רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ברלין, ט' באב, התרע"ח 17.7.18

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

[אל אחותו ליזה]

ברלין, ט' באב, התרע"ח 17.7.18[עריכה]

ליזקה, פעוטתי היקרה,

– – – היום תשעה באב. בעצם, צריך היה יום זה להיות יום-האבל הגדול ביותר של עם-ישראל, ורק הגלות – שזו דרכה להפוך את כל הענינים הטבעיים לבלתי-טבעיים, ובכלל, להפוך את כל הערכין, – רק היא יכלה לעשות אפשרי את הדבר, כי ליום האבל הלאומי הגדול הזה יוקצה (כמו גם לחנוכה) מקום נמוך כל-כך בסולם-המעלות של מועדי ישראל, בעוד שימים אחרים, כמו ראש-השנה, יום-כיפור, ואפילו חג כל-כך עבדותי כפורים, קיבלו חשיבות גדולה והולכת (אגב, מעניינת מאוד היא התפתחותה של חשיבות החגים. חנוכה, למשל, נעשתה בשלושים השנים האחרונות, עם התבגרותה של התנועה הלאומית, לחג עממי).

היום איפוא תשעה באב, יום-האבל הגדול ביותר של האומה, כאמור. היש בעולם דבר איום ונורא מאבדן חירותה של אומה שלמה, אפשרותה לפתח את עצמיותה, את תרבותה, את מסורתה, את האידיאלים אשר לה?

ברם, לא רק זה בלבד קרה לנו בתשעה באב. לא רק בית-המקדש הנפלא, שבנה שלמה, נחרב בתשעה באב, 586 לפני ספירת-הנוצרים; ולא רק הבית השני, שהחשמונאים הגינו עלינו בעוז ידם, נחרב בשתעה באב, בשנת 70 לספירתם; גם היגון הגדול השלישי בחיי האומה, גירוש היהודים מספרד, אף הוא בא בתשעה באב, בשנת 1492; ובסוף (אם לנקוט ארבע עובדות מתוך הרבות שאפשר למצוא): המלחמה העולמית פורצת בתשעה באב, שנת 1914. וגם מלחמה זו עלולה להיות, במקרה אם לא נשיג את ארץ-ישראל, לאסון עצום ונורא לאומה בתורת אומה – מלבד כל אותו אנושי שאבד לנו ולעולם כולו אגב מלחמה זו. הגוף האחדותי של היהדות הרוסית נשבר לרסיסים. אם לא יעלה בידנו לשוב ולאחדו באיזו דרך שהיא, נחרץ כליונו של עם התנ"ך, עם ישו, פילון, רמב"ם, שפינוזה, היינה, מארכס וכל הנביאים. האין זה מחריד?

האם מקרה בלבד הוא תשעה באב זה? כלום הגורל עיור הוא, המקבץ את כל הנוראות ומחוללם ביום הזה? אחת היא. אין בכלל מקרה. ומוטב להוסיף ולשאול כסטרינדברג ב"גיהנום" שלו: "טוב. מסכים. הכל מקרה. ברם, מי שליט על המקרה?"

תשעה באב הוא יום-הפורענות של עם-ישראל, יום הזכרת-נשמות של גורלו. עדיין לא נכתבה הדרמה הגדולה, הנעלה שלו, לא מסע-הברזל של נבוכדנאצר עם דמותו הטראגית של ירמיהו הנביא על גבי הרקע, – ירמיהו המתחיל לנחם באיחור-זמן רב מדי, ולא הרגע שבו קרע אגרוף-החוצפה של הרומאי את הפרוכת מעל קודש-הקדשים, ולא התמונה הענקית, האפלה מדם, של החורבן והגלות...