לונדון, 17.8.1929[עריכה]

– – – עתה אחרי הכל, ואנוכי יושב באולם-הקריאה המרווח של המוזיאון הבריטי. מסביבי דממה גמורה, נשמע רק קול הרשרוש הקל של מאות-מאות דפי-ספר, עלי-נייר, כתבי-יד, ירחונים, מחברות-כתיבה. כאן ישבו ועבדו כה רבים מן הגדולים אשר בארץ: מארכס – על "הקפיטל" שלו, קרופוטקין – על "העזרה ההדדית", אדוארד ברנשטיין – על "תולדות המהפכה האנגלית". וכאן אני יושב כעת ומתאמץ לחדור לתוך החיים של ארץ זרה, של אדם מוזר ותקופה צודת-לב של קולוניזציה. עדיין לא עברו אלא שתים-עשרה שעות מאז באתי לכאן, אבל לא חפצתי לבטל אפילו חצי-יום. הרי יש לי רק שבועות אחדים של פנאי. קיבלתי מאת האכסקוטיבה אותו תפקיד שעל-אודותיו כתבתי לך – – – עלי להכין חומר בשביל "הועד לעניני המוסדות הרפזנטטיביים" שיתאסף כאן בשמיני בספטמבר. כסבור הייתי כי חשוב לי מאוד הדבר שאוכל לעבוד כאן בלונדון משך חודש אחד בלי קושי כספי, ועל כן החלטתי סוף-סוף לנסוע הנה. הייתי שמח מאוד בחלקי עתה, אילולא הריחוק ממך, הקשור בזה – – –

המועצה הראשונה של "הסוכנות היהודית" היתה פגנה עצומה, מסודרת יפה להפליא, אבל היה בה יותר מדי משום "חלון-ראוה". משתאה אני לדעת מה יהא מאחורי כל זה. אנוכי הנני, כמובן, לא רק חבר המועצה, אלא גם חבר ועד-ההנהלה של הסוכונת, שאין בו אלא עשרים ציונים בכלל. אבל ישיבת-הפתיחה של ועד-ההנהלה היתה תוהו-ובוהו לחלוטין. וארבורג הוא היושב-ראש. אולם האנשים האלה רגילים כנראה לעבוד רק בעזרת פקידים מומחים ומזכירים. כשהם נמצאים לבדם – הם חסרי-ישע לחלוטין ואינם מסוגלים לצאת בשלום אפילו ממצבים פרלמנטריים פשוטים פחות או יותר. אם לא יעלה בידנו לארגן אותם, אזי חוששני כי מומחיותם לא תביא תועלת מרובה ביותר. ומה שנוגע לבחינת ההפגנה שבדבר, הרי יש לזכור אי האנשים שכינסנו בסוכנות הם אנשים באים בימים כולם: מארשאל, גרוזנברג וכו'. זהו הבדל גדול בין מועצת-הסוכנות הראשונה ובין הקונגרס הציוני הראשון, שבו הצירים שפרקם למעלה משלושים שנה היו יוצאים מן הכלל. אולם בנו של מארשאל הוא כעת ברוסיה, בנו של וארבורג – השם יודע היכן הוא. באופן כזה, התעודה האמיתית להפעיל את הסוכנות עדיין לפנינו היא – – –