רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/ההתאבקות המדינית בשעה זו (נאום בבית-העם בתל-אביב, תרצ"א)

השעה חמורה מאד, גדולה האכזבה ורבה המרירות גם בצבורנו וגם במחנה הציוני הכללי. מי שבא ברגע זה לדון על המצב – מחויב לזכור קדום כל את עתידו של המפעל. הבטחת עתידו של המפעל הוא הצווי שאנו חייבים לשוות לפנינו בכל שאלה ושאלה שאנו דנים בה. ואין דוגמה טובה לכך מאשר הפרק שעבר עלינו במשך החדשים האחרונים – פרשת מלחמת הבחירות בוייטשפל.

כששמעתי את תגובת חברינו בא"י לגבי ענין וייטשפל, כשראיתי את מחרוזת הביטויים שהוכתרנו בהם בעד מעשינו שם – "מה יפית" וכו' – צחקתי צחוק מר. ההפלייה שהשתדלו כאן להפלות בין עמדת פוע"צ באנגליה ובין עמדת המפלגה בא"י – אינה אלא טשטוש השאלה. הדבר אינו כך. אנו, שליחי מפלגת פועלי א"י, הכרענו את הכף בשעת ההתייעצות עם פוע"צ בלונדון. ואם לא הופענו באסיפה ההיא, הרי זה לא מפני זעמם של יהודי וייטשפל, ולא מאימת קצפו של "דואר היום", ואף לא בגלל התנגדות חברינו בא"י. כשהועמד לפנינו דבר הופעתנו באספה – שקלנו את כל הצדדים לחיוב ולשלילה. ראשית: ראינו את עצמנו כאנשים זרים בארץ ההיא; שנית: ההנה"צ החליטה למוד מרחוק במלחמת בחירות זו, ומתוך כך לא יכלו גם חברינו בהנה"צ להופיע. היה שיקול דעת גם בין הפועלים האנגלים, אם כדאי להם למשוך כוחות מן החוץ למלחמת הבחירות. בשביל פוע"צ באנגליה לא היתה זאת החלטה קלה. הלך הרח ששרר בוייטשפל הכביד מאד, אך כל הגורמים האלה לא הכריעו את הכף.

כשהסתכלתי בבחירות הללו בוייטשפל, הייתי בטוח שאילו נמצא מישהו מן האולם הזה במקום ההוא – לא היתה דעתו שונה מדעתי. צריך לעבור את רחובותיה של וייטשפל, גם של היהודים וגם של האנגלים, צריך לעבור את חוף הנמל ולראות כיצד חיים שם האנשים, צריך ביחוד לראות את מראה הילדים המתגוללים ליד בתי המרזח כשהם מחכים להוריהם, וצריך לראות את מאות האבטומובילים הנהדרים שמקומם לא יכירם שם והם לא באו אלא למשוך את הבוחר לקלפי. רק אז הרגשתי, כי אי אפשר להתעלם לגמרי מהמציאות הזאת, אי אפשר להצביע בעד האבטומובילים הנהדרים האלה. אבל לא הרגש הזה הוא שהכריע בהחלטתנו, אלא דוקא הגורם הפוליטי הציוני.

הנה כך היה המצב בלונדון: בעקב תרמיתו של חלק ממפלגת העבודה-נעשתה פתאום הציוניות ענין של מפלגות. מפלגת העבודה נדחפה לחזית של הגנה עצמית ולהתנכרות להתחייבויותיה. יצא שהשמרנים והליברלים מגינים על הציוניות ומפלגת העבודה נלחמת בה ומגינה על הממשלה. עלינו היה למנוע בעד זה, לעשות את הכל שהציוניות לא תיהפך לענין של מפלגה ידועה. מי שנוכח בשעת הויכוח בפרלמנט שמע, שאותם האנשים הנלחמים בארצם נגד כל עניניה של תנועת הפועלים – נהפכו כאן לסניגורים של תנועת הפועלים בא"י. ראינו לעצמנו חובה קדושה למנוע בעד מערכה אבסורדית זאת. ידענו כי קבוץ הידידים שיש לנו בתוך תנועת הפועלים הבריטית, ואשר בשנה האחרונה נצטרפו אליו שמות חשובים מאד כאנג'ל ודינמן – נלחמים מלחמה אמיצה נגד הממשלה ונגד פאספילד. והמלחמה אינה קלה להם. פה בארץ נמנו וגמרו שפספילד הוא זקן, "עובר בטל" – אבל בשביל רבים מחברי מפלגת העבודה הוא רב ומורה, וכשהוא מגן על הפוליטיקה שלו – יש לו אזנים קשובות. ידידינו אלה דרשו מאתנו שלא נשאיר אותם בבדידותם במלחמת וייטשפל, אם כי לא העמידו לנו זאת בתורת תנאי. כאן יש להזכיר שמועמדותו של הנרי קריפס – מועמד הממשלה – הורדה מתוך הנימוק שהוא קרוב לפספילד. המועמד השני – הול – הודיע שיצביע נגד הממשלה בשאלת א"י, דבר שהוא למעשה הפרת משמעת ביחס למפלגה. עמדה איפוא לפנינו השאלה, אם עלינו להשאיר את האנשים האלה בבדידות או לתמוך בהם.

אגב קביעת עמדתנו בבחירות וייטשפל שקלנו גם את מצבנו בקרב האינטרנציונל הסוציאליסטי. עובדה היא שהאינטרנציונל מרכז בתוכו רוב מנין של פועלי העולם. ואם כי ישנם בינינו כאלה שאינם מחשיבים אותו מפני היותו רפורמי יותר מדי – אבל נדמה שמבחינת הציוניות הסוציאליסטית האינטרנציונל הזה הוא אורתודוכסי למדי גם בעיני החברים האלה. והנה בקרב האינטרנציונל – המפלגה הבריטית היא אחת החשובות, הכרוח המכריע. יוצא איפוא, שגם לגבי הפורום הסוציאליסטי הבין-לאומי היתה שומה עלינו לשמור על חובת ברית, באשר היא גורם רב ערך.

מאמריקה הגיעו שתי טלגרמות, שבפירסומן ב"דואר היום" היתה תמימות רבה: א) ציוני אמריקה החליטו להגביר פעולה; ב) רביזיוניסטי אמריקה החליטו לצאת מההסתדרות הציונית.

ה"ממלכתיות" הגיעה להטלת שיקוצים על הציוניות כולה, להפקרות בטוי שלא ידענו דוגמתה בניבול התנועה הציונית. את חטאו של משחק השטן הזה, המוכרח לחול על ראש כולנו – על ראשם וראשנו – נישא עוד הרבה שנים. אין להתפלא שאלה עשו מענין וייטשפל כלי נשק. אין לתמוה שגם אורגן הציונים הכלליים אחז בהזדמנות נדירה זו. גם "הארץ" הרשה לעצמו שעה אחת של הפקרות. אכן מה רבו עכשיו קופי הרביזיוניסטים בין הציונים הכלליים! "עמדה בונדיסטית" – זו ההדרגה שניתנה לעמדתנו בלונדון ע"י "הארץ".

השתתפתי בפעולה פוליטית של הציוניות; ראיתי את הגבורים בצאתם כלפי חוץ. בפגישה הראשונה עם האנגלים – נשתה מיד גבורתם. מערכה כזו שעמד בה, למשל, בן-גוריון בועידת האימפריה, המערכה שעמדו בה חברי מרכז מפלגתנו בפגישתם עם שילס – עוז כזה לא ראיתי אף פעם בפגישות ה"רדיקלים" המושבעים עם כוחות חוץ.

אך יחס החברים אל שליחיהם – הוא שהפליאני. הרי זו שברית האימון ההדדי. אנו יודעים: תנועתנו אינה משחקת בצבאיות. היא קיימת על יסוד בחירה חפשית. בכוח זה פעלנו. עכשיו, אם נתערער באמת האימון – לא אקנה אותו בהסתרת עמדה. אם "דואר היום" מכנה אותנו בשם "פקידי" ההסתדרות – יש בזה מגמה להשפיל את שליחי הצבור. אני בז לכך. גם זה תכסיס "ממלכתי" להוריד את ערכו של שירות הצבורי ולעוללו בעפר. אבל מעולם לא הבינותי את האחריות של שליח צבור כהכרח להכנע – נגד צו המצפון – לכל הלך רוח חולף. אחריות פירושה קדום כל – הכרה, מצפון, החלטה לפי המצפון. וחשבתי כי קודם כל ראויים אנו לאמון כזה. ולכן כאבתי בהגיע אלינו הד מאורע וייטשפל בארץ.

ישנו חלק בתנועה הציונית שבשבילו יש רק תוכן אחת להתאבקות הפוליטית ברגע זה: מלחמה נגד וייצמן. ומכיון שוייצמן ירד – נשארו הרביזיוניסטים בלי אמת. וגם אנשים שתמכו בוייצמן כל ימיהם – מצטרפים למקהלה. סיפור, כי מכתבם של סיר ג'ון סיימון ולורד היילשאם ירד מן השמים, כמתת אלוהים, וידו של וייצמן לא היתה בזה. למען האמת עלי להעיד – מתוך איזו עבודה מאומצת נוצרו התנאים שאיפשרו חוות דעת כה מכרעת במכתבם זה של שני גדולי בני הסמך במקצוע המשפטי.

איני מתאר לעצמי שה"טיימס" בלונדון יכתוב על אלבניה באותו טון של יהירות וזלזול שכתב בו הראדיקל מרגוליס על בריטניה. הוא כותב, למשל, כי המתנגד הזה (אנגליה) שאנו עומדים אתו במו"מ, אינו בר מו"מ כלל, אינו ראוי לשיחה כל עיקר. ארצות הברית מוצאות ענין לנהל מו"מ אתו, ואפיו ההודים בכבודם ובעצמם, ורק בעינינו אינו ראוי לכך. הממשלה נסוגה אחורנית, אם כי מתוך מגמה להציל את כבודה. היו גורמים רבים לנסיגה זו: גם עמדת יהודי אמריקה, גם לחץ א"י, וגם הויכוח בפרלמנט אותו ויכוח שנמשך 8 שעות. בזמן כזה – שנת 1930, שנת היטלר בגרמניה, כשנחשול של שנאה ובוז ליהודים עובר על אירופה – אינן אני יודע שני לו מבחינת הכבוד לעם היהודי. מתוך נסיגה אחורנית הזמינה הממשלה את הסוכנות למו"מ. ורק מתוך פוליטיה ריקה של פרסטיז'ה יכולה היתה הסוכנות להעלות על דעתה את דחיית ההזמנה. ביחוד כשידינו לא היו קשורות, כשלא התחייבנו לבוא לידי חתימה על הסכם; הכרנו שאנו חייבים לחפש דרך להסכם. ויצוין הדבר, כי ממשלת הפועלים היתה פורמלית ויהירה פחות מכל ממשלה אחרת אשר קדמה לה. זוהי הפעם הראשונה שקבינט בריטי ישב עם באות-כוח של העם היהודי, עם בלי ארץ ובלי מדינה, כדי לדון על עתידה של הציוניות וא"י. גם בימי הממשלות השמרניות, שהיו בעיני רבים ימי זוהר, ימי חתימת הספר הלבן – לא היתה כזאת. רבים חושבים שמוטב היה אילו דחינו את המו"מ והבאנו את עצומותינו לפני ועדת-המנדטים. אך כל אשר עינים לו לראות שהנהלת הארץ היא בריטית ותהיה כזאת לאורך ימים, שחבר הלאומים אינו עדיין ממשלה לממשלות, אלא ועדת בקורת, – יזהר מהכנס בקונפליקט חדש עם בריטניה. ואם נגזר עלינו ללכת סו"ס אל חבר הלאומים – הרי זה רק לאחר כל המאמצים לבוא לידי הסכמה הדדית עם הממשלה הבריטית. מתוך שיקול דעת זה ראינו את קבלת ההזמנה כצווי לנו.

עמדה לפנינו השאלה: מה כוון אנו רוצים לתת למו"מ בעצמו? האם עלינו לרכז את תשומת לבנו בענין הביטול הפורמלי של הספר הלבן, דבר שהממשלה לא היתה מסכימה לו לעולם, ואם עלינו להסתפק בזה מבלי לשנות את הגורמים אשר הביאו ליצירת הספר? היש בזה משום פתרון למצבנו המדיני והכלכלי בארץ? כאן ראינו לפנינו דרך אחת: המו"מ צריך לתת לנו לא פרסטיז'ה אלא הישגים ממשיים, עלינו לדרוש מאת הממשלה הצהרה חדשה אשר תכיל בצורה חיובית את קוי הפוליטיקה הבריטית שעל פיהם נוכל גם להתגבר על הגורמים שהביאונו לכשלון זה.

אחד מותיקי העסקנים אמר לנו: אנו מדברים על הפוליטיקה ציונית – ואתם על עליה, על קרקעות, על החולה, על פקידות ממשלתית וכדומה. תמהנו לתפיסה זו. בכל נפשנו הרגשנו שאסור לה לתנועת הפועלים לדגול בשם התנגדות סתם, אלא חובתה להפוך את התכנית הזאת למכשיר חיובי וחיוני לטובת עניני הבית הלאומי. וזה הכוון אשר נסינו אנו לתת למו"מ בלונדון.

השאלה המכריעה היא: מה הם הגורמים העומדים מאחורי הספר הלבן. מהם הגורמים שדפו את הממשלה ליצירת הספר הלבן? ידועים בצבור גורמים רבים: הודו, מוסלמים, קבוץ אנגלי ידוע בא"י ובאנגליה. אולם יש עוד גורם אחד קבוע – אטיות ההגשמה היהודית. אטיות זו יצרה ספקות בלב אנגלים, אם כדאי להם עוד להחזיק בתכנית הציונית. הן גם ידיד כבריילספורד שאל: כמה זמן עלינו להחזיק מעמד, מתי תוכלו לעמוד בכוח עצמכם? והוא הוא הדבר אשר הכריע את הכף גם במשרד המושבות.

ומכאן עלינו לקחת לקח. זה הלקח הנושן שהיה כל הימים תוכן פעולתה של תנועת הפועלים בא"י. ומבחינה זו אורבת לנו סכנה פנימית עצומה. ההפקרות מתגברת. מתנהלת מלחמה פנימית, מלחמה שאינה מתחשבת בגורל המפעל. קנאות קדומה בלי רגש האחריות של הקנאים הקדומים. פרזה ריקה האוכלת כל חלקה טובה בתוכנו. ודקא עכשיו, בשעת פחד מפני האטיות, אנו עומדים בפני סכנת הבזבוז, שסימנה – שיתוק הפעולה הממשית. בזבזנו לשוא שתי שנים יקרות לאחרי המאורעות, ויש סכנה שנמשיך בדרך זו: אם תנועת הפועלים לא תצליח להדביר תחתה את ההפקרות הזאת.

הציוניות מלאה עד עכשיו את כל מאוייהם של מתנגדיה הקיצוניים. הם לא ראו בחלומים שנגיע לקיר אטום כזה במו"מ עם הפקידות, שנלכד במלכודת הכותל המערבי – ואנו עשינו את זאת. הם לא קוו שנגיע לבזבוז כזה של כוחות – ואנו הגענו לכך. ואנחנו את כל החרפות והזלזולים לקחנו על עצמנו מתוך הכרה, שאין דרך אלא בניה ומפעל יום-יום. כי היא יסוד לחיינו הפוליטיים, ולדרך הזאת עלינו לגייס את כל הנאמנים לה.