בין מונטריאול וטורונטו, 21 בפברואר, 1928[עריכה]

– – – במונטריאול עצמה לא היה סיפק בידי לכתוב לך, כפי שהיה בדעתי. הדבר הרע מכל בביקורים אלה, בני יומים או שלושה ימים, באחת הערים, הוא לאו דווקא הנאומים והאסיפות, אלא העובדה שהאנשים, מתוך הכוונה הטובה שבעולם ורוב הסברת-פנים וידידות, אינם נותנים לך לשהות עם עצמך, לבדך, אפילו רגע אחד, מתשע שעות בבוקר ועד שתים אחרי חצות-הלילה. במונטריאול נקרעו הימים, פשוטו כמשמעו, בין ה"געווערקשפטאן", "צעירי ציון", ביקור במשרד הציוני, המועצה הארצית (נאשיונל קונסיל) של הציונים הקנדיים, ביקור בגן-הילדים ובבית-הספר העממי היהודי.

– – – במונטריאל ביקרתי שנית את בית-הספר העממי היהודי שגרם לי בשנה שעברה קורת-רוח כה מרובה, ושמנהלו, ה. וייסמן, הוא איש עדין וחביב להפליא. הפעם היה הפרק, באחת המחלקות העליונות, לא בעמוס, כמו בפעם שעברה, אלא בישעיהו. מקום אחד שוב עשה עלי רושם עצום. זהו סוף הפרק הששי: ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ; ועוד בה עשיריה – ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתה". רק עשיריה אחת תישאר, אך גם היא תהיה לבער – אבל כמו שבאין זה, המשיר את עלהו, נשארת המצבת, כן השארית שלנו תהיה אותו זרע-קודש אשר יתקיים ושממנו העתיד.

אותו ערב רבו הרהורי בשבתי בפארק-בוואו. אכן, הדבר שאליו אנו נושאים את נפשנו לא נועד לאנשים המסתפקים בדירה נאה וחמש מאות דולר לשבוע ומרגישים עצמם בהם "perfectly happy", ואם אך עשיריה מאלה שבאו לאמריקה יש להם עוד אידיאות, והנה גם עשיריה זו תהיה עוד ברובה "לבער". אנחנו אין עינינו נשואות אלא אל "זרע קודש" זה של המצבת. זוהי פילוסופיה אריסטוקרטית מאוד. – – –