רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/הרצאה בורשה (תרצ"נ)

...מטרת עבודתנו היא הגשמת הציוניות. למען השיג את זאת נלך בכל הדרכים האפשרויות. במאמצי יום-יום אנו עמלים ליצור את התנאים אשר יקלו ויצעידו קדימה את מפעל הבניה. יחד עם זה אין אנו רוצים לחקות את מעשהו של מנהיג האופוזיציה, הבא ומקדים תכנית לעשרים שנה שלמות מתוך חישוב מפורט על כל מה שצריך להעשות עד שנת 1953... אולי מידה יהודית היא לחשב את הצעד ה-49 והצעד ה-50 ולא לדעת בדיוק מה יהיה הצעד השלישי והרביעי. אנחנו רוצים קודם כל לנצל את התנאים הפוליטיים של היום, להוסיף ולבנות ככל היותר ולהשתרש ככל האפשר תוך התנאין הקיימים כיום ואלה של העתיד הקרוב, שאפשר לראותם מראש. כשמדברים על א"י, מתכוונים קודם-כל לאותו משולש: אנגלים, ערבים ויהודים. אולם אין לשכוח, כי בא"י פועלים גם גורמים שונים אחרים, וכי מצטלבים שם עניניהן של קבוצות וממשלות שונות. ישנם בארץ סוכנים בולשביים המנהלים תעמולה נמרצת נגד הציוניות, ישנם סוכנים של הקטולים שיש להם ענינים משלהם. כאן מתנגשות ומצטלבות שאיפותיהן של איטליה, צרפת ותורכיה, ושל הממשלות הערביות וכו'. ואף-על-פי-כן גורמי הכוח החשובים ביותר הם השלשה: אנגליה, הערבים והיהודים. יחד עם זאת עלי לציין, כי כוח היהודים, אם כי אפשר שלא הגיע עדיין לכוח שכנינו,הולך וגדל בלי הפוגות, ומקבל ערך יותר ויותר. עבודתנו המדינית בשנים האחרונות היתה מכוונת קודם-כל להסיר את המעצורים בדרך לבנין הארץ. היינו מוכרחים קודם-כל להשתמש בכל המרץ למען עשות ליקבידציה למשטר פספילד-צ'נסלור ולשים לאל את הדו"ח של פרינטש. יאמרו אולי, כי זוהי עבודה שבשלילה, אולם בתשובה על כך אביא את דוגמת ה"טיטניק". 120 יום היו מלחי האניה הענקית מתעסקים בתצפיות, כדי לדעת מאין באים הררי הקרח ולמנוע על ידי כך מהתנגש בהם. נוסעי האניה אפשר שלא ידעו כלל את הדבר ולא העריכו את כל ערכה של "עבודה שלילית" זו, שכל עיקרה הוא הסרת הסכנות, והנה ביום ה-121 הסיחו את הדעת מאיזה דבר קטן – והאניה התנגשה בגוש קרח ובאה הקטסטרופה הגדולה. באנגליה, ואפילו בחוגי חבר הלאומים, היו טוענים נגדנו שעל ידי ההתיישבות היהודית גדל והולך מספרם של הערבים מחוסרי הקרקע. למען מנוע את זה בקשו לשום בקורת על מכירת קרקעות, רצו להגביל עד המינימום את זכות היהודים לקנית קרקעות. אמרו וחזרו ואמרו לנו, כי מאורעות 1929 היו תוצאה של מציאות ערבים מנושלים, שאין להם מה לעשות והם מוכרחים משום כך להתפרנס משום כך להתפרנס משוד ורצח. ועדת שאו הכניסה טענה זו בתוך הדו"ח שלה, ופספילד ניצל את הדבר לרעתנו. היינו נאלצים להוכיח את חוסר היסוד של טענה זו. חייבים היינו להסיר את אבן הנגף הגדולה מעל הדרך. והנה הוכחנו קודם-כל כי ממספר 2800 קובלנות הערבים בענין הנישול – 2300 הן נעדרות כל יסוד, ואף חמש המאות הנותרות מפוקפקות מאד. שכן אין ברוב המקרים לפנינו ענין של איבוד קרקע, אלא מעבר מחקלאות לעבודה אחרת בעיר או בכפר, חזיון המצוי גם בארצות אחרות. סתמנו את פי מתנגדנו. פספילד וצ'סלור אינם עוד, דו"ח פרינטש אינו עומד עוד על הפרק. פתוחה הדרך לפני עבודת-בנין גדולה. אחרי מאורעות 1929 התחלנו דורשים בכל המרץ את הרחקתם של כמה פקידים גבוהים באדמיניסטרציה הא"י. אנגליה לא אבתה שמוע. לא, – אמרו לנו: אין זה הולם את המסורת של בריטניה הגדולה להרחיק פקיד על פי לחץ מן החוץ. ואף-על-פי-כן... עברו רק שלושה חדשים – וללוק ניתן אות כבוד ממדרגה ראשונה, זיכוהו בתואר "סיר" ושלחוהו למלטה, שנתפנה בה ב"מקרה" מקום של גוברנר. מפקד המשטרה נשלח לטרינידאד, שנדרש לשם במקרה איש בעל מרץ להכנסת סדר ובטחון... כיום הזה אין עוד בארץ אף אחד מהפקידים הגבוהים שהיו שם בשנת 1929. זאת היא תוצאה של מחאותינו הבלתי פוסקות, של עבודתנו ללא לאות להסיר המכשולים. מכל האדמיניסטרציה האויבת לנו הקודמת לא נשאר כמעט אף אחד. ישנם היום אנשים חדשים, והיחסים עמהם הם חדשים לגמרי. בראש האנשים החדשים עומד הנציב העליון ווקופ. אני מוכרח להגיד בגלוי: איני מאמין, כי יהיה באיזה זמן מן הזמנים נציב עליון טוב ממנו בא"י. יש לו אהדה כנה לעניננו. ואחרי כל אלה – גם ווקופ זה מנהל פוליטיקה בריטית מסורתית במזרח הקרוב, פוליטיקה של שווי משקל ופסיחה לכאן ולכאן. אם יעשה מצד אחד איזה ויתור ליהודים, יעשה כנגדו ויתור לערבים. הוא זהיר ומתון, כדרך שאנו מוצאים אצל כל אנגלי. אולם פוליטיקה זו של התאפקות לגבינו מוכרחה להשתנות עתה; לנוכח המאורעות בגרמניה מוכרחה לבוא תקופה חדש בציוניות. מלחמת הכליה נגד היהודים בגרמניה מעמידה בפני כל העולם בצורה גלויה וברורה את שאלת מצוקת היהודים. הטרגדיה של יהודי גרמניה עושה את הציוניות לשאלה בוערת התובעת גישה חדשה ובירור מחדש ואינה סובלת עוד דחיות ועוצר-רוח, בלתי-אם צעדים מהירים ונמרצים קדימה. לכן מן ההכרח שתתגלה, וגם עתידה באמת להתגלות, תמורה רדיקלית ביחס לציוניות. קשה להאמין, שמאורעות גרמניה יישארו בתחומם בלבד. גדולה הסכנה גם בכמה ארצות אחרות. ומי יודע אם לא נשקפת הסכנה בראש ובראשונה ל-4 וחצי מיליוני היהודים שבארצות הברית. כדברתי לפני 7 שנים עם מנהל המחלקה הפיננסית של חבר הלאומים, מר סלטר, ואמרתי לו כי על חבר הלאומים לבצע מלוה בין לאומי לטובת היהודים, כשם שנעשה הדבר לטובת היונים, הבולגרים ואוסטריה – השיב לי: הרי את היונים מצאה קטסטרופה, הבולגרים הועמדו בפני קטסט-רופה! העובדה שחיי היהודים הם קטסטרופה אחת גדולה ובלתי פוסקת, אסון תמידי, מחלה כרונית, – אינה משפיעה על שום איש ואין מתפעלים ממנה. כי יחלה אדם קרוב לנו במשך שינם ללא סיכויי הבראה, הרי אנו נעשים קהים לגבי יסוריו. לעומת זה אנו מתמלאים פחד כשבאה מחלה על אדם קרוב והסכנה נצבת לנגד עינינו. העולם נצרך להתפרצות גדולה ופתאומית כדי שיזדעזע. והנה באה הקטסטרופה הגדולה הפתאומית. האמנסיפציה שנהנו ממנה היהודים בארצות אירופה המערבית במשך 150 שנה – עברה ובטלה. בן-לילה נשללות מאת יהודי גרמניה הזכויות האנושיות האלמנטריות. נעשים כלפי היהודים פשעי דמים. הכרח הוא כי תבוא תקופה חדשה בציוניות, ואף בוא תבוא. מוכרח להעשות דבר מה גדול ודחוף. אם יהיה זה מלוה בין לאומי של חבר הלאומים, או מעין בנק ליקבידציוני לצרכי התיישבות היהודים – אין לדעת עוד. על כל פנים יש לנצל את ההזדמנות הזאת כלל האפשר. ואשר לשאלת הערבים ועבר הירדן – אחד העקרונים החשובים ביותר: צורת יחסינו לגבי הערבים. מן ההכרח לעתים לוותר על כמה דברים קטנים, להתפשר למען השקט הדרוש לנו כל-כך. אנו נתונים בתקופה של בנין הארץ, ותקופה זו תובעת את השלום. במאורעות 1929 אבדו לנו לא רק 200 נפש, אלא גם שתי שנים של עבודת-בנין. אמנם הערבים יש להם חשבון אחר ומטרתם היא, להיפך, להפר את השקט ועל ידי כך – גם את עבודת הבנין שלנו. אך אם לא יעלה הדבר בידם ויהיו נאלצים לבדוק את עמדתם מחדש, יתחיל ה"רביזיוניזם" בקרב הערבים. אם נוכל להביא לארץ בשנים הקרובות 100 אלף יהודים חדשים, ובתוכם 50 אלף יהודים צעירים, יבוצע הדבר. הערבים יהיו נאלצים להסכים למצב שיוצר. כשם שמסכימים לחוק הטבע. מפני נימוקים פוליטיים וכספיים שונים אין אנו יכולים ברגע זה להתחיל בפעולה ישובית בעבר הירדן. יש להקדיש את כל הכחות והאמצעים לביצור העמדות בארץ-ישראל. לעבוד בעבר הירדן ולהזניח לפי שעה את ארץ-ישראל – אין הדבר כדאי. אי-אפשר למתוח יותר מדי את קו-החזית, כדי שלא להחלישה. ומלבד זה – איש לא יחטוף מידינו את עבר הירדן. השמועות על פוריותו של עבר הירדן הן מוגזמות. מאידך – מוכרח עבר הירדן להיות, וגם יהיה במשך הזמן, לשדה הפעולה הישובית היהודית. התפתחות הדברים מובילה מאליה לכך. הרי זה תהליך לא ימנע. רואים ערבי עבר-הירדן בפריחתה של ארץ-ישראל, בעוד ארצם נשמה, והרי הם מבקשים להשכין בתוכם את היהודים. תקציבו של עבר-הירדן עולה לרבע מיליון לא"י, ואילו תקציבה של ארץ-ישראל הוא 3 מיליון לא"י, ואם כי היא קטנה במקצת מעבר-הירדן. הולך ומתקרב הזמן שעבר-הירדן יהיה מוכרח להפתח לפני עבודת היהודים. בית הנבחרים בעבר-הירדן חדה את חוק האיסור של מכירת קרקעות ליהודים, השייכים של עבר-הירדן נועדו יחידו עם ההנהלה הציונית בעת שהותו של וייצמן בארץ והציעו לנו כי נבוא לעבוד אצלם. אותם השייכים קובלים על ערבי ארץ-ישראל שלקחו להם את היהודים ב"מונופולין"... ולבסוף – מעשיה עממית. מעשה בדליקה שנפלה בעיירה והרבה בתים היו אחוזי להבה. הביאו מים מכל צד ועבר עד כי לא נשאר דלי ריק בעיירה. היו היהודים שרויים במבוכה, אצו רצו לרבי וישאלוהו: רבי, מה נעשה? השיב להם הרבי: יצקו מים... כן, גם מסביבנו שריפה, והדבר היחידי אשר עלינו לעשותו הוא לצקת מים בלי הרף. עוד מרץ יהודי, עוד מאמצים, עוד זיעת יהודים – או אז יכול נוכל.