רפואה למכה/שיר השירים ב/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

גדע בחרי אף כל קרן ישראל השיב אחור ימינו מפני אויב ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב.

כבר רמזנו בחתימת האלפא ביתא האחרת איך דברי האלפא ביתא הזאת קשים, יען אמר בהם בבירור כי איך מיד ה' היתה זאת, והתחיל ואמר איכה יעיב באפו אד' את בת ציון. כמו שדקדקו קצת מהפרשי' ז"ל כי הקינה היא על היות השי"ת בעצמו הפועל הרעה ע"י האף, וחזר ואמר 'איכה' כמוסיף על הראשונות, והנה דרך האדם כשהוא בכעס ומתחרה באפו ועושה רעה, הרבה פעמים הנה הוא מרעיש ובזה ורווח לו. וז"ש קול דודי הנה זה בא. שבקולו אל הכבוד הרעים ובזה שקטה כעסו. והנה החכם מהר"ם אלשיך ז"ל פי' כי הפסוק הזה הוא דרך נחמה, ואמר ז"ל בקצור, איכה יעיב באפו אד' בעצמו שהוא אוהב את ישראל, והוא בעצמו ע"י אפו יעיב את בת ציון, משיבה רוח הקדש ואומרת הלא זו לטובה, כי ה' הנז' השליך משמים ארץ ת"ת ישראל, שהוא דיוקן יעקב. וגם לא לשלוח יד במקדש ה', והיה שופך חרון אפו על ישראל. ועתה כי ה' שם היה, שפך חרון על העצים ועל האבנים וניצולו ישראל, עכ"ל בשינוי איזה דברים. והנה זה הוא מאמר הכתוב קול דודי וכו'. כי הנה למעלה אמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. וכבר פי' מ"ש ר' יודן ור' ברכיה. והעולה מדבריהם שאין לנו לעורר לבקש על שום דבר, כי מאד עמקו מחשבותיו ית' וכלם לאהבה את ישראל ולהטיב להם באחריתם ולתת להם אחרית טוב ותקוה, וראיה לדבר כי הנה קול דודי הנה זה בא, אעפ"י שהוא דודי בא בקולו ובכעס גדול עלי. אבל מ"מ מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. שפך חרון אפו על העצי' ועל האבנים. ועפ"י הדרך שאז"ל מדלג על ההרים אלו האבות. נוכל לומר כמ"ש השליך משמים ארץ ת"ת ישראל. שהוא דיוקנו של יעקב כמ"ש, ובזה כלה ה' את חמתו. וגם מקפץ על הגבעות אלו האמהות. אפשר לומר כמשאז"ל כי כשגלו ישראל, בעברם על קבורת רחל יצאתה רחל וכו', עד שאמרה לה ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם. א"נ הפליא בקינתו ואמר איכה יעיב וכו'. כבר אמרנו כי 'ציון' הוא כנוי אל השלמים העוסקי' בתורה בשערים המצויינים, והנה כבר אמר הכתוב הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו. וגם כבר אמרנו מה שעינינו רואות וכלות בכל יום מתמעטים הלבבות וחשכו הרואות בארובות, כמ"ש בפ' בכה תבכה בלילה ע"ש. וזהו איכה יעיב לשון עתיד, בכל יום ברכתו מרובה והחשך מתגדל, את בת ציון. שהם השערים המצויינים כמ"ש, ואמר בת ציון בתאר נקבה לרמוז כי תשש כח המצויינים בתורה כנקבה. א"נ ירמוז על התורה שבע"פ שהיא בת לתורה שבכתב. עוד השליך משמים ארץ תפארת ישראל. כי בתחלה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. וכל האומות הולכים לאורם, וכמש"ה ולתתך עליון על כל הגויים לתהלה ולשם ולתפארת. וכמ"ש בס' הכוזרי בדברי החבר לכוזר ע"ש מאמ' ב'. ועתה אמר כי ע"י מה שיעיב את בת ציון ואבדה חכמת חכמיו, הנה בזה השליך משמים ארץ תפארת ישראל כנז', והנה ע"י תפארת ישראל הנז' יש בו תיקון העולם, כי באורם ילכו אור. ועתה אשר יעיב ה' כנז' והשליך משמים ארץ, יתמוטט העולם והארץ כבגד תבלה, אשר היא נקראת הדום רגליו, כמאמר הכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וזהו ולא זכר הדום רגליו. שהוא העולם והארץ בכללה, לא זכר אותם ביום אפו כנז'. וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא. פי' בדברי תורה, אם נפרש שהם דברי תורה שבע"פ שהיא אומרת קול דודי וכו'. שהוא כמ"ש במשנה, אריב"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'. ואז"ל כי אלו הם הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום. כי בצאת הקול מלפניו ית', אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ושמע הקול הזה ומתעורר לשוב. א"כ אעפ"י שיעיב ויחשיך ה' את בת ציון, שערים המצוניינים כנז', וחשכו הארובות וכו'. מ"מ ע"י השמיעה נשמע את הקול מדבר אלינו, וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים וכו'. כפשוטו, שהוא יוצא מהר חורב. א"נ כמ"ש בס' הזוה' פ' שלח לך ז"ל, חמיתון אלין טורייא, כלהו ראשי מתיבתי לעמא דא דבמדברא וכו' עכ"ל. והנה אעפ"י שהחשיך וכו' ואין תורה ברורה, מ"מ רוח ה' מדבר אל השרידי' אשר ה' קורא אליהם לעסוק בד"ת, וזהו קול דודי הנה זה בא, זה קולו של הקב"ה בתורתו התמימה, מדלג על ההרים אלו ראשי ישיבות שבכל דור ודור, שאעפ"י דשריו חכימייא למהוי כספריא וכו', ועמא דארעא אזלא ומדלדלא. עדיין לחד בדרא או לתרי בדרא אפשר עליו לומר אכשור דרי, ואפי' לרבים העוסקי' בתורה, ובזה יאירו אורה של תורה, ועל ידיהם יתייחדו תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ויאירו בכל ישראל ועל העולם כלו באור תורתם. ואם נפרש קול דודי זה משה כמ"ש במדרש, נוכל לפרש ג"כ ככל הדרכים שאמרנו, שהרי אור נשמתו מתפשט בכל בעלי תורה, והוא מסייע שיש בו ממש, וכמ"ש למעלה בשם הזוה' ור"מ ובשם מהרר"א אזולאי זלה"ה. והוא מדלג על ההרים שהם ראשי ישיבות, מקפץ על הגבעות אז"ל אלו האמהות. מלבד לפי פשוטו נוכל לומ' כי בזכות האמהות שהם מגדלות בנינו לתורה, וכמשז"ל הני נשי במאי זכיין וכו'. עי"ז התורה תהיה מאירה ע"י הבל שאין בו חטא תינוקות של בית רבן. וגם ע"י מה שממתינות לבעליהן, עי"ז יזכו בעליהן לתורה, וכמו שאירע לר"ע כשחזר לסוף י"ב שנה שמע מאחורי ביתה וכו', אמר הואיל ואתיהיב לי רשותא אהדר לאחורי, הדר אזל וכו'. ועי"ז זכה כפלים לתורה. וז"ש הניחו לה שלי ושלכם היא. כי בזכותה זכה לכל התורה אשר זכה, והוא ראש לכל תורה שבע"פ, כמשאז"ל סתם מתני' וכו' וכלהו אליבא דר"ע. מלבד מה שארז"ל דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע. וזהו מקפץ על הגבעות שהן האמהות. ועפ"י הדרך הראשון אפשר לפרש פסוק איכה יעיב בלשון שאלה, ופסוק קול דודי תשובה אליו, ורוצה לומ' איכה יעיב באפו ה' בהר ציון וכו', וכל אלו לא חטאו, אם נאמר שפך חרון אפו על העצים ועל האבנים, לכאורה נר' שלא יתכן, שהרי אמרו הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו וכו'. והנה שלשה אלו נרמזו בפסוק זה, כנגד הקורע בגדיו אמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון. בין שנפרש אותו כפשוטו על הר ציון ששמם אשר הם לבוש ובית אליו ית', כמ"ש הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אבל ביותר יצדק עפ"י מה שפי' בשערים המצויינים בהלכה. א"נ על תורה שבכתב ושבע"פ, אשר ע"ז נאמ' לבש ה' עוז התאזר. וכנגד מפזר מעותיו בחמתו אמר השליך משמים ארץ ת"ת ישראל, ופיזרם בארבע כנפות הארץ, וכנגד משבר כליו בחמתו אמר ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, דומה למ"ש הכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ועתה לא זכר הדום רגליו ושבר השרפרף. וכמש"ה עד די כרסוון רמיו, כב יכול הפוכות הן. ולכן אמר איכה יעיב באפו וכו'. והשיב עפ"י הדין, קול דודי הנה זה בא וכו'. ע"ד מ"ש אח"כ ואי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה שפיר דמי. וכל שכן בכאן שמאהבה עשה, למען תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות ויהיה להם למקדש מעט בארצות אשר יבואו שמה, וכמו שמפרש בפסוק שיבא. ולפי הדרך שפי' קצת פסוקי' על עניין עוונות של אדה"ר, כמשז"ל כי שילוחו מגן עדן היה בדומה לגלות ישראל, וכן אמרו (בראשית רבה פ' י"ט) ויאמר לו אַיֶּכָּה (בראשית ג, ט). אֵיכָה כתיב. יאמר איכה יעיב באפו ה' את בת ציון. שאילולי לא חטא אדה"ר ראוי היה שתנתן התורה על ידו, ומפני החטא נאמ' עליו (תהלים קלט, יא) ואומר אך חשך ישופני. ואז השליך משמים ארץ ת"ת ישראל, שהם הנשמות שהיו כלולות בו אשר נפלו בעמקי הקליפות, ולא זכר הדום רגליו כנז', ביום אפו שירדו ונפלו ממדרגתם כמבוא' בדרוש הגלגולי' ובמקומות אחרי'. א"נ לפי דרך זה איכה יעיב באפו, דשוי חשך בית כתר לעילת העילות, עפ"י כל הדרכים שפי' האר"י זלה"ה ותלמידיו, שהוריד הכתר למטה ממדרגתו וגרם שנתמעטו עולמות בי"ע. וגם שהכתר של זעיר נתמעט אורו לסיבת שהוריד הדעת למטה בין הכתפים, וגרם שיתפשטו הגבורות שניתנו בנוק' בלאה, לא נתפשטו בו' קצוותיה. אמנם תכף ירדו ביסוד שלה, גם גרם לרחל שתרד בבריאה בסוד רגליה יורדות מות, וזהו איכה יעיב באפו ה' את בת ציון וכו'. וכמו שנפרש אח"כ, וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא. וכמ"ש למעלה זה משנה שניתנה תורה ע"י. וגם מדלג על ההרים אלו האבות וכו'. שע"י היה תיקון אדה"ר. וכן ע"י האמהות, וזהו מקפץ על הגבעות, והוא פשוט. א"נ אומר הכתוב סכות מענן לך מעבור תפלה. סכות באף ותרדפנו וכו'. ופי' כי בתחלה כסה עצמו בענן מעבור תפלה, ואח"כ בזה ע"י האף תרדפנו עכ"ל. וזהו איכה יעיב באפו, ויחשיך באפו ג"כ את בת ציון, שהיא נקודה פנימית של ירושלים, מקום קבלת התפלות, וזה שער השמים, ב"ה של מעלה. וזה יובן עפ"י הדרך שמביא מהר"ם אלשיך ע"פ זה, מארז"ל ויקרא ה' וכו'. בשעה שבקש הב"ה להחריב ב"ה, אמר כל זמן שאני בתוכו אין האויבי' נוגעים בו, אלא אכבוש עיני ממנו וכו' עכ"ל. והנה ע"י כבישת עין מלהשגיח על בת ציון, בזה שערי תפלה ננעלו, וכיון ששערי תפלה ננעלו, הנה בזה השליך משמים ארץ ת"ת ישראל, אשר עליהם נאמ' הקול קול יעקב, וכמשאז"ל אין תפלה נשמעת שאין בה מזרעו של יעקב. ועתה ניטלה אותו הת"ת שהיה להם והושלך לארץ, ואמר 'משמים' כי אפי' בשמים והמלאכים של מעלה היו מתאוים לשמוע תפלתם של ישראל, ואצל המלאכים כנז' היתה ניכרת מעלתם, ועתה השליך משמים ארץ הת"ת הזה, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, שכתוב בו והתפללו אליך דרך ארצם וכיוצא, לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל במקום הזה, וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא, והוא הכרוז הנז' בתיקוני' דף כ"ה ע"ב ז"ל, כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חויא דאיהו מקננא בטורין, יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא, דיתיב על מגדלא דאתמר בה מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב עכ"ל. הנה שע"י קול דודי, שהוא הכרוז כנז' אשר הנה הוא מדלג על ההרים, השומע הקול וקטיל לההוא חויא, יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא, ותפלתו נשמעת כו'. גם בזה נאמר כמשאז"ל במד' זה משה. וזה ע"ד מ"ש אח"כ בתקוני' כנז', אדהכי הא רעיא קא אתיא וכו'. עד דביה הוה זריק חצין, דאינון מלולין דצלותא לגבי חויא, וחויא לא חשיב לון, עד דאתא רעיא מהימנא ונטיל חץ חד וזריק לגביה דא בתר דא בצלותין, הה"ד עד יפלח חץ כבדו. דחויא דאיהו וכו' עכ"ל. והכוונה כי אעפ"י שלא נתקבלה תפלת הרועים עם ישראל אחריהם, וזהו בכמה עאנין ותורין ואמרין וכו'. מ"מ זכותו של משה ותפלתו עושה פירות, וכמ"ש אלמלא תפלת המתי' על החיים (לא) היו יכולי' לעמוד. וזהו קול דודי זה משה, הנה זה בא ומתקבלת תפלתו, והנה הוא מדלג על ההרים ביני טוריא, להרוג הנחש הארור וכו'. ולהבין אומרו יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא וכו'. ולדקדק פרטי המלות, צריך לפרש הב' כתובים, איכה יעיב. וקול דודי. בדרך אחרת. וזה כי צריך לדקדק או' איכה יעיב באפן אד' את בת ציון, היל"ל איכה יעיב ה' באפו וכו'. ואפשר שזה הוא שבא לתקן המתרגם, שאמ' איכה יתקוף ה' ברוגזיה, ולא תרגם איך יתקוף ברוגזיה ה', אלא מפני שכך היה סדר הפסוק כמ"ש המתרגם. והנה מהר"א גלאנטי פי' הכתוב הזה, יעויין שם. ולפי קצת דרכו נפרשהו ג"כ לפי דרך האר"י זלה"ה. וזה כי ידוע כי המלכות בכללה נוק' דז"א נקראת אדנ', והנקודה פנימית, נקודת יסוד שבה נק' ציון וגם נק' בת ציון. להיותה בתאר נקבה כידוע. והנה אעפ"י שהמלכות בכללה היא דין, מ"מ הנקודה הזאת היא רחמי', ובפרט בהתיחד עמה היסוד של ז"א הנק' צדיק, היא נק' צדקה, וכשהוא בסוד החסד ונק' חסיד, חוורא בפום אמה, אז גם היא נק' חסידה, כמש"ה חסידה ברושים ביתה. וכן גם חסידה בשמים (ידעה) מועדיה (ירמיה ח, ז). והנה הכתוב אומר איכה יעיב באפו. פי' מי שבידו להעיב, וסמך לו על המבין כי כן דרך הכתוב בהרבה מקומות. א"נ נוכל לומר 'באפו' באף ו'. וזה יובן עפ"י מ"ש באידרא וז"ל, תאנא לא דיין לרשעי' וכו', אלא דמהפכי מדת רחמי' למדה"ד. והיאך מהפכי והא כתיב אני ה' לא שניתי, אלא בכל זמנא דעתיק דעתיקי', רישא חוורא אתגלייא רעוא דרעוין, רחמין רברבין אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלייא כל זינין (נ"א דינין) דז"א, וכב יכול רחמי עביד ההוא דינא עתיקא דכלא, ובסוף כתוב תאנא האי חוטמא זעיר, וכד שארי תננא לאפקא, נפיק בבהילו ואתעבר דינא, ומאן מעכב להאי חוטמא דלא יפוק תננא, חוטמא דעתיקא קדישא דהוא אקרי ארך אפים מכלא עכ"ל. והכוונה כי בא"א אע"ג שאין שם דין, מ"מ בהיותו מסתתר ומניח עשות הדין למטה נק' הוא עושה, וכן פי' מהר"ם קורדווירו בספר הפרדס. והנה מחוטם ז"א יוצא האף שהם הגבורות, כמ"ש באידרא הנז'. וכשמתגלה חוטמא דע"ק הנק' ארך אפים, מעכב שלא יצאו הגבורות הנז', וכשאינו מעכב כב יכול נק' שהוא פועל גבורות ומוציאם. וזה נ"ל ע"ד כל מי שיש בידו למחות וכו'. והנה הרשעי' שגורמים לסלק רחמי א"א, כב יכול מהפכי' מדת רחמי' למדה"ד, שצריך גם הוא לכבוד ולהסתיר רחמיו ולהניח הדין לפעול, וזה איכה יעיב אותו הנסתר והנעלם, יעיב באפו שלא האיר למטה. א"נ באף ו' שהוא ז"א, שהוא ו' שבשם, וע"י אפו יעיב ויחשיך המדה הנק' אדנ', נוק' דז"א הנק' אד'. וע"י האף הנז' אשר יצא מלפני ה', נחשכה המדה הנז', ולא בלבד המדה בכללה אשר היא דין, ובהוסיף דין על דין חשך משחור תארם, ע"ד מ"ש למעלה בפ' (), בשם מהר"ם קורדווירו על פ' ואשה כי תזוב וכו' או כי תזוב על נדתה וכו', יעויין שם. אלא גם הנקודה פנימית שבה אשר היא בסוד החסד והרחמים, וזהו איכה יעיב באפו אד' את בת ציון. פי' עם בת ציון, שניהם יחד ותלכנה שתיהם, ציון וירושלים, כחדא אזלין למקום החשך ח"ו. א"נ אד' הוא היכל ק"ק, שהוא אד' שפתי תפתח. שהוא סוד התפלה. את בת ציון. שהיא הנקודה פנימית כנז', ונק' 'גאולה' והיא בהיכל הרצון, והוא סוד סמיכות גאולה לתפלה, ועל שניהם כנז' איכה יעיב וכו'. ויש מי שפי' ג"כ כי לפעמים אד' הוא בעתיקא קדישא, ואפשר שהוא במלכות שלו, אשר עליה נאמ' ותהלתי אחטם לך. והוא עפ"י הדרך שזכרנו בשם האידרא, שכיון שלא באה הארה מחוטמא דע"ק, עלה עשן באפו דז"א, ויחר אף ה' בם וכו'. וע"י שהחשיך את בת ציון כנז', עי"ז ג"כ השליך משמים ארץ ת"ת ישראל. כמו שאמרו כי גם עליו נאמר כן משחת מאיש מראהו. ואמר השליך משמים ארץ. אפשר שהוא על יסוד הבינה הנק' שמים, והם שמים של ארץ העליונה, והם נק' קצה השמים העליוני'. ומשם השליך ת"ת ישראל. וזהו שארז"ל מאגרא רמא וכו'. ולא זכר הדום רגליו ביום אפו. שהם נה"י שלו, שנסתלקו וחזר לקדמותו בסוד תלת דו תלת. ועל כל זה אמ' קול דודי הנה זה בא. כבר ידוע כי הקול הוא הת"ת, וגם דודי הוא בת"ת, והכפל אפשר לומר כמו שאמרנו, כי ע"י קבלתו מש"ע נהורין, יורדי' ר"ס אורות ז' הכלים, ונחלקי' ק"ל לזעיר ונעשה קול, וע"י ההארה הנז' אפשר שיעצור האף והרבה להשיב אפו, וכבר פי' ז"ל מדלג על ההרי' שהם חג"ת, מקפץ על הגבעות שהם נה"י, בסוד גדלות ראשון ושני ונעשה בן ט' ספירות, ואז גם נוקביה מתגדלת גם היא כמותו ומאיר אליה ע"י היסוד. וזהו הנה זה בא. ולדקדק הדברי' ביותר נפרש ג"כ דברי התיקוני' כמו שיעדנו, שאומר כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חיויא דאיהו מקננא בטורין, יהבין ליה ברתא דמלכא דאיהי צלותא, יתיב על מגדלא דאתמר בה וכו'. והנה בזוה' פ' שלך לך פי' מגדל עוז שם ה', על התיבה שהיא מלכות, ונכנס בה הס"ת שהוא היסוד של ז"א, שמתגלה הארתו בתיבה. והנה כבר אמרנו כי המלכות בכללה נק' תפלה, והיא אד' כמו שאמרנו. ונקודה פנימית שבה בת ציון הנה היא גאולה, והגואל שהיא יסוד דז"א נכנס בתוכה, וזהו ברתא דמלכא שהיא המלכות בקבלתה מצד יסוד אבא שהוא נק' מלך, ונק' לפעמים מלכא קדישא. דאיהי צלותא דיתבא על מגדלא, שהיא יושבת על גבי נקודה פנימית שלה, שהיא נקודת ציון דאתמר בה מגדל עוז שם ה' אשר בה ירוץ צדיק, שהוא היסוד הנק' מגדל הפורח האויר. ונשגב שהוא מתחזק בה. וזהו כרוזא נפיק בכל יומא, מאן דקטיל ההוא חיויא וכו'. כי ע"י השבתת הקליפות, עי"ז זוכה לירש הארץ העליונה, ועליו נאמ' ועמך כלם צדיקי' לעולם ירשו ארץ. והנה הכרוז היוצא בכל יום, כבר אמרנו שהוא אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואין לך דבר חשוב לנצח היצה"ר ולהתיש כחו בין מלמעלה בין מלמטה יותר מד"ת. וא"כ הוא קול דודי הנה זה בא, ע"י הקול קול דודי, שהיא התורה הנמשכת מז"א, וגם אם נפרש 'דודי' שהוא ביסוד אבא שממנו תורה יוצאה כמ"ש. הנה ע"י קול דודי כנז', הנה זה בא שהוא יסוד דז"א, להתייחד עם נוקביה, ועי"ז אעפ"י שהחשיך כנז' לבחי' הנק' אד' ולבת ציון ג"כ, הנה בזה יאר ה' פניו אליה, ואעפ"י שהשליך משמים ארץ ולא זכר הדום רגליו וכו'. הנה הוא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כמו שאמרנו. ובזוה' פ' פנחס ע' ת"ו אמרו ז"ל, דכד נפקו ישראל ממצרים, בעא קב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למיבני לון ביתא קדישא ולנחתא לה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבו קדישא כגוונא דיוקנא דלעילא, הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. באן אתר, מכון לשבתך פעלת ה'. בההוא דפעלת אתה ה' ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת ה' דא בית ראשון, מקדש אד' כוננו ידיך דא בית שני, ותרוייהו אומנותא דקב"ה אינון, ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו, ואנח לון קב"ה לבנייהו בארעא דאליפו עובדיהון, וביתא אתבני ע"י דבר נש, ובגין כך לא אתקיים, עכ"ל לעניינינו. והגם כי היה צריך המאמר הזה ביאור, מ"מ העולה מדבריו כי בית המקדש היה ראוי להיות רוחני ע"י ית', ומפני חטאינו לא נעשה הדבר הזה, רק היה חומרי מעצים ומאבנים, ולכן לא נתקיים. וז"ש איכה יעיב כפשוטו, פי' יהיה דבר עב חמרי שיש בו עביות, אד' את בת ציון, איכה יעשה באפו, שכעס על ישראל, אד' את בת ציון, שהוא בית המקדש, והכעס הזה היה בהיותם במדבר, כענין מעשה העגל, אז התחיל להעיב ולהחשיך, ואח"כ כאשר שלחו המרגלי' אז נחתם הגזר דין הנז', ונגזר עליהם למות במדבר, כמ"ש הזוה' מאמר הנז'. וז"ש איכה יעיב באפו וכו'. ובסוף כתיב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, חזר לומר 'אפו' והוסיף ג"כ לומר 'ביום', לרמוז משאז"ל על פ' זה, יום א' היה אפו של הב"ה, אילו עשו תשובה ביום פשרו. והכוונה כמשז"ל במקום אחר, קרא עלי מועד. שהוא יום תשעה באב. והוקבע להם בכיה לדורות, ואילו עשו תשובה ביום ההוא פשרו. ונחזור לענין איכה יעיב וכו'. ע"י מעשה בני אדם, באופן כי בזה השליך משמים ארץ ת"ת ישראל, שהוא הבית המקדש שהוא גאון עזם תפארתם של ישראל, השליך אותו משמים ארץ, שבמקום שהיה ראוי להיות מעשה ידי שמים ורוחני כמותם, הושלך לארץ ונעשה חמרי כמ"ש, וזה גרם שאח"כ ולא זכר הדום רגליו ביום אפו, וכמ"ש בזוה' אח"כ על אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו וכו'. שלהיותו מעשה ב"ו גרם שנחרב בעו"ה. א"נ כבר ידוע שאילו זכינו ללוחות ראשונות היה מתקיים חרות על הלוחות, חרות משעבוד מלכיות וכו'. והיו הולכי' בהם לא"י ומשם לג"ע. והנה הדרוש בענין הלוחות וענין רחל ולאה, ביאר האר"י זלה"ה איך כוונת מרע"ה היה ליקח הלוחות מלמעלה, מתרין פרקין עליונים דנוק', קרוב אצל ת"ת דז"א, אך אח"כ לא לקח הלוחות שניות, לוחות אבנים מנ"ה דידה, וכבר הבאנו מקצת הדרוש הזה למעלה במקומות מחולפים, וזה גרם להפיל זרעם בגוים, ושלטו האומות על ישראל. וזש"ה איכה יעיב באפו אד' את בת ציון כמ"ש, הוא מפני כי השליך משמים שהוא ז"א, ארץ שהיא מל', ארץ התחתונה. ושם השליך ת"ת ישראל, שהם הלוחות כנז'. וזה גרם חרבן ב"ה וגלות ישראל. וזהו ולא זכר הדום רגליו, שהוא ב"ה כנז', ולא זכר ביום אפו. א"נ אפילו אל הלוחות שהם מבחי' הרגלים, לוחות אבנים, אפי' לא זכר כנז' ביום אפו כי נגנזו, וכ"ש למאן דאמר ארון גלה לבבל, ולפי ד"ז ג"כ נוכל לפרש איכה יעיב באפו אד' את בת ציון, שערים המצוייני' כמ"ש למעלה, הוא מפני כי השליך וכו' את הלוחות הנז', כי אז נגזר על ישראל שילמדו תורה מתוך דוחק, מתוך שכחה וכו'. וכנגד זה אמר קול דודי הנה זה בא. זה משה. פי' אותו הקול שאמר משה, מכון לשבתך פעלת ה', אשר עליו אמרו דא בית ראשון, וכן מקדש אד' דא בית שני, הנה זה בא. ומתקיימת נבואתו. והנה הוא מדלג על ההרים, שעתיד הב"ה להורידו, כ"ש אח"כ בזוה', בית שני באתגלייא, בית ראשון באתכסיא. ויהיה 'על ההרים' שהם סיני תבור וכרמל וכו', וכמ"ש במדרש וכו'. ואז ג"כ משה ירענו ע"י לוחות הראשונות. וזהו קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, שהם חג"ת, ידיו של משה לא יהיו עוד כבדים, וגם מקפץ על הגבעות, שלא יהיו לוחות אבנים מנה"י דידה, רק מלמעלה מתרין פרקין קדמאין, ועי"ז ומלאה הארץ דעה את ה' אכי"ר.