רפואה למכה/שיר השירים א/ב
ב'
[עריכה]מתוך דברי הזהר פ' משפטים על פ' הנה אנכי שולח מלאך. נראה בבירור ענין הנשיקה מה היא, כי הנה הנשיקה בין אדם לחבירו הנה הוא מורה על חוזק האהבה שביניהם עד כי האוהב הנאמן יתלהב לשים פיו על פיו להודיע כי רוחו ונשמתו אליו יאסוף ונותנו במתנה, ואם לב חבירו ג"כ עליו באהבה עזה כמים הפנים לפנים, א' בא' יגשו בנשמתם ורוחם, כנחל שוטף יוסיפו הארה ואהבה זה בזה, יען כל א' מהם רוצה בקיומו של חבירו ולדבק נפשו בנפשו, עד כי יאמר עליהם כמשל הדיוט נפש א' בשתי גופים. אך אם הא' אוהב והב' שונא, וכ"ש אם שניהם שונאים זה לזה, על זה נא' ונעתרות נשיקות שונא. כי לא יחפוץ השונא להתדבק ברוחו של נושק וגם לא שידבק נפש הנושק בו, ולכן דומות למרובות והנם למשא, ועתה מאהבת ישראל להב"ה אמרו לפניו, ישקני מנשיקות פיהו. כמ"ש פרש"י ז"ל, מי יתן וישקני המלך שהשלו' שלו וכו'. וכמ"ש ג"כ בזהר פ' הנז"ל, ובזה יהיה תקון לכמה דברים נאבדו מהם, והרגישו בחסרונם בפ' בכה תבכה בלילה, ובתחלה צריך להביא מ"ש במדרש, בכה ומבכה אחרים עמה, בוכה ומבכה הקב"ה עמה, דכתיב ויקרא ה' צבאות ביו' ההוא לבכי ולמספד. בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב הן אראלם צעקו חוצה. בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, הה"ד שמש וירח קדרו. בכה, בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, הה"ד ראיתי את ההרים וגו'. בכה, בוכה ומבכה שבעים אומות עמה. א"ר פנחס אותם שבעים פרים וכו'. בכה, בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה, הה"ד ותשא כל העדה וכו' עכ"ל. והנה מצינו לרז"ל במדרש חזית אמרו, ישקני מנשיקות פיהו. היכן נאמרה, ר' חנינא בר פפא אמ' בים נאמרה, המד"א לסוסתי ברכבי פרעה. ר' יודא בר' סימון אמר בסיני נאמרה, שנא' שיר השירים. שיר שאמרו אותו השרים השוררים, שנא' קדמו שרים אחר נוגנים. תני משום ר' נתן הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנא' שיר השירים אשר לשלמה. למלך שהשלו' שלו. רבן גמליאל א' מלאכי השרת אמרוהו, שיר שאמרוהו שרים של מעלה, ר' יוחנן אמ' בסיני נאמרה, שנא' ישקני מנשיקות פיהו. ר' מאיר אומר באהל מועד נאמרה וכו'. רבנין אמרין בבית העולמים נאמרה וכו' עכ"ל. ואפשר לפרש כי גם זה לעומת זה כיוונו ז"ל, היות זה תיקון לזה וכמו שנפרש, וזה כי הכתוב אומר בכה תבכה בלילה.
והכוונה על הגלות הדומה ללילה, ואור חשך באהלי תורה, וכמשז"ל על וחשכו הרואות בארובות. אתה מוצא כשגלו ישראל לבין א"ה לא היה א' מהם יכול לסבור תלמודו עכ"ל. והנה כאשר נדקדק אומרו 'אתה מוצא' מה היא מציאה זו וגם היכן נמצאת, ואפשר שמדייק הכתוב שאמר 'וחשכו הרואות בארובות', היה לו לומר 'וחשכו הרואות' סתם, למה לו להזכיר 'בארובות', ולמה הזכיר בלשון נקבה, גם למה אמר 'ארובות' לשון רבים, ומה הם ארובות הללו, ואגב זה נדייק ג"כ במדרש אומרו 'לא היה א' מהם' וכו'. היל"ל לא היו יכולים וכו'. והתירוץ לכל זה הוא כי מפני שאמר למעלה, ובטלו הטוחנות כי מעטו, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' עקיבא וכו'. אשר אלו בטלו מפני שאין מי שיעסוק בהם, והנה בעת היות ישראל על אדמתם היה אור התורה מתגלה עליהם ובפרט ע"י ב"ה, כי מציון תצא תורה, ואוירא דארעא מחכים, וזה היה שלא ע"י מסך רק באור ישר, דמיון השמש המאיר לארץ באור בהיר ונתיב יושר, ובזמן הגלות חשך השמש בצאתו, והכוכבים שהם ישראל אספו נגהם, ואז נאמר תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות, ותחת היותם שרויים על אדמתם ומקבלי' אור תורתו ית' וראו כל בשר יחדיו, עתה לא נכרו בחוצות, ואעפ"י שבכל מקום שגלו שכינה עמהם, הנה הוא ע"י התלבשות השכינה בשר ההוא אשר תשלח פארותיה להתלבש שם, והוא דמיון האור הנכנס דרך ארובה, ויען כי נתפזרו ישראל בין אומות רבות, לזה יקראו האורות האלו הבאים בשם ארובות רבות, ומשם תצא תורה לכל ישראל בכל מקום שהם, והנה לעתיד לבא נא', וכיונים אל ארובותיהם. וכמ"ש בגמ' (חולין קמ"א:) זיל טרוף אקן כי היכי דלגבינהו. פי' דרך רמז כי השי"ת כנשר יעיר קנו, זה קן צפור שמשם בן דוד בא, יפרוש כנפיו יקחהו, וכשיטרוף ויכה בידו על קן צפור זה, אז ישאהו על אברתו, וזהו כי היכי דלגבינהו, ואז וכיונים אל ארובותיהם, ידאון נשרייא לקניהון, ודרך אותם הארובות יחזרו הניצוצות ויוכללו בשרשם, ויאירו אור גדול כבתחלה, ותגלה ותראה מלכותו עלינו, וכמש"ה וראו כל בשר יחדיו. ונחזור לענין, כי אמר הכתוב וחשכו הרואות בארובות. פי' אפי' אותם העומדי' כנגד ארובה ממש וצופים באורו ית', הנה עתה חשכו, וכ"ש העומדי' מן הצדדים, כי חשך משחור תארם, ואמר 'הרואות' לומר כי הנה הם בתאר נקבה, יען הנה הוא ע"י התלבשות השר כמ"ש, ועל זה אמר 'אתה מוצא' כאלו איני אומר מאומד ומשמועה או דרך נבואה אלא אתה מוצא, הנה הוא דבר מצוי אצל כל א', ולפי משז"ל (תדב"א זוטא פ' ד') כי לטובתם של ישראל נגזר עליהם שילמדו מתוך דוחק וכו'. כדי להשלים המרוק על חטאם, א"כ יצדק יפה לשון מציאה, ואמר בשעה (שגלו) ישראל לבין א"ה. שהיא א' קשה כשתים, שגלו מא"י מקום הקדושה, ואוירא דארעא מחכי', וגם גלו לבין א"ה מקום טמאה, ומפוזרים ומפורדים זה מזה, ולא היו יכולים להתכנס לאלפי' ולרבבות ברזל בברזל יחד, ולכן לא היה א' מהם יכול לסבור תלמודו, ועל זה בכו תבכה בלילה, שהיא השעה שבה עיקר רנתה של תורה, ודמעתה על לחיה, הנה אז"ל על גבוריה, כד"א בשבט יכו על הלחי וכו'. אפשר לומ' כי הכוונה על הגבורים בתורה, ועל העדרם בכו תבכה וכו', ונתן טעם לזה ואמר אין לה מנחם מכל אוהביה. כי בתחלה כשאדם לומד אז עליו נא' והיה ראשיתך 'מצער'. לשון צער, ומ"מ בהיותו גולה למקום תורה, חביריו יקיימו בידו, וכיון שהם בין האומות א' גולה לצפון וא' גולה לדרום. אין מי שינחם את חבירו ויאיר עיניו בד"ת, ואם נפרש מנחם מלשון לך נחה את העם. יפורש יפה, וא"כ כיון שכל א' נשאר במבוכתו, הנה זה גורם שלא נמצא הלכה ברורה ונעשית תורה כשתי תורות, וזהו כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים. פי' כל אותם העוסקי' בתורה שהם רעיה בגדו בה, פי' בתורה, שלא הבינו אותה כראוי, ולכן היו לה לאויבי', פי' בשבילה, כי תחת היותם אוהבים זה לזה, ע"ד אהבה בסופה. נשארו אויבים, וזה ע"ד משז"ל לא' קראתי נועם, זו תלמוד ירושלמי, ולא' קראתי חובלים, זו תלמוד בבלי. וכן ג"כ אמרו שלשה שונאים זה את זה וכו', וי"א אף ת"ח שבבבל. והנה על העדר התורה כמ"ש, אפשר שלזה אמר' בוכה ומבכה שמים וארץ עמה, שנא' שמש ירח קדרו. בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, שנא' ראיתי את ההרים וכו'. וזה כי ידוע מ"ש בזוהר פ' בראשית, כי ע"י חדושי התורה נעשים שמים חדשים וארץ חדשה, ועתה כי אין מי שיחדש ד"ת, אדרבה עוסקי' בדברים בטלים, הנה נעשה מזה רקיעי תהו ובהו וחשך, וזהו ראיתי את הארץ והנה תהו וכו'. ועל זה שמים וארץ בוכים, וזהו בוכה ומבכה שמים וארץ. גם על זה אמרו בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה שהם הת"ח, כמ"ש בס' הזוהר על פ' שמעו הרים את ריב ה'. וכן ג"כ אמרו בינוקא פ' שלח לך, כל אילין טורי רישי מתיבתי אינון. וזה מלבד לפי פשוטו ג"כ, כי ע"י בטול תורה כל העולם כלו בצער, וכמש"ה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. גם ע"י בטול תורה נא' ועצר את השמים וכו'. אבל בהיות ישראל עוסקי' בתורה כראוי, הנה עליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. פי' כזהר אותו רקיע שנעשה ע"י קיום התורה ומצוותיה, אשר על זה נא' כי כאשר השמים החדשי' והארץ החדשה וכו'. כמ"ש בזוה' פ' בראשית. וכאשר ישמרו התורה כמ"ש, אז ההרים והגבעות יפצחו רינה, תמורת הבכיה שהיו בוכים, כמ"ש בוכה ומבכה שמים וארץ. והנה זה נרמז בפ' ישקני מנשיקות פיהו וכו'. וכמו שפי' רש"י ז"ל, מי יתן וכו' עד וכן יעשה להבא. וז"ש בסיני נאמרה. כמו שבסיני כי כתבור בהרים וכו' כדי לקבל התורה, כן יהיה תמיד על ידי עסק התורה, וזהו עיקר הרינה אשר יפצחו ההרים והגבעות, ויהיה פי' הכתוב כי בשמחה תצאו וכו'. הוא נתינת טעם למ"ש כן יהיה דברי אשר יצא מפי וכו'. שהם ד"ת שיוצאים מפיו ית', אעפ"י שעליהם נא' והיה ראשיתך מצער. מ"מ סוף דבר ואחריתך ישגא מאד. ויהפך אבלו לששון. וזהו כי בשמחה תצאו. כי אעפ"י שבהיותו נכנס בתחלה בגופה של הלכה, נכנס ונתקל בה, לסוף יוצא ואינו נתקל בה, וזהו כי בשמחה תצאו. וכן ג"כ ובשלום תובלון. אעפ"י שבתחלה עליהם נא' את אויבים בשער. מ"מ סוף דבר את והב בסופה. אהבה בסופה. וזהו ובשלו' תובלון. וכמשז"ל ללמדך שאהבה ושלו' ביניהם. ואז ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה ולא יבכו, הן שנפרש כפשוטו וגם אם נפרש על ת"ח השמחים על חדושי התורה ועל קיומי ובטול הסותרים דבריה, וכמ"ש חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. ואפשר שלזה רמזו ז"ל במד' בפ' ישקני וכו'. רבי נחמיה אמ' שני חברי' שהיו עסוקי' בדבר הלכה, זה או' בית אב של הלכה וזה או' בית אב של הלכה, אמר הב"ה (מ)שקיותהון[1] על ידי. שהוא יחבר הד"ת וגם החברים והת"ח זה עם זה בשלו' ואהבה וחבה, וזהו ישקני ידביקני, שאעקור הרים בשפתי, הדומים לשחקים ששוחקים אבנים וטוחנים הרים ומדביקן זה לזה, וכן ג"כ ישקני יטהרני מטומאת ארץ העמים, ידביקני כד"א ידאון נשריא לקניהון. וכמו שאמרנו.
ובזהר שיר השירים אמרו ז"ל דף ז' ע"ג, פתח ר' שמעון ואמר ישקני מנשיקות פיהו כי טובי' דודיך מיין, אורייתא דבע"פ היא אמרת לגבי אורייתא דבכתב, דאיהי אזלת בתר אינון נשיקין דתורה דבכתב, בתר מתיקו דילה, לאתחברא דא עם דא באינון נשיקין וכו'. ע"ש כי מתוך דברי הזהר כנז' נר' כי הפסו' הזה הוא מורה על התחברות תורה שבכתב עם תורה שבע"פ, והנה הכתוב אומר בכו תבכה בלילה, ואז"ל על עסקי לילה, ומה מדת יום רמז לתורה שבכתב ומדת לילה רמז לתורה שבע"פ, ובמלת בכו כו' אפשר ג"כ שהוא רמז לו' סדרי משנה, ועתה יאמר בכו תבכה בשביל מדת לילה שהיא תורה שבע"פ, ודמעתה שהם דמעות המרים בטבעם כמשאז"ל, והוא רמז למ"ש ג"כ כי בסבת העונות נא' וימררו את חייהם בחומר בק"ו וכו' וכמ"ש, והנה דמעתה הנז"ל הם על לחיה, כמשז"ל על גבוריה, שהם הגבורים בתורה שנאבדו ממנה, אין לה מנחם וכו'. כמו שפי' לעי'. והנה כנגד זה אמ' ישקני מנשיקות פיהו וכו'. והם דברי תורה שבע"פ לגבי תורה שבכתב, וכפי דברי הזוה' שאמרנו דאזיל בתר מתיקו דילה, שהוא למתק המים המרי' הנז"ל, וזה כי ידוע כי יש מים מתוקים, מים מרים, מים מלוחי', ולכל המימות הנז"ל נרמזו ד"ת, ואפשר שזהו אז"ל אין מים אלא תורה. בלשון שלילה, לרמוז כי הגם כי ד"ת מתוקים מדבש ונופת צופים, מ"מ דומי' למרים בפי מי שאינו עוסק בהם כראוי, והנה אז"ל כל הנחלים הולכים אל הים זו תלמו'. וידוע כי מימי הים הם מלוחי' ומרים, גם אמרו ז"ל וימררו את חייהם בחומר בק"ו, ובלבנים בלבון ההלכה וכו'. גם על פסו' וילכו וכו' ולא מצאו מים. אמרו אין מים אלא תורה, ואח"כ ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. רמז לתורה שבע"פ שאין דני' הלכה עפ"י המשנה, ואז ויורהו ה' עץ. שהוא תורה שבכתב, וכמ"ש בזו' חדש ז"ל, ויורהו ה' עץ דא תורה שבכתב, וישלך אל המים דא תורה שבע"פ עכ"ל. ובזה וימתקו המים. וז"ש במדרש על ויורהו ה' עץ, רשב"י או' דבר מן התורה הראהו, נא' ויורהו ה' עץ וכו'. ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך וכו' (משלי ד). וכתי' עץ חיים היא למחזיקים בה עכ"ל. אפשר שכוונת המדר' היא כמ"ש, כי ע"י שהראהו דבר מן התורה והביא לו ראיה ממנה עי"ז נתמתקו, ומביא ראיה ממ"ש יתמך דברי לבך. פי' יתמך דברי שהם דברי תורה שבכתב, יתמכו לבך שהיא תורה שבע"פ הנתונ' בלבו של אדם, באופן שדברי תורה שבכתב הם המעמידים תורה שבע"פ, ומפני שאפשר לומר כי הגם שמעמידים אותה, היכן מצינו שיסיר מרירותה, לזה אמ' עץ חיים היא למחזיקים בה, ואין לך מחזיק לתורה שבכתב יותר מתורה שבע"פ, ועתה אמר כי התורה שבכתב היא עץ חיים לתורה שבע"פ, ועי"ז וימתקו המים. ועיין בתקוני הזהר דף נ"ד ע"א. ויבואו מרתה וכו' עד וימתקו המים. דא ה' בתראה, ועתה כדי למתק המים הנז"ל שהם דברי תורה שבע"פ אמר ישקני וכו', כמ"ש דאזיל בתר מתיקו דילה, כי ע"י תורה שבכתב נתמתקו דברי תורה שבע"פ, ועי"ז כי טובים דודיך מיין, כמשז"ל ערבים עלי דברי דודים יותר מד"ת, פי' כאשר ישקני מנשיקות פיהו תורה שבכתב כנז"ל, אז נתמתקו ד"ת שבע"פ וניכרת מעלתם ביותר, עד שערבי' עלי וחשובים יותר מד"ת. וז"ש בזוה' הנז"ל כי טובים, דליקו ונציצו דבוצינין עלאין וכל שרגין, מתקנ' ודלקין ונהרין כדקא יאות, ודא איהו דודיך עכ"ל. והוא ע"ד שפי' במקום אחר בפ' תרומ' על פ' כי נר מצוה ותורה אור, דא אורייתא דבע"פ דאיהי נהירא מגו אורייתא דבכתב, ואמר שם אצטריך שרגא לאתקנ' נהורא, אצטריך נהורא לאנהרא. והוא רמז למ"ש כי תורה שבכתב שניהם צריכים זה לזה, וזהו שאומ' ג"כ במדרש, נעשו דברי תורה קרובים זה לזה, מלשון או דודו וכו'. פי' אעפ"י כי למראית העין נראים ד"ת שפלים בעיני האומות, מ"מ או דודו או בן דודו יגאלנו, ע"ד מ"ש ד"ת עניים (במקום) [במקומן] ועשירים במקום אחר, או השיגה ידו מצד עצמו ובמקומו, מיניה וביה דבר הלמד מעניינו, וכמ"ש ג"כ יגעת ומצאת ובזה ונגאל, וע"י התחברות תורה שבכתב ושבעל פה יאירו אור גדול וכל רואיה יכירו מעלת לומדיה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
ובזוהר פ' ויקרא דף י"ב ע"ד על פ' או הודע וכו'. מאן הודע ליה וכו' עד ומאן דקאים בפלג' ליליא, אורייתא מודעא ליה חובי' ולא באורח דינא, אלא כאמא דמודעא לבריה במלה רכיך וכו'. ואי תימא דוד מלכא דהוה קם בפלגות ליליא, אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר ובעיא דינא, ובמה דעבר אתדן וכו'. עד דאתתקן כדקא יאות ואתענש עכ"ל. מכאן נרא' כי להיות כי דוד חטא במדתו מדת לילה, לפיכך נענש ולא הועיל לו קימת חצות לילה, א"כ נוכל לומר כי להיות כי חטאו והפרידו תורה שבכתב מתורה שבע"פ, כי מאסו את תורת ה' ואמרת קדש ישראל נאצו כמ"ש. ולכן אפי' בהיותם עוסקי' בתורה אחר חצות, התורה לא היה מודיע להם חובם, ועל כן בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, כבתול' חגורת שק על בעל נעוריה. וידוע כי תורה שבע"פ נק' נער כמפורסם בזוה' במקומו' רבים, וכן בגמ' (ערובין נג:) עלץ בנערה אהרנית וכו'. א"ד אשה וא"ד מסכתא. ובעל נעוריה היא תורה שבכתב, שהוא בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה כמ"ש, ואפש' לפרש לחיה מלשון לחות ונערות, כי עקר לחות תורה שבע"פ הוא ע"י תורה שבכתב, וכד אסתלק מינה איהי יבשה כמבואר בזוהר. ועל סלוקה של תורה כמ"ש אין לה מנחם מכל אוהביה, פי' מכל אוהביה אין לה מנחם, זה משיח כמ"ש למעלה, ופי' הענין כמ"ש בתקוני' על פ' ויזכור כי בשר המה. כי בכל דור ודור הב"ה שולח ת"ח הראוי להיות משיח אם יזכו ישראל, וז"ל בתקונים (תקון ל') דף ע"ג ע"ב: נתיב תניינא, ורוח אלקי' מרחפת וכו'. מאי ורוח אלא בודאי בזמנא דשכינתא נחתת בגלותא וכו' עד בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב, ודא איהו רוחא דמשיח, וי לון מאן דגרמין וכו'. עד דאיהו רוח הקדש ואיהו רוח חכמה וכו' עכ"ל. וזה ג"כ ע"ד משאז"ל בקש הב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. ולזה אמר אעפ"י שיש לה לכ"י אוהבי' רבי' ות"ח העוסקי' בתורה וצדיקי' המגינים על הדור, מ"מ שום א' לא זכה להיות משיח ולנחם את ישראל, ובזה כל רעיה שהם האומות בגדו בה, היו לה לאויבים, וזה להיות כמ"ש על רבתי בגוים, בכל מקום שהולכי' נעשים שרים לאדוניהם, יען הנה הם היושבי' ראשונה במלכות וע"י יתרבה השפע, עד אשר מהתמצית יש בו די והותר, וכמו שאירע בירידת יעקב למצרים כי בזכותו פסקה הרעב, וכל הארץ באו אל יוסף כי הוא המשביר, וכאשר מת יוסף וכל אחיו וכו', אז נעדר השפע, ולכן אמרו הבה נתחכמה לו וכו', וכאשר האריך בזה בס' חסד לאברהם (עין כל נהר י"א), וכן היה בגלותינו זה, כי מתחלה היו אוהבים הרומיים לישראל, כי על ידם היו נוצחי' על פי הדין לשאר האומות, וכמ"ש בגמ' (ע"ז ח:), כ"ו קרבי עבדו רומאי עם יווני וכו'. עד [אינך] (פי' רש"י נופך) וס"ת, מי נעשה בסיס לחבירו וכו'. וכאשר חטאו הורקנוס וארסתובלוס התחילו לשעבדם[2], עד כי סוף דבר הגלום מארצם, ועתה אמר להיות כי בכו תבכה בלילה ואין לה מנחם כמ"ש, לכן כל רעיה שהם האומות בגדו בה היו לה לאויבים, ויאכלו את ישראל בכל פה, וע"ז נאמר תחת אשר לא עבדת וכו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וכו'. פי' שהאויב יבא ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ומבקש למודו ואינו מוצא וחוזר על ישראל, ולכן ונתן עול ברזל וכו'. עוד אמרו במדרש על פ' זה, אזכרה נגינתי בלילה, זוכרת אני שירים ששרתי לפניך בלילות וכו'. אפשר לפרש על לילי החג, שאז היה שמחת בית השואבה שהיו משוררים בשירות ותשבחות, וזהו אזכרה נגינתי בלילה, ואז עם לבבי אשיחה, שהוא הב"ה, צור לבבי וחלקי אלקי' לעולם, ואז ויחפש רוחי. פי' רה"ק, וכשאז"ל למה נק' שמחת השואבה, שמשם שואבים רה"ק. ועתה בכה תבכה בשביל אותה לילה, ואפשר שלזה רמזו ז"ל שכל הבוכה בלילה, מזלות וכובים בוכים עמו, וידוע כי בחג נדונים על המים, ואז"ל כי במוצאי יו"ט אחרון של חג, כל העם תולים עיניהם בעשן המערכה, נוטה כלפי מזרח וכו'. באופן כי כל מעשה כל ימות השנה והנהג' היה ניכר בליל חג, ומעת חסרנו כל אלו, הבוכה על אותה הלילה, הנה כוכבים ומזלות בוכים עמו, יען גם הם אבדו השפע הניתן להם, וזהו ג"כ אין לה מנחם מכל אוהביה, יען העולם ומלואו לא נברא רק בשביל ישראל, והנה הם חפצים להטיב להם, ובעת שאינם יכולים להטיב בוכים עמהם, יען הנה הם לוקים כמותם, וכל רעיה שהם האומות בגדו בה וכו' כמ"ש, וזהו בוכה ומבכה שבעי' אומות עמה, ע' פרים וכו'. והנה ה' ממעון קדשו השגיח על ישראל, לתקן אלו הבכיות בפסוק ישקני מנשיקות פיהו, שהוא רמז לסודות התורה, אשר ע"י ורוח אלקי' מרחפת על פני המים, זה רוחו של משיח וכמ"ש בתיקוני' כנז"ל, ועי"ז בכו לא תבכה ויהיה לה מנחם, כמ"ש ז"ל כל מקום שנא' אין, הות לה, אין לה מנחם והות לה, אנכי אנכי הוא מנחמכם, ע"ד משז"ל א"ר חמא בר חנינא, אם התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' קוה אל ה' וכו'. ולזה אמר אעפ"י שע"י התורה בכו תבכה בלילה כמ"ש, מ"מ ע"י שיעמיק אדם ויתמיד בתורה אז ושב ורפא לו, וזהו אנכי אנכי שני פעמי', רמז לתורה אנכי ה' אלקיך, הוא בדרך נסתר על מה דאתכסיא הנק' הוא מנחמכם, וזהו ישקני מנשיקות לשון רבים, וע"י הנשיקות ישאו ברכה מאת ה' וירד השפע בכל העולמות, וזהו כי טובים דודיך מיין, כמ"ש בזוהר שיר השירים דף ו' ע"ד ז"ל, והאי כד אתער באתערו דאינון פני', באינון נשיקין עלאין למהוי דביקו ברזא עלאה, ולאשלמא ולמיזן כל עלמין ולמהוי כלהו בחדוה, כמד"א ישקני מנשיקות וכו' עכ"ל. הורה בפי' לכל מה שאמרנו, ואפשר שלזה רמז באומר' באהל מועד נאמרה, ע"ד יוריד לנו האש ויקבל קרבנותיו, כי ע"י הקרבן היה מכיר בעשן המערכה באותיו' פורחות ענין הפגם שעשה, ועי"ז היה עושה התקון שצריך, וגם עתה ישקני מנשיקות פיהו, וע"י תורתו יורה לנו לאמר זה הדרך נלך בה.
ואמרו בס' הזהר וגם מהר"א גלנטי (ס' קול בוכים ע"פ קומי רוני בלילה) פי' על עסקי לילה, שהיא השכינה בעת היחוד, עד לא קבילת עליה דכורא נק' ליל, ומדקבילת עלה דכורא נק' לילה, וא"כ מלת לילה נאמ' על הנקבה כאשר קבלה מן הזכר, והנה בשער הנבואה ורוח הקדש פי' האר"י זלה"ה, הרבה בחינות בענין הנבואה, קול מקול, קול מדבור, ודבור מקול, ודבור מדבור וכו'. וכמ"ש לקמן בעה"ו. הצד השוה שבהם כי רוח האלקי מתלבש ברוח המתנבא ונעשה נשמה אליו, והם כדמיון זכר ונקבה, פי' רוח הנביא בעצמו הוא כדמיון נקבה, ורוח האלקי' המתלבש בו הוא הזכר, וא"כ יאמר הכתוב בכו תבכה בלילה, על עסקי לילה, שבתחלה כאשר היה רוח הקדש דמיון הזכר, שורה על המתנבא ומתלבש בו, כעין זכר עם נקבה, היה נק' לילה שהוא שם אל הנקבה בהיותה מתיחדת עם הזכר. ועתה אבד השם הזה ע"י סילוק רה"ק, והנה אז"ל במדרש על פ' בכו תבכה בלילה, זהו שאמ' הכתוב, היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו'. וקשה שהרי הכתוב אינו אומר כי אם בכו תבכה בלילה, והיאך הוא מש"ה היתה לי דמעתי לחם יומם וכו'. אך זה יתורץ לפי דרכנו כאשר נקדים ג"כ מ"ש ז"ל, כי ברוח הקדש יש בחינות רבות, יש מצד החסד ויש מצד הגבורה, כמש"ה וירא ה' באהל בעמוד ענן וכיוצא מצד החסד, ומצד הגבורה נא' והיה בקרבי כאש בוערת, ועל שניהם נא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. והנה כאשר נסתלקו שניהם נאמר היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, והנה המדרש הרגיש בכתוב אומרו בכו תבכה בלילה, שהוא על סלוק רה"ק מצד הדין, ואם זה בלבד נסתלק כנר' מפשט הכתוב, למה תבכה, הלא עדיין נשאר מדת החסד שהיא גדולה ממנה, לזה הביא פ' היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה וכו'. וכששניהם נסתלקו הן בחי' החסד וגם מצד הדין, ולפי זה יהיה פי' הכתוב בכו תבכה בלילה, כי אפי' בחינת לילה נסתלקה וכ"ש מדת יום, וז"ש במדרש וכל אילין לא אעלית אל לבי, ואימת אעלית ללבי, באמר אלי כל היום איה אלקיך, יען נסתלק מכל וכל בעו"ה. וזהו ג"כ שמביא במדרש אח"כ, אזכרה נגינתי בלילה, שהוא רמז לרוח הקדש, וכמו שמסיים הכתוב עם לבבי אשיחה, רמז אליו ית', צור לבבי וחלקי, וכן ג"כ ויחפש רוחי שהוא רה"ק כנז"ל, ועתה בכו תבכה על עסקי לילה, ולכן כנגד זה בא שהע"ה ואמר ישקני מנשיקות פיהו, וישפיע על כ"י רוח הקדש, וזה ע"ד משז"ל (שיר השירים רבה), יוציא לי קול על הנשיקה ע"כ. פי' יוציא לי קול חדש שהוא רה"ק, קול מקול כמ"ש, וזה ע"י הנשיקות, וזהו ג"כ שאמרו ישקני ידביקני, כאדם שהוא משיק וכו'. שהוא לאדבקא רוחא ברוחא, גם מ"ש יזיינני. כי ע"י רוח הקדש האדם מתגבר, וכמש"ה ורוח לבשה וכו'. ות"י ורוח גבורה. וזהו ג"כ שאמרו ישקני, ישרי עלינו רוח הקדש ונאמר לפניו שירות הרבה, וזה תמורת הבכיה אשר עליה נא' בכו תבכה בלילה, על סלוק רוח הקדש כמ"ש. ולהבין הדבר על בוריו נפרש ג"כ מ"ש למעלה, תני משום ר' נתן הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, שנא' שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלו' שלו עכ"ל. וצריך לדקדק מה הוא כבוד גדולתו ית', ואיך יצדק כנוי זה עם מ"ש אח"כ מלך שהשלו' שלו, ולזה צריך להביא מ"ש האר"י זלה"ה בענין הנבואה ורה"ק ז"ל, וז"ס בזאת יבא אהרן אל הקדש, שאין שום השגה לשום נביא וחוזה אלא על ידי נוקבא דז"א, כנז' בתקוני' כ"ז ב'. ועקר הנבואה בנצח והוד וכו'. ואח"כ אמר וכל הנביאים (הי') מתנבאי' מב' פרקין תתאין דאי', בהיותם מתלבשים תוך נה"י דזעי'. והנה נמצא כי הנביאי' מושכים נבואתם מנה"י דזעי' עצמו ע"י נוק' דזעי' דיתבא תמן, ומשם נמשכת להם נבואתם, ואמנם יש נביאים שאינם מושכי' נבואתם מנה"י דזעיר עצמו, אלא מפרצוף נוק' דזעי' לחוד היושבת כנגד, ויש בהם י"ס גמורות, וב' בחי' אלו נק' אספקלריא מאירה ושאינה מאירה כנז"ל בתקון ל' (ע"ח). והאריך לבאר אספקלריא המאירה ושאינה מאירה ע"ש, ואח"כ אמר והנה ג"כ בזעי' עצמו יש בו ב' בחי' אלו, כי כשיונקי' מצד הפנים של נ"ה שלו שהם חסדים כנודע, אז נק' אספקלריא המאירה, וכאשר יונקי' מן האחוריים נק' אספקלריא שאינה מאירה, כי הם גבורות עכ"ל. גם ביאר ואמר אח"כ כי הנבואה מצד ז"א, ורוח הקדש הוא מנוק', אך ג"כ יש בהם ג"כ (שוק') נביאים, הכלל העולה מדבריו, שכל הנביאי' הוא ע"י התלבשות נה"י דבינה בז"א, וזה ע"י המלכות נוק', ויש שאינם מושכים נבואתם רק מצד המלכות ונק' רה"ק. והנה הנבואה שהיא מצד המלכות הנק' רה"ק, הנה היא מדת לילה, והנבואה שהיא מצד ז"א, הנה היא מדת יום, ובפרט אותם שהם מהפנים מצד החסדים, והעולה על כולם מרע"ה שהוא מתרין פרקין קדמאין דנ"ה דז"א מצד הפנים יקרא יומם, והטעם כמ"ש במ"א, כי התלבשות הבינה בז"א הוא ע"י החסד, וכמ"ש יומא דכולהו יומי וכו', מפי' מאמר מבראשית, וזה נ"ל שאז"ל בשעה שעלה משה למרום בקשו מ"ה לפגוע בו, עשה בו הב"ה קלוסתרין של משה דומה לאברהם וכו' עכ"ל. וצ"ל מ"ש עשה בו, היל"ל צר קלסתר פניו וכיוצא, אבל עם מ"ש יפורש יפה, כי להיות נבואת משה מצד הפנים, מתרין פרקין קדמאין הוא ע"י הבינה, אשר הנה היא מתלבשת בז"א ע"י החסד, וזהו עשה בו, אם שנפרש הב"ה בז"א או בבינה, קלסתרין פניו של משה שהיא הנבואה והקול והדבור שנתלבש בו, וזהו קלסתרין פניו, ע"ד חכמת אדם תאיר פניו, דומה לאברהם, שהוא מצד החסד, וזהו שמסיים המדרש, הוי ומשה עלה אל האלקי'. אם שנפרש אותו באי' או במלכות, אבל יותר יצדק בבינה שהיא האלקי' בה"א הידיעה, ויקרא ה' (ז"א) מן ההר, בזכות ההר זה אברהם וכו'.
והנה השכינה נקר' כבוד, וכמשז"ל ובפרט על פ' למען יזמרך כבוד. וז"ש הב"ה, אם נפרש אותו באי' או בז"א, אבל כאן יצדק יותר בז"א, בכבוד גדולתו, בהיותו מתלבש בשכינה הנק' כבוד, ע"י גדולתו שהיא מדת החסד, ואמר עתה שהשירה הזאת הנה היא מצד החסד כמ"ש, והארכנו בזה בפ' הקודם, וזהו שאז"ל שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלו' שלו. פי' למלך ז"א, שהשלו' יסוד שלו, וידוע כי ע"י החסד נעשה היסוד, וכן אמרו ג"כ אברהם אב"ר מ"ה, והנה לפי מ"ש במדרש, הב"ה בכבוד גדולתו אמרה, צריך לפרש מהו שאמרה הב"ה, ישקני מנשיקות פיהו וכו'. והוא להלהיב נפש הצדיק לעסוק בתורה ובמצוות בכוונות הראויות, סוד ה' ליריאיו, אז עושה זווג למעלה ומייחד אורות עליונים, עד כי יתלבש בו קולו ית', וכמ"ש על פסו' משה ידבר והאלקי' יעננו בקול, וזהו ישקני מנשיקות פיהו כמ"ש, שהוא דבקות רוחא ברוחא, ופי' ואמר כי טובים דודיך מיין, פי' יותר טובים ומאירים הכוונות והיחודים הנק' דודים, יותר מיינה של תורה, וכמ"ש ג"כ האר"י ז"ל, וע"י מה שישקני הב"ה בכבוד גדולתו כמ"ש, יתוקן מ"ש בוכה ומבכה הב"ה עמה, וזה כי ידוע מהות הבכיה, כמו שפירש מהר"ם אלשיך ושאר מפרשי' ז"ל, היותם המתקת הדינים, אך מ"מ ע"י הדמעות יורד הדין ועושה איזה פעולה, וכנר' מטבע הדמעות, והנה לסבת הגלות והחרבן וסלוק רה"ק כמ"ש, והעדר היחודים, על זה מדת לילה בוכה ומורידה דמעות על ישראל, וזה באים יסורים עליהם, וכמ"ש בכוונת ק"ש, ועי"ז נמתק הדין, וזהו בוכה, ולהיות שאין מי שיעלה נשמתו ליחד למעלה, לזה גם מבכה הב"ה עמה, שהיא רוצה להמשיך שפע מלמעלה, ואינה מושכת אלא מצד הגבורו', ע"ד משז"ל מוריד שתי דמעות לים, וזהו בוכה ומבכה הב"ה עמה, ומביא ראיה לזה, שנא' ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וכו'. לכאורה נר' דיותר טוב היל"ל פסו' במסתרים תבכה נפשי, יען הוא דבר יותר תמיד, כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה על פ' זה בשער מהות ההנהגה, מאמר מ' חגיגה שאמרו שם, מקום יש לו להב"ה ומסתרים שמו ושם בוכה. ופי' ז"ל שמשם בא עקר התעוררות הדין והבכיה, גם מאמר מוריד שתי דמעות, מלת מוריד נר' שרומזת לזה שהב"ה [כב"יכול] ז"א מוריד מלמעלה ממנו שתי דמעות וכו', אבל כאשר נדייק פי' בכה תבכה בלילה לפי ד"ז, נר' שיפה הביא ראיה מפ' ויקרא ה' ביום ההוא וכו'. וזה שהכתוב אומר "בכו" בוא"ו, פי' כביכול בכו הז"א הנק' ו', תבכה בלילה, מוריד הדמעות בתוך מדת לילה, פי' בפנימיותה, ועכ"ז לא נמתק הדין בחצוניות, רק ודמעתה על לחיה מבחוץ, ופי' הטעם הוא מפני כי אין לה מנחם מכל אוהביה, שהם שני היכלות, היכל אהבה רבה שחרית, ואהבה זוטא ערבית, ובהם יש יחוד ק"ש כמפורסם, ואילו היו כל ישראל עושים יחוד כראוי, ומעלים נשמתם בסוד מ"נ, מיד היה בא המשיח, ולהיות שאינם מיחדים, לזה אין לה מנחם זה מלך המשיח, וכמו שאז"ל על פי' כי רחק ממני מנחם וכו'. ועתה אין לה מנחם כנז"ל, מכל היכלות אהבה כמ"ש, ולכן כל רעיה שהם האומות, בגדו בה היו לה לאויבים, גלתה יהודה וכו'. כי כמעט כל הצרות באים מזה, וכמ"ש האר"י זלה"ה בכוונת ק"ש, ולזה כיון שהדין והבכיה הוא מבפנים ובחוץ, וכמ"ש ג"כ במדרש ואנו ואבלו וכו'. אנינה מבפנים ואבילה מבחוץ, א"כ יפה הביא ראיה מפסוק ויקרא ה' ביום ההוא וכו'. המורה על השפעת הדין בכל העולמות, וכמו שפי' מהר"ם קורדווירו זלה"ה בפי' מאמר שאמרו, שאני חרבן ב"ה שאפי' מ"ה בכו וכו'. ע"ש בס' הפרדס. ועל זה אמרו ג"כ במדרש, בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה, והטעם הוא מפני כי אין מי שייחד למעלה, וכמו שפי' מהר"א גלנטי על פ' דבק לשון יונק. שעלה מטטר"ון תת"ק רקיעין, ונתן קולו וירד הב"ה ובכה עמו, וזהו בוכה ומבכה הב"ה עמה, בוכה מלאכי השרת עמה, והנה לתקון כל זה אמרו במדרש, רבן גמליאל או' מ"ה אמרוהו, ע"ד דרבן גמליאל דאמר מ"ה אמרוהו, יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו עכ"ל. ותמורת הדין שהוא משפיע ע"י הבכיה, ישפיע לנו מרוחו הטהור וישקני מנשיקות פיהו וכו'. הנעשות ע"י העלאת מ"נ, והיות ישראל מיחדים למעלה, כי כאשר יעשו ישראל יחודים למעלה ויקיימו מאמרו ית', ישקני מנשיקות וכו' כמ"ש, אז יתיחדו ההיכלות זה בזה אהבת עולם ואהבה רבה, וכמו שאמרו בהיכלות דפקודי, ועל אותה שעה נא' בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. בין מבפנים בין מבחוץ בב"י וכי"ר אכי"ר.
והנה עפ"י כל הדרכים שאמרנו בכאן וגם מעבר לדף, נת' כל המאמר שאו' על בכה תבכה וכו'. בוכה ומבכה וכו'. כי לתקון בוכה ומבכה הקב"ה עמה, אמרו בשיר השירי' הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה, ולתקון בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה, אמרו מלאכי השרת אמרוהו, וכנגד שבוכה ומבכה שמים וארץ עמה, אמרו באהל מועד נאמרה, כי מלבד מה שאמרנו נוכל לומר ג"כ כי כבר אמרו ז"ל, כי ביום שהוקם המשכן נתקיים העולם. גם אז"ל נראים קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע, וכן הוא אומר נוטה שמים כיריעה. וימתחם כאהל לשבת. ועל מה שאמרו במדרש, בוכה ומבכה הרים וגבעות עמה, הנה כנגד זה אמרו בסיני נאמרה, אשר באותה שעה ההרים רקדו כאלים, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (ירמיה מו, יח). שכלם שמחו לקראת ישראל ובאו בשמחה לקבל התורה, גם כנגד מה שאמרו בוכה ומבכה שבעים אומות עמה, נרמז נחמה לישראל, כמ"ש כי טובים דודיך מיין, ואמרו חז"ל מיין, יותר משבעים אומות, אבל בשביל אומות העולם עצמם לא בא רמז נחמה עליהם לא בפסוק ולא במדרש, ונראה לי דאפש' ליתן טעם לזה, לפי שכל הדברים שבא להם צער וחסרון ובכיה עם ישראל, הכירו והרגישו בעצמם החסרון שהגיע אליהם ונצטערו ובכו עם ישראל, ולפיכך נרמז להם תקון כנגד זה, ע"ד כל המתאבל עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. וכמ"ש הכתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אבל לאומות העולם מ"ה, אעפ"י שהגיע להם חסרון ונזק גדול, עד כי יצדק עליהם לומר בוכה ומבכה א"ה עמה, והנזק והחסרון שהגיע לא"ה הוא ע"ד מ"ש ז"ל במדרש, אותם שבעים פרים שהיו מקריבים ישראל בחג על אומות העולם וכו'. ועתה נאבד מהם בעו"ה. גם לפי האמת שליטת אומות העולם על ישראל, רע להם ורע לעולם, וכמו שאמרו ז"ל על פ' עת אשר שלט האדם באדם. פי' אדם בליעל (איש און) באדם וכו'. לרע לו. פי' של אדם בליעל. והנה מכל מקום בכל אלו החסרונות, לא הכירו אומות העולם ולא הרגישו בדבר, אדרבה המה עזרו לרעה, וכמו שאמר הכתוב וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאנני'. ואינם מרגישים בחסרונם, אדרבה אני קצפתי מעט וכו'. ולכן לא הקדימו להם רפואה, יען לאומות כאלו המריעים ביותר לישראל, אין להם שמירה אלא סכון, וכמו שאמרו בפרקי היכלות של ר' ישמעאל, שיהיו כל שרי קרתא רבתא מוטלים במרום כגדיים וטלאים של יום הכפורים וכו' ע"ש. נשאר עוד לנו לבאר מה שאמרו במדרש, בוכה ומבכה כנסת ישראל עמה. אשר לעומת זה אפשר לומר שאמרו ז"ל, רבנן אמרי בבית עולמים נאמרה. וזה כאשר נקדים מה שאמרו ז"ל בגמ' מסכת פסחי', פ' ערבי פ' (קי"ח ע"ב) על פסוק מושיבי עקרת הבית. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמוני בניך כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים וכו'. ופי' רשב"ם ז"ל, אמרה כנסת ישראל, החשובים והזקנים שבהם אומרי' על שאינם חשובים כל כך, כדמשמע אם הבנים, שהאם צועקת על הבנים ששמוה עקרת הבית, שמוני בניך מרוב חטאתם בגלות עכ"ל. ואם כן יאמר בכה על כללות הפר' שהם בוכי' על חטאתם כנז"ל, ומבכה את החשובים גם כן, הגם כי מצד עצמם לא היו ראוים לבכיה ח"ו, מכל מקו' הצדיקי' נתפסים בעון הדור, והנה הם כחולדה זו שדרה בעיקרי הבתים, כמו שאז"ל ארבעי' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחניות וכו'. ומרוב חטאת' בגלות, א"ר טרפון תמיה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, וכאשר ישקני מנשיקות פיהו בבית עולמים, אז ישובו שופטינו כבראשונה, במקום המשפ' שבלשכת הגזית, שמשם תצא הוראה ותוכחה לכל ישראל, זה נ"ל לומר לפי פי' רשב"ם, אבל לפי מ"ש כי כ"י נק' שכינתו ית', כאשר משפי' בה ועולים בתוכה נשמותיה' של ישראל, וזה ממש כנסת ישראל ואז נקראת אם הבנים, ויהיה פי' המאמר בניך שמוני כחולדה זו שדרה בעיקרי בתים, שמצמצמת עצמה ונסתר' בשביל קטן העושה לה בגלות, ומתלבשת בשר שהוא עיקר בתיהם של א"ה. והנה בהיות ישראל צדיקי' ומעלי' נשמתם למעלה, הנה אז היא מתרא' לפניו ית' ונעשית גדולה, כמ"ש על פ' חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכאשר אין מי שיעלה נשמתו בהר ה', אז עליה נא' איכה ישבה בדד ובכה תבכה בלילה, שהוא זמן עליית הנשמות למעלה, וזהו בוכה ומבכה כ"י עמה, שהיא השכינה הנק' כ"י. גם בגלות נאמר ובפשעכם שלחה אמכם, כי הנה היא גולה כדי ללקט נשמותיהם של ישראל, כמ"ש על פ' כי ה' אלקיך אש אוכלה. וכמבואר בס' הכוונות ובמקו' אחרים, ואין להאריך בזה רק נאמר, כי כנגד כל זה אמר' בבית עולמים נאמרה, כי בשוב ה' שיבת ציון, צדק ילין בה, לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כאומ' לא יהיה להם לשום א' מישראל, שום דבר שיעכבם לעלות נשמתם למעלה, ויחדיו יראו במקום קדשו, ואז לא ישמע עוד בכי וקול צעקה, רק ישמח ה' במעשיו, ובא ה' אלקי' כל קדושים מ"ה עמו. ומציון תצא תורה, ויעשו שמים חדשים וארץ חדשה, ונכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וינהרו אליו גוים וגם הנכרי' שלא הרעו לישראל, ויחזר רה"ק ממדת הקדש והכרובים, ופניהם איש (אל) אחיו, ועי"ז ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך בין שני בדי ארון.
ובמדרש כל רעיה בגדו בה, אלו מיכאל וגבריאל וכו'. אפשר שקראם רעים להיות כי המלאכי' הנה הם מתהוים מכח הנשיקין, וכבר ידוע כי הנשיקי' הם כחו"ב, גם ידוע שהם נק' ריעים, והנה כחו"ב עצמם אין בהם פגם ולא דין כלל ועיקר, אמנם בכחות הנמשכות מהם שהם המלאכי', אמר עתה כל רעיה בגדו בה וכו'. והזכיר מיכאל וגבריאל לומר שאפי' אלו שהם עיקר, זה נמשך מהחסד וזה מהגבו', מ"מ בגדו בה וכו'. וכנגד זה אמר ישקני וכו'. וזה כאשר נביא קצת מדברי הזהר פ' תרומה (קמ"ו ע"ב), שפי' מ' זה על ענין הנשיקין כמ"ש הרח"ו זלה"ה, ופי' אותו בסוד וישק יעקב לרחל וכו'. אמר ז"ל, מאן ישקני, ההוא דסתים גו סתימו עלאה, ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין ונשיק לתתא, ת"ח סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה, ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק וסתים דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק, דאתפשט מגויה ואיהו נהירו דנהיר לכלא. ודא אתערו דכל רזין עלאין ואיהו סתים, לזמנין סתים לזמנין אתגליא, ואע"ג דלא אתגליא כלל, ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין, ומגו דאיהו סתים שירותא דתושבחתא בארח סתים איהו. ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא, דהא ביה תליין נשיקין, אלא ודאי הכי הוא, ישקני ההוא דסתים לעילא, ובמה בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה, והאי איהו יעקב כמה דאמרי', דבקותא לאתדבקא במלכא בברא דיליה הוא. וע"ד כתיב ישקני מנשיקות פיהו עכ"ל. וה"פ הוקשה לו אומרו ישקני ולא פי' מי הוא, וזהו מאן ישקני, והשיב ההוא דסתים גו סתימו עלאה, שהוא אבא המכוסה בתוך הבינה הנק' סתימו עלאה, ועתה הוקשה שזה סותר מ"ש למעלה וישק יעקב לרחל וכו'. ע"ש שהוא בהיכל אהבה, א"נ בהיכל הרצון, וז"ש ואי תימא סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין שהוא באבא, כמ"ש ונשיק לתתא זה אי אפשר, לזה תירץ ואמר, ת"ח סתימא דכל סתימין לית מאן דידע ליה. שלא נתגלה הארתו, ואיהו גלי מיניה נהירו חד דקיק וסתים, שהוא יסוד אבא דלא אתגלי בר חד שביל דקיק, שהוא יסוד אי' דאתפשט מגויה, פי' מתוך יסוד אי' נהירו דנהיר לכלא, ודא אתערו דכל רזין עלאין, שבו סוד התורה וכל הסודות, ואיהו סתים שאינו מתגלה הארתו, לזמנין סתים לזמנין אתגלייא, ואע"ג דלא אתגלייא כלל, פי' לפעמים מתגלה הארתו, אמנם אינו מתגלה כי לעולם בא מכוסה, ועיין בסוד ארון וכפרת, ואתערו דנשיקין ביה תליין, זה מבואר (ומפורש) סתים וכו'. ואי ביה תליין, מה בעי יעקב הכא וכו'. ישקני ההוא דסתים לעילא, שהוא אבא הסתום לעילא בבינה, וכמ"ש בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה והאי איהו יעקב, זה יובן במ"ש ז"ל על פ' כי יעקב בחר לו יה. כי היסוד דאבא כשיורד בתוך ז"א, אז עולי' לקראתו האחוריים שלו, כי הוא אורו ממש המלבישי' אורו ליעקב, כי יעקב בחר לו יה שהוא אבא, בוחר ובורר והעלה לו ליעקב, ובזה ישראל לסגולתו, כשמזדווג יעקב עם רחל, אז הם נעשים סגול עם יעקב עכ"ל. וז"ש כי אבא משפיע הארת הנשיקין, ובמה בההוא רתיכא עלאה דכל גוונין תליין ומתחברן ביה, פי' בתחלה אינון תליין, שהכלי שלו נתהוה מאחוריים דאבא שנפלו בעת שבירת הכלי', ועתה (מתחבר) ביה, והאי איהו יעקב, וכמה דאמרי' דבקותא לאתדבקא במלכא בברא דיליה, כיון שהכלי והאורות שלו כמ"ש, כי טובים דודיך וכו'. נת' במקום אחר. העולה מזה כי הגם כי כל רעיה, שהם המלאכי' שבאי' מן הנשיקין בגדו בה, כאשר ישקני מנשיקות פיהו בהיכל אהבה או בהיכל הרצון, אז יקבלו המלאכי' הארה, והיה זה שלו' על ישראל.
- ^ מתנות כהונה: לשון תשוקה.
- ^ מלכי בית חשמונאי שהמליכו את הרומיים, (רש"י שיר השירים ו, יב).