – ניגש אלינו, אל באי כוחם של הפועלים, אחד מציוני רוסיה הותיקים, ואמר: "מאימתי רובצת תהום עמוקה זו בינינו? אתם מדברים על חולה, על בית-שאן, על סרטיפיקטים לעליה, על תכנית הפיתוח וההתיישבות בעבר הירדן – ואנו מדברים על המדיניות בציוניות"... פירוש הדבר: הציוניות המדינית היא תנאי מוקדם למנדט, ברם חוזה עבודה עם הממשלה בנוגע לחולה, לבית-שאן, לסרטיפיקטי-עליה, לתכנית הפיתוח – כל זה אינו נכנס בגדר הציוניות המדינית.

זוהי ההגזמה המופרזת, הנעוצה בהשקפות פוליטיות מצוחצחות, כביכול, אלה אשר מנעו בעדינו גם בלונדון, אגב המשא ומתן, להשיג את המכסימום שאפשר היה להשיג.

מטעם זה התנגדה מפלגת הפועלים לפרסום תכוף של אגרת מקדונלד, זו שכאילו סיימה את החלק הראשון של המשא ומתן, לפני שבאנו לידי הסכם עם ממשלת המנדט בנוגע לתכנית הפעולה המשותפת שלה עם הסוכנות היהודית.

היה ברור לנו למפרע, כי אחרי פרסום האגרת הזאת ירפה הלחץ מצד הפרלמנט הבריטי והצבוריות היהודית על הממשלה, ולעומת זה יתגבר הלחץ של הצד שכנגד, ודוקא השפעתו הוא תחול על המסקנות המעשיות של ההסכם.

הדרך השנייה היא לסייע ולתמוך באותא זרם בפוליטיקה האנגלית הרואה את מפעל היהודים בארץ-ישראל כענין רצוי. ד"ר וייצמן הסביר כבר שבאנגלית קיימת, מאחרי המלחמה, אסכולה בפוליטיקה האימפריאלית המצדדת במטרה להקים באסיה התיכונית מדינה ערבית מקיפה, או פידרציה ערבית תחת חסותה והנהלתה של אנגליה, ואסכולה זו מגנה את הפוליטיקה הציונית של אנגליה בארץ-ישראל כפוליטיקה מוטעית, ומוכנה להכשיל אותה בכל האמצעים שבידה. זרם זה, שהתגבר ועלה מעלה בשנים האחרונות, לאחר שהיה זמן רב דחוק לקרן זוית, נתקף עוד כיום על ידי קבוצה מדינית רבת ערך, המחשיבה מכמה טעמים את המפעל היהודי בארץ-ישראל ורוצה לראות אותו כחוליה טבועה בשרשרת התכניות הבריטיות באסיה התיכונית.

לורד לויד הוא סמל טיפוסי לזרם הראשון, וכנגדו מופיעים כתומכי הציוניות מדינאים מסוגם של אמרי, אורמסבי גור וכו'. אין ספק שתפקידנו הפוליטי הוא – לעורר ולתמוך בזרם ידידנו ולהחליש ולבודד, עד כמה שאפשר, את הקונצפציה המתייחסת אלינו בשנאה. ואולם כדי למלא את התפקיד הזה, יש הכרח בשני דברים: בשיתוף עם ההנהלה הבריטית בארץ-ישראל ובפרוגרמה של בנין לגבי השאלה הערבית. נכון – ואף אחד בינינו שחי בארץ לא יכחיש את הדבר – כי רבים הם הענינים בקרב האדמיניסטרציה הבריטית בארץ הממרים את חיינו ומכבידים עלינו.

כמה דרכים ואמצעים לכך בידי האדמיניסטרציה, החל מעקיצות ונגישות – כפי שאירע זה עתה בענין הרחוב ע"ש שטרויס בירושלים, ששינו את שמו לשם צ'אנסלור – וגמור בקונפליקטים גדולים, כגון הקרקעות והעליה וכו'. נלחמנו בהתנגדות הזאת יום-יום. ובכל זאת אין להוציא מסקנה אחרת. כי גם כדי שנוכל להתגבר על המכשולים האלה – עלינו לרכוש לנו ידידים ושותפים לפעולתנו. תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית היא פרק חשוב המסייע לקבוצת ידידי הציוניות בבריטניה הגדולה אסור לנו להגיד: אדרבא, תראה אנגליה ותוכח כיצד תוכל היא לשאלה הערבית. חובה מוטלת עלינו, גם כלפי ידידינו באנגליה וגם כלפי חבר הלאומים, להתקין תכנית קונסטרוקטיבית בשאלה הערבית ולנסות להנשימה גם בא"י וגם בארצות הערביות הסמוכות. נסיונה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל להקים תכנית כזו לא רק בשטח הכלכלי והסוציאלי אלא גם המדיני, ולהגיד ברור כיצד אנו מתארים לנו את חיינו המשותפים עם הערבים – היא אחת הדרכים שעלינו ללכת בהן כדי להגביר את כוחם של ידידינו בכל העולם.

אנו רואים – מבחינת כל עתיד אפשרי שיקשר אותנו עם העם הערבי – את הגשמת העקרון של שווי זכויות כיסוד היסודות של הפוליטיקה הציונית. ואולם כדי לממש כל זאת בחיים וליצור בסיס מדיני וכספי לפעולתנו, אנו זקוקים לתנועה חזקה. ליכטהיים אמר: הרביזיוניסטים הם בעד הגברת ההסתדרות הציונית, זו מדינת היהודים שבדרך. ברם זכרו כיצד נלחמו הרביזיוניסטים במשך השנתיים האחרונות לטובת ההסתדרות הציונית ואימוצה! הנוער הרביזיוניסטי בארץ-ישראל מתחנך לפי כוון המתיר לו לפוצץ את אסיפת הנבחרים, באת כוחו החוקית של הישוב. יום יום סופג נוער זה לתוכו את התעמולה המכשירה את הלבבות ליציאה מתוך ההסתדרות הציונית, היא מדינת היהודים בדרך, ולהקים מדינת יהודים אחרת במקומה, אם רק תזדמן קוניונקטורה פוליטית לכך. מדוע איפוא, אין להקים ברית שלמה של מדינות יהודיות בדרך! יום יום מטביעה העתונות הרביזיוניסטית בבבוץ כל מה שטהור ולוחם וקדוש בציוניות. האם לא "העם" הוא הוא שכתב לכבוד בקורו של וייצמן בעמק, כי טומאה פוליטית בטומאת ההתיישבות נפגשו? ואין זה אלא קורטוב מאותו החנוך אשר בו מפטם הרביזיוניזם את מגשימי המדינה היהודית בדרך. ואם ליכטהיים מטיף למשמעת צבאית, כחוק בל ימוט לתנועה הציונית, הרי הוא מעיד על עצמו כי זר לו בהחלט רוחה של ארץ-ישראל החיה. ארץ-ישראל, היודעת היטב להגן על עצמה בזמן חירום, יודעת כמו כן כי הגנה זו – הוא ענין דמים רציני מאד לעמלי אדם המגינים בחירוף נפש על משפחותיהם, ישוביהם ועבודתם, ואין זה כלל וכלל ענינו של נוער בעל השכלה שטחית, המתגעגע למשחק צבאי. רציניים הדברים, ואלי יהיו בעתיד חמורים עוד יותר מכדי שנרשה לעצמנו להשתעשע בכך, וכל עוד לא נגמור את חשבוננו עם הכוחות המהרסים האלה – מי יודע אם נמצא בכלל דרך להקים ולבנות הסתדרות ציונית כבירה ותקיפה.