ברלין, 1 בדצמבר, 1915[עריכה]

[אל ידידו כלב דוגילאצקי]

.... רואה אני בך כי הלך-מחשבתי היהודי אינו נאמן עליך כל צרכו – זה נתברר לי מתוך מימרות שונות שנפלטו מפיך. בנדון זה רשאי אני להרגיע את רוחך בלי שיהא לבי נוקפני על כך. "אף-על-פי שנכנסתי לפרדס.." – אף-על-פי שטרחתי וביקשתי לחדור לתוך הפילוסופיה של אומות-העולם, לא אבדה לי מעולם הויתי הלאומית. לא, "עם ישראל חי!" – גם בלי שמץ פאתטיות. רק דבר אחד נוסף עוד מאז נפרדנו לפני כמה שנים: במידה שחדרתי לתוך חיי הרוח והתרבות היהודיים, לתוך השקפות היהדות ולתוך האופי העממי של ישראל – בה במידה גדלה בי האהבה אל הדבר. אינני רוצה כי יהיו דברי פאתטיים, משום הרושם של בלתי-אמיתי הכרוך בזה, אבל אנוכי אוהב אותם כולם, את היהודים השחוחים והצמאים של המזרח, ואת היהודים הזקופים והתועים של המערב, אוהב אני את רוחם, אוהב אני כל דבר שבהם, גם את חסרונותיהם, וסובל אני יחד עמם.

מה שהעליתי כאן היום על הנייר – לקוי בחוסר-בהירות ומעורפל. אני יודע זאת. אבל אולי תוכל בכל-זאת להכיר אותי גם מתוך השורות הללו – והרי זאת בלבד היא המטרה.

יכול אתה לשער בעצמך, כי דעותי אלה לא נשארו בלי השפעה על עבודתי הספרותית (עד כמה שאפר כבר לדבר על כגון זו). ואמנם בכל שירי וסיפורי הולכים יד ביד החומר היהודי עם התפיסה וההרגשה היהודית (אולי שלא מדעת). מה כתבתי בזמן האחרון? מעט ליריקה, סונטים אחדים (על הרצל), אפיגראמות על נושאים יהודיים, תרגומים (למשל, "המשיח" של דויד פרישמן), ואפילו קצת דברים אפיים ("יהודה השבויה", "בירניקי", ועוד); בפרוזה: "פוגרום", "האגדה", ועוד ועוד. עתה עומד אני בכתיבת מאמר: "הקיימת אומה יהודית במציאות?" הנושא נראה קל מאוד, לכאורה. אבל קשה למדי הוא לבטא את מציאותה של האומה היהודית, את חייה האורגניים מתוך אובייקטיביות טהורה, בלי ויתורים לצד הרגשי. שמא תכתוב לי אתה משהו על נושא זה?

כמעט אותו גוון תכלת-לבן עצמו, כמו לכתיבתי, יש גם לקריאתי (כלומר, לחומר הקריאה שלי). כמובן מאליו – תולדות-ישראל, פילוסופיה של הדתות, ספרות. בעברית קורא אני עכשיו את "הצופה לבית ישראל" מאת ארטר ואת "המתמיד" לביאליק. בגרמנית קורא אני מעט בשפינוזה (אבל במידה של זהירות!), מעט בהקל, מעט במתתיהו אחר, מעט באחד-העם...