רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/יום ב' לחודש אייר תרפ"א, 11.5.1921
יום ב' לחודש אייר תרפ"א, 11.5.1921
אמי החביבה, –
מקווה אני, כי קיבלת את הטלגרמה, ששלחתי לך בימים הראשונים של הפרעות ביפו, כדי להסיר דאגה מלבך. על ארץ-ישראל היהודית עוברים ימים קשים, אשר כמוהם, סבורני, לא ראה עוד הישוב המלומד בצרות. אשר לי: על פני חלף הגורל גם הפעם, בלי לכבדני במבט אחד.
על-פי מקרה בלבד לא הייתי ביפו ביום הראשון במאי, יום-המהומות העיקרי. בימים הראשונים של החג ישבתי בתל-אביב, כדי להשתתף באסיפת הסופרים שנתכנסה אז, ובשביל כך הוכרחתי לותר על נסיעתי לירושלים, ובכן נסעתי ביום האחרון לחולדה אל א., שלא ראיתיו זה זמן רב, וכאשר שבתי למחרת בלי לדעת מאומה, כבר מוטלים היו בגימנסיה עשרים הרוגים.
מפני שהייתי בין המעטים שבידם היה נשק חם, שולחתי כעבור שעה אל פלוגת הגנה, שעמדה בעיר הפנימית, בנוה שלום; ושם עמדתי כל הזמן על המשמר, ולפיכך לא היה סיפק בידי קודם לכתוב בפרטות. מלבד זאת הנה המצב גם היום אינו ברור כלל וכלל, והעצבים הם כה מתוחים, שכמעט נראה לי כבלתי-אפשרי לקבוע מושגים וביטויים.
ברנר, אחד מסופרינו המעולים והחשובים ביותר, נהרג – וקשה לשער את גודל הצער והאבידה. בין המתים נמצא גם גוניג, שבודאי עוד תזכרי אותו. הוא גר בזמן האחרון באותו הבית שגר ברנר, והבית עומד בתוך פרדס מחוץ לעיר, מנותק מיושבי העיר ומעזרה. לאחר התנפלות הערבים על הבית הזה, לא נשאר בחיים אף אחד מששת יושביו. אמנם, על "פוגרום" אין, לפי דעתי, לדבר; בין היהודים הצעירים בכלל היו מעשי גבורה שהגיעו באמת עד כדי אבסורדום בשעת ההגנה. במקלות טיול הלכו בלי פקפוק לקראת אש הרובים והאקדחים – ברם את יכולה לתאר לך, כמה קשה האוירה שבה אנו חיים בשעה זו.
אחרי הפסקה ארוכה קיבלתי ממך אתמול והיום בזה אחר זה שני מכתבים ומתוכם שאפתי בשמחה מהולה בתוגה את אויר הפסח שבבית. אנוכי הייתי בליל ה"סדר" האחד, ש"אנו בני ארץ-ישראל" עורכים, אצל יוסף אהרונוביץ. בתו הקטנה, בת שש, ישבה בראש, שאלה את "ארבע הקושיות" והיא עצמה השיבה עליהן, ונתקלה כל הזמן בשני ה"יודים" של שם אלוהים, שלא ידעה מהן; וכאשר פתחה את הדלת, כדי להכניס את אליהו הנביא, קראה: "הידד, הידד", כדרך שהיתה רגילה לקבל פני וייצמן וצ'רצ'יל, ומחאה כף.
אצלכם נערך ה"סדר" ביתר חגיגיות וביתר פאר, ואני שמח על זה.
מה שגורם לי צער אין-קץ הוא זה, כי המצב הכספי של ביתנו מטיל מרה גם שמחתך זו הקטנה. בכלל טועה את, אמא חביבה, דווקא בענין יחסי אני לשאלת הכסף. החדשים האחרונים שינו אותי הרבה, ואני מרגיש בכל רגע גם את האחריות הכספית; ולא רק בשל ילדתי בלבד, אלא בשל כל משפחתנו. את יודעת, כמה קשה לי כל צעד שעלי לעשות בעניני כספים. אבל עם כל מורת-רוחי ניסיתי וחזרתי וניסיתי להשיג כסף, הלכתי אל אנשים, ביקשתי ודרשתי – ועד היום לשוא. וזוהי הסיבה, שנפשי מדוכאה כל הזמן במידה שאין לתאר. – המצב הכלכלי-הכספים בארץ הוא רע מאוד, חוסר כסף מאין כמוהו, ורוב בני הישוב – ביחוד בתל-אביב – חיים כנראה בהקפה. המפלגה מחוסרת כל אמצעי כסף ושקועה בחובות. להשיג כסף, ולא גם סכום קטן מאוד, נראה פה כמעט לדבר שבדמיון. ואף-על-פי-כן צריך הייתי בימים האלה לקבל הלוואה קטנה, והנה התחילו המהומות בין היהודים והערבים. רק ישקוט קצת המצב, אקווה לשלוח לך מעט כסף. אך קשה כמעט לשער, בכמה כיבוש-היצר ועמל-נפש כבר עלה לי כל הדבר הזה.
– – – מלבד הישיבה של הועד הפועל, שני דברים הם שעשו עלי הפעם בלונדון את הרושם החזק ביותר. הראשון: האנדרטה של בנימין ד'ישראלי, הלורד ביקונספילד. בין בית-הפרלמנט וכנסיית וסטמינסטר, על אותו שעל האדמה האנגלית שעליו מקופלים במוחש מאות שנים של דברי-ימי עולם בריטיים, שם עומד הוא: היהודי הגדול, אש-הרצון הגדול, שבהיותו נכרי אמר לסביבה הדוחה מעליה את הנכרי בקשיות-יד יתירה: רצוני לכבוש אותך! – וגם כבש אותה, שלט בה ומשל עליה. היהודי בעל הפרצוף האנגלו-סכסי העזר, המגולח למשעי, המביע מרץ תקיף, שבכוח רצונו הכביר נעשה לראש-המיניסטרים של בריטניה הגדולה נשאר יהודי, נשאר אמן, – ונעשה ונשאר לא מכוח הפיכה כמצוי אצל רבים מבני-עמנו, אלא מתוך צמיחה אורגנית, מתוך טיפוח מסורת וזכויות מקודשות, מתוך הבנה עמוקה במה שנתהווה. שהרי בנימין ד'ישראלי מדינאי שמרני היה. והיום הוא עומד, גדול ונישא, על אדנו בין כנסיית-וסטמינסטר-הפרלמנט.
הרושם הגדול השני היה – האנדרטה של ואשינגטון על כיכר טראפאלגאר, שהוקמה שם זה לא-כבר. המבינה את כמה גדולה מדינית טמונה בעובדה הזאת, שהיום, בטרם תמלאנה אפילו 50 שנה למלחמת-החופש האמריקנית, ניתן מקום למצביאם של המורדים, – שקיפח את כתרה של אנגליה והוציא מתוכו את האבן היקרה ביותר, – בצדם של הגיבורים הלאומיים הגדולים, במרחק חמשים צעד מנלסון, זה שהעמוד הגדול שלו עומד בטבורה של כיכר-טראפאלגאר. מקומו זה ניתן לו משום החכמה המדינית דורשת זאת, משום שכיבוש-היצר הפוליטי מרשה זאת, משום שהחשבון המדיני מעורר לכך, משום ששאיפת-הכבוד נסוגה אחרו מפני ראיית-הנולד הקרירה, משום שההיסטוריה והחיים נחשבים לכוחות חזקים יותר מאשר אהבת-הכבוד או הדוקטרינה. איזו אומה! אכן אומה בונה-מדינות, אומה מיסדת-מדינות היא זו! מקץ עשרים שנה לאחר כיבוש קהילית-הבורים של דרום-אפריקה אפשר לדבר על כך שאחד מבני העם הבורי, הגנרל סמוטס, יהיה לראש ממשלת הקיסרות הבריטית! כה גדול הוא הכוח הפנימי הכופה של הבנין המדיני העצום הזה! כל פעם שאני רואה את אנגליה, כמעט מתפקע אני מקנאה. ייתכן שאני אוהב אותה כל-כך דווקא משום שאנחנו שונים ממנה מן הקצה אל הקצה – קלי-דעת בפוליטיקה, רודפי-הבל, נעדרי כוח-התנגדות, מעטי-בינה וחמומי-ראש.
הועד הפועל, כמדומני, הוכיח שוב להפליא, כי אכן יש בנו כל המידות הללו, מהי עמדתי כלפי ההחלטה הפוליטית אשר קיבל[1], זאת תוכלי לראות, כפי שאני מקווה, מתוך הרשימה שאני עומד לפרסם בגליון "רונדשוי"[2] הקרוב. על כל פנים הייתי יחיד שהצביע נגד ההחלטה, בעוד ששלושים חבר הצביעו בעדה, וכחמשה נמנעו מלהצביע. אבל השתתפותי לא הצטמצמה בנקודה שלילית זו בלבד; נטלתי חלק בכל ישיבותיה של מועצת הכספים והמשק. ובישיבת-התקציב של הועד הפועל הצעתי, בעת הויכוחים, שתי הצעות: האחת, שגוללה מחדש, למן היסוד בה, את כל השאלה הכספית-מדינית של בנין ארץ-ישראל, בשים לב להתפתחות התנאים הכספיים של ההסתדרות הציונית. (אך מי יודע אם כל זה מעניין אותך בכלל?) והשניה – הצעה מיוחדת שכוונתה להבטיח את ההקצבה בשביל ההתישבות החקלאית, בשים לב להכרח לעשות קימוצים בתקציב הארץ-ישראלי בכלל. זה דבר חשוב, כמדומה לי, וכדאי היה לנסוע לשם כך ללונדון.
מביטה את בספקנות על "הצלחות של ישיבות" אלה. אתן, הנשים, הרי אינכן מאמינות על-פי-רוב בתוצאות, אלא אם כן אפשר למשש אותן בידים (דבר שבמקרים אחרים הוא אמנם מוצדק מאוד). ברם, האמיני לי, לא את כל התוצאות הטובות אפשר תיכף ומיד לראות, להריח, לשמוע, למשש, האמיני לי, שאם כתוצאה מן הנאומים האלה שנאמתי עכשיו בועד הפועל ובמועצת הכספים והמשק יבוא מעתה שיוני אטי בפוליטיקה הפיננסית של הציונות, וכעבור עשר או חמש-עשרה שנה – השומעת את? מקץ עשר או חמש-עשרה שנה – אוכל להשיג את המלוה הבינלאומי הגדול הראשון בשביל עם-ישראל ובנין ארץ-ישראל, הרי תהיה זאת הצלחה שתוכל לעמוד בשורה אחת עם נצחונותיו המדיניים הגדולים ביותר, דוגמת הצהרת-בלפור וההחלטה של סאן-רימו[3]. אבל זהו חזון למועד רחוק. עד אז עלינו לעבור עוד דרך ארוכה של עבודת-הכנה, המכוונת אל המטרה – – –