רש"י מנוקד על המקרא/ספר דברים/כא

(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ – מְיֻחָדִים שֶׁבִּזְקֵנֶיךָ, אֵלּוּ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה (סוטה מ"ד ע"ב).
וּמָדְדוּ – מִמָּקוֹם שֶׁהֶחָלָל שׁוֹכֵב (ספרי רה).
אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל – לְכָל צַד, לֵידַע אֵיזוֹ קְרוֹבָה.

(ד) אֶל נַחַל אֵיתָן – קָשֶׁה, שֶׁלֹּא נֶעֱבַד (ספרי רז; סוטה מ"ה ע"ב).
וְעָרְפוּ – קוֹצֵץ עָרְפָּהּ בְּקוֹפִיץ (שם ושם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תָּבֹא עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, שֶׁלֹּא עָשְׂתָה פֵּירוֹת, וְתֵעָרֵף בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵּרוֹת, לְכַפֵּר עַל הֲרִיגָתוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת (סוטה מ"ו ע"א).

(ז) יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה – וְכִי עָלְתָה עַל לֵב שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵם? אֶלָּא לֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וּבְלֹא לְוָיָה (סוטה מ"ה ע"ב). וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים—

(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל – (אונקלוס).
וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם – הַכָּתוּב מְבַשְּׂרָם, שֶׁמִּשֶּׁעָשׁוּ כֵּן, יְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן (סוטה מ"ו ע"א).

(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר – מַגִּיד שֶׁאִם נִמְצָא הַהוֹרֵג אַחַר שֶׁנִּתְעָרְפָה הָעֶגְלָה, הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג (סוטה מ"ז ע"ב), וְהוּא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

חסלת פרשת שופטים

פרשת כי תצא

(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה – בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר (ספרי ריא); שֶׁבְּמִלְחֶמֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין לוֹמַר וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (לעיל כ,טז).
וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ – לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִשֶּׁבַע אֻמּוֹת (שם).

(יא) אֵשֶׁת – אֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ (ספרי ריא; קידושין כ"א ע"ב).
וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה – לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע (קידושין שם), שֶׁאִם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּירָהּ, יִשָּׂאֶנָּה בְּאִסּוּר; אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ, סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ (ספרי ריד), שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו: "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ" וְגוֹמֵר (להלן פסוק טו), וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּהּ "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה" (להלן פסוק יח). לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (מדרש תנחומא כי תצא א).

(יב) וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ – תְּגַדְּלֵם, כְּדֵי שֶׁתִּתְנַוֵּל (ספרי ריב; יבמות מ"ח ע"א).

(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ – לְפִי שֶׁהֵם נָאִים, שֶׁגּוֹיִם – בְּנוֹתֵיהֶם מִתְקַשְּׁטוֹת בַּמִּלְחָמָה, בִּשְׁבִיל לְהַזְנוֹת אֲחֵרִים עִמָּהֶם (ספרי ריג).
וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ – בַּבַּיִת שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ: נִכְנָס וְנִתְקָל בָּהּ, יוֹצֵא וְנִתְקָל בָּהּ; רוֹאֶה בִּבְכִיָּתָהּ, רוֹאֶה בְּנִוּוּלָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּנֶּה עָלָיו (שם).
וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ – כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בַּת יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחָה וְזוֹ עֲצֵבָה; בַּת יִשְׂרָאֵל מִתְקַשֶּׁטֶת וְזוֹ מִתְנַוֶּלֶת (שם).

(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁסּוֹפְךָ לִשְׂנֹאתָהּ (ספרי ריד).
לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ – לֹא תִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ (שם). בִּלְשׁוֹן פַּרְסִי קוֹרִין לְעַבְדוּת וְשִׁמּוּשׁ – עֲמַארָא. מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לָמַדְתִּי כֵּן.

(יז) פִּי שְׁנַיִם – כְּנֶגֶד שְׁנֵי אַחִים (ספרי ריז).
בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ – מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בָּרָאוּי לָבֹא לְאַחַר מִיתַת הָאָב, כִּבְמֻחְזָק (שם; בכורות נ"ב ע"א).

(יח) סוֹרֵר – סָר מִן הַדֶּרֶךְ.
וּמוֹרֶה – מְסָרֵב בְּדִבְרֵי אָבִיו, לְשׁוֹן "מַמְרִים" (דברים ט,ז).
וְיִסְּרוּ אוֹתוֹ – מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ (סנהדרין ע"א ע"א). בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּגְנֹב וְיֹאכַל תַּרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זוֹלֵל וְסוֹבֵא" (להלן פסוק כ), וְנֶאֱמַר: "אַל תְּהִי בְּסוֹבְאֵי יָיִן בְּזוֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ" (משלי כג,כ; ספרי ריט; סנהדרין שם). וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ: הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב (ספרי רכ; סנהדרין ע"ב ע"ב).

(כא) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ – מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה בְּבֵית דִּין: פְּלוֹנִי נִסְקָל עַל שֶׁהָיָה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (סנהדרין פ"ט ע"א).

(כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת – סְמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת מַגִּיד, שֶׁאִם חָסִים עָלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ, סוֹף שֶׁיֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת, וְיִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין (מדרש תנחומא כי תצא א).
וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ – רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְהַמְּבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם בִּסְקִילָה (סנהדרין מ"ה ע"ב).

(כג) כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי – זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו. מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים, שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה: אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ, וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה. כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ תָּלוּי (סנהדרין מ"ו ע"ב). כָּל קְלָלָה שֶׁבַּמִּקְרָא – לְשׁוֹן הֶקֵּל וְזִלְזוּל, כְּמוֹ: "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת" (מל"א ב,ח).