רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ברלין, 19 בנובמבר, 1923
ברלין, 19 בנובמבר, 1923[עריכה]
– – – – ובכן, בא גד? השבוע עושה איפוא ז'בוטינסקי בעירכם.[1] לפי דעתי, הופעתו באירופה המזרחית בשעה זו איננה בלתי-מסוכנת, ואני תקווה כי ה"התאחדות"[2] שבארצות הללו תמצא עוז בנפשה להתיצב בפניו ולפעול נגד מצב-הרוח של "פוטש" וקריאת הידד, שהוא משרה על נקלה. חלק מן הטעמים והנימוקים אשר עמי בנדון זה תמצאי במאמר שב"רונדשוי" שאת הגהתו שלחתי לך היום. מנהגי-לודר אלה שרואים את עצמם בטעות כמעשי אקטיביזם פוליטי – לא יושיעונו. ובכלל יכולה הופעתו של ז'בוטינסקי במזרח, אם ימשיך בכיוון שבו ראינוהו, למרבה התפעלותנו, זה לא כבר בברלין – להבשיל "רק" שתי תוצאות: הראשונה, הבורגנים יקבלו – מן המוכן, חינם אין כסף, כשכל ההוצאות, והובלה בכלל זה, על המוכר – את הנימוק הרעיוני, ואת הפילוסופיה, המלמדם לדעת: על מה ולמה אין הם מחויבים לתת כסף לטובת ציונות "כזאת"; והשנית, מיטב היסודות של הנוער היהודי ודאי שיפנו עורף לחלוטין, לאחר הנסיונות האירופיים של שער השנים האחרונות, לציונות זו, שביסודה תפיסה שכולה נציונליזם עם מיליטריזם (בבחינת אידיאה!)... אגב, עלי לומר כי מרגיש אני בעליל, מה קשה לי הדבר להסביר, ביחוד לנשים, את הרעיונות שבשמם אני מדבר. בקשת ההרפתקאות והמשחק-בקוביה הרתחני. זרים הם לטבעי הפוליטי, והולכים וזרים משנה לשנה. כשאני נואם באסיפה, אני מדבר על עבודה של ימי חול, על חלוצים, על מסילות-ברזל, על התישבות... וכשאני מתכוון לדבר בכובד-ראש גמור – הריני מדבר על פיננסים, על משקי-חלב, על תעריפי מכס-מגן. בכלי-זין אלה קשה להילחם נגד זו העמידה של לוחם אמיץ בגיבורים, נגד העמת-הפנים ההירואית, נגד כל התקיעה הזאת בחצוצרות מעל הדוכן ומעשי המתגושש על הבמה. ואף-על-פי-כן ברור, כי מה שרוצה ז'בוטינסקי אינו אלא דון-קישוטיות – מבחינתה הרצינית ביותר של המילה. מהי הדמות הטראגית הזאת, של דון-קישוט, מן הבחינה הרצינית? זהו איש חביב ופעיל שמצרף תמיד ובלי-הרף מעשה למחשבה, בלי לשקול בדעתו את התנאים ואת הנסיבות של פעולתו. כזה הוא ז'בוטינסקי. במציאות של חיי העם היהודי התוצאה היחידה של תעמולתו היא – מבוכת הרוחות ובלבול-המוחין. וכך הורס הוא בעודן באבן את ההתחלות הדלות של מחשבה מדינית בריאה בקרב היהודים, שכל כך קשה ליצור אותן בתוך עם כה בלתי-מבוגר ובלתי מחונך מן הבחינה הפוליטית.