רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/לונדון, 21.8.1929
– – – – מה שנוגע לי, אופן-חיי בשעה זו משונה למדי הוא. בוקר בוקר, בתשע שעות, פעמים באיחור של חמישה או עשרה רגעים, אנוכי ניצב בשערי המוזיאון הבריטי. השמשים עדיין מטאטאים את חצר המבוא ומנקים את הזגוגיות בדלת-הכניסה, וכבר אני יושב אל שולחן-המכתבה שלי. יש לי כבר מקום-ישיבה קבוע – הקיטוניות שבעיגול-הקיר הרחב מחולקות ומסודרות לפי אותיות ומספרים, למשל – 3. P ושם, אל המכתבה מספר 3. P אנוכי יושב כל היום עד שהפעמון מצלצל בפעם השלישית, בשש פחות חמישה רגעים. צר לי להשיב את הספרים לספרן. עת ארוחת-הצהרים אני יוצא לשלושת-רבעי שעה והולך אל אחד ה –"ABC" (מקום שם פיליפ[1] היה אוכל את ארוחותיו), או ל"מחלבה-אכספרס" – מקום שם האוכל רע מאד וההמון רב מאוד. זה הכל. בשש שעות אני הולך הביתה, ושם אני מתקין את החומר בשביל האכסקוטיבה, כותב מכתבים, קורא "מאגאזינים", ואחר אני הולך לאיזו מסעדה עגומה, לארוחת-הערב, ולפעמים – לבדי, לבדי – לסינמטוגרף. חוששני כי לא אתקדם הרבה בדיבור אנגלי, הואיל ויש ימים, ימים תמימים, שבהם אין אני מוציא מלה מפי, זולתי בהזמיני את המאכלות בשעת הארוחות. ורק בשעה שאני נתקל באחד הסטודנטים מארץ-ישראל שבכאן, יש לי הזדמנות לדבר – עברית... לא אגיד כי כל זה מצער אותי ביותר, אבל בודד אנוכי כאן מאוד.
עבודתי מתקדמת באופן משביע רצון. המוזיאון הבריטי מכיל בקרבו הרבה יותר אוצרות מאשר שיערתי. מעולם לא קיויתי למצוא כאן את העתונים של כל מיני עיירות קטנות של כורי-הזהב באוסטרליה וניו-זילנד, כגון "Otago Withess" או "Maryborough" שלפני ששים שנה, שהוצאו לאור על-ידי יוליוס פוגל. אבל הם נמצאים כאן! ואנכי טובל עד הצואר בערימת האבק של העלים הנושנים. דברים אחדים שאין למצאם כאן, יש למצוא ב"אינסטיטוט הממלכתי לקולוניזציה", וכבר השגתי מכתב-המלצה לספריה של מוסד זה. יש, כמובן, מקורות אחדים, יקרי-המציאות, שאין למצוא אותם בשום מקום בלבד ניו-זילנד עצמה. לפני ימים אחדים נתקלתי ברשימה ביבליוגרפית על אודות פאמפליט של ליצנות נגד סיר יוליוס פוגל. שם החוברת הוא: "Jewilus Rex and men of his time"[2], ועל השער קריקטורה של פוגל בצורת יהודי זקן, סוחר בבגדים ישנים. את החוברת הזאת אין להשיג בכלל. ואף-על-פי-כן, מקווה אני כי עד שאעזוב את לונדון, יהיה לי די חומר בשביל מונוגרפיה נאה, שאחברנה בארץ-ישראל.
– – – בדרכי חזרה הביתה, אמש, הפתיעני שוב המספר הגדול של הילדים הצובאים על פתחי בתי-המרזח ומחכים לאבותיהם – מראה מחריד. אחר הילדים, נער חיור כבן שש או שבע, בעל בלורית שחורה, ישב על הארץ סמוך לדלת ושיחק לו בעצמו בפסיפסים או כיוצא בזה, בשתיקה וכמעט בעצבות, בשעה אחת-עשרה בלילה.
– – – היום נהפך איפוא באמת ל"יום-שחור". הבוקר, בצאתי מביתי ללכת אל המוזיאון, נראה הכל שקט ובהיר מסביב. היה בוקר יפה מאוד. מהלך והולך הייתי לי בנחת ומהרהר בחן המיוחד של סביבה זו.
אך ברגע שנטלתי בידי עתון, עמדתי פנים אל פנים עם האסון שקרה יום לפני זה בירושלים, ושאת תוצאותיו אי-אפשר עדיין לחזות מראש אפילו ברגע זה. שוב שפיכות-דמים בארץ-ישראל, ובקנה-מידה רחב, ומהומות גדולות בירושלים. תארי בנפשך מה הרגשתי כאשר הופיעו עתוני-הערב, עם הכותרות הסנסציוניות: "אניות-מלחמה מפליגות לארץ-ישראל"? הידיעות האחרונות ברגע זה הן: עשרים הרוגים; היום נשחטה במוצא משפחה יהודית שלמה בת שש נפשות; משלחת של נתיני ארצות-הברית (כנראה, תיירים) התיצבה לפני הקונסול האמריקני וביקשה ממנו כי יקרא לספינת-מלחמה על-מנת להשיבם לאמריקה. רע מכל הוא, שאין איש בשום מקום: בארץ-ישראל אין בשעה זו אף אחד מחברי האכסקוטיבה, וה' ברוידה. הפנקסן, הוא המיצג את הסוכנות היהודית בירושלים. בלונדון אין איש כעת. ליפסקי הגיע אמש, ועוד הבוקר לא ידע כל מאומה, לא ראה אפילו את העתונים. הנציב העליון איננו בפלשתינה – שיחקה לו השעה – הוא נמצא בדרך. במשרד המושבות אין איש עקב הויקאנד. דוב הוז ניסה להתראות עם סגן-המיניסטר, אך לשוא. בארץ-ישראל הופסקו כל העתונים, על הטלגרמות הוטלה ביקורת. אלוהים יודע מה נעשה שם. ובשל מה כל הרעש הזה? ומה מועיל יש בדבר? המבוי הארור הזה אל הכותל המערבי הוא באמת מין מבוי מפולש, שאין מוביל לשום מקום ואין מוצא הימנו, והוא יעלה לנו ביוקר: דם, שלוה, עצבים, רצון טוב, פרסטיז'ה, יכולת קונסטרוקטיבית, יחסים וקשרים שכל-כך קשה לחזקם. בטחונם של אחינו בני-ישראל – זה יהיה המחיר שנשלם בעבורו.
לא יכולתי לשוב לעבודתי בשקט. הנקל להגיד: קור-רוח! מי שהכוח על צדו יכול להתנהג בקור-רוח. אבל אלא שזקוקים לכך ביותר, מסוגלים פחות מכל לבור לעצמם את מצב-הרוח הדרוש.
– – – ליל מנוחה, יקירתי שלום, ושלום לארץ-ישראל ארצנו. –