רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/לא

<< · רפואה למכה · פתיחתא דאיכה רבתי · לא · >>

ל"א

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי פָּתַח, רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאוֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל (משלי כ, יד). אַתָּה מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל הָיָה הב"ה קוֹרֵא אוֹתָם רָעִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי (ירמיה יג, י). וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל מְשַׁבְּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל. [כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה].

אפשר דהוקשה לו כי הנה השי"ת הנה הוא מוחץ והרופא ומידו הכל, ואם כן הוא לא ימנע מהחלוקה: או שהיו ישראל ראויים לאותו העונש והגלות או לא היו ראויים, אם לא היו ראויים למה הביא עליהם. ואם היו ראויים למה קנן אח"כ עליהם איכה ישבה בדד וכל הדברים אשר נזכרו במגילת קינות, ולזה הביא פ' רע רע יאמר הקונה, כי בתחלה בעוד שהיו בשלוה עד אדמתם היו בועטי' מרוב טובה, ולפיכך לא שמעו בקול ה', ולפיכך קראם "רעים", העם הרע הזה המאנים לשמוע את דברי, וכשגלו וקבלו ענשם וגם שבו קצת בתשובה אז התחיל משבחן, והרי זה דומה למ"ש ז"ל במדרש (שהש"ר ד, ו): בבניינה העמידה רשעים ובחרבנה העמידה צדיקים. וכדומה לזה כתב האר"י זלה"ה על פ' נתנו את נבלת עבדיך וכו' (תהלים עט, ב). וקיצור דבריו הוא כי בתחלה עד שלא קבלו ענשם קראם עבדים, ואח"כ כשקבלו ענשם קראם חסידים, וז"ש אח"כ בשר חסידיך לחיתו ארץ, כל זה אפשר לומר לפי פשוטן של דברים, אמנם למען לא יצאו דברי רשב"י בלא חידוש, אפשר לומר כאשר נקדים מ"ש רז"ל (קידושין מ ע"א) על פ' אוי לרשע רע וכו' (ישעיה ג, יא): וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע, אלא המוציא ש"ז לבטלה נק' רשע. והנה הכתוב אומר (עמוס ו, ד): השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם. ופי' רז"ל (במדבר רבה ט, ז): שמסריחים מטותיהם בש"ז שאינו שלהם. עוד אמרו ז"ל (חולין ל"ז ע"ב): שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה. והאריכו המפרשים ז"ל ג"כ לומר כי מי שלבו פנוי ואינו מהרהר בדברי תורה לא ימלט מן ההרהור, וז"ש הכתוב "העם הרע הזה", שהוא רע להיותו מוציא שז"ל שכבר אמרנו שנק' רע, ונתן טעם למה נק' העם "הרע", מפני שהם ממאנים לשמוע את דברי ואינם שומעים ד"ת, ולפיכך הם מהרהרים בזנות ובאים לידי טומאה ובזה נקראים העם הרע, וז"ש ג"כ הכתוב רע רע יאמר הקונה. פי' השי"ת שהוא אל עליון קונה שמים והכל, החפץ לזכות ולטהר את ישראל, וע"י מצותיהם ותורתם יקבצו נפוצותינו מארבע כנפות הארץ ויעלו ניצוצות אל תוך הקדושה, דמינן הוו ואידחו, הנה הוא אומר ומזהיר רע רע, כי לא פעם א' ולא שתים חטאו בזה רק הרבה פעמים, ולפיכך כיון שחטאו גלו כדי ללקט הניצוצות שנפלו בין הקליפות כמ"ש הרבה פעמים, וכיון שגלו ואז הכשירו מעשיהם והעלו ניצוצות מתוך הקליפות התחיל משבחן, שנא' ואוזל לו אז יתהלל. וזהו ג"כ אומרו איכה ישבה בדד. פי' מהניצוצות שהיו בתוכה, ועתה צריך לטרוח להחזירם, והרי זה דומה למש"ה תחת אשר לא עבדת וכו' ועבדת את אויביך וכו'. והנה בראות ישראל כי הב"ה משבחן על היותם מעלים מ"נ וכנזכר, התחילו לשורר שיר השירים. אם כפשוטו כמ"ש רז"ל השיר הזה אומרת אותו כנסת ישראל בגלותה, מי יתן וישקני המלך שלמה וכו'. וגם לפי מ"ש בענין העלאת ניצוצות, אין לך דבר המסייע להעלותם יותר מן השיר כמ"ש הרבה פעמים, והכתוב ג"כ אומר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם וכו'. ודי בזה עתה:

(צפניה ג, א): הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה. מַהוּ הוֹי מֹרְאָה, הוֹי מִפְּנֵי הָאֵימָה שֶׁנָּתַתִּי אֵימָתִי עַל כָּל הָאֻמּוֹת, [אֵימָתַי וְנִגְאָלָה, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם נָפְלָה אֵימָתָן עַל כָּל הָאֻמּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן וגו' אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם וגו' (שמות טו, יד). הָעִיר הַיּוֹנָה, אֻמָּה שֶׁצִּיַּנְתִּי אוֹתָהּ בְּמִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כְּיוֹנָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה (צפניה ג, ב): לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל ה' וְלֹא לָקְחָה מוּסָר בַּה' לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה. כַּלָּה דְּלָא שָׁמְעָה מָה הִיא לָאו שָׁטוּתָא הִיא, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא צָוְחִין לְשָׁטוּתָא מוֹרָא הוֹי מֹרְאָה, הֱוֵי מִקַּמֵּי שָׁטוּתָא. וְנִגְאָלָה, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מַרְחִיקִין עַצְמָן מִלִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, וְנִגְאָלָה מִן הַכְּהֻנָּה. הָעִיר הַיּוֹנָה, לֹא הָיָה לָהּ לִלְמֹד מֵעִירוֹ שֶׁל יוֹנָה, מִנִּינְוֵה, נָבִיא אֶחָד שָׁלַחְתִּי לְנִינְוֵה וְהֶחֱזִירָהּ בִּתְשׁוּבָה, וְאִלּוּ יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם כַּמָּה נְבִיאִים שָׁלַחְתִּי אֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב יז, יג): וַיָּעַד ה' בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וגו', וּכְתִיב (ירמיה ז, כה): וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ [לאמר] וגו', הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ בַּבֹּקֶר, הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ בָּעֶרֶב, וְלוֹא שָׁמְעוּ. כֵּיוָן שֶׁלֹא שָׁמְעוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי].

כבר אמר למעלה במדרש מ"ש הב"ה: אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח. גם מצינו למרע"ה שאמר בתפלתו: ושמעו מצרים כי העלית בכחך הגדול את העם הזה וכו', ואמרו מבלתי יכולת ה' וכו'. וז"ש כאן הוי מפני מוראה, האימה שנתתי אימתה על כל האומות ועי"ז היה שמו ית' מתגדל ומתקדש ע"י הניסים שהיה הוא ית' עושה לעמו ישראל, וז"ש שזה היה בשעה שנגאלו ישראל ממצרים, ועי"ז הכירו כי בחר ה' בעמו, ולפי' שמעו עמים ירגזון וכו' אז נבהלו וכו'. וכמו שהיו אומרים אלקות הם אלו, ולא זו בלבד אלא ג"כ העיר היונה, אומה שציינתי אותה במצות ומע"ט, וע"י המצות ומע"ט היו מצויינים אליו ית', וכמש"ה צאינה וראינה בנות ציון (שה"ש ג, יא). בנים המצויינים בתגלחת ובציצית וכו'. עד כי כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. והיה ניכר אלקותו ית' ושכר העובד אותו, ואחר כל השבח הזה לא שמעה בקול ה'. כי הנה הכתוב אומ' ועתה ישראל שמע אל החקי' וכו'. ובזה אתם מתייראים בפני האומות, וכמ"ש אח"כ כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו'. ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והם לא שמעו. וזהו לא שמעה בקול ה'. וזהו כל דלא שמע שטותא הוא וכו'. והוא ע"ד משז"ל על פ' רק עם חכם ונבון. הא אם תעותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים. גם להיות ונגאלה, שנגאלה ממצרים, ועל אותה שעה נאמר: או הניסה אלקים לבא וכו'. עוד אומר הכתוב כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון. והיה להם ללמוד ולחוש פן יקרה להם אם יחטאו כמו שקרה אל הגוים ולא לקחו מוסר, גם על היותם מצויינים במצות היה להם לשמור המצות ולבטוח בה' אשר צוה אותם להם, ובפרט כי עיקר הצווי הוא כדי שיהיו מצויינים לו, וא"כ לא היה להם לעזוב אלקים חיים, כמש"ה אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות וכו'. גם להיותה מצויינת כיונה, וידוע כי היונה כיון שמכרת את בת זוגה אינה מנחת אותו, וכאן היתה להפך אל אלקיה לא קרבה, ולפיכך פי' ר' ראובן פי' אחר בפסוק ודקדק אומרו מוראה, שהיל"ל ירואה, ומדשני קרא בדיבוריה בא להורות על שני הפי' ושקולים הם ויבואו שניהם. וסיים ג"כ לפרש כל שאר הפסוק לפי דרכו, ופי' הוי מוראה הוא לשון יוני צוחין לשטותא מורא, הוי מוראה ונגאלה העיר היונה, הוי מקמי שטותא ונגאלה, ע"י שהיו מרחיקין עצמן מלשמוע ד"ת ונגאלו מן הכהונה. פי' לא די שלא היו מטים אזנם לד"ת אלא היו ג"כ מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, ולכן מכ"מ נגאלו מן הכהונה ונתרחקו מאת ה'. וסיים לפרש הפ' לפי דרך שאומר העיר היונה, ולפיכך פי' העיר שהיה לו ללומד מעירו של יונה וכו', והם לא שמעו בקול נביא וחוזה, ולפי הנראה כל אלו הם דברי רשב"י שאמר לעיל ג"כ רע רע יאמר הקונה, כמו שפי' ונתן טעם למה היה הוא ית' מתרעם על זה, שהיו מוציאים שז"ל מפני שכמה יגיעות יגע להוציאם ממצרים ולהוציאם מיד החצונים, ונתן אימתן על כל האומות והחצונים, ונתן להם מצות להצילם מהם, רק אדרבא ע"י תורה ומוצת יוסיפו אומץ מידי יום ביומו לטהר ולקדש עצמם בהם ולהתקרב אל ה', ועי"ז יאבדו רשעים והקליפות מפני אלקים, ושמו ית' אשר נקרא עליהם, ולפי' הביא פירוש ר' ראובן שפי' מוראה הוי מפני שטותא, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. שממשיך על עצמו רוח מן הקליפה, ועי"ז ונגאלה, שטנפה עצמה בכל מיני טומאה, וכל זה ע"י שהיו מרחיקין עצמן מלשמוע ד"ת, ולפיכך נגאלו ונטמעו בתוך הקליפות בעו"ה, ואומ' עוד המדרש: העיר היונה, לא היה לה ללמוד מעיר של יונה, ונביא א' שלחתי לנינוה והחזירה בתשובה, ואילו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי אליהם וכו'. הנה בענין תשובת נינוה נאמר וישובו אל אלקים בחזקה ומן החמס אשר בכפיהם. ואמרו ז"ל שאפילו גזל מריש ובנאו בבירה, היה מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, ופירשו המפרשים ז"ל והרמ"ע מפאנו זלה"ה בפרט, כי להיות כי האומות אינם בכלל תקנת השבים, כמו שאמרו: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון. לכן בתשובתם אפילו גזל מריש וכו', מקעקע כל הבירה כדי להשיב אותו הדבר בעצמו עכ"ל. והנה אפשר לומר כי כוונתם היתה ע"ד מ"ש בשער ההונאה, כי ענין הגניבה הוא שאותו האור היורד בתוך הקדושה הוא מאיר והולך אל תוך הקליפות, ולפיכך החזירו אותו הדבר שגנבו בעצמו כדי להחזיר האור למקומו, כי אין להם תקנת השבים להוריד אור הבינה, ועל כל פשעים תכסה הארתה, והנה ישראל היה להם ללמוד מזה, שלא להוריד האור אל הקליפות ע"י מעשיהם הרעים וע"י עונותיהם, ואפילו אחרי שחטאו היה להם תקנה ע"י התשובה, ולפיכך היה ה' מתרה בהם, וז"ש ואילו ישראל בירושלים, פי' ישראל הקדושים מצד עצמם, ועוד שהיו בירושלים מקום הקדושה, ובנקל היה להם להחזיר הדברים אל הקדושה או להמשיך אור הבינה עליהם, ולכן היה הב"ה שולח להם עבדיו הנביאים למען יחזרו בתשובה ולא יצטרכו לגלות וטלטול וצרוף אחר צרוף, ואפשר שהיה שולח להם השכם ושלוח בבקר, והערב ושלוח בערב שהוא שעת הקרבת התמיד והוא עת רצון, כי תמיד של שחר היה מכפר על עבריות של לילה, ושל בין הערבים היה מכפר על של יום, ולכן היה משלח להם הנביאים בעוד שהיה כח הקדושה קיימת, וכמ"ש למעלה: "עד שבחורתכם קיימת, ועד שברית כהונה קיימת". וכמו שפי' לעיל, והם לא שמעו ולא שבו בתשובה וגברו העונות והקליפות. ולפיכך גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה בדד. וזה מפני שנסתלקו כל הדברים הקדושים, וברית כהונה ולויה וירושלים ובית המקדש, וכמ"ש למעלה. ומ"מ אעפ"י שגלו ונסתלקה הקדושה, אעפ"י כן שערי תשובה לא ננעלו. והכתוב אומר הציבי לך ציונים. והם התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בהם בגלות הזה, ולהוציא בזה האורות מתוך הקליפות ולהעלות מ"נ עד הבינה, ולהוריד משם מ"ד והארת הבינה למטה, וכ"ש אם ירבה בתשובה ובבכיה ובתחנונים בהורדת שפע מחו"ב, או מלמעלה משלש עשרה מדות של רחמים, ויותר מזה עד מקום שאין הפה יכולה לדבר לפי גודל הכונה, וכ"ש אם יעשה יחודים לפי שלמות הצדיק כמ"ש האר"י זלה"ה בפרט, הנה בזה יחזיר הדברים לקדמותן, וצדקו בזה דברי הרמ"ע מפאנו זצ"ל, הא למדת שאין שיעור לקלקול הראשון במעוט האורות, ואין קצבה לתקון המקווה במהרה בימינו עכ"ל. ומדבריו ז"ל נלמוד ג"כ לשאר דברים והרבה דרכים לפניו ית' כלם נתנם לפני עמו ישראל, וכמ"ש רז"ל כי התורה ומצותיה כלם סובבים על קוטב א', שהם כלם אורות עליונים ודרכים טובים להוציא עצמן מן הקליפות, ואפשר שכל זה נרמז ג"כ בשיר השירים. פי' הרבה מיני שירים וכלם שוים לטובה, אשר לשלמה: פי' להשלים עצמו לפני קונו, וע"י השלמתו אז את הטוב יקבל והברכה והשלו', אמן כן יהי רצון: