רפואה למכה/שיר השירים ב/יד
יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה.
זנח אדני מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה קול נתנו בבית ה' כיום מועד.
הנה אז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'. וכן ג"כ אמרו תפלות כנגד תמידין תקנום. וא"כ אע"פ שזנח ה' מזבחו נאר מקדשו וביטלו הקרבנות, מ"מ אומר הב"ה, הראיני את מראיך השמיעני את קולך בתפלה, זה נ"ל דרך כלל, ולדקדק הכתוב זנח אד' מזבחו נאר מקדשו, ואח"כ הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, מהו השינוי בכל א' וא'. אבל יאמר כי המזבח נעלם מן העין ולא ימצא עד עת קץ, כי מקום המזבח מכוון ביותר, ואעפ"י שמקריב במקום המזבח אעפ"י שאין בית, הנה בזמן בית שני שלשה נביאים הוצרכו להם, א' להורות להם מקום המזבח, וכן בזמנינו זה אין אתנו יודע איה מקום כבודו, ואפי' אם יוודע הנה מים אין לנו להעביר טומאה, וכ"ש אנחנו על אדמה טמאה, וא"כ זנח ה' מזבחו, כמו דבר שאדם מקצה דעתו ממנו, אבל בבית המקדש אמר נאר מקדשו. פי' נתבטל מקדושתו אבל עדיין אנחנו יודעים היכן הוא בקרוב גם יש לנו קצת השגה בו, והטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, פי' לא סילק שכינתו מאת ישראל מכל וכל, רק ואהיה להם מקדש מעט בארצות אשר באו שם, ובכל מקום שהם ממעון קדשו ישגיח, והשכינה עושה לה שביל ומשלחת פארותיה להאיר להם לכל א' וא' מישראל כראוי לו, וכמ"ש. אבל הגרעון אלינו הוא כי האור בא דרך עקלתון דרך חלונות ובהתלבשות השר, וזהו הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, כי החומות שעשתה סביב ארמנותיה לבל יהנו זרים ממנה, הנה החומות האלו הם מוסגרים ביד אויב וממשלת השר, ולכן קול נתנו בבית ה' כיום מועד, פי' ישראל נתנו קול בבית ה', שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות כיום מועד, ושמחו מאד על הדבר הזה, וזה כמ"ש בס' הזוה' והבאנו אותו בפ' הקודמים, כיון שאמר יחזקאל לישראל הא שכינתא הכא, ולא האמינו ליה עד דגלי מה דגלי, וכשידעו בבירור כי שכינה עמהם שמחו שמחה גדולה, כי ראו כי ה' עמהם, ואז קול נתנו בבית ה' בתפלה ותחנונים כיום מועד כמ"ש. א"נ הסגיר ביד אויב וכו'. ע"ד שפי' בזוה' חדש פ' יתרו בענין מראת יחזקאל, נפתחו השמים, מכאן ואילך שארי נהירו לאתכסייא וכו', ואראה מראות אלקי', מה דהוו מתכסיין בקדמיתא בגו נהירו עלאה ולא אתגליין, השתא חמינא לון בקדרו, (חוצה) [צווחין] לבר וכו' ע"כ. וזהו נאר מקדשו, ונטל אותו מחשיבותו, ששום א' לא היה שולט בו מחמת נהירו עלאה דהוה נהיר, ועתה הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, צווחין לבר מארעא קדישא, לבר מתחומא דלהון. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, דא יומא דשבועות, ההוא יומא דקבילו ישראל על טורא דסיני. וכמא דההוא יומא הוה חדוה קמי קב"ה, הכי נמי יומא דערבוביא ועציבו לאתתרכא שכינתא מתחומא קדישא, והואיל ואתגלייא נבואה דא, לא אתגליא אלא ביומא דא, יומא דאדכר קב"ה ההוא קיומא דטורא דסיני וקבילו אורייתא עכ"ל. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו'. פי' 'יונתי' שהיא כ"י, שלא החליפה אותו וגם הוא לא החליף אותם ולא יחליפם באומה אחרת, 'בחגוי הסלע' שהם האבות שנקראו סלע, כמ"ש על פ' ירונו יושבי סלע. ובהם ובזכותם היא חבויה ונסתרה, וע"י זכות אבות שיש לה עתה, 'בסתר המדרגה' אעפ"י שהיא בגלות וישפילה עד עפר, הנה היא בסתר המדרגה, שהם אלו השבילים שעושה השכינה להאיר בגלות, ודרך אותם השבילים תעלה כ"י עד שתגיע למקום מעלתה, וזהו בסתר המדרגה. הראיני את מראיך. הנה ארז"ל על הנך יפה עיניך יונים. מה יונה זו וכו' אף ישראל אעפ"י שחרב הבית לא בטלו עולי רגלים עכ"ל. וקשה שהרי בעוונותינו בטלו, אם לא שנאמ' שהוא כמו שאמרו כל המקביל פני ת"ח כאילו מקביל פני שכינה. וכן אמרו חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. וכן מצינו בגמ' המתן עד שיבא עמנו לרגל וכו'. ואלו הם עולי רגלים שהוזכרו במדרש שלא בטלו, וזהו הראיני את מראיך ע"י הקבלת ת"ח וכיוצא, וגם ע"י אקדומי וחשוכי לבי כנישתא, וכמ"ש בזוה' כי ע"י מה שמתראים ישראל למטה בב"ה, מתראי' ג"כ נשמותיהם למעלה. ואם נדקדק או' 'מראיך' שהיל"ל הראיני את עצמיך או את פניך וכיוצא, אפשר שכוונתו על תפילין שבראש שהם דמיון כתנות אור, והם כמו מראה שבהם מתראה האור המתהפך ומראה ג"כ לאחרים, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו'. וזהו הראיני את מראיך השמיעני את קולך וכו'. פי' אעפ"י שהסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה וכמ"ש, ועי"ז הן אראלם צעקו חוצה, לבר מהיכלין, מ"מ אין חשש שהאויב יעכב הקול מליכנס, גם אין חשש לערבוב הקול שיתערבב עם אחרים ח"ו, וכמ"ש איוב שמא רוח סערה עבר לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב. לזה אין לחוש רק השמיעני את קולך דוק', אשר עליה נאמ' הקול קול יעקב. וע"ז נאמר ג"כ והקל נשמע. כמ"ש בזוה', לכן אמר השמיעיני את קולך ערב ומעורב עם הקול של מעלה, כי בתפלתם דווק' מעוררים את הרחמי' וקולם נכנסת לפנים בתוך הקדושה, והנה היא בעצמה הנה היא נאוה ומעון לשכינה, וא"כ אעפ"י שזנח מזבחו ונאר מקדשו כמ"ש, מ"מ ע"י זכות אבות ואהבתו ית' העולה על הכל, תקובל תפלתם ברצון והם בעצמם יהיו מרכבה לשכינה. עוד נוכל לפרש על בטול תורה, זנח אד' מזבחו. כמ"ש על המזבח עץ שלש אמות. אל תקרי אמות אלא אימות, יש אם למקרא. ומזה למדו לומר משז"ל, אבל שלחן שאמרו עליו ד"ת כאילו אכלו משלחנו של מקום. ועתה זנח אד' מזבחו, שהוא השלחן אשר לפני ה', שאומרי' עליו ד"ת, עתה הזניחה ע"ד אם תעזבני יום וכו' יזניחך לעד. גם 'נאר מקדשו' היא תורה שבע"פ שע"י האדם מתקדש. גם אז"ל ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. זו תורה שבע"פ. וזהו 'נאר מקדשו' וכן 'הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה', שיש כמה קליפות השולטות ומעכבים מלהבין ד"ת, ועי"ז קול נתנו בבית ה', כי הללו אוסרים והללו מתירים, וכאשר הנה הם מתוועדים לשאת ולתת במלחמתה של תורה, הנה הם משמיעים קול במחלוקת, כאלו נעשית תורה כשתי תורות. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וכנגד זה אמר 'יונתי בחגוי הסלע', כי כל זה נתהווה ממה שעשה משה 'ויך את הסלע במטהו'. ומזה נתהוו המחלוקות, כמש"ה אח"כ המה מי מריבה. אשר אמרו ג"כ במדרש. ועתה אמר בסתר המדרגה הראיני את מראיך, ע"ד מ"ש בזוה' פ' משפטים, והמשילו את התורה לרחימתא דאיהי שפירתא ואיהי טמירתא בטמירו גו היכל, ואית לה רחימא יחידאה וכו'. כי ע"י מה שישראל למטה הנה הם מראים עצמם לפני הב"ה ועוסקים בתורה, גם הב"ה מתראה להם, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה, כי ע"י מה שאדם מתייגע ועוסק בתורה בקול גדול, עי"ז אמרו יגעת ומצאת האמן. כי הנה הוא שובר את הקליפה והנה הוא מגיע אל תוכיותה, ואמר כי קולך ערב דווק', כמש"ה מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי. ולזה כיוונו בס"ה פ' אחרי מות עמוד ק"ט, פתח ר' יוסי יונתי בחגוי הסלע וכו'. ובמדרש ר"א (פתח) [פתר] קריא בישראל בשעה שעמדו על הים, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים (בסדרו) [בסתרו] של ים, הראיני את מראיך, כדכתי' התיצבו וראו את ישועת ה'. השמיעיני את קולך זו השירה, שנ' אז ישיר משה. כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה שהיו ישראל מראים באצבע ואו' זה אלי ואנוהו. והנה לפי דרך זה יפורש זנח ה' מזבחו, ע"ד מ"ש ר' יוסי הגלילי או' כבר היה המוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק בנוי עליו ומערכתו ערוכה עליו, ויצחק כאלו עקוד ונתון ע"ג המזבח, ואברהם כאלו פושט את ידו ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו, אמר הב"ה למשה וכו'. והעיקר כי להיות שלא היתה זכות לישראל באותה שעה, לפיכך הוצרך לזכור להם זכות אבות ועקדתו של יצחק, ולכן זנח ה' מזבחו, עיר מקדשו, והשליכו למקום רחוק אצל ים סוף, כדי להגן על ישראל, והטעם מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה כמשז"ל, והמים להם חומה, חימה כתיב. והנה בענין קריעת ים סוף אמרו, לגוזר ים סוף לגזרים. לגזירים לחלקים הרבה. גם אמרו נקבת במטיו ראש פרזיו. שנעשה המים כמין כיפה. וא"כ אלו החומות שהיו כמין כיפה וארמון, היו מסורים ביד האויב, הוא המקטרג שהיה מקטרג עליהם מה נשתנו אלו מאלו, ולפיכך הוצרך להביא הר המוריה, זנח ה' מזבחו נאר מקדשו, כדי להציל אותם. גם הועיל להם כמ"ש על והמים להם חומה. חימה כתיב כמ"ש, מה זכות הועיל להם מימינם ומשמאלם, בזכות התורה שהם עתידים לקבל. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד בד"ת. ולפיכך ניצולו. וכנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים (בסדרו) [בסתרו] של ים, וקשה היאך קרא לים סלע, אבל עה"ד שבארנו שאמרו בשם רז"ל שנעשו כמין כיפה, ונתחזקו הסלעים אשר אח"כ כאשר שבו המים על מצרים, אז נאמ' וברוב גאונך תהרוס קמיך. וכן ג"כ תרעץ אויב, שהיו יורדים אבנים ושוברים ראש המצריים, ולזה היו ראויים ישראל ח"ו, ולז"א שהיו חבויים בסדרו של ים. אשר היה קשה כסלע, ומפני החובות והעוונות שלהם היו ראויים שלא לעלות משם ח"ו. הראיני את מראיך, המד"א התיצבו וראו את ישועת ה'. אפשר לפרש כמ"ש המדרש, התיצבו וראו. אמרו לו אימתי, א"ל למחר, אמרו לו משה רבינו אין לנו כח לסבול, והתפלל משה באותה שעה, והראה להם המקום טורמיות של מלאכי השרת עומדים לפניהם, כענין שנ' וישכם משרת איש האלהים וכו' (מ"ב ו, טו). והנה ממה שמביא ראיה מאלישע, אפשר לומר כי המלאכים הללו כלן נבראו בזכותן של ישראל, אי נמי היו עתידים להבראות, ובזה מדוייק מלת 'לעיניהם', וזהו הראיני את מראיך, הה"ד התיצבו וראו את ישועת ה'. שבהיותם מתראים לפניו ית' את כל המלאכים האלו, הן אותם שנבראו והן אותם שעתידים להבראות בזכותם, עי"ז ינצלו. השמיעני את קולך זו השירה, שנ' אז ישיר משה. מלבד שלפי פשוטו בזכות השירה ניצולו, עוד אפשר לומ' להיות כי השירה נאמ' ברוח הקדש, והנבואה ורוח הקדש הנה היא מתהוה ע"י הבל וקול ודיבור שקדם אליו בד"ת וכיוצא, כמבואר בשער הנבואה ורה"ק. וכבר הבאנו אותו למעלה בפ' ישקני. וע"י זכות זה ניצולו ישראל, כי קולך ערב זה השיר. אפשר לומ' שכלם כא' זכו לומ' שירה ברוח הקדש כמ"ש בס' הזוה'. ואפשר ג"כ שבא לרמוז על השיר שהיו הלויים אומרים. אבל העיקר נ"ל שבא לרמוז על שיר חדש שנאמ' לעתיד לבא, ומראך נאוה, שהיו ישראל מראים באצבע ואומרי' זה אלי ואנוהו. ועי"ז נעשה מרכבה אל השכינה ונאוה אליו. וזהו ואנוהו. פי' שאהיה לו נאוה, ע"ד ושכנתי בתוכם.
עוד ארז"ל ר"ע פתר קרייה בישראל בשעה שעמדו לפני על הר סיני, יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבוים בסתרו של דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב, זה קול שלאחר הדברות, שנ' וישמע ה' את קול דבריכם הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו, חייא בר אדא ובר קפרא, חד אמר הטבה כהטבת הנרות, וחד אמר כהטבת הקטרת. ומראך נאוה. שנ' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק עכ"ל. ולפד"ז מפורש ג"כ פסוק זנח ה' מזבחו וכו'. שהרי מצינו שחזר הב"ה על א"ה לתת להם התורה, וכל א' פתח להם פתח כדי שלא יקבלוה, וכמ"ש בס"ה פ' בלק, וכן ג"כ מצינו שאמ' עשו, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. שא"ל יעקב ואלו הן שבמיתה וכו'. והוא השיב כיון שיש סכנה בדבר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וזהו זנח ה' מזבחו. עשה עצמו כמתייאש ממנו ואינו רוצה לתת אותה לישראל רק לתת אותה לישמעאל ועשו, כי להם חלק הבכורה, וגם נאר מקדשו שהיא התורה, ובקש לתת אותה לישראל, רק לתת אותה לישמעאל ועשו כי להם חלק הבכורה, וגם נאר מקדשו שהיא התורה, ובקש לתת אותה להם, והטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, הדברי' שהם מעמידים התורה שהם דיני נפשות, ואלו יקראו חומות ארמנותיה, הנה הם נתונים ביד אויב כי לו משפט לעשות דין ברשעים, ולכן כיון שהדבר הוא ביד אויב כנז', מה עשה הב"ה, זנח ה' מזבחו נאר מקדשו כמ"ש, למען יסכימו ויאמרו לתת אותה לישראל, כאשר כן עשו ואמרו טול מנהירו דילי וכו'. וכמ"ש פי' שבזה נתנו כח לישראל לדון דיני ממונות ודיני נפשות וכל הדברי' המצטרכי', וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כמ"ש בס"ה על הענין הזה, והמשילו משל לאסייא דהוה ליה חד מנא מליא דסמא דחיי ונטר ליה לבריה, בעא למיהב ליה לבריה וכו', מה עבד נטל זעיר מסמא דמותא ושוי אפתחא דמנא, קרא לעבדוי וכו' אמרו בלבייהו אי האי סמא יהב לבריה ימות ואנן נירת לרבוננא, אמרו קמיה מרנא, סמא דא לא אתחזי אלא לברך וכו'. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. וענו ואמרו כלם לתת התורה לישראל, וזהו ג"כ שאמרו במדרש שהיו חבויים בסתרו של סיני, מלבד מ"ש בפסוק אני חבצלת השרון, אפשר לומר שבראות הב"ה שממנו תרד שנאה לא"ה כמשז"ל, הגם כי לא היה עדיין הדבר בפועל, מ"מ עינו ית' ראתה מה שעתידין לחטוא, ועי"ז הא"ה ישנאו לישראל על מה שקבלו התורה, ולכן להיותם חבויים בסתרו של סיני כמ"ש, על זה אמר להם הראיני את מראיך, וכל העם רואים את הקולות, ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך כי בעת מתן תורה השלימו כל החמשה חושים, עד כי בבת אחת היו רואים את הנר' ושומעי' הנשמע יע"ש. והכוונה כי גם ישראל שמו מגמת פניהם לשמוע הדברים מפי הגבורה, ולכן היו כל החושים שלהם שרירות וקיימות, וזהו הראיני את מראיך השמעני את קולך, זה קול שלפני הדברות, שנ' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. והכוונה על כל זה כיון שהיות חבויים כמ"ש, לכן אמר להם ית' הראיני את מראיך השמיעני את קולך. למ"ש במדרש למען לא יהיה פתחון פה לא"ה לא על הב"ה ולא על ישראל, וזה כי יש להקשות למה פתח הב"ה לא"ה בלא תרצח, לא תנאף וכו'. למען לא יקבלוה. אבל זה יתורץ כמ"ש (שבת פ"ח ע"א) אנן דסגינן בשלימותא כתיב בנא תומת ישרים תנחם וכו'. כי הנה הא"ה לא היה להם לשאול מה כתי' בה רק היה להם לקבל אותה כמו שעשו ישראל, וכיון שהם התחילו ושאלו שלא כהוגן לפי' השיב להם שלא כהוגן. וזש"ה מושל בגבורתו עולם. שהוא השי"ת העושה משפט בכל העולם, עיניו בגוים תצפנה שלא יקבלו התורה, רק הסוררים אל ירומו למו סלה, פי' אע"פ שלפי שעה ירומו ויאמרו לקבל התורה ויעשו עצמם כפרושים, לא יהיה הדבר הזה לעולם רק דועכו כאש קוצים, וזהו אל ירומו למו סלה. ולכן א"ל ברכו עמים אלקינו והשמיעו קול תהלתו. ובאמרו והשמיעו קול תהלתו, נר' שא"ל שישמיעו קול תהלתו ויאמרו בפי' אם יש להם איזה תרעומת או לעז עליה, ואם יש להם להוציא קול עליה בקלא דלא פסיק, א"ל והשמיעו קול תהלתו. א"נ ברכו עמים אלקינו כאשר נגלה הב"ה כמ"ש, אז ברכו אותו ונתנו הודאה אליו ע"מ שהיה רוצה לתת להם התורה, והשמיעו קול תהלתו באמרם סמא דא לא אתחזי אלא לברך. אבל כשבא אצל ישראל, אומר השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו. פי' השם נפשנו בחיים, כמש"ה ובחרת בחיים. ולא נתן מכשול לפניהם להתחיל בדבר הקשה להם, וזהו ולא נתן למוט רגלינו. והטעם הוא מפני כי בחנתנו אלקים, כי מתחלה כאשר אמר הב"ה לתת להם התורה, מיד אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ולפיכך לא נתן למוט רגלינו, יען כתי' בנו תומת ישרים תנחם, וגם טעם אחר מפני צרפתנו כצרוף כסף, שנצרפו ונטהרו במצרים ועשו התיקון הראוי בקבלת התור' כמ"ש, מה שלא רצו לעשות לא ישמעאל ולא עשו, וכמש"ה וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. מפני שטר חוב. וזהו טעם מספיק ג"כ למ"ש השם נפשנו בחיים, ויהיה פי' ג"כ השם נפשנו בחיים, כי במעמד הר סיני נקשרה נשמתן בו ית' עד שע"ז אמ' הכתוב נפשי יצאה בדברו. מ"מ ולא נתן למוט רגלינו, להיותם מצורפים בגוף טהור ונקי, כמ"ש כי על אותה שעה נאמ' כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ונחזור לענין כי למען דעת כל עמי הארץ, להראות טעם לשבח כי חפץ ה' בישראל, לכן א"ל הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, וז"ש כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות, שנ' וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, כי קול ערב, זה קול שלאחר הדברות, שנ' וישמע ה' את קול דבריכם וגו' הטיבו כל אשר דברו. מהו הטיבו, חד אמ' הטבה כהטבת הנרות וחד אמ' כהטבת הקטרת. אפשר לומ' כי כוונת שניהם הוא להורות כי הוכיח סופם על תחלתם, כמשאז"ל להוטים היו ישראל אחרי השכינה, והגם כי לא היו מכירים בעצמם שהיה בהם כח לעמוד בדבורו ית', מ"מ רצו להכנס לפנים ממחיצתם, ושבח היה להם, כי כוונתם היתה לש"ש ובטוחים היו שלא יתגלה אליהם אלא לפי כחם כאשר כן עשה, וכראותם שכל א' וא' קבל כראוי לו קול גדול ולא יסף, אמרו אם יוספי' אנחנו וכו'. וזה הדבור השני הנה הוא תקונו של ראשון, וזהו כי קולך ערב זה קול שלאחר הדברות, אשר בהם הטיבו כל אשר דברו, בין לפני הדבור בין לאחר הדבור, ואולם מחלוקת חייא בר אבא ובר קפרא, חד אמ' הטבה כהטבת הנרות, הנה תיקון הנרות, הנה הוא תיקון אל הנרות עצמן שנתקלקלו, וכן מה שהטיבו כל אשר דברו, הוא מפני שהיה להם קלקול במקצת, וכמו שאז"ל שמעין לינוקא מה דאיהו בעי וכו'. וחד אמ' הטבה כהטבת הקטורת, שאינו צריך תיקון מצד עצמו, רק הנה הוא תוספת בה, כדי שתעלה תמרתו להריח, וכן ג"כ הטבת דבריהם הוא מה שהטיבו, שהוסיפו כח בדבריהם יותר ממה שהיה להם בתחלה, וזהו כי קולך ערב יותר ממה שהיה בתחלה, ולפי האמת ב' דברים אלו אמת, ומר אמ' חדא וכו' ולא פליגי, כי הם הצדיקים הוסיפו הארה למעלה דמיון הטבת הנרות, וגם הוציאו האור הגנוז בתוך הקליפות, וכמ"ש טול מנהירו דילי. דומייא דקטרת, ומראך נאוה שנ' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. וארז"ל (מכילתא) אין נוע בכל מקום אלא זיע. והכוונה כמו שאז"ל כי בהתלבש רוח הקדש על האדם יתמלא אימה ורתת וזיע, וירגיש בעצמו שתחול עליו הקדושה, וזהו ומראך נאוה. שהכרת פניו ענתה בו איך הנה הוא נעשה נאוה אל השכינה.
ר' יוסי פתר קריא במלכיות, יונתי בחגוי הסלע, שחבויין בסתרה של מלכיות, הראיני את מראיך זו תלמוד, השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, וכבר נמנו וכו', עד נמנו וגמרו גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה, כי קולך ערב זה התלמוד, ומראך נאוה זה מעשה הטוב עכ"ל. אפש' שהוא נחמה ממה שביארנו, זנח ה' מזבחו. על עון ביטול תורה, וזה מלבד מה שביארנו בפסוק עצמו, אמר יונתי בחגוי הסלע, שהיתה חבויה בסתרן של מלכיות, והוא ע"ד שפירשנו בפ' הראשון על הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, ואם כן כיון שאני חבויה בצילם, לא אענש כ"כ על ביטול תורה ומצות, ומ"מ אמר הקב"ה הראיני את מראיך השמעני את קולך, אשר פירושו הוא הראיני את מראיך זו התלמוד, השמעיני את קולך זה התלמוד. וכמו שאמ' אח"כ כי קולך ערב זה התלמוד, ומראיך נאוה זה מעשה הטוב. גם מה לו להביא בכאן מחלוקת של ר' טרפון ור' עקיבא אם תלמוד גדול או מעשה גדול, מלבד קושיות אחרות, אין צריך לאומרן כדי שלא להאריך, לכן נ"ל דהוקשה לו שאומ' הכתוב הראיני את מראיך, היל"ל הראיני מראייך וכן השמיעני קולך, ולכן פי' 'את מראיך' הטפל למראיך, שהוא התלמוד הטפל ממעשה הטוב, וכן השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, שהוא טפל אל הקול שהוא התלמוד, והכונה שהיא הלומד על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ועתה הוקשה לו למה לו להזכיר שניהם, יזכיר היותר החביב, ע"כ אמר שאין אנו יודעים מהו החביב, שהרי כבר נמנו פעם א' (ואין) [בבית] עליית ערים בלוד, ואמרו מי גדול התלמוד או המעשה, ר' טרפון או' גדול המעשה, ר' עקיבא או' גדול התלמוד. ולא רצה הכתוב להכריע ביניהם, ומפני כי עדיין קשיה ליה מפני מה הזכיר הכתוב את התלמוד טפל (אם) [עם] המעשה גדול, הוא התלמוד המביא לידי מעשה. מלבד מ"ש רש"י ותוספות במס' קדושין. אפשר לומ' כי שני מיני תלמוד הם, הלומד סתם הנה בזה מעשה גדול, וגם אפי' הלומד ע"מ לעשות עד שלא בא לידי מעשה, וכיון שכן הוא הזכיר עם המעשה התלמוד, ואמ' הראני את התלמוד, עם מראיך שהוא המעשה, וגם השמיעיני את קולך זה מעשה הטוב, יהיה מצורך עם התלמוד. ועי"ז כי קולך ערב זה התלמוד שהוא מקובל לפניו ית', ומראך נאוה זה מעשה הטוב, כי כאשר הנה הם כלולים זה בזה אז הנה הם כתבלין השלמות, ולפי מ"ש אין לשנות הגירסא כמו ששנה הרב בעל מתנות כהונה, והאמת יורה דרכו וברוך היודע.
ר' אחא בשם ר' אחא בר חנינא פתר קריא על דעתיה דר' מאיר באהל מועד, יונתי בחגוי הסלע, שחבויין בסתר אהל מועד, הראני את מראיך שנ' ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. השמיעיני את קולך, שנ' וירא כל העם וירונו. שירה נאה אמרו ע"י שראו דבר חדש. ולפיכך אמרו שירה חדשה, כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה המד"א ויקהלו כל העדה ויעמדו לפני ה' עכ"ל. ידוע כי תכף שיצאו ממצרים (הלא) [היו] ראויים לעלות לא"י, כמ"ש ואעלה אתכם וכו'. ונתארך הדבר עד קריעת ים סוף ואח"כ עד מתן תורה ואח"כ עד שנכנסו לארץ, וכן נעלם מהם ג"כ בנין ב"ה עד ימי דוד ושלמה, על כל הזמנים האלו אפשר לומ' זנח ה' מזבחו, והפליג אותו והעלים אותו מן העין, וכן נאר מקדשו, שלא נבנה ב"ה, והטעם מפני שהסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, ולא יכלו להוציאו מיד האמורי שהיה בידו, ולא יכלו בני ישראל להורישו, והטעם מפני כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כמ"ש מהר"א גלאנטי, שגבר הקטרוג כמו אותו היום שנעשה העגל, שאז נקרא השכינה מועד, שהיחוד אינו אלא לזמנים ידועים עכ"ל. והטעם הזה יצדק בכל הזמני' שאמרנו שהקטרוג היה הולך ומתגבר מעט מעט, וכמו שפירשתי על מדלג על ההרים. בפ' דומה דודי לצבי, והפי' הזה יצדק בשני הדרכים שאמרנו ג"כ בים ובסיני. ועל זה אמ' דרך נחמה, יונתי בחגוי הסלע, שחבויה בסתר אהל מועד, אעפ"י שזנח ה' מזבחו לבני ב"ה, מכל מקום יסתירני בסתר אהלו זה אהל מועד, והעיקר כי צל הקדושה היתה הולכת עם ישראל, עד כי עיקר השכינה היתה באהל מועד, וכמ"ש כסה הענן את אהל מועד, הראיני את מראייך. שנאמ' ותקהל העדה וגו'. כמ"ש קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, השמיעני את קולך, וירא על העם וירונו. שירה נאה אמרו. דקדק אומרו 'וירונו' מלשון רון נאה, ע"י שראו דבר חדש לפיכך אמרו שירה חדשה, ר"ל (כי) דקדק בכתוב שלא אמר כמ"ש בבית המקדש בד"ה, שכתוב וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית. רק ותצא אש מלפני וכו' וירא כל העם וירונו. לכן הוכרח לומ' שלא ראו שום דבר, רק ראו דבר חדש שהוא האש האוכלת את הקרבנות, ולפיכך אמרו שירה חדשה, ודומה לזה פי' הרב ז"ל בעל קרבן אהרן. ועי"ז הכירו וידעו כי ה' מוחל להם על עוונותיהם, והוא שוכן בתוכם, ולפיכך שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה חדשה, וזה מורה באצבע כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה, המד"א ויקהלו כל העדה ויעמדו לפני ה'. כמ"ש משל למי שכועס על אשתו וכו'. אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיהם, קרבו כלם בשמחה ועמדו לפניו, וכן לפי מה שמפרש אח"כ בבית עולמי'. אפשר לפרש זנח ה' מזבחו ע"פ הדרך שפירשתי, ולא יצא מיד ארונה היבוסי עד שנפלו כמה אלפים מישראל, וכמ"ש ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד. ואח"כ יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתר בית עולמי' וכו'. ואז"ל שמתו כל אותם האוכלוסים מפני שלא תבעו בנין בית המקדש, ולז"א במד' יונתי בחגוי הסלע, שהיו חבויים בסתר בית העולמי'. הראני את מראיך, המד"א אז יקהל שלמה. השמיעני את קולך, המד"א ויהיה כא' למשוררים קול א'. ר' אבין בשם ר' אבא כהן בן דליה אמר כתיב ויענו כל העם יחדיו. וכתיב ויען כל העם קול א' ויאמרו. עד היכן עמד להם אותו הקול, עד ויהי כא' למחצצרים ולמשוררים קול א' וכו'. והכוונה נ"ל כמשז"ל כשנגזרה גזרה ואם ג' ימים דבר בארצך. אמרו ז"ל ג' ימים נעשים ל"ו שעות, באו סנגורים טובים לישראל ובטלום, באו ז' ימי השבת וח' ימי המילה הרי ט"ו, וה' חומשי תורה וג' אבות הרי כ"ג. א"ר תנחומא בר אבא עוד י' דברות וב' לוחות הברית הרי ל"ה וכו', נשארה שעה א' עכ"ל. הרי שזכות קבלת התורה עמדה להם עד בנין ב"ה, ולכן הוצרכו להעמיד משוררים ומחצצרים, כדי לערבב קול המקטרג על ישראל. וכן אז"ל מאותו הקול נפלה בבל, וכן ל"ל ריב"ל אמ' קול צרות מרגשות ואפלה עולה לכרך של צור, ולמה שקולו של עשו מקטרג, הה"ד קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו עכ"ל. הרב בעל מתנות כהונה כתב על ולמה שקולו של עשו מקטרג, וטעות סופר נגלה לעין עכ"ל. ול"נ שאין כאן טעות, רק כוונת המאמר כי להיותו עשו מקטרג תדיר, לכן לעתיד לבא ונשא השעיר עליו את כל עוונותם, וכן ג"כ כמ"ש בפרקי היכלות, כל אלו ההתראות קבל עליו וכו' וכמ"ש למעלה. וא"כ בדין כי ע"י אותו הקול שהוא מקטרג בין למעלה בין למטה, בזה ישלם גמול לאויביו, ואם הנסחא אמת כמ"ש קול ההיכל, אם קבלה נקבל, והנה פשט הכתוב של זנח אד' מזבחו, הנה הוא כי בפ' הקודם, כמ"ש שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת. אמרו במד' אפשר שהב"ה משכח המועדים ושבתותיהם של ישראל, אלא מועדותיו ושבתותיו של ירבעם, אבל עתה פי' ואמר זנח ה' מזבחו. ופי' רחג"י בשם ר"י לבני מדי שערכו שלחנות למלך, הקניטוהו וסבלם, א"ל המלך כלום אתם מכעיסים אותו אלא בשביל שלחן שערכתם לי, הא לכון טרון באפיכון, כך ישראל וכו'. ונר' כי הוקשה (לו) אם ישראל חטאו, המזבח מה חטא. ולכן אמר שהוא דומה למלך וכו'. והעיקר כי אם ארעב לא אומר לך, ואין הקרבנות אלא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכיון שהנה הם חוטאים בכל יום, כמש"ה העם המכעיסי' אותי על פני תמיד. על זה נאמ' זבח רשעים תועבה. ופי' הטעם הוא מפני כי הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, והם קול נתנו בבית ה' כיום מועד, פי' הנה הכהנים הנה שומרים בב"ה, כמ"ש בג' מקומות הכהני' שומרים בב"ה. וכאשר באו הורקנוס וארסתובלוס וכיוצא מאותם שקצת מהם היו צדוקים, הנה חומות בית המקדש והמבצרים היו נתונים ביד אויב, וזה גרם אח"כ כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, כנר' ביוסיפון שפעם א' בחג הסוכות היו משחקים באתרוגי', וא' מן הפרושי' זרק אתרוג למלך דרך שמחה, ונהפכה השמחה לאבל עד נהרגו מהם קרוב לששת אלפים. וזהו קול נתנו בבית ה' כיום מועד, ולכן זנח אד' מזבחו וכו'. א"נ נתן טעם למה הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, הוא מפני כי קול נתנו וכו'. והטעם כמ"ש בענין ההיא (יבמות צו:), מחלוקת דר' אמי ור' אסי בנגר שיש בראשו גלוסטרא, תמיה אני אם לא יהיה הבית הזה ע"ז וכן הוה. וכן ג"כ כיון שנתנו קול בבית ה' כיום מועד כמ"ש, הנה בזה נתנו כח אל הקליפה, עד כי לבסוף הסגיר ביד אויב וכו' והכל א'. והנה כנגד זה אמר יונתי בחגוי הסלע וכו'. וכמ"ש במדרש ר' אליהו פתר קרייה בעולי רגלים, הראיני את מראיך אלו עולי רגלים, שלש פעמים בשנה יראה וגו'. השמיעיני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייא. כי קולך ערב זה השיר, ומראך נאוה זה הדוכן עכ"ל. והעולה מדבריו שאם ישראל יזכו להתראות לפניו ית' ג' רגלים ביראה וכבוד, הנה ע"י קריאת ההלל ישברו כל הקליפות, וכן נמי בגלותינו זה, כאשר יתאספו יחד בחבר עיר באהבה וחיבה לקרא כלם כא' הללו עבדי ה', מאן דאחמי לן בעלאי הוא יחמי לן בתתאי, וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות. ועו' נפרש המאמ' הזה במקצת בעה"ו.
וע"ד האמת יאמר זנח ה' מזבחו. הנה הנשי"א בס' טוב הארץ פי' כי המזבח הוא בנה"י דז"א ע"כ. והנה אד' הוא במלכות, ועתה אמר כי זנח אד' מזבחו, כי נתרחקה מנה"י של ז"א וירדה למטה. ואם נדקדק אומרו 'מזבחו' יפורש על מזבח הפנימי, אשר אמרו איך הנה הוא ביסוד דבינה, נקודה פנימית, וכן מזבח"ו עולה בגי' ס"ג, וידוע כי ס"ג הוא בבינה, ושני הפי' יצדקו. נאר מקדשו. הנה מקדש תחתון היא נקודה פנימית דמלכות, וגם היא נתבטלה כיון שאין יחוד בעו"ה, הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה. כמו שפי' לעיל, לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים. ואמ' ביד אויב לרמוז מ"ש בשער הקליפות על יותרת הכבד, כי הזכר של הקליפה אין לו כ"א ו' קצוות, וזהו ביד אויב ועי"ז גבר הקטרוג עד כי קול נתנו בבית ה' כיום מועד, וכמ"ש מהר"א גלאנטי בפי' ע"ש. א"נ קול נתנו בבית ה', הנה המלכות נק' בית ה', וכאשר הסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, אז בלעה הקליפה ניצוצות הקדושה, ולזה עשה עצמה אלוק, וזהו שהיה מכריז העגל אנכי ה' אלקיך וכמשז"ל. וזהו קול נתנו האויבים והקליפות הנז', קול נתנו בבית ה', והכריזו כיום מועד. וכמ"ש מהר"א גלאנטי באותו יום שנעשה העגל הרחמן יצילנו. וכנגד זה אמ' יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וכו'. והנה בענין היונה אשר שלח נח מן התיבה, אמרו שהיא מלכות דבינה, והנה סלע הוא במל', והנה מקום המלכות הוא מחזה דזעיר ולמטה משליש התחתון שלו ולמטה, ולחוה מגעת עד שליש הראשון, והשליש האמצעי הוא בין שניהם, ולפעמי' המלכות עולה עד שם, וגם רגלי לאה יורדים שם, ומתלבשים רגלי לאה תוך כתר רחל, ועיין מ"ש אוצרות חיים בפ' עקב ענוה יראת ה'. ובענין ותגנוב רחל את התרפים. וזהו יונתי בחגוי הסלע. שהם אלו הבקיעות, שהנה היא מסתתרת בהם בסתר המדרגה, הראיני את מראייך. ולבאר הדבר יפה צריך להבין מאמ' א' שהובא בילקוט ז"ל, יונתי בחגוי הסלע, אלו ישראל שחוגגין לפני הב"ה שנק' סלע, שנ' סלעי ומצודתי. הראני את מראייך. השמיעני את קולך בתורה ובמצוות, ד"א הראני את מראייך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, השמיעני את קולך בהלל, כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא, למה לכם לשבח שאתם צדיקי', שנ' ועמך כלם צדיקים. ואין הב"ה מבקש להתקלס אלא מהם, שנ' רננו צדיקי' בה' עכ"ל. לפי פירושו 'יונתי' הם ישראל למטה, ואמר שחוגגים לפני הב"ה, דקדק או' 'חגוי' לשון חג, והנה בפסוק דומה דודי לצבי, הבאנו מאמ' הזוה' של פ' בחוקותי שאו' כיון דחמי לון שארי ובכי. ואפשר שזהו רמז במלת 'חגוי', פי' ב'חג' שהם החגים הנז', אז 'וי', הב"ה צווח וי שארי ובכי, ואמר שהנה הם חוגגים לפני הב"ה, אפשר שהמאמ' הזה מסכים עם מ"ש במד', ר' אליא פתר קרייא בעולי רגלים, והנה עליית הרגל הוא שמעלים את המלכות למעלה אצל הבינה, ואז אתקשטת במאני דכורא ונק' אלקי'. וזהו אלו ישראל שחוגגין לפני הב"ה, שעולי' בשמחתם ובחגיגתם למעלה לפני הב"ה שהוא בינה לפני הז"א שנק' סלע, פי' זה המקום אשר לפני הב"ה נק' סלע, שהיא המלכות בחזרתה פנים בפנים, והנה עי"ז נתקן מש"ה זנח ה' מזבחו נאר מקדשו וכו'. וזהו ע"ד מ"ש האר"י כי קודם העגל אני אמרתי אלקי' אתם, ואח"כ אכן כאדם תמותון, והוא עבר לפנינו בפסוק הקודם, והתיקון לזה הוא בהראות כל זכר לפני ה', ולפי' נזכר מיד אחר מעשה העגל, אלקי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, ושם נזכרו כל החגים להורות שלתיקון עון העגל צריך לשמור ג' רגלים אלו עכ"ל. הנה שע"י הרגלים נתקן מעשה העגל והמלכות עולה למעלה בבינה ומתייחדת עם הזעי' ונקראת אלקים, א"כ אעפ"י שזנח ה' מזבחו ונתרחקה מנה"י דזעיר, א"נ מנקודה פנימית שבבינה ונתמעט הייחוד כמ"ש. וסוף דבר קול נתנו בבית ה' כיום מועד, שהוא מעשה העגל, מ"מ יתוקן הכל ותעלה המלכות אל הבינה בעלותך לראות את פני ה', ותתלבש בו"ק הזכר שהם אל"ה ותקרא בשם אלקי'. ונחזור לדברי המאמ', יונתי בחגוי הסלע אלו ישראל, כמ"ש שנשמותיהן מצד הבינה, וחוגגין לפני הב"ה שנק' סלע, מלבד מ"ש נוכל לומ' שאומרו שנקרא סלע, פי' אינו סלע ממש כי סלע הוא בשכינה רק נק' סלע, כי בהיותה מתייחדת עמו שניהם יקראו בשם א', וכמ"ש את פני האדון ה'. וכמו שמביא ג"כ ראיה מפסוק ה' סלעי ומצודתי. הראני את מראייך אלו מעשי' טובי'. הנה בענין נעשה ונשמע, שהקדימו עשייה לשמיעה, ביאר האר"י זלה"ה כי עשייה היא בבינה ושמיעה במלכות, ועתה אמר הראני את מראיך אלו מעשי' טובי', כי ע"י שימשיכו הארת הבינה עי"ז יתייחד שם אלקי' כמ"ש, וזהו ג"כ שאמרו במד' הראני את מראייך אלו עולי רגלים, כי הכל א'. ודרך רמז נוכל לומ' בפי' הראני את מראייך, יהיה כנגד מ"ש על נאר מקדשו, שהוא על ביטול תורה שבע"פ, והנה עיקר התורה שבע"פ הנה אז"ל סתם מתני' ר"מ. וא"כ כנגד זה אמ' הראני את מראייך, שהוא מאי"ר הנז', ולהמתיק הדבר יפה צריך להביא מ"ש בשם האר"י זלה"ה וז"ל, דע כי נשמת ר"מ היה מעורף ששם פרצוף לאה, ושם יש שני שמות אד' ברבוע שגי' רנ"ב, ובהסרת א' שהוא מקום הדבוק בסוף צואר ז"א, יהיה רנ"א כמנין מאי"ר, וע"ש בס' הגלגולי' פ' מ"א. והנה כנגד מ"ש נא"ר מקדשו, שהוא בגי' רנ"א, ופי' שנתבטלה אותה הארה שלא האירה אלינו, גם מקדשו יפורש בלאה אשר היא מד"ת ימי כידוע. וכן עולה מקד"ש, ובא בתוספת וא"ו, להורות דבקותה בז"א, אמ' הראני את מראייך שהוא ר"מ הנז', והנה הוא בלאה כמ"ש, ונרמז גם זה במד' באומרו אלו מעשי' טובי', כי עשייה היא בבינה כאמו'. השמעני את קולך בתורה ומצוות, זה פשוט כי התורה היא בת"ת ומצוות במלכות. וכן ג"כ שמיעה היא במלכות והכל בת"ת. ד"א הראני את מראייך בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, כבר אמרנו מ"ש האר"י כי הלולב הוא ביסוד יוסף, והנה הוא עולה למעלה עד הדעת, בסוד משכיל לאיתן האזרחי, והאתרוג הנה הוא במלכות עטרת היסוד, והנה כשמתפשטים החסדים אז נקרא יוסף יפה תואר ויפה מראה, וזהו הראני את מראייך, בלקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, שהוא להמשיך החסדי' מז"א לנוק', וכמבוא' בכוונת הלולב, השמיעני את קולך בהלל. הנה במד' או' זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא והלילא מתברא אגרייא. הנה ההלל אנו אומרי' אותו אחר התפלה, כדי להמשיך מוחין דגדלות אל הזעי' מצד הבינה, וזהו השמיעני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, וידוע כי נועם הוא בבינה, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, פי' לא בלבד נמשך השפע מצד הבינה, רק הת"ת עצמו הנה הוא עולה ונכלל בבינה, וזהו קולן שהוא ת"ת, עולה למרום שהיא בינה, ומביא ראיה לזה, מתלא אמ' פסחא בביתא, הנה הפסח סודו במלכות פ"ה ס"ח, וזהו הנה הוא בביתא, אבל ההלל מתברא אגרייא, הנה הוא משבר הגגות, שנחלק האויר לשלישים כידוע מסוד הגדלות, ונכללו בו נה"י דבינה ונעשה בן י"ס שלימות, וזהו השמיעני את קולך, השמיעני לשון קבוץ, שנכללו בינה בז"א באורות מעורבים יחד, ופי' ואמר כי קולך ערב בהודו לה' כי טוב, שנתערב כמ"ש אף בהודו לה' כי טוב, שהם ד"פ כל"ח, שהם כנגד ד' מוחי זעיר, וגם כנגד ד' תיקוני דיקנא להשלים לו מנין י"ג, ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא, אשר שם הנה הם תיקוני נוק' דז"א המתחילים מאודך ולמטה, וזהו ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא. ואפשר לומ' כי במלת 'הושיעה' נרמז שם הוי"ה וש"ע נהורין כמ"ש המקובלי' ז"ל, וידוע כי היופי נמשך מצד תרין תפוחין, ששם הוא תיקון ש"ע נהורין וכידוע. וזהו ומראך נאוה באנא ה' הושיעה נא, וכן ג"כ באנא ה' הצליחה נא, כי ההצלחה באה מצד המזל, כמ"ש לאו בזכותא תלייא מלתא אלא במזלא תלייא. ומשם ג"כ הנוי והיופי, וזהו ומראך נאוה באנא ה' וכו'. וסיים המאמר ואמר למה לכם לשבח שאתם צדיקי', שנ' ועמך כלם צדיקי'. ואין הב"ה מבקש להתקלס אלא מהם, שנ' רננו צדיקי' בה' עכ"ל. הנה בזוה' פ' לך לך אמרו על פ' זה, וכי כלהו ישראל צדיקי' נינהו, והא כמה חייבין אית בהו, ורשעין דעברי על פתגמי אורייתא, אלא הכי תאנא ברזא דמתניתין, זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה, דמקרבן בנייהו לתמניא יומין לקרבנא, וכד אתגזרין עאלין בהאי חולקא טבא דקב"ה, דכתי' וצדיק יסוד עולם, כיון דעאל בהאי חולקא דצדיק, איקרון אינון צדיקי' וכו' עכ"ל. הנה שע"י המילה אשר היא ביסוד נק' ישראל צדיקי', והנה כבר אמרנו בתחלת המדרש שחוגגין וכו'. ועולים אל הבינה. וזהו כי להיותם צדיקים, לכן עי"ז יראה כל זכורך וכו'. וממשיכים שפע ורנה אל הקב"ה שהוא ז"א. וז"ש רננו צדיקי' בה'. ע"ד מ"ש בזוהר פ' תרומה ז"ל, ולבתר ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו רזא רננו צדיקי' בה' וכו'. והוא רמז ליסוד או"א, שמשפיעי' הרנה לז"א כמ"ש.