רפואה למכה/שיר השירים א/טז

<< · רפואה למכה · שיר השירים א · טז · >>

ט"ז

^{שיר השירים:}
הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה.

^איכה:
על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים
כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב.

הנה היופי נמשך אל האדם מצד החכמה, וכמש"ה חכמת אדם תאיר פניו. והנה על סלוק החכמה אמר המקונן, על אלה אני בוכיה. וארז"ל על סלוק דעת ועל סלוק שכינה. והנה על פסוק ותלבש אסתר מלכות. אז"ל שלבשתה רוח הקדש שהיא השכינה, ועל ידי זה הוסיף יופי על יופיה והדר על הדרה, א"כ בהסתלק השכינה מן האדם יסתלק היופי, וכן בהסתלק החכמה יסתלק זיו הפנים, וכשחטא אדה"ר נסתלק ממנו אותו היופי ואותה ההארה שעליה אמרו, תפוח עקבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכמרע"ה שלעולם זכה לתורה, נא' לא כהתה עינו ולא נס ליחה. וא"כ יאמר הכתוב על אלה אני בוכיה. על סלוק דעת ועל סלוק שכינה אני בוכיה, ופי' ואמר מה טעם אני בוכיה על אלה כמ"ש, וגם מפני מה נסתלקו ממני, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. שהם ד"ת אשר עליהם נאמר תורת ה' תמיתה משיבת נפש. ואם נפרש על סלוק תורה שבכתב מתורה שבע"פ, יאמר הכתוב על אלה דברי הברית, דומה למשז"ל, ריב"ל על ביטול תורה אני בוכיה וכו'. עיני עיני שהוא העיון התלוי בעין האדם, בהסתכל באותיות בסוד אותיות מחכימות, עתה יורדה מים ובוכה ומתאנחת כי רחק ממני מנחם, שהוא תורה שבכתב שהוא משיב נפשי, כי בעו"ה אין אתנו יודע להביא ראיה מן התורה, ובזה היו בני שוממים כי גבר אויב. ובמקום כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, עתה שאין יודע להביא ראיה מן התורה, הנה בזה היו בני שוממים כי גבר אויב, שאו' ידינו רמה, וגם גבר אויב כמ"ש כמה אינון דמערבלין מוחיה וכו'. וזהו כי גבר אויב. וכנגד זה אמר הנך יפה דודי אף נעים, כי בפיו ובגבורתו יעמד, והנה מהר"ש אלקבץ בס' איילת אהבי' פי' שכל דברי שיר השירים הם כדמיון החושק בתורה, ובפ' ישקני מנשיקות פיהו. פי' שהם דברי התלמיד החושק בתורה, ואמ' מי יתן ישקני הב"ה בעצמו מנשיקות פיהו, כי אעפ"י שאדם יכול ללמוד מפי סופרים ומפי ספרים, מ"מ רצונו בזה לשמוע מפי הב"ה עכ"ל. א"כ אעפ"י שאני בוכיה על סלוק דעת ועל סלוק שכינה, ועל הרחקת תורה שבכתב מתורה שבע"פ, והיו בני שוממים כמ"ש, מ"מ עדיין יש לי נחמה גדולה, כי הנך יפה דודי וכו'. ע"ד אם חטאת מה תפעל בו. מלבד כי לעולם אהבתו גבן ועדיין אנחנו מקוים יראה לנו את יפיו בגלוי סודות התורה, ואז יהיה אף נעים, כי במקום שבהיותנו בגלות נאמ' וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבון ההלכה כמ"ש בזוה', הנה כאשר הוא יגלה סודו אל יראיו, אז התורה נעשית לו סם חיים, וזהו אף נעים. ולפי דרכנו רמז משאז"ל על אף חכמתי וכו'. חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. ג"כ כאן אף מה שלמדתי באף הוא נעים ומקובל אצלי, והטעם לכל זה הוא מפני כי אף ערשנו רעננה, שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהיה מטתו שלמה, והשכינה שורה על משפחות מיוחסות שבישראל. והגם כי היו בני שוממים וכו'. רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיה'. ונוכל ג"כ לפרש היו בני שוממי'. לא מצד עצמם ח"ו, כי הם בתקפם וגבורתם עומדים, רק מפני כי גבר אויב, וכיון שכן הוא, דבר ידוע כי דרך הטומאה לצאת, והרע מכלה את עצמו, וגהינם כלה והם אינם כלים, ויחזרו לאיתנם כבראשונה, וזהו אף ערשנו רעננה. ע"ד מ"ש ירמיהו כשנתנבא על גלות ישראל אמר זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך. וע"ז אמרו במד' פ' תצוה פ' ל"ו, וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד וכו'. נר' שהוקשה להם מ"ש, כי מה ענין זה למ"ש למעלה, מה לידידי בביתי וכו'. גם נר' שאין לו ענין למטה, גם אפשר לומ' שהוקשה להם שאמר בלשון מעוט קרא ה' לשמך, היל"ל את כזית רענן, כמש"ה ואני כזית רענן. וזהו ששאל וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה וכו'. אלא מה הזית הזה וכו', עד כך ישראל באין א"ה וחובטים אותם ממקום למקום, וחובטין אותם וכופתין אותם בקולרין, ומקיפין אותם בקולרין, ומקיפין אותם טרטיוטין, ואח"כ עושין תשובה והב"ה עונה להם, מנין שנ' ויאנחו בני ישראל וכו'. וכן בצר לך ומצאוך כי אל רחום ה' אלקיך וכו'. הוי זית רענן עכ"ל. והכוונה שכיון שרצה להיות מתנבא עליהם לרעה, ובפרט על ענין הגלות כמשז"ל על פ' מה לידידי בביתי, שזה נא' על חרבן הבית וגלות ישראל, המשילם לזית, שע"י היסורין והגליות חוזרין בתשובה, א"כ הכל הוא לטובתם, למען ישובו אל ה' כי אל רחום ה' וכו'. א"כ אעפ"י שהיו בני שוממין מפני כי גבר אויב, כיון שעל אלה אני בוכיה, שערי דמעות לא ננעלו, ועי"ז אף ערשנו רעננה. ומושרשת בהר אלקים עולם ועד. וכמש"ה ילכו יונקותיו. מצד השכינה העומדת בבית המקדש, ראיה לדבר משאז"ל על שני שדיך. שהם שני בדי ארון הנראים כב' שדים, ובזה היה ניכרת חבתם לפניו ית', ועתה או' ילכו יונקותיו בגולה, כי שכינה גלתה עמהם, ומ"מ ויהי כזית הודו. וכמ"ש וריח לו כלבנון. כשאז"ל עתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון, א"כ אעפ"י שקרא עלי מועד לשבור בחורי ועל אלה אני בוכיה, וגם על מה שרחק ממני מנחם משיב נפשי, מ"מ והלכה יניקת השכינה והשפעתה אלינו בגלות, מ"מ ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה. כי לא זזה שכינה מכותל מערבי, וממכון שבתו ישגיח עלינו לרחמינו. א"נ כאשר נפרש מהו סלוק שכינה וגלותה, ע"ד מה שפירש מהר"ש אלקבץ ז"ל בס' ברית הלוי פ' ו' ז"ל, בענין גלות שכינה האריך הרבה, וקצור דבריו המשיל זה לניצוץ השמש המכה במראה לטושה או בזכוכית לבנה או במראה ההינדיי, וכ"ש בקיר טוחה בסיד ומלוטש בשמנים שונים יוכר האור שעור רב, ואם יכה ניצוץ השמש במים העכורים יתעוות האור עד כי נר' שחשך השמש בצאתו, מה שאינו רק הוא כפי הכנת המקבלים, וכן הוא ענין הגלות, כי תחת היותו ית' מראה פעולותיו על ידינו, הנה בעו"ה עבר האור אל מוצא הסוסים, ומראה פעולותיו ע"י זדים ארורים אשר לא יכירו ולא יבינו אל פעולות ה'. א"כ כלל העולה מדבריו, כי גלות שכינה הוא כפי הכנת המקבלי', שאין ניכרת אורה ומעלתה ע"י, אבל היא מצד עצמה נא', כי אני ה' לא שניתי. א"כ אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי, שהיא השכינה, והיו בני שוממים מבלי שפע והארה להאיר להם, אדרבא כי גבר אויב, ע"ד אמלאה החרבה. מ"מ הנך יפה דודי אף נעים, כי לא יגור במגורך רע. ועדיין הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה, זה ב"ה שלא זזה שכינה מכותל מערבי. נחזור לענין, כי ע"י היות ערשנו רעננה, ומושרשת בזרע קדש מצבתה, באבות הקדושים, הנה עי"ז גם כי היו בני שוממים, אינו כלום ובני אקרון. והנה הם דומים לאילן ששרשיו מרובים, כי אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. וכמש"ה והיה עליהו רענן וכו'. א"נ פי' בזוה' פ' פקודי על אלה אני בוכיה. מ"ט בגין דאתיהיב רשות לאתר דא לשלטאה על ישראל ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב רשות לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה וכו'. גם מהר"א גלאנטי הביא מאמ' של בראשית ז"ל, וע"ד בראשית ברא אלקי'. דא אלקים עלאה וכו'. ופי' בקצור כי אין השכינה נק' בשם אלקים בשם הבינה, רק ע"י הראות כל זכר בעליית ג' רגלים ע"ש. והנה האר"י זלה"ה פי' המאמר הזה לפי דרכו באופן, עיין שם בפי'. והצריך לעניינינו הוא כי בהתחבר הבינה הנק' מ"י, עם ו' קצוות ז"א הנק' אל"ה, אז נק' אלקי'. ובהיות בינה משאלת כליה, ו"ק שלה אל המל', ומתלבשת בו"ק הזכר העליון, ואז כאמא כן ברתא, ואז ג"כ נק' אלקים. ובעת עשיית העגל כוונתם היתה להמשיך ו"ק הזעיר הנק' אל"ה, בהסתלקות הבינה אל המלכות הנק' י"ם, וזהו עשה לנו אלקים. וזה היה ע"י אהרן איש החסד, ואילו יצאה מחשבתם לפועל, היה התגברות גדול לס"א ח"ו, וזה היה קצוץ בנטיעות, כמו שפי' האר"י זלה"ה, וזהו שאו' על אל"ה, ו"ק ז"א, שנסתלקו מהם אותיות מ"י שהם מהבינה, אני שהיא מלכות בכיה, שנשפעו בה סוד הדינים שהם בגי' הב"ל כמנין בכי"ה, וזה כמו שפירש האר"י זלה"ה כי קין והבל הן הם שני דמעין שנמשכו למטה במלכות, קין שרש הקליפות והבל שרש הדינים. עו' אמר ז"ל, והבל אתבסם בשקועא דימא רבא, והוא חכמה התחתונה דמבסמא דמעין עילאין, אבל קין למטה דינא תקיפא שקעיה בתהומא רבא ולא אתבסם כלל. עוד אמר וב' נקבי החוטם הם מקום לשני שרשים אלו, שכלם נמצאים במלכות בין למעלה בין למטה, וכאשר יתקנו התחתונים עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם, והב' נקבים יהיו רחמים, ולהיות שבהוד שרש הקליפות, בחרבן הבית שבו משלו הקליפות נאמ' והודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה עכ"ל. ועיין בדרושו על מאמ' הזוה' שאו מרום עיניכם וכו'. שבס' בראשית, ומשם תבין כל מה שנפרש בפסוק זה, והוא כמ"ש על אל"ה. ו' קצוות ז"א, שנסתלק' מהם הבינה. ונשארו אל"ה. ועי"ז אין העולם, שהם ו' קצוות ז"א, מתקיימים אלא במ"י. ועתה על אל"ה כמ"ש אני בוכיה. מ"ט בגין דאתיהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, וזה היה בסיבת עון העגל שאז נתגברה ס"א באמרם אלה אלקיך יש'. וזה גרם אח"כ ולאחרבא בי מקדשא, ובגין דאתיהיב לון רשו לשלטאה כתיב על אלה אני בוכיה, רזא דמלה על אלה, דא סטרא דמסאבא, דאתיהיב להון רשו לשלטאה. פי' כי כיון שנסתלקה הבינה ונסתלקו אותיות מ"י, אז נשארו אדם ואשתו, זו"ן שניהם ערומים, ונתגברו ו"ק דס"א הנק' ג"כ אל"ה, ועיין בדרוש הקליפות פ"ד. וזהו דאתיהיב לון רשו לשלטאה, וע"ז אני בוכיה, דא רוח קדשא דאקרי אני, שירדו ט' נקודות אל הקליפות, ונעשית מלכות הקליפה בת י', וכמ"ש אמלאה החרבה. וע"ז בכיה, יען נשפעו בה סוד הדינים, כמנין בכי"ה כמנין הב"ל כמ"ש. וגם בכיה כי ע"י הדמעות, שערי דמעות שהם נ"ה דחכמה לא ננעלו. וכדי למתק הדינין, עיני עיני יורדה מים בתמידות, ומ"מ לא הועילו הדמעות כלום, וזה מפני כי רחק ממני מנחם, שהוא יסוד ז"א. א"נ יסוד אי'. אבל העיקר הוא סוד הדעת הנתון בין העינים, וזה כי ע"י הדמעות כאשר יתקנו התחתוני' עיניהם, ותריח ריח תפוחין קדישין נ"ה, ממקום הקדש יתבסמו כלם. וכאן הוא אומר שעיני עיני יורדה מים, כיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי. שאין מי שיעלה ריח טוב לפניו ית', אשר ע"י הריח היה משיב נפשי, כי עיקר הריח הוא להשיב נפש, גם ע"י התבסמות הדינים ע"י ריח טוב כמ"ש, הנה עי"ז היה מאיר אור הבינה בז"א, ומיניה לנוק', וכיון שרחק ממני מנחם משיב נפשי כמ"ש, היו בני שהם הנשמות שבה. א"נ נצח הוד שלה שוממין כי גבר אויב, וכנגד זה אמר הנך יפה דודי, כנגד ז"א שנמשך לו היופי מצד עתיקא קדישא שמשם בא היופי, אף נעים מצד הבינה שמשם בא הנועם העליון, ועי"ז אף ערשנו, שהיא המלכות, מטתו שלשלמה, הנה היא רעננה, ומושרשת בשרשים העליונים, ודרך רמז באו' אף נעים אף ערשנו, ב' פעמי' אף, על ב' נקבי החוטם המשפיעים דין, עתה יהפכו לרחמים, ובמלת 'נעים' נרמז נע ים, פי' יתנועע הים העליון אותיות מ"י, להתחבר עם ז"א ויעשה אלקי'. וזה ע"י אותיות נֻ' עַ', שהוא רמז לנֻ' שערי בינה, ולעַ' עטרין דנפקין מז' תיקוני א"א, שמשם בא היופי והנועם. ובמד' אף ערשנו רעננה. ר' עזריה בשם ר"י בר סימון, למלך שיצא לו למדבר והביאו לו מטה קצרה, התחיל מצטער עצמו ומדחק באבריו, כיון שנכנס למדינה הביאו לו מטה ארוכה, התחיל פושט עצמו ומותח אבריו. כך עד שלא נבנה ב"ה היתה השכינה מתמצעת בין שני בדי הארון, משנבנה בית המקדש ויאריכו הבדים עכ"ל. הורה למ"ש כי בזמן שאין ב"ה קיים הוא דומה למלך וכו'. פי' למלך ז"א, שיצא למדבר, והוא מקום שמם, כי אין לחם ואין מים, הוא מקום הקליפות, והביאו לו מטה קצרה, שהיא מלכות שאינה נתקנת לגמרי. והענין הזה יובן כמה שאמרו בענין יום ז' של פסח, שהזווג הוא בסוד קטנות, והיא בסוד איילה שרחמה צר, בסוד הגבורות בלבד, ואז הנחש העליון שהוא יסוד דבחי' קטנות מזדווג עמה, ולפי שהוא בבחי' קטנות נק' נתיבה, ועיין בדרוש יום א' של פסח. והנה ז"ש הכתוב על אלה, שהוא ז"א בעל ו' קצוות בלבד, אני שהיא מלכות, בוכיה עיני עיני יורדה מים, (ממני) [מפני] שהיא מלובשת בגבורות. והטעם מפני כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. פי' אעפ"י שהיסוד מזדווג עמה אינו להשיב נפש, מפני שהוא מבחי' קטנות, ובזה מדוייק או' מנחם משיב נפשי, כי נר' כי מנחם יש לה אבל אינו משיב נפשה, והוא כמ"ש. ועי"ז היו בני שוממים כי גבר אויב, כי יש סכנה פן יאחזו בה החצונים ובנשמות היוצאים ממנה, וזהו ג"כ שאו' המדרש, למלך שיצא למדבר, הביאו לו מטה קצרה כמ"ש, התחיל מצטער עצמו ומדחק אבריו, שהוא ג"כ בסוד קטנות, ומדחק אבריו בסוד ו"ק, ולפעמים תלת בתלת, כדי שלא יתאחזו בהם החצונים, כיון שנכנס למדינה שהיא בינה, ונקראת מדינה יען היא בעצמה רחמים גמורים, אלא שדינין מתערין מינה, וזהו מ' דינה, אז נתחברו אותיות מ"י באל"ה ונעשה אלקי'. ונכנסו בו נה"י דבינה ונגדלו אברי ז"א. וגם המל' נתקנה ונעשית בת י' ספירות שלמות, וכמבואר בסדר הגדלות, וזהו הביאו לו מטה ארוכה, שהיא מלכות כנז'. ואז התחיל פושט עצמו ומותח אבריו כמ"ש. כך עד שלא נכנס ב"ה, שלא נעשית בנין המלכות הנק' בית המקדש, וגם הבינה נק' בית המקדש העליון, והכל א' כי זה תלוי בזה, ומקדש העליון מכוון כנגד המקדש התחתון, ואז היתה שכינה מתמצעת בין שני בדי ארון, שאפי' בעת הזווג היה אחורי נה"י, ומשנבנה ב"ה ויאריכו הבדים, שנתפשטו נה"י דז"א לתוכה, וגם נתפשטו נה"י דאי' בכל קומת הז"א, ועי"ז נעשית ג"כ בנין המלכות, וזש"ה הנך יפה דודי אף נעים, שפשט עצמו ונמתחו אבריו, ועי"ז אף ערשנו שהיא המלכות רעננה וארוכה, שהיא נגדלת כמוהו, וידוע כי זה תלוי בזה וזה גורם את זה והכל א'. והנה המתרגם אפשר שרמז לזה באומרו ז"ל, אתיבת כנישתא דישראל קדם רבון עלמא. הנה כנסת ישראל יאמר על הנשמות המצויירות ונמצאות במלכות, שהם ס' רבוא. וע"י היא מתייחדת למעלה, ובפרט בעלותם לראות, כמ"ש ואמרה קדם רבון עלמא, הוא אפי' שהוא רבון העולמות שתחתיו, כמשאז"ל על רבון העולמים, ואם נפרש רבון עלמא באי', שהיא אדון ורבון של הז"א הנק' עולם, א"נ באבא שהוא רבון אימא הנק' ג"כ עולם, ואמרה קדם שהיא בא"א או בעתיק שהוא קודם רבון הנז', כמה יאי שכינת קדשך בעידן דאת שרי ביננא ומקבל ברעוא צלותנא, שהוא בעת עלותה אל או"א, שהוא במוסף שבת. ואז הוא עת רצון, צלותא דרעוא אתגליא בצלותא דתתאי, ובעידן דאת משרי בפוריינא חיבתא. פי' שניתן במלכות סוד החסדים, ואז ובננא סגין עלוי ארעא, שהנשמות מתרבות בתוכה, ואנחנו פיישין וסגיין כאילן דנציב על עינא דמיא. שהוא עץ החיים, ז"א הנטוע על פלגי מים, שהוא יסוד אימא, ומתגדל. וזהו די עפייה שפיר ואנביה סגי. שנתפשטו ענפיו ונתרבו ספירותיו והיו לעשר. והנה במד' אמרו על אלה אני בוכיה, על ע"ז, על שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. אפשר שכוונו לכל מ"ש, ומלבד זה ג"כ לפי פשוטו, אין לך שחרות גדול מזה יותר מעע"ז, וע"ז נא' אל תראוני שאני שחרחורת. וכמו שפי' ז"ל בפסוק זה, ועתה אומר אעפ"י שעל ע"ז אני בוכיה וכו'. מ"מ הנך יפה דודי. ובמעט מים ומעט מן המרחצאות ישוב הדבר לכמות שהיה ויחזור ליופיו כבראשונה. ובמדרש על פסוק על אלה אני בוכיה, מביא ז"ל, אספסיאנוס מלא שלש ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון וכו'. עד והשליכו עצמן לתוך הים, ורוח הקדש צווחת, על אלה אני בוכיה עכ"ל. אפשר שכוונת המדרש לפרש על אלה, על ששמרו מלעשות את כל התועבות האלה, וכן מביא על זה מעשה במרים בת נחתום שנשבית היא ושבעה בניה, ורוח הקדש צווחת וכו'. אפשר שכוונתם לומר על אותה ששמרו עצמם מלעבוד ע"ז, שנ' בה אלה אלקיך ישראל. א"נ אפשר לומר כי כיון שהצדיקים הללו לא היו ראוים לאותו מעשה, שהרי מסרו עצמם למיתה כדי שלא לעבור על ג"ע ועל ע"ז, א"כ מי הוא שנתן כח לאספסיאנוס ואחרי' לשלוט עליהם, הוא מפני אחרים רשעי ישראל שעברו על זה, וכמ"ש לא דיינו שהכעסנוהו בבית מקדשו אלא אף בחוצה לארץ. ולז"א על אלה, שעברו על ע"ז וג"ע, עתה אני בוכיה ושבה בתשובה שלמה לפניו ית'. וכנגד זה אמרה הנך יפה דודי אף נעים, שעי"ז שמסרו עצמן על יחוד ה', מוסיפים כח בגבורה של מעלה ושמו ית' מתגדל ומתקדש. וזה מפני כי אף ערשנו רעננה, ומושרשת מצד אבותינו הקדושים, וכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה עדיין היא מושרשת בידם. וכן אמרו אם בא דבר עבירה ליד אדם וניצול אל יחזיק טובה לעצמו, אלא יאמ' מאבותיו שמסרו עצמם על הדבר ההוא. וזהו אף ערשנו רעננה, מצד האבות שתקנו ענין ע"ז ג"ע וש"ד. עוד במדרש (איכה רבתי פ' א') הביא ההוא עובדא של אנדריאנוס שחיק טמיא, הושיב ג' משמרות וכו', עד והיה דמם מגיע לקיפרוס נהר. וכן ההוא עובדא דטרכינוס וכו', ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה. אפשר שכנגד זה אמ' אף ערשנו רעננה. וארז"ל מה מטה זו אינה אלא לפריה ורביה, כך עד שלא נבנה ב"ה כל הקהל כא' ד' רבוא, משנבנה ב"ה פרו ורבו, דאר"י מגבת עד אנטיפטראס ששים רבוא עיירות היו, והיו מוציאות כפלים כיוצאי מצרים עכ"ל. א"כ אעפ"י שנהרגו כל אותם האוכלוסים בעו"ה, מ"מ מהרה יבנה ב"ה ועי"ז אף ערשנו רעננה כמ"ש, ואז הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום בבי"א וכי"ר. עו' אז"ל בילקוט ז"ל, הנך יפה דודי. מלך ב"ו כשדן הליסטים אינו דן אותו בפני מי שמלמד עליו סנגוריא, אבל הקב"ה ברוגז רחם תזכור עכ"ל. הורה למ"ש כי אעפ"י שרחק ממני מנחם משיב נפשי, מ"מ הנך יפה דודי אף נעים, וברוגז רחם תזכור, לרחם עלי ולהוציאני לחרות אכי"ר. עו' אמרו במד' על אלה אני בוכיה, על שאמרו לעגל אלה אלקיך יש', אני בוכיה. ואפשר שכנגד זה נא' הנך יפה דודי אף נעים וכו'. ע"ד שפי' מהר"ם אלשיך כי פסוק זה נאמ' נגד העגל, ופי' הנך יפה דודי אף נעים. באף שאתה מביא עלי וכו'. ואפשר לפרש ע"ד שהובא בדברי ר' יצחק הספרדי ז"ל אל הכוזר ז"ל, כי אעפ"י שעשו העגל לא פסק המן לרדת למזונם והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם וכו'. וזהו הנך יפה דודי אף נעים, אעפ"י שעשו העגל כנז', ומלבד זה אף ערשנו רעננה, אלו הנשים שלא נשתתפו במעשה העגל, כמו שפי' מהר"ם אלשיך זצוק"ל (הנ"ל). והנה עי"ז אעפ"י שעל אלה אלקיך ישראל, אני בוכיה תמיד, שהרי נא' וביום פקדי ופקדתי. ואין לך צרה שאין בה פקידה מעון העגל, הנה בזה זכות הנשים צדקניות יעמוד לנו, שלא נשתתפו כמ"ש, וזהו אף ערשנו רעננה.