רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/תל-אביב, 1921, 2.4.1921
תל-אביב, 1921, 2.4.1921[עריכה]
אמי האהובה וכל יקירי,
זה עתה, בשעה שהתכוננתי לפתוח במכתבי העתיד להגיע לידכם לחג הפסח, קיבלתי את הגלויה אשר כתבתם לי בצוותא, בליל פורים. קשה לתאר עד מה עודדה זו את רוחי; מה שמחתי בכלל לכל אות ולכל פתק אשר באו לידי בשבועות האחרונים בהזדמנויות שונות. אני מודה לכם על כל מלה ומלה – אם גם אני כשלעצמי ממעט בכתיבה. הסיבה לכך היא אמנם רק במקצת חיצונית: כמעט כל הזמן נמצאתי בדרך. כפי שכבר כתבתי לכם עברתי את הגליל התחתון, את השומרון, ועתה הנה נהייתי גם ביהודה והגעתי עד לבאר-טוביה, וכן איפוא כבר ראיתי בעצם את כל הארץ כולה, מלבד סביבות ירושלים...
– – – מנוי וגמור עמי לענות לכולכם – לחוד ובפרוטרוט – שכן נדמה לי כי צפון עמי דבר-מה מיוחד לכל אחד מכם, דבר ההולם וחשוב רק ל"אחד" הזה. ואם אפתחה פי לספר על הארץ, על הטבע, על האנשים, ועל חיינו ועל עתידנו ועל כל הדברים הרבים המנסרים כאן – או אז לא יהיה קץ לאיגרת.
ארץ זו ארץ קסמים היא. כל אשר נשם את אוירה ונשא עיניו אל שמיה, נאלץ לשוב ולחזור אליה. ייתכן כי כוח סתרים כזה מקנן במזרח בכלל. אם כן, מוסיפה ארץ-ישראל לכוח הזה נופך מיוחד ומופלא משלה. כל אשר יצאו את הארץ, או עומדים לצאת, ישובו הנה ביום מן הימים, אם בדרך הישר ואם בארחות עקלקלות, בצורה זו או אחרת. אחד החוזר מיד, ואחד החוזר ברבות הימים; אחד החוזר מתוך מרי נואש ומורת-רוח, ואחד החוזר ונושם לרווחה בשעה שעומדות רגליו על קרקע הארץ. אחד החוזר לאחר שהיה קולוניסט באוסטרליה, ואחד החוזר לאחר שהפליג לאמריקה עם הלגיונות.[1] ויש מן הלגיונרים אשר חזרו מיד בטרם הפליגה האניה, כי לא עצרו כוח.
חייב אדם להיות כאן, לראות הכל ראיה פלסטית ולחוש מה פירושה של ארץ-ישראל. ורק אז יימשך לתוך מעגל הכשפים. ובטוחני כי אתם כולכם שוב לא תימלטו הימנו. מי יתן וכבר נלכדתם בו!
אלא המציאות בארץ הזאת קשה היא למאוד, והאנשים – קמטים נחרתים מיד בזויות עיניהם, ופניהם עייפות. והמציאות שלנו קשה ומסובכת במיוחד. ולכן נדום-נא לשעה זו.
אך הנה חג הפסח ממשמש ובא, ואתם תחוגו אותו בבית כמנהגכם שנה שנה. ואילו אני עוד טרם אדע היכן אפסח. הריני מתגורר בבית אנשים טובי-לב וחביבים מאוד, אם כי אנשים פשוטים הם. ייתכן כי אפסח עמהם, ויתכן כי אערוך את ה"סדר" בבית ז. ואלי אסע לחיפה לכינוס ה"גרמנים". אמנם לא בגינם, אלא על מנת לבלות יחד עם ע. ושמא אעלה לירושלים לחג הפסח. אין זאת כי אני ראשון לאנשי משפחתנו העולה לאחר אלפיים שנה לחוג את חג הפסח בעיר הקודש.
בשום מקום לא יהא טעם החג כטעמו בבית. ייתכן כי השפעתו כאן תהא נעלה יותר, עצומה יותר. אך בשום מקום לא תהא לו צרוה כצורתו בביתנו, כל השנים, מימי ילדותנו, בעוד אבא עמנו, ובמאוחר ברשתי אני את כסאו. בשום מקום לא אמצא את הריח המיוחד ואת האוירה המיוחדת של ה"סדר" שלנו.
ידעתי, לא קל יהא לכם בלילות האלה. אך אל-נא תתעצבו. ראשית, עצב ללא תועלת הוא זה, ושנית – אין כל טעם להתעצב. לתקופת השנה ודאי נהיה שוב כולנו יחדיו, ולאחר שאחזור שנית לארץ-ישראל תעלו כולכם עמדי. וגם הפעוטה תוכל אז לעלות עמנו, בצעדים גדולים למדי, כאדם מבוגר...
אמרו איפוא בשמחה ובבטחון כי בשנה הבאה, או בשנה שלאחריה, שוב לא תהיו עבדים, אלא בני-חורין בירושלים, ובשעת מעשה יעלה-נא גם זכרוני לפניכם. אהיה באשר אהיה – רוחי תשרה עמכם בערבים אלה....
- ^ משוחררי הגדוד העברי.