רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/30 ביוני 1932
30 ביוני 1932
ד"ר וייצמן היקר,
בלי לחכות לתשובה על מכתבי הארוך מלפני כמה ימים אני יושב היום שוב לכתוב לך. חוששני שזו תהיה יצירה ספרותית משונה במקצת, ואני מקווה שלא תרגז עלי שאני בא לגזול מזמנך לקריאת מכתב שאפשר לכנותו מתוך ביטול בשם חיבור מופשט על המדיניות הציונית, אלא שהדבר אינו נותן לי מנוחה, והמסקנות שאליהן אני נדחף הן כאלה, שאני רואה צורך להכשיר את הקרקע לדיון בעל-פה; מקווה אני, שדיון כזה יוכל להתקיים, אם אבוא ללונדון.
במכתבי האחרון עמדתי על השיטה הפוליטית, שאנו נוקטים אותה עתה. ציינתי, כי אמנם, אין לנו לפי שעה כל קו אלטרנטיבי, אבל אין שיטתנו כיום יכולה להיחשב אלא כאמצעי פאליאטיבי, וכי קשה יהיה ואולי גם מן הנמנע, להגשים את מטרותיה המדיניות של הציונות בדרך זו. אגדיר שיטה זו כמדיניות ציונית אבולוציונית וסינתטית, וודאי לא אצטרך להוסיף על הגדרתי זו כדי להבהיר לך את כוונת דברי.
אין ברצוני לפתוח כאן בויכוח על משמעותן של מטרות הציונות. אני מחזיק בדעתי, כי בנקודה זו אין חילוקי-דעות של ממש בין הציונים על מחנותיהם השונים.
כשלעצמי אני מוכן בכל רגע לקבל, למען שימושי הפרטי, כל נוסחה מכסימליסטית, כשם שאני מוכן להצביע ולחזור ולהצביע נגד נוסחה כזאת בקונגרס, אף אם תהיה ההצבעה שמית. אולם אף אם יימצא ציוני שיערער בעומק לבו על הגדרה זו ויחליפנה באחרת, מתונה יותר – הרי ברור שאים אין אנו רוצים לחדש את תנאי הגולה בארץ-ישראל, עלינו לשאוף ליישובם המהיר ככל האפשר של מאות אלפי יהודים בארץ, כדי להבטיח לפחות שיווי-משקל ממשי בין שתי האומות אשר בה. התישבות רחבת-מידות כזאת מחייבת מאמץ שאינו נבדל הבדל ניכר מן המאמץ הדרוש להקמת "מדינה יהודית בשני עברי-הירדן". אין, איפוא, כל ממש בויכוח על השאיפות והמטרות.
אני מגיע למסקנה, כי בשיטות של עכשיו ובמשטר של עכשיו אין כמעט סיכוי להגיע לפתרון השאלה הזאת של עליה והתישבות גדולה. ומדוע? ההנחה המשמשת יסוד למדיניותנו היא – שמן הנחוץ ומן האפשר להגשים את מטרתנו דרגה אחר דרגה ושלב אחר שלב. ברור כי זו היתה השיטה הנכונה והיחידה בעבר; כל שיטה אחרת שאפשר לחשוב עליה כיום מושתתת על כוחו הממשי של הישוב העברי בארץ-ישראל, והרי בעצם הכוח הזה נוצר כתוצאה מן המדיניות ההדרגית שנקטנו. דבר זה שאני קורא לו כאן בשם "שלבים" אין פירושו איזו נקודה קונקרטית, שאפשר להגדירה הגדרה מדויקת, אם בדרך ההגיון או הסטאטיקה ואם על-ידי נוסחה דיפולומטית או יורידית. כוונתי לדרגה מסוימת בהתפתחות יחסי הכוחות הממשיים בין שתי האומות הנאבקות בארץ. כוחם של הצדדים יוכל להתבסס על המעמד החברתי, על העמדות הכלכליות, על הציוד הטכני והכספי או על הארגון הצבאי וכושר המלחמה של הגברים של כל אחת משתי האומות. ה"שלב" שאליו הגענו בדרך ההתפתחות האטית אפשר להגדירו בערך כך: הערבים שוב אינם חזקים למדי שיוכלו להרוס את מעמדנו, אלא שלדעתם עוד כוחם אתם לבצע הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל בלי להתחשב בתביעותינו המדיניות, ואילו היהודים הם חזקים למדי לשמור על עמדותיהם הקיימות, אלא שאין כוחם מספיק להם כדי להבטיח את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה והתישבות וקיום השלום והסדר בארץ בעצם התהליך הזה.
ה"שלב" הבא יושג, בשעה שיחסי הכוחות הממשיים ימנעו כל אפשרות של הקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל, כלומר – שהיהודים יזכו לתוספת כזאת של כוח ממשי, שיהא בה כדי לחסום מימלא את הדרך בפני השתלטות ערבית, אחר כך יבוא "שלב", שבו לא יהיה עוד לאל ידם של הערבים לעצור את גידולו המתמיד של הישוב על-ידי עליה ופעולות כלכליות קונסטרוקטיביות, והתחזקותם הבלתי-פוסקת של היהודים תניע את הערבים לבקש פתרון בדרך של משא-ומתן. אז יבוא "שלב" שמשמעותו – שיווי-משקל בין שתי האומות, שיהא מבוסס על כוח ממשי ועל פתרון מוסכם.
השיטה אבולוציונית של המדיניות הציונית במסגרת משטר המנדט הבריטי תיבחן בכך, אם עוד ייתכן להגיע בעזרתה ל"שלב" הבא. אם ייתכן הדבר – הרי מחייבם התבונה המדינית והשכל הישר להתעלם מכל הקשיים והתקלות, להתכחש להרגשת המרירות והאכזבה ולהוסיף ולצרף בהתמדה וללא רתיעה כוח לכוח, עד שיושג ה"שלב" השני; לא ייתכן – הרי כל המאמץ הזה הוא לשוא, ואז אין עוד להחזיק בשיטה האבולוציונית של המדיניות הציונית ואין עוד לבסס עליה את האמונה וכוח-העמידה של התנועה הציונית. אני נוטה למחשבה שהדבר לא ייתכן.
כדי שנוכל להגיע לשלב הקרוב ויהיו המספרים השנתיים המדויקים בשטח העליה וההתישבות אשר יהיו, מן ההכרח שממשלת ארץ-ישראל תשקיע בכך מאמץ כזה והמעצמה המנדטורית תעמיד לרשותנו אמצעים כספיים כאלה, שאין כל יסוד לצפות להם. לא זו בלבד שהממשלה תצטרך אז להימנע מלבלום את מאמצינו (כפי שיקרה לא אחת במצב הקיים), אלא שיהיה עליה לעודד עידוד פעיל ומכוון את התקדמותנו ולנצל מתוך ערנות מתמדת והתאמצות בלתי-פוסקת כל סיכוי המתגלה בתנאים האובייקטיביים של הארץ. דעתי היא, כי יהא זה יותר מדי לתבוע מאיזו ממשלה שהיא שתעמיס על עצמה תפקיד מעין זה לטובתם של מתישבים בני אומה "זרה". זוהי אחת הסיבות שבגללן נראה לי,המשטר הקולוניזציוני", שדגלו בו הרביזיוניסטים לפני זמן-מה, כסיסמה בלתי-מציאותית כל כך. כל תקוה מעין זו בנסיבות של עכשיו אינה אלא דבר שבדמיון. האדמיניסטרציה הבריטית, אף אם תוכל להשתחרר לגמרי מסימפטיות ואנטיפטיות שבאינסטינקט – אין לצפות ממנה שתשקיף על הבעיה במשקפים שלנו. מטבע הדברים הוא שתתחשב ברגישות הערבים והמוסלמים במידה כזאת שתמנע כל מדיניות פעילה ומכוונת לטובתנו. אנשי האדמיניסטרציה כפותים לשיגרה, שהנוחות והאינסטינקט הם נר לרגליה, וקשה יהיה להם מאוד לשנות מהרגלם עד כדי להיענות לבתיעותינו. קראתי את מכתבך הארוך והנהדר שכתבת ללורד בלפור בשעת ביקורך הראשון בארץ יחד עם ועד-הצירים, וממנו נסתבר לי שהקוים האפייניים של המצב כיום נתבלטו עוד אז ולא נעלמו מעיניך.
אוסיף עוד זאת: דווקא בתקופה שבה יש לנו ענין עם נציב עליון המגלה אהדה למפעלנו ושסגולותיו מכשירות אותו להבנת מגמותיו לעתיד לבוא, בתקופה שבה נשתפרו ועוד עלולים להשתפר היחסים בינינו לבין האדמיניסטרציה – דווקא בתקופה זו מתבלטים ביתר בהירות גבולות סיכויינו במשטר הקיים. הנציב העליון ודאי יחשוב, כי הוא מגדיל לעשות אם הוא מסיר מדי פעם את המכשולים שהשיגרה האדמיניסטרטיבית שמה על דרך מאמצינו. אולם מה רב המרחק בין גישה כזו לבין מדיניות פעילה ומכוונת הדרושה לקידום מפעלנו.
מקווה אני, שקראתי בעיון מה שכתבתי לך על אופן הדיון בהפעלת סעיף אחד מאיגרת ראש הממשלה – הוא הסעיף הדן בחלקם של היהודים בעבודות הממשלה, שלפי האיגרת יש לבססו על חלקם של היהודים בהכנסות הממשלה. אל נשכח כי כל הענין הזה של אחוז העובדים היהודים בעבודות הציבוריות אינו אלא פרט אחד מתוך שורה ארוכה של פעולות שונות, שעליהן מושתת הבית הלאומי היהודי. כדי להשיג תוספת של כמה אלפי לירות להענקת הממשלה לחינוך היהודי – תוספת שהממשלה מכירה בצדקתה על יסוד החישוב הקיים (שבעצם אינו משביע רצון ואינו צודק) – עלינו לכתוב במשך שנים מכתבים על מכתבים, שהנייר שלהם יספיק לכיסוי מרביתו של שטח הארץ הניתן לעיבוד – ואין להצעיד את הענין אפילו צעד אחד קדימה. בית-החולים בעמק עומד להיסגר, מפני שאין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו ולספק את שלושת אלפי הלירות החסרות – וזה בדבר חיוני הנוגע לכל הישובים היהודיים בצפון. אין בידי הממשלה לבוא לעזרתנו, מפני שאין למצוא בתקציב מחלקת הבריאות, העולה על מאה אלף, את שלושת אלפי הלירות; סכום זה אין למצאו, מפני שהדבר היה גורר קיצוץ בשירותים אחרים; הדבר היה גורר אחריו קיצוץ בשירותים אחרים, מפני שחבר העובדים ומשכורותיהם אסורים בנגיעה; הם אסורים בנגיעה מפני שהם מופיעים כולם בהצעת התקציב; הם מופיעים בהצעת התקציב, מפני שהם אסורים בנגיעה. כל סדק סתום, כל משרה תפוסה, הכל ערוך ומסודר, העולם כולו מחולק. באדמיניסטרציה המחוזית אין די קצינים יהודים. בכל העמק היהודי, המונה קרב לשלושים ישובים, אין אפילו קצין-מחוז יהודי אחד – בה בשעה שאחד הנאשאשיבים מושל בנצרת, אחד הספרים בבית-שאן וכו'. אבל הלא ברור שאין לתקן את המעות! את הקצינים האלה אי-אפשר לפטר, אלא אם כן יתפטרו מרצונם הם. להוסיף קצינים שוב אי-אפשר, מפני שהדין-וחשבון של או'דונל מחייב קיצוצים חמורים, שכבר גרמו לפיטורם של כמה פקידים במחוזות. הקיצוצים שנעשו בעקבות הדין-וחשבון קירבו את האפשרות שאם ייעדרו ביום-חירום הקצינים הבריטיים הגבוהים מעבודתם תימצא האדמיניסטרציה המחוזית כולה בידי הערבים. לחיל-ההגנה של עבר-הירדן לא התגייסו היהודים כדי שליש, או באחוז ניכר שהוא, מפני שהלורד פלומר הבטיח לנו כי חיל זה לא ישמש כוח צבאי ארץ-ישראלי, אלא ישרת רק בעבר-הירדן. עתה הפך חיל-הספר של עבר-הירדן למעשה לכוח ארץ-ישראלי. השתמשו בו בשעת מאורעות 1929; אנשיו חונים בבניני קבע על אדמת ארץ-ישראל בראש-פינה, בבית-שאן ובגשר, ואילו תמורה בהרכבו ברגע זה היתה מעוררת הדים פוליטיים עצומים בדעת-הקהל. והרי אי-אפשר לפטר שליש מאנשי החיל כדי לפנות מקום לטירונים יהודים. ולהוסיף חיילים יהודים במספר ניכר – שוב לא ייתכן, מפני שדבר זה היה מחייב הוצאות יתירות. על כן – המוטל עלינו הוא: לשלם חלק גדול מן המסים הדרושים לקיום החיל!
הכפל את הדוגמאות המעטות הללו ב.... נאמר ב-1500, ותהיה לנגד עיניך תמונה נאמנה מן הסבך האדמיניסטרטיבי בו אנו נתונים. האפשר להתיר את הסבך? לא. אין עצה אלא לקצצו.
ועתה התבונן נא, מבעד לסבך הזה, בשתי הבעיות היסודיות שלנו: בעיות העליה והקרקע. כל השיטה של מכסות הרשיונות הולכת והופכת לדבר שבגיחוך. אמנם, אפשר לקבל מזמן לזמן 2000-3000 רשיונות-עליה (וגם על אלה יש, כמובן, לברך), אבל אין כל יסוד להניח, שאפשר לבסס מדיניות-עליה נועזה ומרחיקת-לכת על משא-ומתן עקר ומיגע עם מחלקת-ההגירה הממשלתית. אשר לשאלת הקרקע – הרי כל המוסדות הרשמיים הם תמימי-דעים שבשביל התישבות יהודית אין אדמות-מדינה בנמצא. אולם אלה שפלשו שלא כחוק לאדמות הללו – כלום לא רכשו ברובם את זכויות הבעלות שלהם דווקא בשנות האדמיניסטרציה הבריטית? כל אחד מודה עתה בצער, שקרקעות בית-שאן בוזבזו, אבל יחד עם זה מבקשים מאתנו שנהיה נבונים ונקבל עלינו את הדין, שהרי המעוות – כיון שנעשה – נעשה, ואין לו תקנה. יתר על כן, עבר הירדן היה לפני עשר שנים חלק מארץ-ישראל. עתה, אף אם יישלחו עשרה מומחים לארץ-ישראל, על מנת שיכינו עשרה דינים-וחשבונות חדשים, – בטוחני שכולם יגיעו לאותן המסקנות. נפתחה כאן שיגרה של מחשבה שאיננה פחות יציבה מן השיגרה של עשיה או אי-עשיה. עוד נזכה למספר רב להפליא של תקנות להגנת האריסים; תקנות בענין סכסוכי-קרקע, תקנות להבטחת האחוזה המשפחתית, תקנות בעיני העברת קרקעות, תקנות בעניני העברת קרקעות, תקנות בעניני זכויות הבעלות, ומי יודע מה עוד – ובסופו של דבר נהיה מאושרים בעינינו אם נצליח להתיר את עצמנו מכל הכבלים והעיכובים החוקיים, כדי לצעוד צעד כלשהו קדימה. מדיניות-פיתוח קונסטרוקטיבית, שתנצל את כל המקורות הכספיים והאדמיניסטרטיביים שבידי הממשלה, שתשביח כל דונם של קרקע, שתפתח כל סיכוי לקידום התעשיה, שתשתמש בכל קשר מסחרי – מדיניות כגון זו היא מחוץ לגדר האפשר!
איני יודע אם הדוגמאות הללו שהבאתי אגב אורחא ובקצרה יש בהן משום חידוש כלשהו בשבילך. איני יודע אם הצלחתי לתת להן ביטוי משכנע למדי. אפשר שהן נראות לעתים לא מתואמות ולא משולבות, אבל לאמיתו של דבר כולן שלובות ואחוזות זו בזו ומשמשות עדות לשיטת-הממשל העשויה אולי לשמש מטרות שונות שימוש פחות או יותר יעיל, אבל אין בה כדי לעזור לנו להגיע, בדרך של התפתחות אטית, אל ה"שלב" השני.
על אף כל אלה אפשר, כמובן, לטעון כי באין שיטה טובה יותר אין לנו ברירה אלא להמשיך בקו הזה – להתקדם צעד צעד, להוסיף נדבך על נדבך, להתבצר יותר ויותר במעט העמדות החשובות שיש לנו ולחכות לשעת-כושר שתתגלה אולי מצד בלתי-ידוע. הייתי מוכן ללכת בדרך זו ללא כל ריטון – אילו ראיתי לפני סיכוי לכמה עשרות שנים של שלום ושל תנאים פחות או יותר יציבים בארץ-ישראל, שבה יינתן לנו להמשיך ולגדול באופן הדרגי. לדאבוננו, המצב המדיני בעולם מעורער כל כך והתסיסה במזרח התיכון גוברת והולכת בקצב כזה, עד שיש יסוד רופף מאוד להנחה אופטימית כזאת.
העובדה הראשונה שיש להתחשב בה היא – שכל המנדטים מסוג א'[1] הולכים ומתחסלים, על כל הכרוך בכך. עד כמה שהדברים נוגעים בארץ-ישראל, הרי יוכל התהליך להימשך שלוש או חמש או שבע שנים, אלם את עצם ההתפתחות אין לעצור, נוסף על כך עדים אנו לתהליך של שינוי הגבולות המדיניים במזרח התיכון, שאף הוא טרם הגיע לקצו. אם סוריה ועיראק תתאחדנה תחת מושל אחד, הרי תהיה למדינה המאוחדת אפשרות של לחץ גדול יותר עלינו מאשר אם תישארנה המדינות בצפון נפרדות. גם השאלה אם האמיר של עבר-הירדן לא יצליח סוף-סוף אגב ניצול נסיבות מקריות, להרחיב את שלטונו דרומה ולספח לארצו חלקים מחצי-האי ערב, היא עתה רצינית יותר מאשר לפני חצי שנה. על כל אלה יש להוסיף את ההשפעה שישפיעו המאורעות הללו על כוחה שלתנועת "איסתיקלאל",[2] ביחוד בקרב הנוער. אל נשכח, כי בינתים השכילה התנועה הערבית בארץ-ישראל לסגל לעצמה את כל תחבולות המדיניות הציונית – החל בקונגרסים, יושבי-ראש ועניני סדר-היום וכלה בבנקים ובמגביות – והצליחה להסב במידת-מה את תשומת-לבו של העולם המוסלמי והערבי לירושלים ולארץ-ישראל. כל מדיניות שתנסה לבודד את ערבי ארץ-ישראל תיתקל עתה במכשולים גדולים יותר מאלו שמצאה על דרכה לפני עשר או אפילו לפני חמש שנים. יתר על כן: למותר להזכיר לך, כי האוכלוסיה הלא-יהודית בארץ-ישראל מתרבה בקצב מהיר. השאלה של רוב יהודי או של שיווי-משקל מספרי בארץ היתה לפני עשר שנים שאלה של חמש מאות אלף; כיום הרי זו שאלה של שמונה מאות אלף, ובעד חמש-עשרה שנה תהיה זו שאלה של מיליון ורבע. וכיון ששטחה של ארץ-ישראל (אף בגבולותיה המורחבים) קבוע הוא, על כל פנים, ילך ויגבר בקצב מהיר הלחץ על בסיסי הקיום שבארץ. אינני אומר כי אין להתגבר על לחץ זה; אפשר ואפשר להתגבר עליו, אך לכך נחוצים אמצעים מרובים וממשלה נאמנה לתפקידה.
כל הנסיבות הללו עלולות להגיע באופן פתאומי לשיאן אם יפרוץ סכסוך בינלאומי מזוין שהאימפריה הבריטית תהיה מעורבת בו. האם אפשר להטיל ספק בדבר שאנו מתקרבים למלחמת-עולם חדשה? אפשר שתעבורנה עוד חמש או עשר שנים עד שתפרוץ. ונבצר ממנו לדעת בדיוק באיזו צורה תפרוץ – אם יהיה זה ריכוז כוחות נגד רוסיה הסוביטית (בחלקו – כדי למנוע את התפשטות הבולשביזם) או שהמערכות תיערכנה באופן אחר. ביסמארק אמר פעם, כי "ההיסטוריה אינה מרשה לנו להציץ לתוך קלפיה". אולם לקראת מה אנו הולכים – דבר זה ברור בתכלית. נקח-נא לדוגמא את המדיניות הבינלאומית של ממשלת הלייבור הבריטית, שהיתה פאציפיסטית מיסודה. ואין זה חשוב כלל אם הנדרסון יושב בראש כמה וכמה ועידות לעניני פריוק נשק, או שממשלת הלייבור מוציאה מדי שנה ללא כל תכלית מאה וחמישה-עשר מיליון לירות למטרות הזדיינות. הרי אין חברי הממשלה שפויים בדעתם! ואם שפויים הם בדעתם – הרי ודאי לך שתבוא עלינו מלחמה כשם שהחורף בא אחרי הסתיו. ביום הכרזת המלחמה תתמוטט שיטת המנדטים וחבר-הלאומים יצא לחופשת קיץ. עד כמה שהדבר נוגע לארץ-ישראל, ייתכן שבהתאם לתקדים שלקפריסין ומצרים ב-1914 תסופח הארץ סיפוח רשמי לאימפריה הבריטית. על כל פנים – אם נניח לדברים שיתפתחו במגמה זו של עכשיו, נהיה עדים לברית ערבית-בריטית גלויה, או למרד ערבי. יתר על-כן – אם נדחה כל פעולה מכרעת עד המועד ההוא, ייתכן שנגיע לכך שינותקו כל קשרינו עם יהדות העולם, המהווה את העורף שלנו בכל הנוגע להספקת כוח-אדם, כסף וציוד.
נוסף על כל אלה מתברר יותר ויותר, כי בדרכי מדיניותנו כיום לא נוכל לגייס סכומים אלה שאנו זקוקים להם לביצוע תכנית רבתי של עליה והתישבות שיטתית (אף במקרה שהנסיבות הפוליטיות תהיינה נוחות לכך). תקציבנו, המבוסס על נדבות לקרנות הלאומיות, הולך ומתערער; ולמשך שנים רבות (אלו השנים היקרות החולפות לבלי שוב!) ירבץ עלינו העול הקשה של פרעון חובות משנים שעברו. אשר לחברות הכלכליות ולהשקעות הפרטיות הגדולות – עדיין איני רואה אותן בעין, ואפילו תבואנה – עדיין לא ברור לי מה תהיה, בסופו של דבר, מגמת פעולתן בתנאי הארץ. בנסיבות הקיימות ולנוכח התנודות הכבירות בהכנסות הקרנות שלנו נשמטות מדיי הסוכנות היהודית כל התכניות להשגת מלוות גדולים, ופני הדברים לא ישתנו אלא אם נוכל לדבר בשם גוף פוליטי המוכר על-ידי החוק הבינלאומי.
זאת ועוד: אמנם, נתגלתה ומוסיפה להתגלות התלהבות למען ארץ-ישראל בקרב היהדות העולמית. אולם אין כל ספק בלבי כי בשיטות המדיניות הציונית האבולוציונית לא נוכל לקיים לאורך ימים את השפעתנו מול פני העובדות האכזריות. והעובדות הן כי תנאי החיים הכלכליים של העם היהודי הולכים ורעים בקצב כזה, עד שההתעניינות במפעל הארץ-ישראלי, אם אין בו כדי להבטיח פתרון חמרי למצוקת הגולה – מן ההכרח שתפוג, אם לא יועמד לעומת העדר ההקלה החמרית הממשית ערך פוליטי ולאומי מכריע. חוששני שעם כל ההתלהבות שמעורר הישוב בלבו של כל תייר יהודי, אין השיטה ההדרגתית נותנת לו לא הא ולא דא. מצד שני אין להתעלם מכוח משיכתה של רוסיה הסוביטית, על תכניתה הקונסטרוקטיבית הכבירה והשפעתה הרבה על הנוער שלנו. כמה זמן עוד נוכל להחזיקם במצב של תקוה שאין בה ממש ולשבור את רעבונם בפירורי הסרטיפיקטים הנופלים אחת לששה חדשים משולחן הממשלה הארץ-ישראלית? לנוכח כל העובדות הללו של התפוררות, דחיה ושהייה – מה היסוד לתקוה שארץ-ישראל תרכז סביבה עוד עשרים או שלושים שנה את מחשבת העם היהודי בתפוצותיו? אסור לנו להתנחם בכל מיני תשובות סרק. חובתנו לראות את המציאות כמות שהיא!
בטוחני שכבר פקעה סבלנותך (אם בכלל הספקת לקרוא את מכתבי עד כאן) ואתה שואל את עצמך מתוך עצבנות: מה כוונת כל הדברים הללו? מה המסקנות שיש להסיק מהם?
אני רואה לפני ארבע אפשרויות של מסקנות. האפשרות האחת היא – לומר כי אין זה אלא משפט קדום של עם-הארץ ולהניח שכל בעיה הכרח שיהיה לה פתרון, שכל החשבונות צריכים איזון. למעשה אין הדבר כן. אין לנו ברירה אלא להוסיף ולתעות בדרכים עקלקלות, בלי שנדע לדיוקו להיכן נגיע. עלינו להמשיך, אף אם אנו עומדים מול חומה שדומה כי אין לפרוץ אותה. עלינו לאסוף כוח לפי מיטב יכלתנו. אין אנו יודעים מה עתיד להתרחש ומה הסיכויים הצפונים בחיק העתיד. "אפשר שהפריץ ימות", כפי שמסופר במעשיה היהודית המפורסמת, "אפשר שהכלב ימות", ואולי צפויות לנו אפשרויות אחרות. בינתים מצווים אנו להחזיק מעמד. זוהי עמדה יהודית מובהקת, זוהי הצורה היהודית הטיפוסית של גבורה – אך ודאי שאין זו עמדה ציונית. אם התנועה הציונית תחליט על עמדה כגון זו – הרי פירוש הדבר שתגלוש מקרקע הפעולה הפוליטית (שמשמעותה מדיניות מחושבת ותכנית קונסטרוקטיבית) אל קרקע הפטליזם היהודי (שהוא יורשה של פסיביות מדורי דורות). במובן זה היתה הציונות בעיני תמיד מעין מרידה במסורת היהודית. אפשר שמאין ברירה טובה יותר יהא עלינו לחזור למסורת זו. אבל ברור כי דרך זו באה בחשבון רק בשביל אותה קבוצה של ציונים לוחמים שנתנסו בכל מלחמות התנועה ושבשבילם אין חיים מחוצה לה. בטוחני כי אין היא באה בחשבון בשביל העם היהודי בהמוניו, לא כל שכן בשביל הדור הצעיר שעדיין עלינו לרכוש את לבו לתנועה הציונית – הדור המביט לתוך עולם המאה העשרים במבט הבהיר והמפוכח של נוער שלאחר המלחמה והדורש הדרכה ברורה.
המסקנה האפשרית השניה היא – לומר כי בנסיבות העולם כמות שהן אין להגשים את החזון הציוני; התכנית הציונית הנדונה לתהליך של התפוררות שאין למנעו – וישגשגו ככל שיוכלו, יעוררו ויקסימו חיי הישוב הצעיר בן 180,000 יהודים אשר בארץ. הניתוח הציוני נתאמת בכל רחבי העולם, מרוסיה הסובייטית ועד ארצות הברית; כן הוכחה אמיתות התרופה הציונית באותם הביטויים המועטים של חיים לאומיים – עבודה, קרקע ולשון – שיצר הישוב בארץ; אבל התנאים האובייקטיביים של העולם, של העם היהודי ושל האוכלוסיה הארץ-ישראלית כיום מונעים בעד הציונות מלהתקדם לקראת מטרתה. מסקנה מעין זו מונחת ביסוד כל הנסיונות של הזמן האחרון לפרש את הציונות פירוש חדש, ועליה מבוססת כל אותן התכניות "הציוניות" כביכול, והצעות-הפשרה – אם יכנו אותן בשם "ציונות תרבותית" או "ברית שלום". אינני מופתע כלל מן העובדה שקבוצות "ברית שלום" או להבדיל, "האור"[3] מתפוררות בקצב מהיר ונטמעות או בגופים קומוניסטיים בעלי עמדה אנטי-ציונית מובהקת או בגופים בעלי מגמה דתית-רומנטית. אחת מן השתים: או שאנשים אלה מתיחסים ברצינות לסיסמתם הציונית, ואז מן הדין שיהיו מתלבטים בלבטים שהציונות שלנו מתלבטת בהם, או שאין להם יחס רציני כזה ואין הם נמשכים אלא לחופים אחרים, שאורותיהם רומזים להם באור מתעה. אבל כל עוד אין אנו מוכנים לבחור באחת מן הדרכים הפוליטיות האחרות, חזקים הנימוקים לטובת התפיסה הזאת, שכן יש בה כדי להציל אלפי בני-אדם, שמדיניות ללא כל מגמה עלולה להתנכל להם.
האפשרות התיאורטית השלישית היא – להחזיק אמנם בעקרונות היסודיים של הציונות, אך לצמצם את שטח הגיאוגרפי בו יתגשמו: במקום ארץ-ישראל כולה – רק מחוזות או חלקים מסוימים ממנה (זוהי התפיסה המונחת ביסוד כל תכניות הקאנטונים ושעליה מושתתת גם תכניתו של ד"ר יעקובסון על מדינה יהודית בארץ-ישראל במקום ארץ-ישראל כמדינה יהודית). המגמה להקים באזור מסוים של ארץ-ישראל ריבונות לאומית, ליצור באזור הזה כל אותן האפשרויות של התפתחות בלתי-מופרעת התלויות בשימוש באמצעי המדינה בענפי האדמיניסטרציה, ההתישבות והכספים, ולעשות את האזור הזה בסיס איסטרטגי להתקדמות אפשרית בעתיד.
על אף כל הרעש בעתונותנו אין ספק בלבי שיש גרעין בריא בכל התכניות הללו. הן כוללות את הגורמים של טריטוריאליזם ושל הגדרה עצמית פוליטית, שבהם מתגלמת האמת היסודית של הציונות. אולם כל התכניות הללו מתנפצות, לדעתי, אל הסלע של ארבע תקלות אלו:
- צמצום שטחה של ארץ-ישראל,
- בעית ירושלים,
- מצבם הגיאוגרפי הבלתי-נוח של שטחי ההתישבות היהודית (אזור החוף, העמק, עמק-הירדן, הגליל העליון).
- העובדה שאף בשטחים הנזכרים לעיל אין היהודים מהווים אלא מיעוט, באופן שהבעיה משתנית רק מבחינה כמותית ולא מבחינה איכותית.
המסקנה האפשרית הרביעית היא – כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת-מעבר שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; אין אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות (או לכל הסדר אחר שיש בו כדי ליצור בסיס למרכז תרבותי) בדרך של עליה והתישבות שיטתית, ללא תקופת-בינים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיו בידינו). במשך תקופת-המעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עליה והתישבות, אפשר שתפיסה זו עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן במשך שנים. אפשר שהיא קרובה קירבה מסוכנת להלכי-רוח פוליטיים עממיים ידועים, שמעולם לא נתפסנו להם. אפשר שהתפיסה תיראה תחילה בלתי-מעשית, ואפילו דמיונית. אפשר שהיא סותרת את התנאים שבהם אנו נתונים בתוקף המנדט הבריטי. כל זה מחייב דיון, שאין ברצוני לפתוח בו בכתב. אצל דבר אחד אני מרגיש בכוח-הרגשה עצום, והוא – כי לעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה נסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו הלאומיים וכנגד קדושת הפקדון שהפקיד בידינו העם היהודי. ואל תשכח שכל מפנה בעולם או במזרח התיכון, כל מצב של חירום, עלול לכפות עלינו קו פעולה, שבשום פנים לא היינו בוחרים בו מרצוננו הטוב. בכל הכנותינו המדיניות עלינו להתחשב בכך, בין אם ינעם לנו הדבר ובין אם לא ינעם.
מקווה אני, כי למותר להדגיש שהלך-מחשבתי היום, כמקודם, רחוק ממה שקוראים רביזיוניזם. גם היום אני רואה בתכסיסיו, במדיניותו ובעקרונות החינוכיים שלו ממשך טירוף-דעת. אילו היה עלי להמציא בדמיוני תנועה שמטרתה למנוע את הקמת "המדינה היהודית בשני עברי הירדן", הייתי מקנה לה את הסגולות האפייניות לרביזיוניסטים, את דרך הדיבור ואת קו הפעולה שלהם. ציינתי למעלה כי "המשטר הקולוניזציוני" של הרביזיוניסטים, בו יהא על האנגלים להוציא בשבילנו את הערמונים מן האש, על-ידי שידכאו את הערבים בכידוניהם, היא סיסמה לא מציאותית בהחלט. העתונות הרביזיוניסטית, על הפרובוקציה היסטונית שלה, שאין מאחוריה כל כוח ממשי, גורמת תגובות תוקפניות מן הצד הערבי, מעוררת ומארגנת בעקיפין כוחות, שביום המבחן יקומו נגדנו. בעמל עשרות שנים הצלחנו מעט מעט לחנך את הצעירים שלנו להבנה כלשהי של חומרת מצבנו והנה באה התעמולה הרביזיוניסטית ונוטעת שוב אשליות במוחותיהם ומליצות ריקניות בפיותיהם. יתר על כן: כל כל מה שאני דורש מבוסס על כוחו הממשי של הישוב, בעוד שהרביזיוניסטים עסוקים עתה בחיפושי סרק אחר בסיס איסטרטגי בין פאריס, וארשה ורומא. מובן, אפשר שאף הם היו בוחרים בישוב כבסיס לפעולותיהם, אילו היה להם סיכוי כלשהו להישען על תנועת העבודה המאורגנת בארץ, שהוטל עליה להיות בכל הנסיבות "גדוד הברזל"" של הציונות, ותהא מדיניותה אשר תהיה.
אני מקווה שלא תרגז עלי שאני כותב לך מכתבים ארוכים כאורך הגלות, ולא תחשוב עלי כי יצאתי מדעתי. זה חדשים רבים שהרהורים אלה מנקרים במוחי ואינם נותנים לי מנוחה, ולמי, אם לא לך, אראה חובה מוסרית לספר עליהם?
שלך ח. ארלוזורוב