רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/נאפולי, 14.3.26
נאפולי, 14.3.26[עריכה]
... במשך חמש שעות רצופות שוטטתי בחוצות נאפולי, לארכה ולרחבה, ברחובות ובסימטאות, בעיליות ובתחתיות, ואת עיני פקחתי לרווחה. ובזה די היה – – –
– – – אגב, כאן בנאפולי מרגישים היטב כי נמצאים במקום שם נלחמה, עוד לפני עשרות-שנים אחדות, התנועה הלאומית האיטלקית על חירותה. עוד מלאה האוירה מן הזכרונות האלה, וגם נהדרת. כאן עסקו הקארבונארים,[1] לפני פחות ממאה שנה, בפעולתם החשאית. בקרני הרחובות עולה צלצולם של שמות-ה"ריסורגימנטו"[2] הישנים והאהובים: אוגו פוסקולו, פליקו, בונפאלוניירי. ומובן מאליו: מאציני, גאריבאלדי. לבי דפק בהיזכרי כי נוסע אני לדאנציג, אל ועידת "החלוץ".
בעמדי לפני האנדרטה של גאריבאלדי עשתה עלי רושם, – הרבה יותר מדמותו של גבור להקות-הבריונים הזה, שהיה כל-כך מטושטש במחשבותיו וכל-כך נמרץ במעשיו, – דמות צדדית קטנה אחת שעל-גבי מצבתה של האנדרטה: איכר איטלקי, המראה באצבע לבנו הקטן על הגבור הנערץ, ואומר לו: "ראה, זה הוא! זה הוא!" – זה גם פשוט, גם נוגע עד הלב.
ה"ריסורגימנטו" שלנו הוא הרבה יותר קשה. לאין השוואה! וגם הרבה יותר דל. אבל אולי עוד ניצור גם אנחנו לידינו את המולדת. יתיר של פאתוס בדברים האלה, אבל כאן הקרקע היא כזאת. – – –
עשרים וארבע שעות אני עושה ברומי. וכבר נמשכתי בחבלי הקסם, –– – ההבדל בין רומי וירושלים הוא, כמובן, בזה שכאן כל צעד שבדברי-ימי-העולם מובע באופן מוחשי ומונומנטלי, בעוד שאצלנו נצטמצמו במסורה היסטורית ואגדית, בלי תת ערך להגשמה חושית-ציורית של המאורעות ההיסטוריים.
רומי, שפי שיש לחזות מראש, מתגלית כמזיגה נפלאה של שלושה יסודות עיקריים. ראשונה: רומי העתיקה, החולשת על הגויים, זו לונדון של שנת אפס (עיר בה לא נזכר אפילו בירכתי עתון, כי אחד מסגני-המושלים שביהודה דן למיתה, ביום בהיר אחד, את אחד מתלמידי-החכמים). שניה לה: רומי של האפיפיורים, אלה שעשו מן הדרשות הנלהבות של היהודי הקנאי שנדון לתליה – מעצמה אדירה, רבת תפארת, שלטון ועושר, שבמשך מאות בשנים לא היה על עפר משלה. ושלישית: רומי של האחדות הלאומית המודרנית באיטליה – רומי של הקוירינל (אם נקרא לראשונה רומי של הפלטין, ולשניה – רומי של הותיקן).
אבל שלושת היסודות הללו מעורבים כאן במזיגה כל-כך מופלאה ומיוחדת במינה, שלא רק דבר הופיעם זה בצד זה, אלא דווקא דבר הופיעם ביחד הוא אחד מקוי-האופי המקסימים ביותר של העיר הזאת. על גבי שלטי תחנות הטראם החשמלי ומעל לכל לוח-תקנות של ראש המשטרה הפאשיסטית מתנוססת בראש הכתובת: S.P.Q.R אלה הם ראשי תיבות עתיקים של התחלת כל החלטה חוקית ברומי: Senatus populus que romanus – הסינט והעם של רומי מחליטים וגו'. על האובליסק המצרי שהובא לעיר על-ידי אחד האימפרטורים המנצחים, העלו האפיפיורים את הצלב שלהם, ועל צדו האחד חרתו את הכתובת" "Jesus vincit, jesys regnat, jesus ab omni malo gregem suam defendat" (לישו הנצחון, לישון השלטון, ישו יגן על עתדו מכל רע), עול הצד השני את הכתובת: "את האובליסק הזה הוציא מאכסימום פיוס השביעי, כוהן לאל עליון, מיד פולחן-השמש הטמא, תיקנו ושיפצו וקידשו לאות שלטונו של כריסטוס". על רמת מונטי פינצ'יו, מקום שם איטליה המודרנית התקניה לה, בצל גן ענקי, כעין פנתיאון, עומדים פסלי רבי-המדינה, האמנים והמלומדים למן וירגיליוס, סנקה וציצרו, דרך מקיאלוולי ומיכאל אנג'לו, ועד קריספר, לומברוזו, גולדוני וורדי... בכנסיית פטרוס הקדוש – כל תפארת האמנות בעליצות גווניה של הרנסנס... מערבל כמעט מיסטי של התמזגות דברי-ימי-העולם. ושוב, עוד ועוד, רשמים נוספים ופלאות חדשים בקרן כל רחוב. אבל עלי להצטמצם.
יותר מכל שהיתי לפני שער טיטוס, אף דיברתי שם עם לבי. הנה אני שולח לך בזה מראות אחדים של שער זה, שיכולים לתת מושג גם על הפורום בכללו.
את שער הניצחון הזה הקים "הסינט והעם של רומי לטיטוס האלוהי", לאחר שהכניע, במלחמה ארוכה וקשה, את ארץ-יהודה והבקיע את ירושלים. "יהודה השבויה" (Judaea capta) – כך חקק על מטבעות-הזכרון שיצק. על שטחו הפנימי של שער-הנצחון – שני גילופים, המציירים את כניסתו החגיגית של טיטוס לרומי, בשובו מין המלחמה: בצד האחד – עלמות שבויות, בצד השני – שבויים מצבא-ישראל הנושאים את כלי-הקודש שנלקחו מבית-המקדש בירושלים. כמדומני, בתהלוכת-הנצחון היה גם שמעון בר-גיורא. ואלי גם יוחנן מגוש-חלב. אבותינו. מי היו אלה? מה היתה מהותם? מה היתה עקשנותם? גאונם? כוחם? האם אנחנו הננו כמוהם? מה עבר עלינו מאז? מה אנו עושים כיום? האין רומי חזקה גם כיום? העולם תקיף – כולי עלמא תקיפים – ואנחנו נרמסים תחת כפות רגליהם רמוסים ובכל-זאת חיים וקיימים? כלום יש גאון בחיים הללו? האם לא תם ונשלם מפעלנו? אך די לי לדבר על זה. – – –
אבל איטליה שבה והזכירה לי כעת בחזקה, מה זה שחרור לאומי. חושב אני לעבוד עכשיו הרבה – – –