רפואה למכה/שיר השירים ב/ב
כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות.
קראתי למאהבי המה רמוני כהני וזקני בעיר גועו כי בקשו אכל למו וישיבו את נפשם.
דברי המתרגם ורש"י ז"ל ג"כ עפ"י המדרש, כלם באי' לפרש הכתוב של קראתי למאהבי, על האומות שהיו מראי' עצמם אהובים לישראל, אלא שהמתרגם מפרש אותו על הרומיים שהיו בברית, ונראים כאוהבים לישראל. ורש"י ז"ל פי' על בני ישמעאל. ולפי דרכם נוכל לפרש על כל דור ודור. ונדקדק מלת 'מאהבי', דלא קאמ' אוהבי כמו שדקדקו ג"כ רז"ל. ונפרש הכתוב הזה ע"ד משאז"ל (אבות ב, ג), הוו זהירין ברשות וכו'. והוא כי יש הרבה מהאומות מאחשדרפני המלך והפחות, מנשאי' היהודים על שקר ומבטיחין להם להטיב להם, ולדבר עליהם טוב אל המלך, ובזה מוציאים מהם ממון הרבה בשוחד בחיק, ומ"מ חימה עזה יש עליהם, ועוד אכלם בפיהם אין עושה טוב, אדרבה ביותר נותנים עיניהם בממון, וזהו קראתי למאהבי, אותם שהם מאהבים אותי לפני המלכות, קראתי אליהם למען יהיו בעוזרי והמה רמוני. והטעם שהמה רמוני, הוא מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו. כמו שפי' מהר"ש אוזידא כי עוונותי הטו אלה, כי אני גרמתי לעצמי, כי כהני וזקני, העניים שבתוך העיר גוועו מן הרעב ופורש אין להם, הגם כי בקשו אוכל למו כדי שישיבו את נפשם, ופורש אין להם, על כן באה אלינו הצרה הזאת עכ"ל. והטעם כשאז"ל על הלא פרס לרעב לחמך. אם זכיתם הלא פרס לרעב לחמך, אלו עניי ישראל. ואם לאו ועניים מרודים תביא בית. ומראש השנה נגזר על האדם מה שהוא מתחסד, ואם זכה מוציא לצדקה, ואם לאו המלכות באה ונוטלם בזרוע, וכנר' ממעשה דרשב"י פ' בהר סיני (ויקרא רבה פ' ל"ד), דחמא בחלמיה דבני אחתיה מתבעין ו' מאה דינרין מן מלכותא וכו', סוף שע"י שית דינרין נתבטלה הגזירה. והנה אם לא היו נותני' הצדקה כמ"ש רשב"י, בודאי היו פורעי' אל המלכות כל הת"ר דינרין, והיה השוחד שלהם לבטלה, וזהו קראתי למאהבי כמ"ש, המה רמוני. והוא מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו. כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם כמ"ש. א"נ קראתי למאהבי המה רמוני כמ"ש. וא"ת יש אנשים בישראל שיעמדו בפרץ, אמר גם זה אינו, כי כהני וזקני בעיר גוועו, באופן כי הנני קרח מכאן ומכאן ואין מי שיעמוד בעדי ויהיה בעוזרי, והנה מ"מ לית אנא מובדא סברי מן בריי, רק בה' בטחתי, כמ"ש כשושנה בין החוחי' כן רעיתי בין הבנות. כמ"ש במד', ר' הונא פתר קריא במלכיות, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים, רוח צפון יוצא ומטה אותה כלפי צפון והחוח עוקצה, אעפ"י כן לבה מכוון למעלה, כך ישראל אעפ"י שהן נגבין ארנוניות בירסגיות, לבם מכוון כלפי אביהם שבשמים, שנ' עיני תמיד אל ה' וכו' עכ"ל. ואפשר לומר שבא ללמד דעת את העם, כי על כל צרה שלא תבא על הציבור, אמת הוא שאין סומכין על הנס, וצריך לדבר לפני יועצי המלך וכיוצא, אל ישימו בהם בטחונם, ואפי' בדברם ובהתרעם לפניהם, יעשו כמו שעשה נחמיה בהיותו לפני ארתחשסתא, כמו שפי' הרמ"ע מפאנו זצוק"ל (מ' אם כל חי ח"א סי' ז) שאומר הכתוב ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ומתפלל אל אלקי השמים (נחמיה ב, ד). ואומר למלך אם על המלך טוב וכו' (שם ה). והקשה הוא ז"ל, היאך אפשר בהיותו לפני המלך והמלך שואל לו מה זה אתה מבקש, והוא מוכרח להשיב כאשר השיב, היאך אפש' שיהיה לו שהות להתפלל אפי' תפלה קצרה. ותירץ שהוא השיב תכף ומיד אל המלך כמש"ה, אבל כוונתו באותם הדברים היה לבקש מאת ה', אם על המלך. פי' ממ"ה הב"ה טוב. ואם ייטב עבדך וכו'. והוא היה עושה עצמו כמדבר עם המלך עכ"ל. ואין בזה גניבות דעת, והוא ע"ד מ"ש בזוה' פ' וישלח בפסוק והוא עבר לפניהם. שאמרו כי מ"ש דוד הע"ה, ואמרתם כה לחי. לקב"ה קאמר ולא לנבל. וזהו כשושנה בין החוחים, שלבה מכוון למעלה, כך ישראל אעפ"י שהן נגבין ארנוניות בירסגיות, שהם דורונות שהם נותנים אל יועצי המלך ושופטיו, שכן הוא מלת ארנונא, הוא מנת המלך וכיוצא. ובירסגיות פי' בעל מתנות כהונה שהם מסים וכיוצא. וא"כ הוא, צריכים לבוא אל המלך להתחנן לו, מ"מ לבם מכוון למעלה, ואפי' בהיותם לפני המלך ומדברים עמו או עם יועציו, הנה הם מתפללי' אל ה' ולבם מכוון למעלה. ודקדק באומרו רוח צפון מטה אותה כלפי צפון, כי כן דרך האומות הנראין כאוהבין, זה יניחנו וזה יקחנו, כל א' דוחה אותו בלך ושוב אצל חבירו ותולה קללתו בחברו, החוח עוקצה. והנה היא הולכת לתומה בעל כרחה שלא בטובתה, מראה עצמה כאילו היא מאמינה אליהם, אבל לפי האמת לבה מכוון למעלה. וזהו שמביא ראיה, עיני תמיד אל ה'. פי' אפי' בהיותי לפני מלכי א"ה, גם כי אלך בגי צלמות וכו'. עיני תמיד אל ה' כי אתה עמדי, כי הוא יוציא מרשת רגלי, הוא ולא אחר. ולפי הדרך שפירשנו קצת פסוקי' על בטול תורה, יאמר קראתי למאהבי המה רמוני. הנה 'מאהבי' יאמר על המלמדים, מלמדי תנוקות של בית רבן, סופרים ומשנים, כמ"ש בפ' אשר הוכתי בית מאהבי. במס' מכות (כב:) ז"ל, ורבנן ההיא בתנוקות של בית רבן כתיב עכ"ל. והנה אז"ל ולא אותי קראת יעקב. היה אדם אומר לחבירו, הקרני פרק א' והשנני הלכה א', והוא אומר אין בכחי וכו'. וזהו קראתי למאהבי, לסופרים ומשנים, שהם מאהבים אותי לפני אבינו שבשמים, קראתי להם למען ילמדו אותי, המה רמוני באומרם שאין בהם כח כמ"ש. א"נ המה רמוני, שלא השגיחו עלי בשעה שהייתי קורא לפניהם, ושבשתא כיון דעל על. ועל כן תפוג תורה, כי אין גדיים אין תישים וכו'. מה תאמר עדיין יש תלמידי חכמי' אשר הם ירביצו תורה בישראל. א"נ מהם תצא תורה להורות את בני ישראל על אסור אסור ועל מותר מותר, גם זה אינו, כי כהני וזקני בעיר גוועו. וא"כ הוא אין דורש ואין מבקש, וזה גורם כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם, ע"ד משארז"ל עתידה אשה שתטול ככר של תרומה, ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה אם טהורה היא, ואין מבין וכו'. וזהו כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם, שאין מי שיאמר להם אסור או מותר בעו"ה. וכנגד זה אמ' כשושנה בין החוחי'. וע"ז אמרו במד', ר' מונה הוה מוליף לתלמידוי ברכת אבלים וברכת חתנים, כי היכי דיהוון גוברין בכל מלה. וזה כי למעלה אמ' ז"ל, ר' חנן דצפורי פתר קרייא בגמילות חסדים, בנוהג שבעולם עשרה אנשים נכנסים לבית האבל ואין א' מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת אבלים, ובא א' מהם ופתח פיו וברך ברכת אבלים, למה הוא דומה לשושנה בין החוחים. ועו' בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסי' לבית המשתה ואין א' מהם יכול לפתוח פיו לברך ברכת חתנים, למה"ד לשושנה בין החוחים. בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסים לבית הכנסת ואין א' מהם יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, וא' מהם פורס על שמע ועובר לפני התיבה, למה"ד כשושנה בין החוחים עכ"ל. א"כ אעפ"י שקראתי למאהבי וכו'. הנה ימצא מי שישגיח על הדבר כמו שהיה עושה ר' מונה, מ"מ לעולם ימצאו גומלי חסדים וידעו לברך ברכת אבלים וברכת חתנים ולפרוס על שמע וכיוצא, והוא הדין לשאר דברים הצריכים לישראל, והטעם שנקט אלו הג' דברים, אפשר לומ' דרך דרש, הגם שלא נקט כסדר הפסוק, כי כנגד מש"ה קראתי למאהבי המה רמוני, ולא נמצא מי שיאהב אותי, ואין מי שיברך ברכת חתנים להכניס אהבה בין איש לאשתו, מ"מ ימצא מי שיברך ברכת חתנים שהוא דומה ממש כשושנה בין החוחים וכו'. ואפשר ג"כ לומר קראתי למאהבי, שיפרסו על שמע ויאמרו אהבה רבה וכיוצא, ובזה הנה הם יהיו מאהיבים אותי לפני הב"ה, והייתי סבור שידעו, המה רמוני שאין א' מהם יודע לפרוס, ואומ' הכתוב כשושנה בין החוחים, ימצא א' מהם שיפרוס וירד לפני התיבה, ועד"ז יפורש כנגד כי בקשו אוכל למו, ורוצים ללכת לבית המשתה ואין א' מהם יודע זולתי א' מעיר, כשושנה בין החוחים. ולפי הדרך הראשון יפורש סוף הכתוב, כי בקשו אוכל למו מאת ה' להתפלל לפניו, ואין אתם יודע זולתי כשושנה בין החוחים וכו'. ועי"כ ימצאו מי שישיבו את נפשם בהיותם פורסים על שמע, וכנגד מה שאמר הכתוב כהני וזקני בעיר גוועו, ואין מי שיודע לברך ברכת אבלים, אם ימצא א' כמ"ש, הנה הוא דומה לשושנה בין החוחים, ולתקן כל זה כבר אמרנו ר' מונה הוה מוליף לתלמידוי וכו'. ובמדרש ילקוט מוסיף ג"כ הה"ד נכון לבי אלקי'. פי' אעפ"י שמתנהג עמי במדה"ד עד שנגמר הדין ואינו מציל אותי, מ"מ נכון לבי וכו'.
עו' במדרש דרשו פ' זה, ר"א פתר קריא בגאולת מצרים וכו'. והנה אם נפרש פ' קראתי למאהבי. על גלות מצרים, נוכל לומ' קראתי למאהבי, שהיו בתחלה מראים עצמם אוהבי' ואח"כ המה רמוני. ונוכל לפרש ג"כ המה רמוני, עשו אותנו רמאים, כמשז"ל וירעו אותנו המצרים. וכן ג"כ רמוני. השליכו אותי למטה, כי כן היתה כוונת המצרים להשפילם עד לעפר ולשקעם בחומר בתוך הקליפות, וזה היה מפני כי כהני וזקני בעיר גוועו, כמ"ש וימת יוסף וכל אחיו וכו'. ואח"כ ויקם מלך חדש. וכל זמן שא' מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד. וכבר אמרנו בשם מהר"א אזולאי, כי הטעם כי בזכותם היו מכניעים הקליפה והיו נזונים על ידם, וכאשר מתו הזקני' ופסקה תורה מביניהם אז גברה הקליפה, גם היו מבקשים למודם, להיות נזונים ע"י ישראל, ולא היו מוצאים. ולפיכך אמרו הבה נתחכמה לו. וכאשר יענו אותו, היה מתמעט הזכות לישראל והשפע ג"כ, ולפיכך וישימו עליו שרי מסים. ובכל יום היה השעבוד מתחזק עד שלא היו יכולים לסבול, וכן הוא ג"כ בגלותנו זה, והוא משל הפרה שהבאנו למעלה בפסוק.
וכן מה שפי' על פ' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובערום ובחוסר כל. שהאויב יהיה רעב וצמא ובערום ובחוסר כל, ובזה ונתן עול ברזל על צוארך עד האבידו אותך. וכדומה לזה אמרו במד' על כשושנה בין החוחים. מה השושנה הזו שבין החוחים, רוח דרומית באה והיא לוקה כקוץ, רוח צפונית באה והקוץ מכה אותה, וכן מד' רוחותיה, כך היו ישראל משועבדים בין האומות, אלו אומרים להם תנו לנו פיסים, ואלו אומרים תנו לנו זימין, ואלו מבקשים ארנוניות, ואלו מבקשים גולגליות, הוי כשושנה בין החוחים עכ"ל. וזהו ג"כ המה רמוני. מלבד מה שהשליכו אותי למטה, עד הנה הם מוליכים אותי מזה לזה, והטעם מפני שאין בי זכות, כמ"ש כהני וזקני בעיר גוועו. והאויבים הנז' כי בקשו אוכל למו, וישיבו את נפשם לבקש למודם כמ"ש ואין מוצאי', ולכך כיון שעשו אותנו רמאים כמ"ש, היתה הגאולה קשה. וז"ש ר' אליעזר מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים, קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הב"ה, הה"ד או הנסה אלקי' לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עכ"ל. הורה לפי דרכנו כי היו הקוצים והקליפות כ"כ קשות ונתעצמו כ"כ, והורידו ישראל למטה עד כי כב יכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ח"ו, וזהו מקרב גוי. כי בקרבו היו יושבים. ור' יהושע הוסיף ואמר כי לא בלבד היו הקליפות קשות, אבל ג"כ לא היה כח בישראל לשברם, אדרב' היו חוטאי' ובזה היו מחזיקים אותם בעו"ה, וזהו גוי מקרב גוי, אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם עכ"ל. והנה קשה שבמקום אחר מצינו, הללו עובדי ע"ז וכו'. ולמה הזכיר אלה העוונות יותר מאחרים, ועוד כי לבישת כלאים לא נאסרה להם רק אחר מתן תורה, אבל הכוונה נ"ל כמ"ש כי מלבד היותם מובלעים בתוכם, עוד היו מוסיפים על חטאתם פשע ונותנים להם כח להרבות להרע להם. וזהו אלו ערלים ואלו ערלים, והיו אטומים ומכוסים בתוך הקליפה, אלו מגדלי בלורית וכו'. וזה כי כבר ידוע כי השערות הם שורש הדינים, ובפרט שערות הראש, ולכן המצריים היו מגדלי בלורית כדי להרבות מדת הדין בעולם, כי כל יניקתם היה משם אלקי' כידוע, פירו' משני אותיות אחרונות שלו, וגם ישראל היו מגדלי' בלורית, ובחטאתם היו מגבירים כח מדה"ד, וכן אלו לובשי כלאים, ומערבים טוב ברע ורע בטוב, עד כי בבתי כלאים הוחבאו. ואם כן לא היתה מדה"ד נותנת שיגאלו ישראל לעולם. ובמקום אחר הוא או' שיעלו ישראל לעולם, והכל א'. והנה אומר אח"כ אמר ר' שמואל בר נחמני אילולי שאסר הב"ה עצמו בשבועה, לא היו ישראל נגאלין לעולם, שנ' לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. ואין 'לכן' אלא שבועה, המד"א לכן נשבעתי לבית עלי. וצריך לדקדק או' שאסר עצמו בשבועה, היל"ל אילולי שנשבע. גם צריך לדקדק מפני מה אסר עצמו בשבועה, ואגב זה נדקדק גם כן מאמר הכתוב שאומר, לכן אמור לבני ישראל. היל"ל לכן אמור אליהם, מפני שכבר הזכיר את בני ישראל למעלה, אבל העיקר הוא כמ"ש במד' ילקוט, אחר שהביא דברי ר' אליעזר או' ז"ל, מה השושנה הזאת ניכרת בין החוחים, כך היו ישראל ניכרים בין המצריים, שלא שינו את שמם ולא שינו את מעשיהם, ולא היו שטופים בזמה, ולא שינו את לשונם ולא היה בהם לשון הרע עכ"ל. והנה כיון שהיו ישראל ניכרים, בודאי לא נתערבו מכל וכל, ועדיין שמם הראשון עליהם. והנה פי' רש"י ז"ל על לכן אמור לבני ישראל, עפ"י אותה שבועה. פי' שנשבע לאבות. וזה הוא בני ישראל, כי להיותם בני ישראל סלקין ונחתין ולא נמצא בהם פיסול וניכרים לעצמם, אסר הב"ה עצמו ונתקשר עמהם בשבועה שנשבע אל האבות, וע"י הקשר והאיסר הזה שנתקשר עמהם, הוא הדבר עצמו שהראה למשה בלבת אש מתוך הסנה, ע"ש עמו אנכי בצרה. והוא אסור בזיקים. ועי"ז העלם וגאלם ממצרים. והוא דמיון החבל שאמרנו בפסוק הקודם, ואופן הקשר והאיסר הזה שאסר עצמו עם ישראל, הוא ע"י שם אל המשותף בשמינו, אשר הוא מלשון אלה ושבועה, והנה הוא השלשלת הגדול הקשור במפתח שלא יאבד, באופן שאעפ"י שקראתי למאהבי המה רמוני, והשליכו אותי הבורה, וגם מזה לזה ומזה לזה ונטמעתי ביניהם ברמאות, מ"מ לא נשתנה שמי, והנה אנכי כשושנה בין החוחים, כמ"ש ז"ל אסא דקאי ביני חילפי, אסא שמיה ואסא קרו ליה. ולכן זכו לגאולה, וזהו ג"כ שאו' אח"כ, אמר ר' ברכיה גאלת בזרוע עמך. בטרכוניא. ופי' בעל מתנות כהונה בחוזק יד. והחוזק שנז' הוא כמו שאו' הכתוב, בני יעקב ויוסף סלה. כי להיותם בני יעקב ויוסף, שגדר עצמו מן הערוה, לפיכך נגאלו כמו שפי' בפסוק. והנה עד עתה לא פירש רק סדר ואופן היאך נבחרו ישראל לחלקו ית' וטעם לזה כמ"ש, ולא פי' היאך היתה הגאולה, לכן אמר ר' אבין בשמו גאלם. ששמו של הב"ה, ע"ב שמות הוא עכ"ל. הכונה שנגלה הב"ה בהארה כ"כ גדולה ובחס"ד גדול אשר הוא בגי' ע"ב, וע"י החסד הזה בכל אלקי מצרים עשה שפטים, ונאבדו רשעים מפני אלקי' ויצאו ישראל לחירות, וכן ג"כ בגלות הזה, אעפ"י שהמה רמוני ככל מה שפירשנו, מ"מ להיותה כשושנה בין החוחים, ע"י מה שאני שונה בד"ת, אשר ע"ז נק' שושנה, ששונה כמשז"ל. הנה ע"י אשה של תורה, יאכל גוים צריו. וז"ש ר' איבו במדר' ז"ל, ר' איבו פתר קריא בגאולת מחר, מה השושנה הזו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, מהו עושה, מביא אור ושורף חוצה לה, שנ' והיו עמים משרפות סיד. כמשז"ל על עסקי סיד. שהיא התורה שנכתבה בסיד, שנ' ושדת אותם בסיד. וכן נוכל לפרש והיו עמים משרפות ע"י התורה שנכתבה בסיד, ואז מה כתיב תמן, ה' בדד ינחנו עכ"ל. ויהיה פי' הכתוב כשושנה בין החוחי'. אשר לבה מכוון למעלה, כמ"ש כן רעיתי בין הבנות. אשר לעולם לבה היה מכוון למעלה, וכן בשעת הגאולה ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כמו שפי' הרמ"ע זצוק"ל במאמ' הנפש ח"א פ"א, ואין עמו. פי' עם המושגח, דאילו ס"ד עם המשגיח, פשיטא דלאו כל אפיא שוין עכ"ל. וזה יהיה בשעת הגאולה בבי"א.
א"נ אז"ל בילקוט בשם מדר' שוחר טוב, מה המכות האלו בין ידיך אשר הוכתי בית מאהבי (זכריה יג, ו). המכות האלו גרמו לי לאהב לאבי שבשמים, מה לך יוצא ליסקל, על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא לישרף, על שאכלתי את המצה וכו' עכ"ל. ועד"ז יאמר קראתי בתורה ולמדתי למאהבי, כדי ליאהב אותי לפני אבי שבשמים, ועד"ז אומות העולם הנז' למעלה, שמעו נא כל העמים וכו'. המה רמוני, השליכו אותי וסקלו אותי על ששמרתי ד"ת, ובזה כהני וזקני בעיר גוועו, על שהקהילו קהילות ברבים לעסוק בתורה גוועו. והטעם שמסרו נפשם על יחוד ה', הוא מפני כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם, כמ"ש ר"ע לפפוס בן יהודה, במקום חיותנו אנו מתיראין וכו'. וזהו כי בקשו אוכל למו, שהוא עיקר המזון של הת"ח, אשר עליהם נאמ' כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'. שהם ד"ת יחיה האדם. וזהו כי בקשו אוכל למו בפרט, וישיבו את נפשם. כי שאר המאכלים אין בהם להשיב נפש, רק ע"י האוכל המיוחד להם שהם ד"ת, מוצא פי ה'. והנה אעפ"י שבשביל תורה ומצוות כמ"ש, כהני וזקני בעיר גוועו כמ"ש. מ"מ לית אנא מובד סברי מן בריי, רק הנה אנכי כשושנה בין החוחים וכו'. וכמשז"ל במדרש, א"ר אבון מה שושנה זו כל זמן שרב יוצא עליה היא כמושה, יצא טל עליה היא מפרחת, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים, כב יכול נראים כמושים בעה"ז, עבר צלו של עשו, ישראל הם מרטיבין והולכי', הה"ד אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה עכ"ל. וע"י הטל יחיו ל"ל. ודומה לזה פי' מהר"ש אוזידא פ' כי בקשו אוכל למו וכו'. פי' הסעודה המזומנת לצדיקים ל"ל. ולהתיך תיבות המד', נפרש פי' אחר בפ' קראתי למאהבי. ואפשר כי הכוונה הוא על ענין נפילת אפים שאחר התפלה, ויהיה פי' קראתי למאהבי, כמו שפירש מהר"א גלאנטי, שהוא על איזה בחי' הנק' גפנים ורמונים, אשר הם למעלה בהיכל אהבה, והם מכניסים אהבה בין ישראל לאביהם שבשמי'. ופי' שהשכינה קראה לאלו הבחי' להכניס אהבה ולגרום היחוד, המה רמוני מבלתי יכולת וכו' עכ"ל בקירוב. ולפי דרכו נאמר קראתי למאהבי. בהתפללי קראתי לכל אלו הבחינות, הן בקראי ק"ש וגם בתפלת העמידה, נאמר למען שמו באהבה. שפירשוהו על היכל אהבה שבאצילות, הנה קראתי ק"ש ותפלה למאהבי, כדי להכניס אהבה כמ"ש, המה רמוני, השליכו אותי בתוך הקליפות. וזה כי סוד נפילת אפים הוא כי אם האדם יכוין יפה בתפלתו, אח"כ בנפילת אפים הנה הוא מעלה מ"נ, וזה ע"י שמשליך עצמו ונופל מן האצילות אל סוף העשיה, ומוסר עצמו למיתה ועי"ז מעלה ניצוצות ונשמות שנפלו בתוך הקליפות עולים עמו, וכ"ש בס' הכוונות ע"ש. וזהו קראתי למאהבי כמ"ש, המה רמוני אל תוך הקליפות, כהני וזקני בעיר גוועו. שנפלו אל מקום המיתה, והוא כאלו מתו ממש, וזהו דווק' בעיר שהוא מקום שליטת שרו של עשו, אשר על מקומו נאמר והאביד שריד מעיר. וזהו כהני וזקני בעיר. בתוך העיר הנז' גוועו. אבל חוצה לה לא גוועו, והטעם שבעיר גוועו הוא מפני כי בקשו אוכל למו, שהוא יחוד ליחדא קב"ה ושכינתיה, כדי להביא אוכל ושפע למו, כי בזה ירד שפע גדול אל האדם ואויביו נופלים תחתיו, וגם בזה וישיבו את נפשם. חלקי ניצוצות נפשותיהם שנפלו בקליפות, משיבים אותם אל הקדושה, וזהו וישיבו את נפשם. וזהו שאו' ג"כ במדרש, כך ישראל כל זמן שצלו של עשו קיים, וישראל חבויים בצלו כמ"ש למעלה. נראים כמושים בעה"ז. והוא ע"ד כהני וזקני בעיר גוועו. כמ"ש עבר צלו של עשו, שעלו אל הקדושה, אז הנה הם מרטיבים והולכים, הה"ד אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה. פי' הנביא בעצמו או', וכן כל צדיק וצדיק או', אהיה כטל לישראל. כמו הטל הזה לישראל, להחיותם ולהעלותם ממקום המיתה, שכבר מתו ונפלו אל תוך הקליפות, וזה ע"י נפילת אפים אשר הנה הוא יורד כשושנה בין החוחים, ומעלה אצלו ניצוצי הנשמות כמ"ש, ומחיה אותם. וזהו יפרח כשושנה. שאותם ישראל שנפלו בקליפות ועלו על ידו בקדושה בימיו, הצדיק עצמו הנקרא שושנה, שהיא כשושנה בין החוחים כמ"ש.
עוד ארז"ל במד', ר' עזריה בשם ר' יהודה א"ר סימון, משל למלך שהיה לו פרדס וירד ונטע שורה של תאנים, שורה של גפנים, שורה של רמונים, שורה של תפוחים, ומסרו לאריס והלך לו, לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה, ומצא מלא חוחים ודרדרים, הביא קצצים לקצצו, וראה בו שושנה של ורד ונטלה והריח בה, ושבת נפשו עליה, אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, כך העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לראות מה עשה ומצאו מים במים, דור אנוש נמחה במים, דור המבול נמחה מן המים, דור הפלגה במים, הביא קצצים לקוצצו, שנ' ה' למבול ישב. וראה שושנה של ורד, אלו ישראל, ונטלה והריח בה, בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו, בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, אמ' הב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס, בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם עכ"ל. וקודם שנפרש המאמ' נפרש כתוב קראתי למאהבי, ודרך דרש נוכל לומר כי הם דברי הב"ה שאו' קראתי למאהבי, שהם אדה"ר ונח וכו'. וכל ראשי הדורות אשר היו עד מרע"ה, אשר עליהם בקש הב"ה לתת תורה ע"י כמ"ש במד', והובאו דבריו בפיוט של שבועות המתחיל ה' קנני וכו'. קרא לאדם וכו'. והנה כל אלו יקראו בשם מאהבי, שעליהם מוטל לאהב את המקום בפני הבריות, ועתה או' הכתוב אל מאהבי הנז', קראתי אליהם שיאהבו אותי ויפרסמו אלקותי, המה רמוני כי כל א' חטא, אדה"ר לא שמר מצוה א'. נח ויתגל בתוך אהלו. אברהם במה אדע, וכן עזה"ד עד מרע"ה. וכמשז"ל. וגם כהני וזקני. שהם ראשי הדורות הנז'. היו מתקנים במק' ונתקלקלו הדברים, אח"כ בעיר גוועו, וזכותם לא הועיל לכלום להציל את דורם, כמ"ש בזוה' חדש פ' בראשית, ובזוה' פ' ויגש (דף ר"ו ע"א) על פ' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ר"ל שאל ר' אבא וכו' עד כלו' כבר נסתלקו מן העולם ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים עכ"ל. וגם מפני כי בקשו אוכל למו וישיבו את נפשם, כמ"ש בזוהר פ' ויקרא ובהרבה מקומות, כשאמר הב"ה לנח קץ כל בשר בא לפני, לא בקש רחמים רק אמר ולי מה את עביד, א"ל והקימותי את בריתי אתך וגו'. ולא בעא רחמי ונחיתו מיא ואובידו עלמא וכו' עכ"ל. וזהו כי בקשו אוכל למו, בקשו השפע לעצמם ולא יותר, ולא בקשו רחמים על דורם, ולכן נאבד הדור ההוא, ואח"כ מתו גם הם ולא הגין זכותם על אחרים, ובזה היה העולם הולך ומתמוטט עד שעת מתן תורה, ואז נמצאו ישראל כשושנה בין החוחים וע"י נתבסם העולם. ובזה נבא אל כוונת המד', כאשר נדקדק למה הזכיר אלו הד' מינים, פי' תאנים גפנים רמונים תפוחים, יותר משאר מיני אלנות ועשבים, ושאר דיוקים יובנו ג"כ בפירושו. וזה כי עשה ה' את האדם ישר, למען יעסוק בתורה ובמצוות, ולהגביר יצה"ט על יצה"ר, ולהוליד בדומה מין במינו, ודבק באשתו ולא זולת, וזהו למלך שהיה לו פרדס, זה העולם. ומסרו לאריס, זה אדה"ר. כמ"ש ויניחהו בג"ע לעבדה זו מ"ע, ולשמרה זו מל"ת. והנה מלבד מ"ש בזוה' בר"מ פ' משפטי' על פסוק התאנה חנטה פגיה. אלין מארי מצוות. אפשר ג"כ ליתן טעם לזה, מפני מה מארי מצוות הם בכלל התאנה, הוא מפני שלהיות הנחש כרוך בעקבו של אדם, והיצה"ר דר עם האדם בכפיפה, צריך לבקש תואנה ומרמה כדי להמלט ממנו, וכמש"ה ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו. וג"כ אומר הכתוב טוב לפני האלקים ימלט ממנה וכו'. וכבר אז"ל שהב"ה נסתכל בתורה וברא את העולם. ופי' המפרשי' ז"ל, שכל מה שנברא בעולם, הם כלם הכנות להגיע אל התורה, וזהו משל למלך שהיה לו פרדס כמ"ש, ונטע בו שורה של תאנים, שנתן בו כח שע"י ובתוכו ישמור האדם מ"ע, להונות את יצה"ר, וזהו שורה של תאנים. וגם נתן בו כח, שורה של גפנים, מה גפן זו אינה מקבלת הרכבה שלא במינה, אף כאן ודבק באשתו ולא באשת חבירו, ועוד נטע בו שורה של רמונים, הכוונה שיהיה לבם נכון בה', ובתוכם יהיו מלאי מצוות כרמון, לפחות במחשבה כדמיון הרמון, אעפ"י שמבחוץ היא קליפה לא תצלח לאכילה, מ"מ בתוכו הוא מלא כל טוב, וסוף דבר שורה של תפוחי', למען יתנו ריח טוב לפניו ית', כדמיון התפוח שיש בו טעם וריח, וגם יש לו סגולה טבעית למתק כח היין, וכמ"ש בזוה' פ' שמיני על סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים. והנה השי"ת נטע בפרדס הזה שהוא העולם, כל אלו הכחות בשורש, למען יגדלו ויעשו פרי כמ"ש, ומסרו לאריס זה אדה"ר כמ"ש. וכן ג"כ בכל דור ודור ושופטיו, כל א' יקרא אריס, יען עליו מוטל הנהגת העולם. והנה כל א' קלקל, בתחלה אדה"ר הנה אז"ל, עץ שאכל אדה"ר תאנה היה, ולפי דרך זה נוכל לומר כי הכוונה במקום אשר היה לו להשמר מפתוי האשה והנחש, אדרבה היה לו להונות אותו ולהתרחק ממנו, אדרבה נתאנה וקבל עצתו, וכמעט נטיו רגליו, וכן בדור אנוש תעו ונתאנו מיצה"ר, לתת כבוד ה' לאל אחר ח"ו, ונמשך הטעות ונתרבה בעו"ה, אח"כ דור המבול חטאו ברבה רעת האדם, מין בשאינו מינו, ולא היו דמיון הגפן, וכן נח ויתגל בתוך אהלו. והנה אח"כ בא אאע"ה והתחיל לתקן העולם, ויקרא שם אברהם בשם ה' אל עולם. שהקריא שמו בפי כל בריה, והתחיל להשריש בתוכם היראה הפנימית, שהיא יראת רוממותו ית', והיה כדמיון הרמון אשר הנה הוא מלא כל טוב, וכן היה ראוי שכל העולם ישתלמו ע"י, והם לא עשו כן רק חטאו בפלגה, ואנשי סדום במקום היותם מלאי מצוות כרמון, היו רעים וחטאי' לה' מאד. ואפילו הצדיקים שעמו אשר עליהם נאמר נמולו אתו, דוקא אתו וכשפרשו ממנו חזרו לסורם, ואח"כ כאשר באו ג' אבות, אשר מהם יצאו זרע קדש עם בני ישראל, הנה הם היו דמיון התפוח כמ"ש בזוהר, דאית ביה תלת גווני עינא, חוור סומק ירוק, ואפי' בהיותם יחד לא עלה בידם לתקן העולם, ואפילו ישראל הבאים מהם הדומים לתפוח וכמ"ש, ובמצרים בפרט עליהם נא' תחת התפוח עוררתיך. מ"מ גם הם חזרו לסורם, וכמ"ש למעלה גוי מקרב גוי, וזהו דור אנוש נמחה מן המים, שהיו קוצים תמורת התאנים, וכן דור המבול תמורת הגפנים, ודור הפלגה תמורת הרמונים, ונדונו גם הם במים, כמ"ש ויפץ. אל תקרי ויפץ אלא ויצף. שהציף מהם שלשים משפחות. ואח"כ שורה של תפוחים, וכנגד זה לא הזכיר המדרש כלום, יען הנה הוא רומז על זמן יציאת ישראל ממצרים, וגם הם היו דמיון הקוצין, והביא קצצין לקוצצו, והיה רוצה להחזיר העולם לתוהו ובהו אלולי שישראל נתנו ריח במקצת כדמיון השושנה, וזה כי אפי' בהיותם במצרים לא פסקה ישיבה מהם, ואעפ"י שהיו בין החוחים, וירעו אותם המצרים, עשאו אותם רעים. מ"מ מחשבתם היתה דבקה בו ית', ובזכות ד' דברים נגאלו, שלא היו בהם בעלי לשון הרע ולא נתאנו מיצה"ר, אדרבא שמרו מצות ה' להונות את המצרים, וינצלו את מצרים. והיו גדורים מן העריות, ענבי הגפן בענבי הגפן. ואפשר שלזה אמר הכתוב גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט). ולא שינו את שמם, בני ישראל נחתין, והאמין בה' כאשר א"ל אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך וכו'. ובני ישראל סלקין, והאמינו בה'. ובזכות האמנה נגאלו אבותינו ממצרים, כדמיון הרמון אשר בתוכו הנה הוא מלא כל טוב כמ"ש, ולא שינו את לשונם, ומזה זכו לומר שירה ברוח הקדש, ועי"ז נמחל להם עוונותם ונתנו ריח טוב לפניו ית', ומתקו כח הדין ע"י השירה כמ"ש, וזש"ה כשושנה. פי' שושנה כמ"ש בין החוחים אלו המצריים, כן רעיתי אלו ישראל, וקראם רעיתי מלשון מחשבה, אם מפני כי מחשבתם של ישראל קדמה לכל, וגם עיקר הטעם הוא כי מחשבתם היתה דבקה באלקותו ית', ואעפ"י שהיו בצער ובצרה, בחומר ובלבנים, את הכל קבלו מאהבתו ית', ומחשבתם היה כדי להדבק בו ית' ולזכות לתורה, כמ"ש המקובלי' ז"ל, כי עיקר כוונת ישראל במצרים היתה כדי להצטרף בכור הברזל, כדי לזכות לתורתו ית'. וזהו וראה שושנה של ורד, אלו ישראל. וקשה הכפל מהו שושנה של ורד, אך ירצה שושנה, ששונה כמס' של ור"ד, שהם רד"ו שנים שקבלו ישראל על עצמם לפרוע השטר חוב הנז' כדי לזכות לתורה, וכמשז"ל על ויעקב ובניו ירדו מצרים. ובראותו ית' השושנה של ורד הזו כמ"ש, נטלה מבין הקוצים ואח"כ הריח בה, בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכו'. ויש להקשות שהרי הקב"ה אמר עשרת דברות לישראל, וגם מהו הסדר הזה, היל"ל בשעה שאמרו וכו'. ועו' שהרי מה שהקדימו נעשה לנשמע היה קודם עשרת הדברות, והיל"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע קודם שסדרו עשרת הדברות. ואפשר לתרץ כמו שאומר במד' ילקוט בשם המכילתא ז"ל, לאמר. מלמד שהיו אומרי' על הן הן ועל לאו לאו, דברי ר"י. ר"ע א' על הן הן ועל לאו הן עכ"ל. ובמד' חזית על פ' ישקני וכו'. מלמד שהיה הדבור א"ל מקבל אתה עליך, אומר לו הן, מקבל אתה אלקותו של הב"ה, א"ל הן וכו'. ואפשר לומר שעל כל דבור ודבור היו ישראל עונים מה ששמענו מהדבור הזה שהוא כך וכך נעשה ונשמע, וזהו שסדרו עשרת הדברות ששמעו מפי הגבורה, והנה תכף ומיד שהתחילו לסדר הדבור הנז', אז נתנו ריח טוב לפניו ית', שהיו מסדרי' אותו בשמחה, וכשאמרו נעשה ונשמע, אז שבת נפשו עליו ונחה דעתו מהם.
א"נ אמרו במד' על פ' משכני אחריך. בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, א"ל הב"ה הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם וכו'. עד אמרו הרי בנינו ערבים אותנו, אמר הב"ה הם ודאי ערבים טובים וע"י אתננה לכם, הה"ד מפי עוללי' ויונקי' יסדת עוז וכו' עכ"ל. ועיקר הערבות נ"ל שהוא ע"ד להזהיר גדולים על הקטנים, שילמדו אותה לבניהם אחריהם לשמור ולעשות, וזשאז"ל הלומד את בנו תורה מעלה עליו כאילו קבלה מסיני, שנ' והודעתם לבניך. וסמיך ליה יום אשר עמדת וכו' עכ"ל. וע"מ כך שילמדוה לבניהם נתן להם התורה. והנה אז"ל בזוה' פ' ואתחנן ז"ל, כד אתא ר"ש אמר, הא ודאי פרשתא דק"ש רמיזא כנגד י' אמירן כמה דאוקימנא וכו'. ובגין כך י' פיקודין אית הכא לקבל י' פקודין דאורייתא, ומאן אינון ושננתם לבניך. ודברת בם וכו' עד ובשעריך. היא י' לקבל י' אמירן. עו' אמרו ושננתם לבניך ודברת בם וגו'. כד"א חציך שנונים. דבעי בר נש לחדתא מילי דאורייתא לבריה בחרבא דאיהו שננא בתרין סטרוי וכו'. ודברת בם. ותדבר מיבעי ליה, אלא בעי בר נש לאנהגא גרמיה בהו, ולאנהגא גרמיה דלא יסטי ימינא ושמאלא עכ"ל. הנה שפי' 'ודברת בם' על מעשה המצות, וגם פירושו שבק"ש רמוז י' הדברות, והראשון הוא ושננתם לבניך וגו'. כד"א חציך שנונים. דבעי בר נש לחדתא מילי. אשר ע"י זה זכו לקבלת התורה. וזהו הריח בהם בשעה שסדרו ישראל עשרת הדברות, שהוא בק"ש, אשר בק"ש הנז', וישב ה' מלך לעולם, שישראל מכירין אותו למלך, ובזה הם נותנים ריח טוב לפניו, שהוא ע"י ושננתם לבניך וכו'. ובזה הקדימו נעשה לנשמע כמ"ש בזוה', ודברת בם לשון הנהגה ומעשה, וע"ז שבת נפשו עליו ואמר בזכות התורה ולומדיה, שהם תנוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא, ועל ידם יתקנו אותיות התורה שנתקלקלו בסיבת החטא, וכמשז"ל בס' חסד לאברהם. וזהו בזכות התורה ולומדיה כנז' יתקיים העולם.
עוד בפירוש אמרו במדר' ילקוט, ממתן תורה זכו ישראל לק"ש, א"ל שמע ישראל, אנכי ה' אלקיך, נענו כלם ואמרו, ה' אלקינו ה' א'. ומשה אמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עכ"ל. ובזה עולה יפה כל הב' דרכים שאמרנו, וברוך ה' אמת שהנחני בדרך אמת.