7 באפריל 1928[עריכה]

– – – מבחינת הפנאי – הערים הגדולות, למשל שיקאגו, עוד גרועות הן הרבה יותר מן הקטנות כגון אומאהא או דנויר. אף-על-פי שאדם עושה בהן זמן רב יותר, יש לו פחות אפשרות להיות לבדו או לכתוב, וכשהוא חוזר סוף-סוף לחדרו, בשעה מאוחרת בלילה, על-פי-רוב לא לפני שתים, שתים וחצי, הריהו עייף יותר מכדי שיוכל עוד לעשות דבר-מה. עם כל זה, דומני כי החברים בלוס-אנג'ילס, למשל, קיבלו את הרושם שאנוכי אדם קר, סר וזעף ושנוא-חברה, משום שלא לכל ההזמנות נעניתי, וביחוד משום שלעתים קרובות הייתי עייף יותר מדי מאשר אוכל להמשיך על עצמי את סבר-הפנים הידידותי הידוע – – –

במשך השבועות שביליתי אחרי-כן בלוס אנג'ילס עצמה – באה תחילה הפרוגרמה הרגילה: מסיבות-כבוד אחדות, סעודות, אסיפות, ישיבות-ועד, ביקורים באגודות. אך יחד עם זה גם אפיזודים משונים אחדים. הראשון – מסע-טיול באוטומוביל שסודר על-ידי גברת אחת מקרובי המרובים שמצאתי, או – נכון יותר – שמצאוני כאן. נסיעה זו היא בלי-ספק אחד הדברים המצחיקים ביותר שאירעו לי. דודנתי, "שני בשלישי", כפי הנראה, סנוב איום ו"פארוינו" מרכיבה מין חברה כזאת, מלבדי: דוכסית רוסית (לשעבר, בשל טרוצקי), "סטפניה, פרינסס ד.", מי שהיתה גברת-החצר של קיסרית רוסיה, אלמנתו של הדוכס מ.ד.; רוזנת ספרדית זקנה, ששאר הנוכחים היו מכנים אותה ברוב אינטימיות בשם "ויולט"; ובחורה צעירה מארץ-ישראל, מוכנת ומזומנת כנראה לכל מעשה תועבה שבעולם – ובלבד שיספחוה אל אחת הסטודיות שבהוליבוד, מה שבעזרת השם לא יעלה בידה, כיון שאינה מכל וכל יפה כל צרכה ואינה "פוטוגנית". ותחת זה יש לה רגלים עבות וגסות יותר מדי. אף-על-פי-כן מתגנדרת היא ומתימרת, כרבות אחרות כאן בלוס אנג'ילס, להיות "כוכב-פילם". ובתוך חברה זו – אנכי, המסכן. השיחה היתה – להתפקע מצחוק. למשל – הדוכסית (באנגלית מאוד רוסית ונוראה): "אמור לי בבקשה, מר דוקטור, מה שלום ידידי הלורד והליידי אלנבי? העודם בארץ-מצרים?... עליך לדעת, אנוכי הייתי הראשונה, בהיותי בקאהיר, שסיפרתי ללורד אלנבי על אודות נפלאותיה של פלשתינה ויפי מראותיה". ואמנם גרה היתה בקאהיר, מדברת ערבית וקורעת את עיניה בפוך, כמנהג הגבירות הערביות. היא הראתה לי את שני הספרים שפירסמה עתה: האחד – "חצר-המלכות הרוסית לפני חורבנה", והשני – " המהפכה האריסטוקרטית – ברוסיה". היא מכירה את כל סודות-החצר ועכשיו היתה בניו-יורק כדי להתחקות על שרשיה של אותה אשה הקוראת לעצמה אנאסטאסיה, בת הצאר, ודעתה היא כי אין זאת אלא רמאות. הרוזנת: "כסבורה אני כי טרוצקי הוא א ורי סמארט מאן. שני האנשים היותר סמארט שבעולם הם, לפי דעתי, טרוצקי ומוסוליני. אמור לי, בבקשה, מר דוקטור, העוד לך קרובים ברוסיה?" אני: "בודאי, קומטסה! ורובם נלהבים". דודנתי מביטה עלי בעינים מזרות תרעומת, כנעלבת. אך לי נדמה שאליו נמשך הטיול הזה עוד ימים אחדים, כי אז הייתי בעצמי לטרוריסט או משהו כיוצא בזה – – – הרי יודעת את כיצד אני מגיב לעתים קרובות על דברים כאלה, פעמים גם שלא ברצוני. מכל מקום בטוח אני כי דודנתי שמחה כשנגמר הטיול והחברה שבה בשלום הביתה.