רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ברלין, 1.3.1916

ברלין, 1.3.1916

זאלו יקירי,

היום רוצה אני לספר לך אגדה. אגדה פשוטה ותמימה לכאורה, אך כוונה עמוקה צפונה בה, עמוקה כל כך עד כי בכיתי ועלזתי כאחת כשירדתי לסופה. ואפשר שעדיין לא תפסתיה כל צרכה... אלא שחש אני כי אמת בה:

בעודי ילד ישבתי פעם לרגלי אבי-זקני וקראתי בספר והגעתי למקום בו יסופר, כיצד יושב המשיח בודד בשערי רומי ומצפה. ניגשתי אל סבי ושאלתי: "למי מצפה שם המשיח?" סבי נתן בי לשעה את עיניו ואמר: "לך, בני!"

אל נא תלעג לי, כי על כן אגדה נאה היא זו, וכוונתי תתברר לך להלן. תמה אתה על כי מיהרתי כל כך ליטול את העט בידי על מנת לענות לך. דחיפה לכך שימשו לי מסקנותיך על הציונות שלי (וזהו הצד המשעשע שבדבר), הריני חוזר ומטעים, על הציונות שלי.

אך מלבד זאת, נעברה-נא לפרטי הדברים. אני אין לי הרושם כי הרגשתך בעניני היהודים נתעדנה ונתעמקה, כפי שסבור אתה. אך בראש ובראשונה עלי לציין, כי (אם אמנם כה עמוקה הרגשתך) זה עשר שנים לפחות לא נתת כנראה את דעתך על הזרמים שבציונות. נשארת עומד ליד מונטיפיורי, אופנהיימר, ואפילו ליד הרצל, ולדעתך בקי אתה למדי. טעות היא בידך. הציונות מתקדמת, מתפתחת בדרך השתלשלות טבעית. והרי לא תעלה על דעתך כי מכיר אתה את גיתה המשורר רק משום שראית אותו בחיתוליו. מתוך הציונות המעשית, כפי שהיתה בחיתוליה, צפה-עלתה ציונות תרבותית. ציונות ההתהוות היתה תנועה פילנטרופית, שהתכוונה לשחרר את היהודים הרוסים מהדוכאים; ציונות ההתבגרות (זו של היום) היא רנסנס לאומי של העם היהודי. וציונות זו של היום, הציונות המתבגרת, התרבותית, מציגה בראשונה את תחיית הלבבות, שינוי-הערכין בכל רחבי הגולה. והנה כאן הגיע תור האגדה הקטנה אשר סיפרתי לך בהתחלה. אין הציונות רוצה להסיע לארץ-ישראל את "אחינו האומללים שברוסיה" הנזכרים תכופות, על מנת ליצור שם בארץ-ישראל גלות חדשה. לא, להתישבות בארץ-ישראל יש להקדים עבודת-הכשרה קשה וממושכת. יש לנטוע שוב בלב היהודים הרגשת ליכוד אורגני, אהבה לעם, לדברי-ימיו, למכורתו, לשפתו, בטרם יטעו אותם – את היהודים האלה – בעם, בדברי-הימים, במכורה, בשפה. אכן, הנקל לנקות את אורוות אוגיאס מאשר את לבות היהודים אשר שקעו ביוון המשפטים הקדומים של תקופת הגיטו והאמנציפציה. כל יחיד שומה עליו לתת דין-וחשבון יסודי לנפשו. ולעזאזל מעמסת הירושה של המאה הי"ח, דרור ייקרא ללב, עד אם ישוב יגיע אל אותן הגאוה, העילאיות והטבעיות אשר העניקו לעולם את מזמורי התהילים. כל לבב יהודי חייב לחזור שמה. לך מצפה המשיח בשבתו בודד ועני בשערי רומי. ואין כאן מקום לפלפולים ולסלסולים. או שתהיה יהודי מסוג זה, או שלא תהיה יהודי כל-עיקר. עד כאן הסכמנו כולנו. כל מי שקיפח את הקשר ההדדי הפנימי עם האומה, כיהודי האמנציפציה – ילך באשר ילך. האמנציפציה סיימה את תפקידה. וכל מי ששמר עוד על קשר הדדי עם האומה, אם קשר אורתודוכסי ואם לאומי חייב לשאוף להתחדשות. וכל השואף לכך, לו מצפה המשיח...

מכל זה נובע השאר, ואידך זיל גמור. דומני כי תוכל כבר בעצמך לסתור את דבריך:

1. היהודי הלאומי חובה עליו לשאוף להתחדשות לא רק למען היהודים הרוסים אלא למענו הוא ולמען הכל.
2. יוצא איפוא כי היהדות עומדת מעל לכל, ובפני שאלות היהדות חייב להיאלם הפרטיוטיזם הלוקאלי.
3. בסדר-המלים שבתכנית באזל יש להדגיש לא את המלה "מקלט בטוח" אלא את המלה "לאום" – ואז יתחוור הכל.

אין זאת שכל מה שאנו מוכרחים לכבוש לנו במחיר אהבתנו לגרמניה ייהפך כבר לדבר מובן מאליו בעיני בנינו אחרינו.

המשיח מצפה לך. ואני מצפה למכתבך.