רפואה למכה/שיר השירים ב/י יא

<< · רפואה למכה · שיר השירים ב י יא · >>

ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך.

כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו.

היה אדני כאויב בלע ישראל בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו וירב בבת יהודה תאניה ואניה.

במדרש שהבאנו למעלה מסיים ואו' ענה דודי ואמר לי. מה אמר לי אנכי ה' אלקיך. אפשר כי מלבד פשוטו, אפשר שרמז להם הב"ה מה שהיה צופה למרחוק שעתיד לקפוץ משם לעתיד, ולכן פתח דבריו האיר להם באו' אנכי ה' אלקיך. שאע"פ שיבואו במדה"ד הרמוזה בשם אלקים, מ"מ אנכי ה' במדה"ר, וא"כ אעפ"י שגדע בחרי אף כל קרן ישראל, וגם השיב אחור ימינו מפני אויב ושלטה מדה"ד, כמו שאו' אח"כ ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. מ"מ עדיין הנה הוא במדה"ר עמנו, ובאומרו אנכי ה' אלקיך בא למעט להם, לומ' כי אעפ"י שאין להם לישראל ממשלה וגדע בחרי אף כל קרן ישראל, מ"מ אינם תחת יד ורשות שום א' מהשרים של מעלה, רק אנכי ה' אלקיך. והנה 'קרן ישראל' יפורש על בית המקדש אשר בתוכו קרנם תרום בכבוד, ובזמן החרבן כבר אמרנו מה שפי' מהר"ם אלשיך על מה שאז"ל, מיד נשבע הב"ה בימינו. בשביל ימינו הוא מדת החסד, והחזירה לאחוריו. והשבועה היתה שנשבע שלא ליזקק לו עד עת קץ, ופי' 'נשבע הב"ה בימינו' בשביל ימינו, הוא מדת החסד, והחזירה לאחוריו שהוא לעתיד, דהיינו עד עת קץ, שמה שהיה עתה הבית ההוא מצד הימין, והיה ראוי יהיה לו החסד, מעתה החזיר החסד ההוא לאחור. ועת קץ הוא לאחור. וזהו השיב אחור ימינו מפני אויב עכ"ל. וזהו גדע בחרי אף כל קרן ישראל, שהוא בה"מ כנז', ובזה סלק את הימין, השיב אחור ימינו מפני אויב, כדי שיבא אויב ועי"ז ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב, ואעפ"י שלא נשאר לו מקום בארץ כשנחרב הבית, מ"מ כבר ענה דודי ואמר לי אנכי ה' אלקיך כמ"ש. וגם לפי פשט הכתוב, ענה דודי ואמר לי קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך. דקדק באומרו 'ואמר לי' ע"ד מה שפי' מהרא"ג על פסוק חומת בת ציון. שפי' אכתי במקומך יושיבוך ובשמך יקראוך 'בתולת ישראל', כאילו לא נבעלת, ואהבתי עמך עזה כימי קדם עכ"ל. וזהו ענה דודי ואמר לי, להיותי קשורה עמו. גם אפשר לומר ואמר לי קומי לך וכו'. כי לישראל דווק' ניתן להם תקנה ע"י התשובה משא"כ לבני נח, כמ"ש בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון. וכמ"ש מהררמ"ע זצוק"ל שאין להם תקנת השבים. אבל 'לי' דווקא אמר קומי לך, פתחי לי פתח כחודה של מחט, ואז הרי את נקראת רעייתי יפתי ולכי לך, ואני אפתח לכם ארובות השמים לגאול אתכם אכי"ר.

והנה אמרו במד' כל הכועס אם ת"ח הוא חכמתו מסתלקת. א"נ גדע בחרי אף כל קרן ישראל, הנה 'קרן ישראל' היא התורה, וכמ"ש במד' ואמר 'גדע' שחתך והפריד תורה שבכתב מתורה שבע"פ, וזהו השיב אחור ימינו מפני אויב, שהיא התורה שניתנה בימין, עתה תורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש לסיבת גודל הצרות, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, וכיון שנפרדה התורה כנז', ורבו התלמידי' שלא שמשו כל צרכם, רבתה המחלוקת בין החכמים, וזהו ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. פי' המחלוקת והמריבה הזאת, הנה בערה ביעקב כאש להבה, ואשר אכלה סביב, שלא נגעה בתורה עצמה רק נעשה אש חצוני וקליפה מפסקת בין ישראל לתורה עצמה, וכנגד זה אמר ענה דודי ואמר לי קומי לך, ואמרו במדרש, זרזי גרמך. כי ע"י הזריזות והעסק בתורה בחשק נמרץ, יסתלק האש החצוני, ולא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, ואין לך אש דוחה אש יותר מאשה של תורה, ובזה הנה את רעיתי יפתי, ויהיה בך כח ללכת בדרך ה', וזהו ולכי לך. וכדי שלא להאריך על כל דבר ודבר נביא מאז"ל על גדע בחרי אף ז"ל, עשר קרנות הם, קרנו של אברהם אבינו, קרנו של יצחק, קרנו של יוסף, קרנו של משה, קרנה של תורה, קרנה של כהונה, קרנה של לויה, קרנה של נבואה, קרנו של בית המקדש, קרנו של ישראל. וי"א אף קרנו של משיח. וזה כי הכתוב או' גדע בחרי אף כל קרן ישראל. והנה ארז"ל כל הכועס כל מיני גהינם שולטים בו. גם אמרו אם ת"ח הוא חכמתו מסתלקת ממנו. והרבה דברים כמו שנפרש. והנה חז"ל דקדקו אמרו כל קרן ישראל, אמרו כל וקרן בלשון יחיד, ופי' בתחלה קרנו של אברהם, כי אברהם עומד על פתחה של גהינם ואינו מניח אדם מהול ליכנס לתוכה. וע"י החרי אף והכעס כל מיני גהינם שולטי' בו אפי' בחייו, וזהו גדע בחרי אף, בשביל החרי אף, בזה גדע כל קרן ישראל, שהוא קרנו של אברהם, ובזה השיב אחור ימינו של אברהם, מפני אויב אשר כעס כנגדו, ע"ד דפרע מסאניה מחריב ביתיה. ועי"ז ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. שהוא אשו של גהינם הנז', והנה המאמ' מביא ראיה מפסוק כרם היה לידידי בקרן בן שמן, שהם ישראל שהם נשמרים בזכותו של אברהם הנק' ידיד, וע"י שחטאו הסר משובתו, זה אברהם הנז', והיה לבער באש הגהינם, וזה מפני שחטאו ג"כ בברית, כמ"ש פרץ גדרו והיה למרמס. קרנו של יצחק, דכתי' אחר נאחז בסבך בקרניו. הנה כשנעקד יצחק נעקדו כל השרים תחת שר החסד, היינו מיכאל לגבריאל ואריה לשור. וע"י החרי אף האדם מגביר מדה"ד על מדה"ר, ובזה השיב אחור ימינו שהיה גובר, ועתה השיבהו אחור, ויבער ביעקב כאש להבה, שהוא מדה"ד קרנו של יוסף, שנאמר וקרני ראם קרניו. והנה אז"ל כתועפות אלו מלאכי השרת, ראם אלו השדים. והנה על יוסף נאמ' עלי עין, שלא היה שולט בו עין הרע. וזה מפני שלא שלט בו יצה"ר באשתו של פוטיפר, והנה הכתוב או' לא יהיה בך אל זר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי או' זה יצה"ר. וכיון שהשליטו יצה"ר עליהם שלטה בהם עין הרע והוסר מהם הקרן הזה של יוסף, והיו מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי. ולא היה להם עוד קרני ראם לנגח בהם עמים, ונהפוך הוא שהראמים אלו השדים שלטו בהם, וזהו השיב אחור ימינו מפני אויב, ובזה ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. מחוץ תשכל חרב וכו'. קרנו של משה אשר עליו נאמ' והאיש משה עניו מאד. ולכן כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ועתה נמשלו כבהמות נדמו וכל יד עמל תבואנו, ויבער ביעקב וכו'. קרנה של תורה דכתי' קרנים מידו לו. פי' פשוט שאם ת"ח תלמודו משתכחת ממנו, ואין עוד קרנים מידו לשאת ולתת במלחמתה של תורה, רק אדרבה השיב אחור ימינו, שאין הלכה כמותו מפני אויב כי מחלוקות רבות באות עליו, ובזה ויבער ביעקב כמ"ש. קרנים של כהונה דכתי' קרנו תרום בכבוד. הנה מטבע הכהן להיות איש חסד כידוע כי כן מדתו, וזה שהגביר אפו עליו, הגביר עליו מדה"ד, לכן הוסר ממנו זה הקרן, והנה קרנה של כהונה אמרו קרנו תרום בכבוד, ואז"ל על אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות על התרומות ועל המעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. וזהו קרנו תרום בכבוד. ובזה השיב אחור ימינו וכו'. והוא מבואר. קרנו של לויה שנ' כל אלה בנים להימן חוזה המלך כדברי האלקים להרים קרן. וזה כי מדתו של לוי הוא להרים מדה"ר ע"י השיר ולהעלותה למעלה, וזהו להרים קרן. והכועס הנה הוא טורף נפשו באפו ומשפילה לארץ ומוריד הדין למטה, והוא הפך ממדת הלויים, ועי"ז במקום שהיה להם לעשות דין באומות, ויבער ביעקב כאש להבה וכו'. קרנה של נבואה, זה ג"כ פשוט, כי אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובמקום שהכתוב או' רמה קרני בה'. עתה ישפילהו עד הארץ ע"י אל זר שנכנס בתוכו, קרנו של ב"ה זה פשוט, כי במקום שנאמ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכל הכועס גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ומביא ראיה מפסוק ומקרני ראמים עניתני. לפי פשוטו יובן עם משארז"ל על פסוק זה, אר"י בר אידי בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם וכו', עד באותה שעה אמר דוד אם אתה מצילני מקרני הראם, אני בונה לך היכל של ק' אמה כקרני ראם הזה, יעויין ילקוט תהילים. ולפי דרכנו יאמ' כי ע"י היות האדם מקדש לשכינה, הנה אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, רק אימתו מוטלת על כל שידין ורוחין וכו'. וכך ב"ה נמי, בב"ה ראשון מצינו שלא הוצרך אפי' כלה עורב ואפי' עופות טמאים היו בורחים ממנו, וזהו ומקרני ראמים עניתני. וכשהוסרו הקרנות האלה הוסר ג"כ קרנו של ישראל, שהוא השררה שיש להם מצד עצמם, אשר עליה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכן ג"כ ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. וז"ש וירם קרן לעמו, וכל אלו היו נתונות בראשן של ישראל וכיון שחטאו ניטלו מהן, הה"ד גדע בחרי אף כל קרן ישראל, וניתנו לא"ה, הה"ד ועל קרניא עשר די בראשה וכו' (דניאל ז, כ). פי' נ"ל לא שנטלה זכות אבות והשבטים וכן התורה והנבואה וכהונה ולוייה וכו' וניתנה לא"ה ח"ו, רק הקרנות האלו, שהוא התועלת והשררה הנמשכת מזה, ניטלה מישראל וניתנה לא"ה, וכשישראל עושין תשובה הב"ה מחזירן למקומן, הה"ד וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. הקרנות שגדע צדיקו של עולם, וזש"ה קומי לך רעיתי וכו'. כי ע"י תשובה ומ"ט זרזי גרמך, פתחי לי פתח וכו'. שהוא בתשובה, אז ולכי לך, כי ישיב הב"ה שבות הארץ כבראשונה, וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, ע"י מה שנרמזו בפ' זה כמו שנפרש. וזה כי בכתוב נרמזו ג"פ 'לך', כי מלת ולכי דרשו אותה 'לך' כמו שנפרש, וג"פ 'לך' עולים ק"ן כמנין כע"ס, גם 'ענה דודי' עולה קמ"ט ועם המלה ק"ן, והנה הסגולה לבטל הכעס, כתוב בס' שני לוחות הברית כי סגולתו היא שיאחז בכנף של הציצית, וע"י הציצית יקיים מה שנא' לאחוז בכנפות הארץ. וכל קרני רשעים אגדע ותרוממנה קרנות וכנפות צדיק, כמש"ה מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. ואפשר שלטעם זה יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי, וכיון שיתבטל הכעס אשר בשביל זה גדע בחרי אף כל קרן ישראל, עתיד הב"ה להחזירן כמ"ש במד', וז"ש קומי לך וכו'. והנה אז"ל במד', 'רעיתי' בתו של אברהם שריעה אותי בעולם. וכיון שהנה היא דומה אליו, עליה נאמ' קומי לך וכו'. ואם נדקדק או' שריעה אותי בעולם, יפורש ע"ד כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ובפרט אם מקיים מצות ואהבת לריעך כמוך. וזהו שריעה אותי בעולם, אין לך תקון נגד הכעס גדול מזה, ובודאי לא יראה פני גהינם, וגם כי ילך גם ברכות יעטה. 'יפתי' בתו של יצחק שייפה. וזהו שייפה אותי בעולם בשעה שעקדו אביו ע"ג המזבח. וכמו שכבר רחמיו כן הוא ג"כ כובש כעסו, דין הוא להחזיר מדה"ר לקדמותה. 'ולכי לך' בתו של יעקב ששמע לאביו ולאמו, שנ' וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם עכ"ל. הנה יעקב נתיירא בצאתו לחוצה לארץ, ובפרט בלכתו לבית לבן, ומ"מ בלכתו לעשות רצון אביו ואמו הלך לבטח דרכו, ובזכותו ג"כ יחזור לישראל הקרן של יוסף, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. גם אמרו 'ענה דודי' ע"י משה, וע"י יחזיר קרני ההוד והכתרים שניטלו מישראל, ואז נאמר ושמחת עולם על ראשם, (יובן) עם אז"ל, 'ולכי לך'. אר"ע בזכות י' הדברות. ועי"ז תחזור קרנה של תורה להאיר בישראל, וכמש"ה אל ה' ויאר לנו וכו'. עוד אז"ל במלת 'רעיתי' מפרנסתי, שאתה מפרנסני בב' תמידין וכו'. ובזה יחזור כתרה וקרנה של כהונה להאיר, וקרנם תרום בכבוד. גם יפורש 'ענה דודי' לשון הרמת קול כמשרז"ל, והוא רמז שיחזרו לויים לשירתן ולזמרן, ועי"ז ישובו ישראל לנויהם, וכן ע"י הרמת קול ישוב הנבואה ג"כ, שהוא בסוד קול והבל ודבור, והוא בדרך עניה כמ"ש בפ' ישקני. ולפי פשוטו הכתוב או' קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, אין צריך לפרש היכן תהיה ההליכה, כיון שפי' בתחלה קומי לך, שהוא במקום שיש שם קימה, שהוא לב"ה הגבוה מכל הארצות, וגם באו' כמה מעוטים 'לי' 'ולך', רמז כי כל זה יהיה דווק' לישראל ולא לשאר אומות. רק וירם קרן לעמו בפרט, לא עשה כן לכל גוי. והנה במד' או' ג"כ, וי"א קרנו של משיח. והכל א' כי ישראל ומשיח הכל א'. ולדעת כלם אינם אלא י'. וזה כמ"ש על וישלח ישראל מלאכים. וכתוב א' או' וישלח משה וכו'. לומר לך שהכל א'. והנה בגלות מצרים ג"כ מצינו כי גדע בחרי אף כל קרן ישראל, כאשר מת יוסף וכל אחיו וכו'. אז ויקם מלך חדש, והעבידו מצרים וכו' ולקחו כל אשר להם, ולא היה להם עוד שום ממשלה, וכמ"ש בס' א' נק' ס' הישר, ואז גם הוא ית' השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב, כמ"ש וירא אליו מלאך ה' בלבת אש וכו'. ע"ש עמו אנכי בצרה כמשז"ל, וע"ז ענה דודי ואמר לי וכו'. כמו שדרשוהו ז"ל כפשוטו על ענין יציאת מצרים.

א"נ בזוהר פ' ויקרא על פ' נפלה לא תוסיף קום. אמרו בקצור לא תוסיף קום מעצמה אלא קב"ה יחיד בידהא ויוקים לה ויתפייס בהדה ויתיב לה בהיכליה עכ"ל. וזש"ה 'ענה דודי'. בדברי פיוסים, 'ואמר לי' יפורש ג"כ מלבד פשוטו לשון רוממות, כמו האמרת והאמירך. פי' הרים אותי, מאשפות ירים אביון, 'קומי לך' (בראשית רבה פ' עה), כהדא תרנגולתא דמנערה אגפה מן קטמא. רעיתי יפתי ולכי לך. הנה אז"ל בתו של אברהם שריעה אותי בעולם, יפתי בתו של יצחק שיפה אותי כשנעקד ע"ג המזבח, ולכי לך בתו של יעקב ששמע לאביו ולאמו, שנא' וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם. ונ"ל לפרש פ' גדע בחרי אף וכו'. ואח"כ נפר' המאמ' הזה. והנה מהר"א גלאנטי פי' כי 'קרן' הוא במלכות, וכן נר' מדברי הזוה'. והאר"י זלה"ה פי' בהרבה מקומות כי קרנים הם נצח והוד, ואפשר כי הכל א'. כי בנין המל' הוא ע"י נה"י כידוע, וכנודע כי איהו בנצח ואיהי בהוד, ועתה או' הכתוב גדע בחרי אף כל קרן ישראל. פי' לא בלבד הגיע פגם בהוד קו שמאל, כמ"ש והודי נהפך עלי למשחית. אלא גם בנצח קו ימין, וזהו גדע בחרי אף כל קרן ישראל. פי' הקרן שהוא של ישראל ונאחז בו גדע. וזה כמ"ש למעלה כי העוונות של ישראל גרמו ששלטו הקליפות בנ"ה וחצי יסוד של עשיה, ולדברי האומ' ששלטו ביסוד והוד וחצי נצח, יפורש גדע וחתך בחרי אף כל קרן ישראל, כי החצי ממנו שלטו בו הקליפות, והחצי האחר לא שלטו בו. השיב אחור ימינו מפני אויב. מהר"י סרוק פי' השיב אחור ימינו, כדי להגין על ישראל מפני האויב אשר שם, והוא לטובה עכ"ל. א"נ הנה דרך החסד להתפשט כידוע, והתוכא דכספא כל מה דאתפשט טב איהו, גם אין יכולת בחצונים להסתכל באור החסד, ועתה השיב אחור ימינו, ובזה ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. שנתפשטו הגבורות עד אין תכלית ואין מכבה בעו"ה. א"נ השיב אחור ימינו, הנה בתחילת בריאת העולם גזרה חכמתו ית' שיצאו החסדים קודם הגבורות, וע"י חטאו של אדה"ר ירד הדעת למטה בין הכתפים ונתפשטו הגבורות ויצאו קודם החסדים. וידוע מ"ש ע"פ טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. כי החסדים הם פנימיים והגבורות מקיפים, כי מרוב חומם לא יכלו לעמוד בפנים והם יוצאות לחוץ, וזהו ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב. ועל ענין עשר קרנות שאמרנו, היה אפשר לפרש שרומזי' על ענין י"ס דמלכות הבאים אליה בסוד תוספת, ואעפ"י שאינם אלא ט', הנה הספירה העשירית כבר נתבאר בדברי האר"י בענין אדה"ר חלתו של עולם היה, ובמקומות אחרים ג"כ כי עיקר ספי' המל' גם היא מתמעטת בסוד נקודה ואח"כ בגדלות, בתחלה הנה היא נעשית ספירה א' קטנה, ואח"כ מתגדלת בספי' הת"ת, ואח"כ נחלקת לי' נקודות, ואח"כ נעשית בת י"ס, פרצוף א' שלם, א"כ אפי' אותה הנקודה עשירית גם היא מתמעטת ומתגדלת בזמן הראוי, באופן שהם י"ס המתגדלות במלכות. ולפי הדרך שפי' כי 'קרן' הוא במלכות, וגם בנ"ה קרנים כמ"ש, א"כ לפי דרך זה היה אפשר לפרש שאלו הי' קרנות הם כנגד י"ס דמל', אשר נבנו מנה"י דזעיר כידוע. אך לפי הסדר שמביא בעל המדרש, לא ידעתי לישב אותם כסדר, ולכן נ"ל שזה יובן כאשר נביא הקדמה א' שאמרו בדרושי הנוקבא, כי הגדלת הנוקבא היא מן החזה ולמטה של זעיר, הבחי' הא' היא בחי' המוחין של זעיר, מבחי' חו"ב שלו, ונודע כי הם מתפשטים עד סוף גופא, שהוא עד נצח והוד של זעיר עכ"ל. ואפשר שכנגד זה הם קרנו של אברהם וקרנו של יצחק, כי אברהם ויצחק הם בחו"ג, והקרן שלהם יהיה למעלה מהם בחו"ב, וזהו שמביא ראייה על אברהם, כרם היה לידידי בקרן בן שמן. כי השמן הוא בחכמה, וכן ביצחק הוא או' נאחז בסבך בקרניו, שהוא בבינה. עוד אמרו כי מבחינה הב' הם המוח הג', והם בחי' חסדי' וגבורות המתפשטים למטה בז' תחתונות, וכנגד זה אפשר לומ' שהוא קרנו של יוסף, כי בחינתו הוא ביסוד ז"א, והוא עולה למעלה עד בחי' הדעת כמ"ש בסוד הלולב על פסוק משכיל לאיתן האזרחי. ומוריד החו"ג למטה במלכות, וזהו קרנו של יוסף, ועליו נאמ' וקרני ראם קרניו. אשר הם ג' מלכים הרמוזי' בר"ת, ויאמר יעקב כאשר רא"ם, אשר לפעמים הרי הם בג' ראשונות, וגם הנה הם בחג"ת, חסד דין ורחמים, גם נתבאר במקום אחר כי כל בנין הנוק' נעשה ע"י הארת יסוד אבא הנכנס בתוך יסוד אימ', ובתוך ז"א אשר החצוניות שלו הוא דפ"ק, ועם אהי"ה דיודי"ן דאימא בגימ' משה. וזהו קרנו של משה דכתי' כי קרן עור פניו. שמאירים בה עי"ז ג"פ אל המאירים בפנים שלה, ובאו ביחד יוסף ומשה, בסוד ויקח משה, יסוד אבא, את עצמות יוסף, יסוד דז"א. גם קרנה של תורה, וזהו קרנים מידו לו. שע"י תורה שבכתב שהיא בחג"ת דזעיר ששם הידים, עי"ז באה הארה למלכות. עו' ביארו בפירוש הנוק' הנז', כי בחי' הג' היא בחינת הלבושים של נה"י דאי' המלבישים את המוחין של חו"ב של זעיר וכו', עד ולבוש זה נק' ומסתיים בחזה דז"א, בחי' הד' הם הלבושים דזעיר עצמו, ע"ד הנז' בלבושי נה"י דאי', אלא שיש תוספת באלו, והוא כי הלבושי' של יסוד זעיר בקו אמצעי של הנקבה מתפשטת יותר למטה מן החזה שלה, והוא עד סוף הת"ת שבה עכ"ל. והנה כנגד החו"ג עצמם אשר הם בתוך ז"א, הם קרנה של כהונה שהיא מצד החסד והלויה מצד מצד הדין, ומביא ראיה על הכהונה מפ' קרנו תרום בכבוד, ע"ד מש"ה השמים מספרים כבוד אל, שהוא מצד החסד והם בסוד ל"ב נתיבות חכמה שעולי' כמנין כבו"ד, ועל הלויה מפסוק בדברי האלקי' להרים קרן (דה"א כה, ה). והוא פשוט כי אלקים בגבורה, וגם ע"י הבינה שבה ג"כ אלקים עי"ז להרים קרן, וכנגד הבחינה הג' אמר קרנה של נבואה, כי כל נביא הוא בנ"ה, ולרמוז שהוא על בחי' הלבושי' כמ"ש, אמר כמד"א רמה קרני בה'. פי' רמה קרני עם שם ה', שכן הנה הם מלבישים את המוחין הנק' ה'. וזהו רמה קרני בה' שבתוכו, וכנגד הלבושים של יסוד זעיר המתפשט עד הת"ת שבה ששם מגיע הלבוש הנז', אמר קרנו של ישראל. כי כן הת"ת נק' ישראל, וגם בת"ת שהוא הגוף שלה שם מתעברים נשמותיהם של ישראל. וי"א קרנו של משיח, והוא כנגד הלבוש עצמו שהוא יסוד ז"א המגיע עד שם. כל זה אפשר לומ' שנרמז במד' הנז' דרך רמז או דרש, וה' יצילני משגיאות. והנה ע"י ד' בחינות שאמרו בדרושי' הנוק', ע"י נעשה בנין הנוק' ומתפשטים כל י' ספירותיה, וכ"ש בדרוש הנז' ע"פ סדר א"ט ב"ח ג"ז ד"ו ע"ש. ואלו הם עשר קרנות, עשר מדות שלה, והנה 'קרן' במספר עולה ש"נ כמנין דפ"ק קס"ו, אחוריים דע"ב ס"ג דאו"א שמהם נעשה בנין הנוק'. גם 'קרנות' הוא בגי' שנו"ת, אשר סודו ידוע בסוד הציצית וק"ש, שהם ד' יה"ו משולבים בד' אה"י במלוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והנה אלו עשר קרנות שאמרנו, מסיים במדרש וכלם היו נתונות בראשן של ישראל. והוא שעי"ז נעשית ההגדלה כמ"ש, וכשחטאו ניטלו מהן. כי הנה מסתלקים ונשארה בסוד נקודה א', הה"ד גדע בחרי אף כל קרן ישראל. וניתנו לא"ה. כמשארז"ל על פ' אמלאה החרבה. כי אחרי החרבן נעשית מלכות הקליפה בת יו"ד בסוד יותרת הכבד, וכשישראל עושים תשובה הקב"ה מחזירן למקומן, הה"ד וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. הקרנות שגידע צדיקו של עולם אימתי הוא מחזירם למקומם, לכשירומם הב"ה קרן משיחו, דכתי' וירם קרן משיחו עכ"ל. קשה כי בתחלה אמר וכשישראל עושים תשובה הב"ה מחזירם למקומם, ואח"כ חזר לומר אימתי הוא מחזירם למקומם, והרי כבר אמר שהוא כשישראל עושים תשובה, ואגב זה צריך לדקדק ג"כ אומרו 'עושי' תשובה', היל"ל שבים בתשובה. והכוונה נ"ל כי כשישראל ממשיכים שפע מצד הבינה הנק' תשובה, וזה הנה הוא ג"כ ע"י תשובה, וזהו 'עושים תשובה' כמו עשו דדי בתוליהם. הנה עי"ז הב"ה שהוא ז"א, מחזירן למקומן, הה"ד וכל קרני רשעים אגדע. כי ע"י אור הבינה מסתלקי' החצונים ומתמעטים בהיותם חוזרים להיות נקודה א' בלבד, וזהו וכל קרני רשעים אגדע. ועי"ז תרוממנה קרנות צדיק. הקרנות שגידע צדיקו של עולם, הנה 'עולם' יפורש בבינה, והנה ע"י חטאו של אדה"ר, כבר אמרנו שירד למטה והחשיך וכו'. וגרם המיעוט, כי רגלי השכינה ירדו למטה בבריאה עד כי לבסוף גרם הגלות, וכשישראל עושים ומתקני' במקומו התשובה, אם שנפרש תשובה תתאה מלכות, ומעלים אותה באצילות, אז הב"ה מחזירן למקומן. וכן אם נפרש בתשובה עלאה, פי' עושי' ומתקנים בסוד הפורס סוכת שלו'. אז הב"ה וכו'. אבל כל זה אינו אלא לפי שעה, גם אינו אלא הארת פנים כמשז"ל, גם מה שאנו ממשיכים מבינה הוא מסטרא דיובלא, כמ"ש בזוה' מסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים וכו'. שאילו היה ממנה ממש לא היה אחריה עוד גלות, ולכן חזר ושאל אימתי הוא (שמכונה עונה) לשון העלם, כמש"ה ועבד הלוי הוא. עלמא דאתכסיא. אימתי הוא מחזירן למקומן, כי אז יהיו סמוכים לעד לעולם, לא יתן מוט לצדיק, והשיב ואמר לכשירומם הב"ה קרן משיחו וכו'. כי אז יתגלו כל ההארות שזכרנו הרבה פעמים, ועי"ז בלע המות לנצח. ועתה נפרש המאמר של מדרש חזית, שאומ' רעייתי של אברהם שריעה אותי בעולם. אפשר שבא לרמוז כי על עניין עשר קרנות האלו, ובתחלה רעייתי בתו של אברהם. ויהיה כנגד קרנו של אברהם, וכבר אמרנו שהוא החכמה המתפשטת עד נצח והוד של זעיר, וזה הוא בתו של אברהם, כי האבות הם בחג"ת, וקרניים שלהם בחב"ד, ובניהם הם נה"י, ובכל א' מהם קראם 'בת' להיותם כל העיקר הזה לצורך מלכות שהיא נקבה, וזהו 'בתו' שהיא בנצח, כמ"ש על אברהם שהוא בחסד שריעה אותי בעולמי. שהמשיך סוד המחשבה שהוא הקרן אשר למעלה מראשו, קרן בן שמן, המשיך אותה למלכות, וזהו שריעה אותי בעולם. יפתי בתו של יצחק שהיא בהוד, כמ"ש שייפה אותי, שנעקד על גבי המזבח, פי' שהמשיך היופי מצד הבינה, שיש שם השופר, לשון שפיר הוא. והוא קרנו של יצחק הנמשך למטה ממלכות, ולכי לך, בתו של יעקב ששמע אל אביו ואל אמו, שנאמ' וישמע יעקב אל אביו ואל אמו. להבין זה צריך להקדים מ"ש האר"י זלה"ה על פסוק ויבא לו יין וישת. הכוונה כי משכילים הם נ"ה, והם ב' ירכין ששם מקומו דיעקב כנודע. והנה כיון שראה יעקב שהוא במקום זה שהוא עקב, שהוא ב' אלקים וי' אותיות, הרי יעקב. והנה במקום זה יש אחיזה לחצונים, מה עשה יעקב, המשיך הגבורות משרשם מיסוד אימא עלאה, שהוא יין המשמח, ובזה הבריח החיצון משם ונטל הבכורה והברכה, שהוא שם מקום הברכים, וזהו בכורה ברכה, וז"ש ויבא לו יין וישת. שהנה יצחק הם הגבורות שכבר יצאו למטה, והם בנצח הוד, וע"כ חשש שיתאחז שם החיצון באלו הגבורות, ויעקב המשיך מלמעלה משרשם שביסוד אימא ווי העמודים שאמרנו, וזהו שיש תרי טעמי במילת 'לו', שהכונה הוא שהמשיך על התרי טעמי, ושתה יצחק ונתבסמו הגבורות שהיו בנ"ה ולא נתאחז שם החיצון, והנה אחר שיצא יעקב לח"ל והלכו רגליו שם בח"ל, היתה שם אחיזה בנוק' דסטרא אחרא, והיינו ארץ החיצונה בירכין דיעקב עכ"ל. עוד בר"מ בדרוש הינוקא פ' הדברים (במדבר דף קפ"ט ע"ב) אמרו על פסוק ויבא לו יין וישת ז"ל, חנוך מט"ט אמר ויבא לו יין, דארמי מיא בהדי יין, ואי לאו דארמי ביה מים לא יכיל למסברי, ושפיר אמר חנוך מטט"רון. וכן גם כן המשיך ליה טעמא, והאי יין אזיל מדרגא לדרגא, וכלהו טעמי ביה, עד דיוסף חסידא טעים ליה, דהיינו דוד נאמן, הדה"ד כיין הטוב הולך דודי למישרים. מהו כיין הטוב, דאתא יעקב וארמי ליה מייא עכ"ל. והצריך לעניינינו הוא, יעקב כדי לקחת הברכות המשיך היין ביצחק כנז' בדברי האר"י, ומפחד כדי שלא ישלטו בו החיצונים אשר היה להם אחיזה דירכין דיעקב כמ"ש האר"י, ולכן יין אזיל מדרגא לדרגא וכו' עד דיוסף חסיד' טעים ליה. שהוא היסוד, והיינו דוד נאמן, שהוא שומר מה שבידו לפקדון, כמ"ש והיה האוכל לפקדון לארץ. ומ"מ אי לאו דארמי ביה מייא לא הוה יכיל עלמא למסברי. וזהו שאו' המד' ולכי לך, בתו של יעקב ששמע אל אביו ואל אמו. ויהיה 'שמע' לשון וישמע שאול את העם. שהוא לשון קבוץ, וכן יעקב שמע אל אביו ואל אמו וקבץ הארה מאבא ואי', שורש החסדים והגבורות ומזגם ביחד, ואח"כ וילך פדנה ארם. שכיון שמזג החסדים והגבורות, מים ביין, אז הלך לבטח רגלו בח"ל, ומ"מ הוצרך ברכה של גליות, והוא ואל שדי יברך אותך. אשר הוא ביסוד, אשר שם יהיה האוכל לפקדון, והיין הנה הוא שם משומר חותם בתוך חותם, ועי"ז יחזור קרנו של יוסף אשר הנה הוא עולה עד הדעת כמ"ש, וממשיך משם החסדים והגבורות אל המלכות, וכל אלו נרמזו גם כן בענה דודי ואמר לי. שהוא הדוד נאמן כמ"ש. גם ענה דודי זה משה, שהוא כנגד קרנו של משה עפ"י הדרך שפירשנו, גם 'ואמר לי' כמ"ש המד' מה אמר לי, אנכי ה' אלקיך. שהוא כנגד קרנה של תורה וקרנה של כהונה ולוייה. כבר אמרנו שנרמזו החסדים והגבורות כמ"ש. גם אפשר לומר כי הכהונה נרמזה במלת 'ואמר לי', כמ"ש כה תברכו את בני ישראל אמור להם. וקרנה של לויה נרמזה במילת 'ענה' שהוא מלשון הרמת קול כמשז"ל, והוא במדת לוייה דבעי לארמא קלא. וכן קרנה של נבואה שנרמזה במלת 'ענה' ג"כ כמ"ש. א"נ במלת 'לך ואמר לי' כמו שביארנו ע"ד הפשט, וכן מה שביארנו על מלת 'קומי' לעניין בית המקדש וכו'. והנה בפ' זה יש י' תיבות כנגד י' נקודות שנעשית המלכות קודם ההגדלה, וי' תיבות אלו אפשר שהם כנגד י' קרנות שאמרנו. ולפי פשט הכתוב או' קומי לך וכו'. בא לרמוז כי כוונתו הוא על הדברי' הגורמי' הקימה וההגדלה, והוא עפ"י הדרך שפירשנו. (והנה במד' או' ענה דודי ואמר לי, ע"י מלך המשיח, מה אמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך. וזהו שמסיים במדרש למעלה אימתי, לכשירומם הב"ה קרן משיחו. וידוע כי מלך המשיח היא מלכות דעתיקא דעתיד לארקא וכו' כמ"ש. וזהו ענה דודי זה אליהו. וידוע כי אליהו הוא סוד הגבורות שהם סוד המ"ן עצמם, שפי' מלכות. והנה היא תעלה אותם המ"נ ע"י המלך המשיח הנז' בבי"א). גם אפשר כי תחלת הפסוק הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו, לפי פשוטו הוא ממש דרך קשתו כאויב, שהרי בר"מ פ' נח בענין הקשת ז"ל, כד אתחזי ביום הגשם אחזי רחמי, וכד אתחזי בלא מטרא אחזי דינא. מעורב בין מטרא לשמשא אחזי דינא ורחמי כליל עכ"ל. וזה כי הכתוב אומר דרך קשתו כאויב. בלי רחמים כלל, ובזה נצב ימינו שהוא החסד, נצבה בצד ולא מתקה הדין חזק שהיה בעולם, ולכן ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון. שפך כאש חמתו ופעלה הדין בחוזק ואין מכבה. ולזה אמ' כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. פירוש כאשר דרך קשתו הנז', הגשם חלף הלך לו, באופן דאתחזי בין מטרא לשמשא כלול דינא ורחמי, ובזה תתמתק ותתמעט מדה"ד. ובזה יבא על נכון או' כאויב ולא אויב ממש, כמשאז"ל כי הסתיו הוא כנוי אל ימי הרעה והגלות. והנה למעלה מזה בר"מ אמרו בענין הקשת, אית צדיק דזכווי ועובדוי לאנהרא בהון מטרוניתא, ולמפשט מינה לבושי קדרותא דפשטין, ולקשטא לה בלבושין דגוונין נהירין דרזי דאורייתא, מה כתיב ביה וראיתיה לזכור ברית עולם. וראיתיה ברזין נהירין דאורייתא, דאור רז אתקרי, הה"ד כי נר מצוה ותורה אור. ובאילין רזין אתמר וראיתיה, ובההוא זמנא סליק מאני רוגזא דבריה, וחמת המלך שככה, ויימא לה מלכה בצלותא דעמידה קמיה, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך, בההוא זמנא שאלת על פורקנא דילה ובנהא ועמה, הה"ד תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. אבל קשת דאתחזייא בעלמא [בגלותא], דעבדא איהו, זמנין דנפיק בשלימו, כד בנוי מכשרין עובדוי, ולזמנין לא אשתכח בשלימו, כד בנוי לא מכשרן עובדוי עכ"ל. העולה מזה כי בזמן שאין ישראל עושי' רצונו של מקום, אעפ"י שתפלתם מקובלת, ואתחזי קשת לשון בקשה, והוא ע"ד משארז"ל על בחרבי ובקשתי (בראשית מח, כב). צלותי ובעותי. מ"מ אינה מקובלת בשלימות. וזה ע"ד מ"ש במקום אחר, דמשכין מבתר כתפוי דמלכא דרך אחוריים ולא דרך פנים, והוא דומה ג"כ למשז"ל (תענית כ"ה ע"ב) סבור מינה שבחא דצבורא, א"ל אמשול לכם למה"ד, לעבד שמבקש פרס מרבו, א"ל תנו לו ואל אשמע בקולו. וזהו דרך קשתו כאויב. אעפ"י שקבל התפלה המכונה בלשון קשת כנז', הנה הוא כאויב ועדיין לא הופיעה מדת החסד בעולם ונצב ימינו כצר. והטעם מפני כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב אשר עליו נאמ' וראיתיה לזכור ברית עולם. דאתגלי קשת בגוונוי נהירין, ועי"ז באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר, אלו ימי הגלות כמ"ש, וכיון שעברו ימי הגלות הנה השכינה מתגלה והקשת מתחזי בגוונין נהירין. א"נ דרך קשתו כאויב. בתיקו' (תקון י"ג) אמרו, קשתא איהו לישנא דפומא. והנה הרבה פעמים מצינו כי אעפ"י שאלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה, אם מדה"ד מקטרגת עד שהסניגור אינו יכול עוד להליץ זכות, הנה הוא ית' פותח בזכותן של ישראל, וכמו שהיה במצרים, וכן לעתיד לבוא בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול. וכאן או' דרך קשתו כאויב. והסכים לגזור ולמצוא העוונות כמו האויב עצמו, ובזה נצב ימינו כצר, ומלאך טוב יענה אמן בעל כרחו, ישב לו ולא ידע מה לטעון, ובזה ויהרוג כל מחמדי עין. ע"ד שאמרו במד' וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. וכמו שאו' אח"כ ויחלו באנשים אשר לפני הבית. והנה כשאנו דורשי' אל תקרי, הנה אנו מפרשי' הפסוק שלא כפשוטו אלא שנוי קריאתו. וכאן לא די כי ויהרוג כל מחמדי עין, כמ"ש ויחלי באנשי' אשר לפני הבית. ואז"ל אלו בני אדם שקיימו את התורה מא' ועד תי"ו, אלא גם באהל בת ציון שפך כאש חמתו, ונתקיים הפסוק כפשוטו ג"כ וומקדשי תחלו. והנה סבת כל אלו הדברים הוא כמש"ה לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא (עמוס ה, יג). והם הימים ששולט בהם הקליפה וכיוצא, מה עושה הב"ה, מביא הזמן אשר הוא עת רצון, ואז ע"ז נאמ' ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו. והוא כמו שפי' מהרמ"ק, ייחד להם המדות הראויות להם. וזהו כי הנה הסתיו עבר. אעפ"י שדרך קשתו כאויב והסכים לדברי המקטרג, הוא מפני הזמן עת אשר שלט האדם באדם. אבל יבא הזמן אשר עליו נאמר כי הנה הסתיו עבר שהם ימי הרעה, שאמרו (מד' שיר השירים פ' ב'), הגשם חלף הלך לו, שהוא טרחות של סתיו כמשאז"ל. והנה ע"ז אמרו במד' אלו ל"ח שנה שהיו ישראל כמנודים במדבר ולא היה הדבור מדבר עם משה. הנה שפ' הגשם חלף הלך לו, שסר מהם הנידוי אשר היו כמנודים לשמים, ועתה אמר כי הגשם חלף הלך לו, בהתייחד דבורו ית' עם המיימיני' לזכות, להיות פותח בזכותן של ישראל. וע"פ מ"ש בר"מ וראיתיה, ברזין נהירין דאורייתא וכו'. אפשר שבא כמתרעם על מה שפשטה אש המחלוקת בין החכמי' ולא נמצאת הלכה ברורה, וכמשז"ל כי בתחלה לא היתה מחלוקת בישראל, וכשרבו תלמידי שמאי והלל אחרי חרבן בית שני, אז רבו המחלוקות. וזהו דרך קשתו כאויב, כי בתחלה היו כחצים ביד גבור, הוא מותיב והוא מפרק לה, עד דממילא רווחא שמעתא, ועתה רבו המחלוקות ואין אתנו יודע להוציא הדין לאמתו, וזהו דרך קשתו כאויב, שהם ת"ח זה עם זה, כל א' דרך קשתו בתורה כאויב, כאלו היו אויבים זה את זה, אבל לפי האמת לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, אעפ"י שדרך קשתו כמ"ש, הנה נצב ימינו כצר. ימין ה' רוממה, אשר עליה נאמ' מימינו אש דת למו. עדיין היא ניצבת ולא נתגלית, ואין אתנו יודע להיכן הדין נוטה, ואמר 'כצר' לרמוז למ"ש בפסוק וליוצא ולבא אין שלו' מן הצר. מאי אין שלו'. הסבה לזה הוא ויהרוג כל מחמדי עין. שמתו החכמי' השלמי', וכמ"ש משמת ר"ע בטל כבוד התורה, וכן משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות. ועי"ז באהל בת ציון, שהם שערים המצויינים בהלכה, שפך כאש חמתו. פי' אש מחלוקת עדיין תלויה ועומדת עד ירחמנו עושנו, וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר, אשר יפורש ע"פ הדרך שכתב מהר"ש אלקבץ, שהוא כינוי אל כוחות החומר המטרידים אותו, כבר חלפו למו ע"ש. והנה סבת כל המחלוקות הוא מפני כי אין כח השגתינו מגעת להבין הדברי' על אמתתן. אבל כאשר יאר ה' פניו אלינו ויזכך החמר, אז ישיגו בני אדם השגה שלימה. וזהו כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. ובמד' אמרו דרך קשתו כאויב זה פרעה, שנ' אמר אויב. נצב ימינו כצר זה המן, שנ' איש צר ואויב. ויהרג כח מחמדי עין. ר' תנחום בר ירמיה אמ' אלו בני' שהם חביבים על אבותם כגלגל העין שלהם. רבנין אמרי אלו סנהדרין שהם חביבין על ישראל כגלגל העין. אפש' לפ' כי דרך היורה בקשת לזרוק מרחוק, וזה היה כוונת פרעה כמ"ש (דאיה') אמר אויב ארדוף אשיג. וזה כמשז"ל שאמר עד דאינון דקיקין וכו'. והוא ע"ד מ"ש אחז, אם אין גדיין אין תישים. אבל המן היה כוונתו להשמיד להרוג ולאבד במהרה ולא היה מאחר, וזהו דרך קשתו כאויב זה פרעה, נצב ימינו כצר זה המן, ויהרוג כל מחמדי עין, אלו הבנים שהם חביבים על אבותם כגלגל העין. דמיון פרעה שהיה משליך הבנים ליאור, והנה פרעה גזרתו אינה מתקיימת, אבל הב"ה נתקיימה גזרתו, ולפי' נאמר ויהרוג כל מחמדי עין בפועל, וכנגד נצב ימינו כצר, רבנן אמרי אלו סנהדרין שחביבין על ישראל כגלגל העין, כי הנה עיקר כוונת המן היתה להרוג למרדכי ולסנהדרין שלו, רק כי ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. והנה הגם כי הבנים הם כפרה על אבותיהם, וגם כשיש איזה גזרה ח"ו, אז דודי ירד לגנו, ונוטל הרב שלהם ובזה מתכפר עליהם, עתה או' אעפ"י שהרג כל מחמדי עין, מ"מ עדיין באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וכנגד זה אמ' כי הנה הסתיו עבר. אמרו במד' כי הנה הסתיו עבר, אלו ת' שנה של גלות מצרים. וכמו שבגלות מצרים הציל אותנו אעפ"י שגזר האויב, שזה פרעה כל אותן הגזרות שגזר, כן אעפ"י שדרך קשתו כאויב הקדים לנו רפואה למכה, וזהו ג"כ הגשם חלף הלך לו. דומה למ"ש על פסוק הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. באנו באש בימי נ"נ, ובמים בימי פרעה, ותוציאנו לרויה בימי המן, גם אמרו על אותו זמן נאמ' הפסוק בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית, בימי המן. והעיקר הוא כי באמת היה דלף טורד וכל מחשבותיו להרע, וכנר' מפשטי הכתובי', ועתה הגשם חלף הלך לו, שכיון שמת המן נתבטלו גזרותיו, והנה גם בגלותינו זה הגם כי נצב ימינו כצר, אם יקום עלינו אדם בגזרות קשות ח"ו, הגם כי הנה הוא שלוח מאתו ית', מ"מ ע"י שישובו ישראל בתשובה ע"ז נא' כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. ומתוך צרה ימצאו פדות ורוחה.

א"נ אז"ל בכל יום ויום יצה"ר עומד עליו להורגו ואלמלא הב"ה עוזרו אינו יכול לו. ולפעמים כשהאדם חוטא הרבה ח"ו, לא די שנועלים בפניו דרכי התשובה אלא שמסייעים אותו לחטוא, כמש"ה ונתתי מכשול לפניו. וז"ש דרך קשתו כאויב. כמו שהאויב הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, שדורך קשתו על האדם חץ אחר חץ עד יפלח חץ כבידו. וכן ג"כ כב יכול מפני העוונות דרך קשתו כאויב, ובזה כאשר שערי תשובה ננעלו, אז אין כח במדת החסד, ימינו הפתוחה לקבל שבים ולהאריך אפו, רק יזכה לה מן הצר, וזהו נצב מן הצר. אמר רב כיון שיצא אדם מדבר הלכה שוב אין לו שלו' וכו'. וזהו נצב ימינו כצר הזה שאין לו שלו', נצב ימינו כצר, ובזה ויהרוג כל מחמדי עין וכו'. א"נ ויהרוג כל מחמדי עין, כמשאז"ל אלו סנהדרין כמ"ש, ואין מי שיוכיח את ישראל להחזירם בתשובה, ובזה באהל בת ציון שפך כאש חמתו, גם אם אפי' יהיה להם התעוררות לשוב, הנה באהל בת ציון שפך כאש חמתו, וגודל הצרות התכופות אינם מניחים אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניו ית', וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר, ואז"ל א"ר עזריה זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה, המד"א כי יסיתך אחיך בן אמך. הגשם חלף הלך לו, זה השעבוד עכ"ל. והכוונה כי דרך טבע הרע מכלה את עצמו, כי לא תהיה האחרית לרע, באופן כי הגם כי דרך קשתו כאויב, ובפרט כמשאז"ל דרך קשתו כאויב זה עשו, מ"מ סוף טומאה לצאת, כי הנה הסתיו עבר, זו מלכות שהיא מסיתה וכו'. עתה נסתלק הקטיגור וההסתה, וגם מה שבאהל בת ציון שפך כאש חמתו, עתה הגשם חלף הלך לו, זה השעבוד נסתלק, ואין פרץ ואין יוצאת, ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר לעבדו שכם א', כי זה עיקר הכל ותכלית כל האדם לעבוד את ה'. ובזוהר פ' נח הנז' פי' בענין הקשת ז"ל, מאי קשתי, כמה דאתמר ביוסף, דכתי' ותשב באיתן קשתו, בגין דיוסף צדיק אקרי. ובג"כ קשתו וכו' עכ"ל. הנה כי הקשת מכונה ליוסף, וזה פשוט ג"כ בהרבה מקומות, וכענין אותו מעשה של אשת פוטיפר, אשר אז נאמר ויפוזו זרועי ידיו. הנה נתעורר לו אותה תאוה אבל אח"כ וינס ויצא החוצה, ואהדר לאחוריה ונעץ צפורני רגליו ויצאו י' טיפין, והן שנתלבשו בי' הרוגי מלוכה. ובס' הגלגולים פרק מ"ג (הקדמה כ"ו) ביאר האר"י זלה"ה יותר ואמר ז"ל, והנה יוסף הוא דוגמת היסוד העליון וכו', עד והנה כמה מיני יסודות יש למעלה, ויוסף הוא רמז לכלם, ומכלם יצאו ניצוצות של נשמות לבטלה עכ"ל. עוד ביאר אח"כ ואמר, והנה הזווג היותר מעולה הוא זווג ישראל ורחל, ואמנם יש בו ב' בחינות משא"כ בשאר הזווגים, והוא שביסוד ישראל האמתי שהוא המזדווג עם רחל, נמשכים בו חו"ג ממוחי דאימא וגם ממוחין דאבא, כי היסוד דאבא מגיע עד היסוד דזעי' ממש, וא"כ שני בחי' יש אל או"א, והנה העשר גבורות שהם ה' דאבא וה' דאי', הם סוד י' הרוגי מלוכה, אשר נשמותיהם נתלבשו בטיפות האלו. ואמנם ה' גבורות דאבא הם ר"ע וכו', עד ואמנם להיותם סוד גבורות הוצרכו ליהרג, כי הקליפה אוחזת בגבורות עכ"ל. ובפרט בטפות קרי כמו אלו העצומים והגדולים, והי' חסדים הם הי' תלמידים של הרשב"י, שהם ר' אלעזר ור' אבא, וגם הם הי' חסדים דאבא ואי'. ולכך לא הוצרכו ליהרג, כי אין הקליפה אוחזת בהם עכ"ל. ובזה נבא לביאור הכתוב שאו' דרך 'קשתו' שהוא יוסף הנק' קשת, ובפרט קשתו קשת ו' שהוא ישראל, הנה דרך קשתו ויצאו ממנו נשמות כמ"ש, וזאת הדריכה היתה כאויב ולא אויב ממש, שהרי לא יצאו הטיפין דרך היסוד עצמו כמוציא קרי ח"ו, רק כאויב שיצאו מבין צפורני רגליו. ועי"ז נצב ימינו כצר, אותם שהם באים מצד הימין היה בהם כח לעמוד כנגד הצר, ולא נתלבשו כ"כ בקליפה ולא הוצרכו ליהרג, וזהו נצב ימינו כמו הצר. והנה 'כצר' עולה נוטריקון שלו כמנין יק"ר, וסודו ידוע בס' הגלגולים הנז', וכל יקר ראתה עינו. אבל בגבורות אשר שלטה בהם הקליפה כנז', ויהרוג כל מחמדי עין, כידוע שבהם נתלבשו י' ניצוצות של עשרת השבטים, אשר על השבטי' אמרו כי נשמתם הם מז' תקוני עתיק יומין, (ג"ט קר"ע פ"ח^[1] שעולי' עין). גם נק' מחמדי עין, שהם מחמד כל הנשמות שבג"ע, כמ"ש בזוה' איכה ז"ל, בשעתא דאתמסר דינא לעילא, עשר מרגלאן שפיראן, נהירו דכל גנתא וכו' עכ"ל. והטעם שנהרגו אלו מחמדי עין כנז', הוא מפני כי באהל בת ציון, שהיא נקודה פנימית שבמל' כמ"ש, הנה באהל בת ציון הנז' שפך כאש חמתו, ונתגברה מדה"ד עד כי התעותו אנשי החיל, והנה עוות דינא כמ"ש בזוה' איכה הנז'. ולפי ד"ז אפשר ג"כ לפרש נצב ימינו כצר, שלא יכלה מדת החסד להגין כמו שהגינה עד עכשיו, כמ"ש בזוה' פ' מקץ על פ' הבקר אור וכו'. וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר כמ"ש, כי עי"ז יש בהם כח להעלות מ"נ עד ביאת המשיח. וא"כ נחשב אצלנו כאילו הסתיו והגלות עבר, גם אם נפרש מלשון הסתה, הנה הסתיו עבר, כי עי"ז אין כח בקליפות להתגבר, גם כי הנה הסתיו זו מלכות כותים שמסיתה את העולם וכו', עבר. וזה הוא מ"ש בפרקי ר' ישמעאל, אר"י כל ההתראות הללו והתנאים הללו, התנו והתרו בו בס"מ, והוא או' קבלתים עלי ויכחדו י' אבירים אל. אר"י מה עשה ה' אלקי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומ' לסופר כתוב גזרות גדולות ומכות עזות ונוראות וכו', אלא מיד נטל הוא נייר וכתב יום נקם וכו' עכ"ל. וזהו כי הנה הסתיו שהוא המלכות, עבר ע"ד הא שויתיה בכסלי. וכמש"ה ואשים את הריו שממה. וזהו כי הנה הסתיו עבר, ואעפ"י ששלטו בי' הרוגי מלוכה הללו, לא שלטו רק בגופם אבל בנשמותיהם העלו מ"ן ועלו למעלה, עד כי עליהם נאמ' הרוגי מלכות אין לפנים ממחיצתם. וזהו הגשם חלף הלך לו, שהוא הגשמיות דווק', וכ"ש לפי מה שפי' כי כל מה שנעשה היה ללופינוס קיסר, וזהו הגשם חלף, שאפי' הגשם שלהם נתחלף בצורה אחרת אבל הם בעצמם לא שלטה בהם יד, רק כל א' הלך לו אל המנוחה ואל הנחלה. וכנר' ממעשה דר"ע הובא בילקוט משלי ע"פ חכמות בנתה ביתה. ולפי דברי המד' שאו' דרך קשתו כאויב זה פרעה וכו'. גם נצב ימינו כצר זה המן, הנה המן אפשר לומ' כי הנה פרעה הוא במדרגת העורף, ושם כנגדו הוא הקשת ג"כ, וזהו דרך קשתו כאויב זה פרעה, גם נצב ימינו כצר זה המן, הנה המן הוא מן הקליפה אשר למטה במלכות אשר שם הגבורות, ולהיותו למטה יש ספק בידו להזיק ח"ו, וכנר' מאותה הגזרה שגזר עלינו, והנה מצינו שאמר ישנו עם א', ישן לו וכו'. שהוא זמן קדרותא דצפרא אשר הדין הנה הוא מתגבר ואין החסד שולט, אם לא ע"י תיקון חצות לילה וכיוצא, כמבואר במקומו. וזהו נצב ימינו כצר וכו' ויהרוג כל מחמדי עין כמ"ש באהל בת ציון. שפך כאש חמתו. הנה אז"ל כי כדי שלא יתפשטו הגבורות למטה, מהו עושה, הוא פורס סכת שלו', שהוא מסך יסוד הבינה ויתפשט ויתרחב, ובזה אין בהם כח לבקוע שתי דפנות, וכמ"ש בכוונת שבת על ופרוס עלינו סכת שלומך. והנה בזמן החרבן אשר נסתלקו נה"י דאימ', אז ירדו הגבורות במרוצה בתוך המלכות דרך שפיכה, וזהו באהל בת ציון שפך כאש חמתו. וכנגד זה אמר כי הנה הסתיו עבר. ע"ד שאז"ל על ותקח מרים הנביאה את התף בידה. שהסירה אותה הקליפה העולה כמנין ת"ף והיא לילית, וזהו ג"כ כי הנה הסתיו שהיא כמנין הנ"ל עם הכולל, עבר והוסר. וגם לפי הדרך שפי' במד' מלשון הסתה, הנה עיקר הפיתוי וההסתה היא בנקבה כידוע. ועתה או' כי הנה הסתיו עבר, והנה הוא כנגד מ"ש דרך קשתו כאויב, וכנגד נצב ימינו כצר זה המן כמ"ש. אמ' הגשם חלף הלך לו. זה יובן עם מ"ש האר"י זלה"ה בהבדל שיש בין גשם למטר, כי הגשם הנה הוא ביסוד דאבא, שכן הוא שבי"ל בגי' גשם, והנה בזמן המן ואחשורוש ידוע מ"ש האר"י זלה"ה שנתגלה יסוד אבא והאיר במלכות למטה עד סוף העשיה, וזהו הגשם חלף הלך לו, שנתגלה הארתו למטה שלא כמנהגו, וזהו חלף הלך לו. א"נ חלף הלך לו, הלך לו או שירד למטה יותר מן היסוד של ז"א, וכן יהיה לעתיד לבא בבי"א.

ובס' הליקוטי' פי' הפסוק הזה על ענין מילה ופריעה ז"ל, כי המילה היא קליפה קשה, והפריעה הוא סוד אש מתלקחת, והוא הקליפה האחרת. והמציצה היא הקליפה הרחוקה כמו מריטה. ובזה תבין פי' כי הנה הסתיו עבר. כי היא קליפה א', הגשם חלף הלך לו, הוא מתוק הקליפה כי יצא ממנו שחוזרת אליו בעצמו, כמו שפי' הרשב"י ז"ל עכ"ל. וזה כי למעלה פי' על מ"ש בזוה' (בראשית רי"ז ע"א), עד לא מריט דא רישא דמריה, ועד לא גליש. ופי' כי מריט הוא לגמרי, כי אפי' השרש אינו מניח. וז"ס מילה ופריעה ואטיפו דדמא, וא"כ יבא על נכון אעפ"י שדרך קשתו כאויב, שהערלה דבוק בו ועי"ז נצב ימינו וכו'. ע"י מה שיסירו הקליפה, כי הנה הסתיו עבר וכו'. כמ"ש בלקוטי' כנז', הנה תתבטל הקליפה ויעלו לציון מושיעים.

1. גולגלתא לבנה, טלא דבדולחא, קרומא דאוירא, רעוא דמצחא, עמר נקא, פקיחו דעיינין, חוטמא.