רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/לונדון, 29.11.30

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – בינתים קראת אולי את מכתבי אל אמא... מתוך המכתב הזה נודע לך בקיצור על-אודות הרצאתי לפני קבוצת צירי-הפרלמנט של מפלגת-הפועלים, מפועלי-ההובלה. ההרצאה בא איפוא בזמנה, לפי התכנית שנקבעה מראש. נוכחו כחמישה-עשר מחברי הפרלמנט הללו. נדמה לי כי דברי קלעו יפה ולא החטיאו את המטרה; על כל פנים, משך ארבעים רגע הקשיבו היטב. אחר באו שאלות, בחלקן משונות להצחיק, ומעידות על בורותם הגמורה של השואלים בענין המדובר [למשל: הישנים בארץ גם "absentee Iandlords" (בעלי אחוזות שאינם יושבים על אדמתם, אפנדים) מבין הערבים, או שהמדובר הוא רק בבעלי-הון יהודים...] – ובחלקן פה יקוש (כגון: האם היינו רוצים לקבל את הרברט סמואל חזרה כנציב עליון).

היושב-ראש היה בן טילט. אפשר את זוכרת אותו עוד מן הקונגרס הפריסאי הלכנו יחד עמו (ועם ג'ורג' היקס) כברת-דרך לורסייל, אולם השנים סרו, כפעם בפעם, לכל בית-מרזח שנקרה להם בדרך, עד שלבסוף לא יכולנו עוד לחכות להם. הזוכרת את? – – – גם הפעם נדף מבן טליט ריח-ויסקי שאינו מוטל בספק, אך דבריו היו ברורים והגונים והוא בחור הגון מאוד. לאחר גמר האסיפה אמר אמרה נאה מאוד על פאספילד. "פאספילד" – אמר בהחליקו על סנטרו כדי לציין את זקן-התיש של סידני וב, – חשוך-בנים הוא. מה אפשר לקוות מאיש שמעולם לא הוליד ילד, איזה מיניסטר הוא זה?

עמדתנו בבחירות-המשנה שבויינטצ'פל עוררה התרגשות גדולה בין יהודי לונדון[1] (וכמדומני, גם בארץ-ישראל). הלמאי – הייתכן לתמוך כעת במועמד של הלייבור-פארטי? חושב אני את ההתרגשות הזאת למחוסרת-יסוד ולמזיקה.

הרי סוף-סוף אין אנו יכולים להעמיד את כל הפוליטיקה שלנו על ענין רגעי אחד. מפלגת-העבודה עדיין לא כלתה את מעשיה כל-עיקר. עוד זמן רב תהיה האלטרנטיבה של הממשלה באנגליה, ולא אחת עוד נהיה זקוקים למגע אתה. לעומת זאת התנגדתי מלכתחילה כי אנחנו – בתורת אורחים באנגליה – נתערב במלחמת-הבחירות. את זאת צריכים היו לעשות "פועלי ציון" האנגלים. ואולם אנחנו חייבים להיות נייטרליים בהחלט. כאשר הכניסו את שמי (ביחד עם שמותיהם של שפרינצק וקפלנסקי) לתוך רשימת-הנואמים של אסיפת בוחרים, הודעתי מראש כי אנוכי, כיוון שאיני לא בוחר ולא משלם-מסים, איני רוצה לנאום. לסוף נהפכה האסיפה, כידוע, לסקאנדאל גדול. גם קפלנסקי ושפרינצק לא באו. ברם, מקימי-השאון לא נתנו לדבר גם לסניל,[2] אף על פי שכוונתו בודאי אך טובה היתה. האין זה מעשה-שחיתות? – – –

  1. ^ זמן מועט לאחר פרסום הספר הלבן נתקיימו ברובע וויטשפל בלונדון, המאוכלס יהודים, בחירות ציר לבית-הנבחרים הבריטי. "פועלי ציון" בלונדון החליטו לתמוך במועמד-הפועלים ג'מס הול, שהתחרה במועמדם של הליבראלים, היהודי ברנט ג'נר, למרות התכחשותה של ממשלת הלייבור לציונות, בפרסמה את הספר הלבן.
  2. ^ חבר ועדת שאו שנתמנה על-ידי ממשלת אנגליה לחקירת הגורמים הקרובים, אשר הסבו את ההתפרצות האחרונה בארץ-ישראל – אורעות 1929. הועדה חרגה מתחומי סמכותה והסיקה מסקנות גם בשאלות מדיניות עיקריות. בדין-וחשבון שלה דובר על מנושלים ערבים מהקרקע – שקיבלו אמנם פיצויים – העלולים לסכן את שלום הארץ, והוצעו הצעות לפיקוח על העליה היהודית ולצמצום סמכויותיה של הנהלת הסוכנות. הנרי סניל, חבר הלייבור, הסתייג מעמדת חבריו לחקירה, וגילה הבנה לעניני היהודים.מקימי השאון היו רביזיוניסטים.