רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/כד

<< · רפואה למכה · פתיחתא דאיכה רבתי · כד · >>

כ"ד

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח, מַשָֹּׂא גֵיא חִזָּיוֹן (ישעיה כב, א). גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם עִירוֹ וּשְׁמוֹ - יְרוּשַׁלְמִי הָיָה. גֵּיא חִזָּיוֹן, שֶׁהִשְׁלִיכה דִּבְרֵי חוֹזִים לָאָרֶץ, מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת (ישעיה כב, א). וּלְאִיגָרָא סָלְקִין לוֹן, אָמַר רַבִּי לֵוי אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב הַלָּשׁוֹן הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ ג' לְשׁוֹנוֹת: צָרוֹת, מְרַגְּשׁוֹת, אֲפֵלָה. צָרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָע (איוב לט, ז). מְרַגְשׁוֹת שֶׁנֶּאֱמַר תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה (ישעיה כב, ב). אֲפֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה (איוב ל, ג). עִיר הוֹמִיָּה (ישעיה כב, ב). קַרְתָּא מְעַרְבַּבְתָּא. קִרְיָה עֲלִיזָה קַרְתָּא חֲדַיָּיתָּא. חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְּלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מֵלְחָמָה (ישעיה כב, ב). וּמָה הֵן, מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף (דברים לב, כד). כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ (ישעיה כב, ב). מִקַּשְׁיוּתָם נִמְסְרוּ לַמַּלְכֻיּוֹת.

דָּבָר אַחֵר, כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ, שֶׁהָיוּ מַתִּירִין גִּידֵי קַשְׁתוֹתָם וְאוֹסְרִין בָּהֶן, כָּל נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו מֵרָחוֹק בָּרָחוּ. מַרְחִיקִים מִלִּשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי (ירמיה לא, ב). עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי (ישעיה כב, ד). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּג' מְקוֹמוֹת בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הִנִּיחָן, וְאֵלּוּ הֵן: בְּדוֹר הַמַּבּוּל, וּבַיָּם, וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בְּדוֹר הַמַּבּוּל מַה כְּתִיב וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָּאָדָם לְעֹלָם (בראשית ו, ג). וּבַּיָּם כְּתִיב וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה (שמות יד, כ). וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב עַל כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי אֲמָרֵר בַּבֶּכִי אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיה כב, ד). אַל תְּאַסְּפוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אַל תָּאִיצוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִחוּמִין אֵלּוּ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי נִאוּצִין הֵן לִי, לָמָּה כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת (ישעיה כב, ה). יוֹם מְעֻרְבָּב יוֹם דְּבִזָּה יוֹם דִּבְכִיָּה. בְּגֵיא חִזָּיוֹן, גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. מְקַרְקַר קִיר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר, שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִים קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ מָגִנִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל שׁוֹעֵיהֶם. וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה. רַב אָמַר הֲדָא קִבּוּץ דְּגִירֵי, בְּרֶכֶב אָדָם וּפָּרָשִׁים וְקִיר עֵרָה מָגֵן (שם ו). שֶׁהָיוּ מְקַרְקְרִין קִירוֹת בָּתֵּיהֶם וְעוֹשִׂין אוֹתָם מָגִנִּים. וַיְהִי מִבְחַר עֲמָקַיִךְ מָלְאוּ רָכֶב. רַב אָמַר כִּמְלֹא עֻמְקָהּ שֶׁל יָם. וְהַפָּרָשִׁים שׁוֹת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה (שם ז), מִשְׁתְּיֵי אָזְלִין וּמִשְׁתְּיֵי אָתְיָין וּמִתְחַמְאִין סָגְיָן. וַיְגַל אֵת מָסַךְ יְהוּדָה, גַּלֵּי דְּכַסְיָא. וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר (שם ח). תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כְּלֵי זַיִן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, וְהָיָה שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ חָקוּק עָלָיו, וּכְשֶׁחָטְאוּ נוּטַּל מֵהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּתְנַצְּלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (שמות לג, ו). כֵּיצַד נוּטַּל מֵהֶן, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֵלָיו הָיָה נִקְלָף. וְרַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָךְ הָיָה יוֹרֵד וּמְקַלְּפוֹ. וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר דָּוִד רְאִיתֶם כִּי רָבּוּ וגו' (ישעיה כב, ט). וְאֶת בָּתֵּי יְרוּשָׁלָיִם סְפַרְתֶּם וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה (שם י). מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְצִין בָּתֵּיהֶם וּמוֹסִיפִין עַל הַחוֹמָה, וְלֹא כְבָר עָשָׂה חִזְקִיָּהוּ כֵּן, הֲלֹא כְתִיב וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וגו' (דה"ב לב). אֶלָּא, חִזְקִיָּה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּטַח, אֲבָל אַתֶּם לֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ, הַיְנוּ הוּא דְּאָמַר וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל עֹשֶׂיהָ וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם (ישעיה כב, יא). וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּתִיב הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו (תהלים צו, ו). וְאַתָּה אוֹמֵר כְּדֵין. אֲמַר לְהוֹן אֲנָא מַלֵּיף לְהוֹן, הַיְינוּ הוּא דַאֲמַר פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם (ישעיה לב, יא). כָּךְ תִּהְיוּ מַסְפִּידִים עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים, עַל חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְעַל חֻרְבָּן שֵׁנִי. עַל שְׂדֵי חֶמֶד, עַל בֵּית חֶמְדָתִי שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ כְּשָׂדֶה, הַיְינוּ דְּאָמַר צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ (מיכה ג, יב). וְעַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ט).

דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא וגו', זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי בְּנֵי קֹרַח, אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו' (תהלים מב, ה). כְּנֶגֶד מִי אֲמָרוּהוּ בְּנֵי קֹרַח לַמִּקְרָא הַזֶּה, לֹא אֲמָרוּהוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם זְכוּרָה אֲנִי בִּטָּחוֹן וְשַׁאֲנָן וְשַׁלְוָה שֶׁהָיִיתִי שְׁרוּיָה בּוֹ וְעַכְשָׁו נִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וַאֲנִי בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת וְאוֹמֶרֶת מִי יְשִׂימֵנִי כַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיָה מִקְדָּשׁ בָּנוּי בְּתוֹכָם, וְאַתָּה יוֹרֵד מִשְּׁמֵי מָרוֹם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתְךָ עָלַי, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְקַלְסִין אוֹתִי, וּכְשֶׁהָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת רַחֲמִים עַל עֲוֹנַי אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אֲנִי בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה. וְעוֹד אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שָׁמְמָה עָלַי נַפְשִׁי כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת עַל בֵּיתְךָ וְהוּא חָרֵב וְקוֹל דְּמָמָה בְּתוֹכוֹ, וָאֹמַר מָקוֹם שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הִקְרִיבוּ קָרְבָּן לְפָנֶיךָ וְהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם מְקַלְסִים בְּכִנּוֹרוֹת, יִהְיוּ שׁוּעָלִים מְרַקְּדִים בּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ (איכה ה, יח). אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁעֲוֹנוֹתַי גָּרְמוּ לִי, וּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר שֶׁהָיוּ בְּתוֹכִי שֶׁהִתְעוּ אוֹתִי מִדֶּרֶךְ חַיִּים לְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו'.

דָּבָר אַחֵר, וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וגו', בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בְּתוֹכוֹ אֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם נוֹגְעִים בּוֹ, אֶלָּא אֶכְבּשׁ אֶת עֵינַי מִמֶּנּוּ, וֶאֱשָׁבַע שֶׁלֹא אֱזָקֵק לוֹ עַד עֵת קֵץ, וְיָבוֹאוּ הָאוֹיְבִים וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, מִיָּד נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימִינוֹ וְהֶחֱזִירָהּ אֲחוֹרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, ג): הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ אוֹיְבִים לַהֵיכָל וְשֵׂרְפוּהָ, וְכֵיוָן שֶׁנִּשְׂרַף אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּב אֵין לִי מוֹשַׁב בָּאָרֶץ, אֲסַלֵּק שְׁכִינָתִי מִמֶּנָּה וְאֶעֱלֶה לִמְכוֹנִי הָרִאשׁוֹן, דִכְתִיב אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְּשׁוּ פָנָי (הושע ה, טו). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר, אוֹי מֶה עָשִׂיתִי, הִשְׁרֵיתִי שְׁכִינָתִי לְמַטָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁו שֶׁחָטְאוּ חָזַרְתִּי לִמְקוֹמִי הָרִאשׁוֹן, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיִיתִי שְׂחוֹק לַגּוֹיִם וְלַעַג לַבְּרִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּא מטטרו"ן וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי אֶבְכֶּה וְאַתָּה לֹא תִבְכֶּה, אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה מַנִּיחַ לִי לִבְכּוֹת, אֶכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵין לְךָ רְשׁוּת לִכָּנֵס וְאֶבְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וגו' (ירמיה יג, יז). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בּוֹאוּ וְנֵלֵךְ אֲנִי וְאַתֶּם וְנִרְאֶה בְּבֵיתִי מֶה עָשׂוּ אוֹיְבִים בּוֹ, מִיָּד הָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אָמַר בְּוַדַּאי זֶהוּ בֵּיתִי וְזֶהוּ מְנוּחָתִי שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וְעָשׂוּ בוֹ כִּרְצוֹנָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וְאוֹמֵר אוֹי עַל בֵּיתִי, בָּנַי הֵיכָן הֵם, כֹּהֲנַי הֵיכָן הֵם, אוֹהֲבַי הֵיכָן הֵם, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, הִתְרֵיתִי אֶתְכֶם וְלֹא חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָהוּ, אֲנִי דוֹמֶה הַיּוֹם לְאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יְחִידִי וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וּמֵת בְּתוֹךְ חֻפָּתוֹ, וְאֵין לְךָ כְּאֵב לֹא עָלַי וְלֹא עַל בָנַי, לֵךְ קְרָא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וּמשֶׁה מִקִּבְרֵיהֶם, שֶׁהֵם יוֹדְעִים לִבְכּוֹת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי יוֹדֵעַ הֵיכָן משֶׁה קָבוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵךְ וְעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן וּקְרָא, בֶּן עַמְרָם עֲמֹד וּרְאֵה צֹאנְךָ שֶׁבְּלָעוּם אוֹיְבִים. מִיָּד הָלַךְ יִרְמְיָה לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה וְאָמַר לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, עִמְדוּ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתֶּם מִתְבַּקְּשִׁים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אֵינִי יוֹדֵעַ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא שֶׁלֹא יֹאמְרוּ בְּיָמֶיךָ הָיְתָה לְבָנֵינוּ זֹאת. הִנִּיחָן יִרְמְיָה וְעָמַד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן, וְקָרָא בֶּן עַמְרָם בֶּן עַמְרָם עֲמוֹד, הִגִּיעַ זְמַן שֶׁאַתָּה מְבֻקָּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ מָה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אֵינִי יוֹדֵעַ. הִנִּיחוֹ משֶׁה וְהָלַךְ אֵצֶל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁהָיָה מַכִּיר אוֹתָן מִשְּׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, אָמַר לָהֶם מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן, כְּלוּם אַתֶּם יוֹדְעִים מִפְּנֵי מָה אֲנִי מִתְבַּקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ בֶּן עַמְרָם, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וְיִשְׂרָאֵל גָּלוּ, וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה עַד שֶׁהִגִּיעַ לַאֲבוֹת הָעוֹלָם, מִיָּד אַף הֵם קָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם עַל רָאשֵׁיהֶם, וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים עַד שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיָּד וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְאִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, וְהָיוּ בוֹכִין וְהוֹלְכִין מִשַּׁעַר זֶה לְשַׁעַר זֶה, כְּאָדָם שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפֵד וְאוֹמֵר אוֹי לוֹ לַמֶּלֶךְ שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִצְלִיחַ וּבְזִקְנָתוֹ לֹא הִצְלִיחַ וכו'.

אפשר לומר שר' יוחנן בא לתרץ ולומר שלא באה הרעה פתאום ח"ו, רק התרה בהם כמה פעמים על ידי נביאיו, וזהו גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים מִתְנַבְּאִים עָלֶיהָ. עוד אמר גֵּיא שֶׁכָּל הַחוֹזִים עוֹמְדִים מִמֶּנָּה. לומר עוד שלא היו נביאים רחוקים ממנה רק בתוכה היו עומדים. ד"א ר"י וכו' גיא שהשליכו דברי חוזים לארץ. אפשר לומר עוד על דרך יודעים רבונם ומכונים למרוד בו. וגם כן כאן היו מכירים דברי נביאים, ומכל מקום היו משליכין אותן לארץ ובוזים דבריהם, ואפשר שכל אלו הדברים נפקא ליה ממלת "גיא חזיון", שפי' גיא הנבואה, שמתנבאי' עליה, וגם אפשר לפרש שהנביאים עומדים ממנה, ומדקאמר גיא שמע מינה שהשליכה דברי הנביאים לארץ למטה, כגיא הזה שהיא למטה עמוקה, ולפי הדרך שפי' על מה שאמרו שהשליכו ד"ת לארץ, שהיו מפרשים ד"ת לפי פשוטן, נוכל גם כן לפרש כי הנביא היה אומר להם נבואתו, ומגלה להם איך על ידי חטאם היו פוגמים בגבהי מרומים, והיה אומר להם גם כן העונש הראוי להם בעה"ז ובעה"ב, והם היו מגשימים דבריו באמרם שאינם אלא ענשי העה"ז, וגם מזה לא היו מתייראים, ולכן היו אומרים ימהר יחיש מעשהו, וכמ"ש גם כן ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים וכו' (דה"ב לו, טז). וזהו שהשליכו דברי חוזים לארץ, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות ולאגרייא סלקין לון. אמר ר' לוי אלו גסי הרוח. אפשר דהוקשה לו מה לו לנביא וכל שכן הוא ית' להוכיחם על מה שהיו עולין לגגות, כי אין בזה שום עבירה, ולזה תירץ א"ר לוי אלו גסי הרוח. שהנביא היה מוכיחן על גסות הרוח שהיה בהם, וידוע כי עון גסות הרוח והגאוה פוגם מאד כמ"ש ז"ל (ברכות מ"ג ע"ב), כאילו דוחק רגלי השכינה. וכמ"ש האר"י זלה"ה ג"כ בענין הגאוה שגורם הסתלקות המדות העליונות והסתלקות שם י"ה, ודבר זה גרם שליטת הקליפות למעלה, עד כי גרם לפרעה ושאר רשעים שעשו עצמן אלוקות לסיבת אחיזתם למעלה, וכמו שהאריך הרבה בענין זה בס' ברית מנוחה גם כן, יעויין שם בדבריו ובמקומו. תשואות מלאה. א"ר אלעזר בן יעקב הלשון הזה [משמש] ג' לשונות: צרות, מרגשות, אפלה. צרות תשואות נוגש לא ישמע. מרגשות תשואות מלאה. אפלה אמש שואה ומשואה. אפשר דהוקשה לו שאם ללמד שהיו בה אנשים הרבה, היל"ל עיר מלאה ומה לו להזכיר קול ההמון, ועוד היל"ל קולות מלאה, ולפיכך פי' שבכונת מכוין אמר הכתוב תשואות, לרמוז אל ג' דברים הנזכרי'. והכונה נ"ל כי הנביא מקונן כי במקום שהיה להם להרים קולם בד"ת ורנה ותפלה ושבח לאל ית', היו מגביהים קולם בדברים בטלים ודברי שחוק והתול, ואולי מתוך זה היו באים לידי ליצנות ונבלות הפה, ולפעמים לידי מחלוקת וג"ע וש"ד, ולפיכך באו עליהם צרות, וגם חשך עליהם כמ"ש למעלה וחשכו הרואות וכו' (קהלת יב, ג). ולכן אמר לשון תשואות שרומז לג' דברים: צרות, מרגשות, אפלה. שעל ידי מה שהיו מרגישי' בדברים בטלים, לפיכך בא עליהם צרות ואפלה, ולהוכיח שמה שהיו מרגישים כנזכר היו דברים בטלים וכיוצא. פי' אח"כ עיר הומיה קרתא מערבבתא, כי הערבוב אינו בא כי אם לסיבת דברים בטלים וכיוצא, דברים שאינם ד"ת, והנה הערבוב בא לפעמים מחמת צער ובכיה וכיוצא, ובזה אין בו אשם כי אין אדם נתפס על צערו, לפיכך אמר אח"כ קריה עליזה קרתא חדייתא, חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, ומה הן, מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים. בא לרמוז מה שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ו ע"ב) על פ' קחי רחיים וטחני קמח (ישעיה מז, ב). גברא קטילא קטיל וכו'. וג"כ כאן לא חללי חרב ולא מתי מלחמה שהם בידי אדם, רק מזי רעב ולחומי רשף שהם בידי שמים, וז"ש אח"כ כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו (ישעיה כב, ג). מקשיותם נמסרו למלכיות, שאפי' בשעה שצר נבוכדנצר הרשע על ירושלים, אילו יצאו אליו כמ"ש הנביא אליהם, לא היה נחרב הבית ולא היה נעשית גלות שלימה, אבל להיות כי הקשו את ערפם והיו בוטחים שהיו יודעים להשביע שרים של מעלה, סוף דבר חלל ממלכה ושריה ונמסרו ביד נבוכדנצר, וסוף דבר ביד כל אומה ולשון, כי כן היה גם כן בבית שני, כי קושי לב הפריצים גרם חרבן הבית ושאר הצרות שאירעו בעו"ה. ד"א שהיו מתירין וכו'. גם זה להורות כי צורם מכרם וה' הסגירם, עד כי האויבים היו בטוחים ומתירין גידי קשתותם ואוסרי' בהם, כל נמצאיך אסרו יחדו מרחוק ברחו, מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת. נתן טעם לכל זה ופי' ביותר מ"ש תשואות מלאה, שהיו מגביהים קולם בדברים בטלים, ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, היינו מה שהיה החכם דורש והם לא היו מטים אזנם לשמוע את דבריו, רק מדברים דברי' בטלים, ובזה היו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, והביא ראיה מפ' מרחוק ה' נראה לי. לרמוז מ"ש ז"ל (ברכות ו' ע"א): כל העוסק בתורה שכינה כנגדו. ובהיות החכם דורש או המלמד מלמד ד"ת, הנה שם השכינה שורה, ובהיות האדם מתרחק ממנה יאמר על זה מרחוק ה' נראה לי. והנה עיקר הכתוב הוא להורות כי אפילו בהיות האדם רחוק מה' מכל מקום נראה לו. ועתה אומר המדרש להפך, כי אעפ"י שהיה ה' מתראה להם, מכל מקום הם היו מרחיקים עצמם ממנו על ידי דברים בטלים ובטול תורה, על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. אמר ריש לקיש בג' מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב"ה ולא הניחן, ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחרבן בית המקדש. בדור המבול מה כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. בים כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ובחרבן ב"ה כתיב על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אל תאספו אין כתיב כאן אלא אל תאיצו, א"ל הב"ה למלאכי השרת, ניחומין אלו שאתם אומרים לפני ניאוצין הם לי, למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקים צבאות. יום מעורבב, יום דביזה, יום דבכיה. הנה ענין השירה הוא להעלות כל דבר רוחני וגרם שמימיי, וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה ותלמידיו בהרבה מקומות. גם ידוע כי עיקר שכינה בתחתונים, ובפרט אחר שנבחרו ישראל עיקר שכינה בישראל, והעולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל ישראל, וכשישראל זוכים כל העולמות עולים ממדרגה למדרגה עד אין תכלית, וכל הדברים כתיקונן אין פרץ ואין יוצאת, וכשחוטאים גורמים רעה לעצמם ולכל העולמות גם כן, וכמו שהאריך מהר"א גאלנטי זלה"ה בפ' נחפשה דרכינו ונחקורה (קול בוכים איכה ג, מ) ע"ש. והנה בזמן חרבן בית המקדש גברו העונות ונתקלקלו הצנורות כידוע, ויותר מזה היה בזמן המבול, כמ"ש ז"ל: כי בזמן המבול לא היו שם צדיקים זולתי נח ובניו סגורים בתיבה, ובזמן החרבן היו הרבה צדיקים, בבית ראשון החרש והמסגר ורבים כמוהם, ובחרבן שני גם כן היו ריב"ז ור' אליעזר ור"י ור' עקיבא וחביריו ורבים כאלו, ולפיכך לא היה חרבן בכל העולם, ועל פי הדברים האלו בזמן המבול ובזמן החרבן לא הניח הב"ה למלאכי השרת לומר שירה להיות כי גבר הדין מאד, והגם כי מצד מלאכי השרת עצמם לא היה שום עיכוב להיות כי הם לא חטאו, מכל מקום להוכיח ולהראות כי עיקר השכינה בתחתוני', לא רצה הב"ה לקבל שירה מהם, כיון שעיקר משטרם ושליטתם בארץ בטל, והנה בדור המבול כתיב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם. נראה שאין מכאן ראיה למ"ש, אבל נ"ל שזה יובן עם מ"ש בס' הזוהר פ' בראשית דף נ"ז ע"ב: ויאמר ה' לא ידון רוחי וכו' (בראשית ו, ג). א"ר אלעזר ת"ח כד ברא קב"ה עלמא [עבד להאי עלמא] לאשתמשא כגוונא דלעילא, וכד בני עלמא אינון זכאין דאזלי באורח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שרייא ביה, ומתמן נגדי אינון חיין, עד דאתמשך ההוא רוחא להאי עולם דדוד מלכא שרייא ביה, ומתמן נגדי ברכאן לכל אינון תתאי, וההוא רוחא עלאה אתנגיד ואתמשך לתתא ויכלין לאתקיימא, ובג"כ לעולם חסדו, דא הוא עולם דדוד מלכא, ובג"כ כתיב לעלם בלא ו', דהא כד ההוא רוחא אתנגיד להאי עלמא, מתמן נפקין ברכאן וחיים לכלא לאתקיימא, השתא דחבו בני נשא אסתלק כלא, בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם לאתהנא מיניה תתאי ולאתקיימא ביה. בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם, מ"ט לאסגאה נחש תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקב"ה דלא יתערב ברוח מסאב וכו' עכ"ל. ולפי דרך זה יהיה פי' הכתוב ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם. פי' רוחא דחיי דלעילא, לא ידון אם ראוי לירד ולהשפיע לא מעט ולא הרבה, באדם שהוא ז"א, אתר דיעקב שרייא ביה, כדי להשפיע אח"כ במלכות, עולם דדוד מלכא שרייא ביה, והטעם הוא מפני כי בשגם הוא בשר, כדי שלא להשפיע אח"כ במקום טומאה שהוא הנחש הטמא, כמ"ש דלא יתערב (רוחא עילאה ח"ו) ברוחא מסאבא. ולפי זה כיון שאמר הב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי הדרך שפי' כיון שבאו מלאכי השרת לומר לפניו שירה כדי להעלות מ"נ, כדי לקבל אח"כ השפע, ואולי כדי להשפיע ג"כ למטה, על דרך מ"ש אם תשים משטרו בארץ (איוב לח, לג). אין לך כל עשב ועשב שאין לו מלאך למעלה שמכה בו (פי' משפיע בו) ואומר לו גדל. וכן כל שאר בעלי חיים וכל שכן האדם דאית ליה מזלא, וכיון שחטאו למטה וגברה הקליפה, לא רצה הב"ה שיאמרו שירה לפניו כדי שלא להשפיע אל הקליפות ח"ו. אמנם בים טעם אחר היה שם, כי להיות ישראל חסרי התקון ועדיין היו צריכים להטהר ולהשתלם ע"י ספירת העומר וכיוצא, לא רצה הב"ה שיתעורר היחוד על ידם, וכמשז"ל על מה תצעק אלי וכו' (שמות יד, טו). בעתיקא קדישא תלייא. וכמ"ש האר"י זלה"ה בדרוש יום ז' של פסח וסוד האיילה. וכן נמי אפשר לומר שלא רצה הב"ה שמלאכי השרת יעוררו שום ייחוד ולא שום דבר, פן יעוררו הדין על ישראל ח"ו, וזה מלבד משז"ל, והוא דרך דרש וה' יצילני משגיאות. ובחרבן בית המקדש רצה הב"ה להראות כי העולם ומלואו עליונים ותחתונים כלם לא נבראו אלא בשביל ישראל, ולפיכך א"ל הב"ה למלאכי השרת על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי. ופנו עצמיכם ממני ולא תאמרו שירה לפני ואני אמרר בבכי. פי' על ידי הבכיה שהוא סוד השפעת הדין ומתוקו כמ"ש מהר"ם אלשיך, ומ"מ עי"ז 'אמרר' אשפיע מרה ומדה"ד הקשה, אל תאיצו לנחמני. אמנם מדשני קרא בדבוריה, לפיכך פי' מלשון ניאוצין. והנה התחיל בתחלה בלשון שירה ואמר בג' מקומות בקשו (מ"ה) לומר שירה. ואח"כ הביא ראיה מפ' אל תאיצו לנחמני. ואמר ניחומים אלו שאתם אומרים ניאוצין הם לי. אפשר לומר כי בראות מה"ש תוקף הדין היו רוצים להמתיקו במה שבידם, והיו מתאספין לומר שירה אולי בזה יהיה קצת תנחומין ומתוק הדין, ואמר להם הב"ה אל תאיצו לנחמני וניאוצין הם לי. כי אדרבה מתוק הדין הוא למרר בבכי ולהשפיע מדה"ד בעולם. והנה מהר"ר יהודה לי"ב מארץ פולונייא פירש על מ"ש אל תאיצו לנחמני, ניחומים שאתם אומרים לפני ניאוצין הן לי וכו'. פי' ע"ד משז"ל כי כיון שנגזר דין על הרשעים והב"ה מקבל תנחומין, אז לא ישוב חרון ה' עד שיעשה הדין, לפיכך לא היה רוצה בתנחומין כדי שיוכל לשוב מחרון אפו, ולזה א"ל למלאכי השרת כל מה שאתם מרבין תנחומין ניאוצין הן לי ע"כ. ולפי דרכו לא יעלה יפה מ"ש אח"כ ולמה כי יום מהומה וכו'. הן אמת כי להיות כי נתמלאה סאתם ע"ז נאמר באבוד רשעים רנה, ובזה אתי שפיר מה שפי' הרב נר"ו הנז', אבל מה שנ"ל לפי האמת, שהם היו מבקשים למתק מדה"ד ולהוריד שפע ומדת רחמים בעולם, וא"ל הב"ה ניאוצין הן לי, כי להיות שגברה כח הקליפה לפיכך נסתלק מדת הטוב, על דרך וימנע מרשעים אורם (איוב לח, טו). ואילו היה יורד השפע לעולם היה נותן כח יותר אל הקליפות ח"ו וזה לא יתכן. וז"ש ניאוצין הן לי לערב ח"ו טהור בטמא, וז"ש למה כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלקי צבאות. ידוקדק אומרו ה' אלקי צבאות, עם מ"ש בזוהר פ' נח: כי הן אמת באבוד רשעים רנה, הטעם הוא כי אז נתבטלה הקליפה ונשארה הקדושה נקיה וטהורה. אבל בזמן החרבן נעשה דין בישראל הקרובים אל ה', וגבר כח הקליפה בעו"ה ונסתלקה הקדושה, ולפיכך ראוי למרר בבכי כמ"ש, ופי' המדרש ואמר יום מעורבב. על דרך מ"ש בזוהר איכה על ענין י' הרוגי מלוכה, בההיא שעתא נחת ס"מ ובלבל עלמא וכו'. וזהו ג"כ שאמר כאן יום מעורבב יומא דביזה, שכל השפע שהיה יורד לישראל בזזו ולקחו אותו החצונים, יומא דבכיה כמ"ש שהוא הורדת הדמעות סוד הדין, ומ"מ עי"ז היה בו איזה מיתוק, כמ"ש בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה, גיא חזיון, שכל החוזים מתנבאים עליה. אפשר שחזר הפ' לומר גיא חזיון, וכן המדרש חוזר לפרש גיא שכל החוזים וכו'. ליתן טעם למה נתהוה הדין כ"כ חזק, ופי' ואמר שהוא מפני שכל הנביאים היו מתנבאים עליה ולא שבה, ואעפ"י שהתחיל הפורענות לבא שהיו מקרקרין קירות בתיהם וכו'. והיו צריכים להתחזק בבתיהם מ"מ לא שבו, ולפיכך ועילם נשא אשפה (ישעיה כב, ו). רב אמר הוא קבוץ דגירי. נ"ל שר"ל קבוץ הדינין והפורענות הראויה לבא בעו"ה, כולם נטלו הקליפות להרע לשונאיהם של ישראל, ברכב אדם ופרשים. אפשר לפרש שהוא רמז למרכבה טמאה, וקיר ערה מגן. שהיו מקרקרין קירות בתיהם ועושים אותם מגינים. לפי פשוטו הוא על דרך משז"ל שאין לך בית בירושלם שלא היה בו כח לעמוד נגד האויב חמשים יום, ולפיכך היו משברים ומתקנים שיהיו חזקים כדי להנצל מן האויב, זה נ"ל לפי פשוטו. אמנם נ"ל לדקדק שהזכיר הדבר הזה בפסוקי' ב' פעמים בשינוי לשון, ועוד אח"כ אומר ותתצו הבתים לבצר החומה. נר' שעדיין לא נלכדה ירושלים, ולפיכך נ"ל דרש שהוא רמז למ"ש בתי גוואי ובתי בראי, שהם בינה ומלכות, והנה הבינה נק' י"ש ויש בה ש"י עולמות, היינו בתבונה לפי דרך האר"י זלה"ה שעולים קי"ר, גם המלכות נק' קי"ר. כמ"ש ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. ואפשר מפני שגם במלכות יש בה הארת כ"ב אתוון שהם בסוד ש"י עולמות, ואפשר לפרש על דרך מה שכתבנו למעלה בפתיחת "תחת אשר לא עבדת את ה'. אילו זכיתם וכו'". שפירשנו שאילו זכו היו עובדים את ה', וע"י עבודתם היו מקבלים טובות וגדולות, ועתה שלא זכו כל מה שהם טורחים בענין העבודה אינו אלא להנצל מן הפורעניות המתרגשות לבא בעולם, וזהו שרמז ג"כ כאן שהיו מקרקרין קירות בתיהם, שבמקום שהיה להם למצא מקום ליחד ולעשות מצות כדי לזכות לאותם ש"י עולמות כמ"ש, הנמשכים מבתי גואי בינה, עתה שוע אל ההר. מעמידי' על שועיהם. פי' חזקם ובטחונם, כמ"ש מהר"ר בעל מתנות כהונה. ופי' היו ממשיכים שפע מן הבינה הנק' הר כדי להמלט מן האויב, וכן היו ממשיכים מן המלכות בתי בראי, וקיר ערה מגן, היו עושים מגינים, שכן היא גולה עמנו וכל השפעתה לעת עתה אינו אלא דרך מגן ומגינים להגן מן האויב, ואפשר ג"כ שכיון שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע ד"ת, גרם שנסתלק הארת ש"י עולמות הנמשכי' מכ"ב אותיות התורה כמ"ש, וכיון שנסתלק השפע שהיה משפיע לישראל, וגבר הדין בבתי גואי ובבתי בראי, לכן ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב (ישעיה כב, ז), מן המרכבה טמאה. וז"ש רכב מלא, עמקה של גהינם כמו שמגיה אות אמת שמשם הם באים.

אי נמי אפשר לומר כמלא עמקה של גהינם, כי המלכיות הם במקום גהינם לישראל. והַפָּרָשִׁים שֹׁת שָׁתוּ, משתיין אזלין ומשתיין אתיין, ובזה ומתחמאין סגיין. אפשר שהוא על דרך משז"ל בענין שלוחי הדין, זה בא וגובה כדי שיעור חוב האדם ועונו, וזה בא וגובה אחר. וז"ש משתיין אזלין ומשתיין אתיין, ובזה ומתחמאין סגיין. להיות כי העונות רבו למעלה ראש, ולפיכך רבו המקטרגים עד שנפרעין מהם. ויגל את מסך יהודה. גלי דכסיא. כמ"ש במקום אחר, כי נטלה השררה מבית יהודה. אי נמי המכסה והמגן שלהם שהיו מסתתרים ובוטחים בו, ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. תני רשב"י כלי זין היה להם לישראל וכו', עד מלאך היה יורד ומקבלו. קשה שנראה שכל הפרשה מדבר בענין חרבן בית המקדש, וזה היה בעת עשיית העגל, לכן נ"ל שכוונת הכתוב לומר כי בשעת עשיית העגל אעפ"י שהרגישו בדבר, כמ"ש וישמע העם הדבר הרע הזה ויתאבלו, מ"מ כיון שעדיין היה להם מלכות והיו סבורים לתקן כל דבר ע"י בנין ב"ה והקרבת קרבנות וכיוצא, אך אח"כ כאשר נחרב הבית וגלו ישראל זכרו את יום עשיית העגל שגרם להם שברון הלוחות ובו ביום ג"כ שברון חומת ירושלים, כמ"ש במשנה הובקעה העיר. וזש"ה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. שזכרו והביטו ביום אשר נלכדה ירושלים אל נשק בית היער, שהוא הזין הניטל מהם, שאילו לא נטלה מהם היו בני חורין, חרות ממלאך המות חרות מן המלכיות, ואת בקיעי עיר דוד וכו' ואת כל בתי ירושלים ספרתם וכו'. ר"ל שראו הפרצות שפרצה הקליפה, וזהו ואת בקיעי עיר דוד ראיתם ותתצו הבתים לבצר החומה, מלמד שהיו נותצין בתיהם ומוסיפין על החומה שהיו משתמשין ולוקחין מן האור הפנימי שהם ב"פ אור חסר א' העולה בי"ת, והיו משתמשים ולוקחים מזה לבצר החומה להגן מן האויב, ולא הועיל כי גבר הקטרוג והקליפה, ואם תאמרו הלא עשה חזקיהו כן, הלא כתיב ויחזק ויבן וכו'. אלא חזקיהו בה' אלקי ישראל בטח. פי' בטח בה' וחזר בתשובה והמשיך אור פנימי מלמעלה מצד הבינה ששם התשובה (ועסק בתורה ג"כ), כמשז"ל בדקו מדן ועד באר שבע וכו'. ובזה המשיך שפע מצד אבא ג"כ שמשם התורה ג"כ, נובלות חכמה של מעלה תורה. אבל אתם לא הבטתם אל עושיה, שלא חזרתם בתשובה וגם לא עסקתם בתורה, וז"ש ויוצרה מרחוק ולא ראיתם (ישעיה כב, יא). כמ"ש למעלה על מלת מרחוק, שהיו מרחיקים עצמם מלשמוע דברי תורה, וזהו ויוצרה מרחוק וכו'. ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד. אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו. ואת אמר כדין, א"ל אנא מוליף לכון. זה יובן כמ"ש מהר"ם קורדווירו זלה"ה בס' פרדס רמונים על פי' מאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, ופי' בבתי גואי איכא עציבו. פי' התעוררות הדין, אבל בבתי בראי ליכא, והכתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא וכו'. ולשון קריאה חוץ משמע, ופי' שם ואמר שאני חרבן ב"ה שאפילו מלאכי שלום בכו. פי' שאפי' כחות הרחמים הסכימו בהשפעת הדין וכו' ע"ש. וז"ש במדרש אמרו לפניו רבש"ע כתיב הוד והדר לפניו, שאין שם התעוררות הדין ואת אמרת כדין, שגם בבתי בראי יעוררו הבכיה והדין, א"ל אנא מוליף להון, שהוא ישפיע כח עליהם כח הדין, פשוטה ועורה וחגורה על חלצים. הנה זה הפ' הוא בישעיה ל"ב. ותחלת הפ' הוא חרדו שאננות רגזה בוטחות וכו'. ובינוקא פ' שלח לך אמרו שיש היכלות שבהם בתיה בת פרעה בכמה נשין וכו', בהיכלא אחרא דבורה וכו', בהיכלא אחרא סרח בת אשר וכו', בהיכלא אחרא יוכבד אמיה דמרע"ה. (בהיכלא אחרא דבורה וכו'). ואמרו שם שאלו נק' נשים שאננות, ועוד אית ד' היכלין דאמהן קדישין וכו', ע"ד אקרון היכלין דבנות בוטחות עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר כי כונת הכתוב חרדו שאננות רגזה בוטחות, על סוד היושבות בהיכלות אלו שנצטערו בצערן של ישראל, ובפרט האמהות רגזו על חרבן ב"ה, וכמו שיסד הפייט קול לאה וכו'. וכה"א ג"כ קול ברמה נשמע וכו' רחל מבכה על בניה. ואליהן אמר פשוטה על השאננות שיסירו הלבושים שהם מצד הטוב של קליפת נוגה הנדבקת בחשמ"ל, ונדבקה בעו"ה בצד הרע שהם אש מתלקחת וכו'. והנה אמרו כי בתיה בת פרעה היתה מצד הטוב של קליפת נוגה, וכנגד זה אמר פשוטה בהסיר הלבושים כנז', ועורה להסיר העור וזה מצד לאה שהיא בחי' עו"ר, וחגורה על חלצים מצד רחל שמקומה במקום החגורה מחצי ז"א ולמטה, והכוונה כי במקום שהיה בחי' הנשים האלה מצד הקדושה מתפשט הארה שלהם, עתה נסתלקה ושלטה הקליפה, כמ"ש ונשים משלו בו, מצד הקליפה. עוד עלו ג"כ התרין צפרין שהם מבחי' לאה, וינקו מדדי מלכות דאצי' שהם בסוד דדי בהמ"ה, וגם עזא ועזאל המקבלים מרגל לאה קבלו הארה מלמעלה, וזה גרם חרבן ראשון וחרבן שני, וזהו שאומר במדרש על שדים סופדים על חרבן ראשון ועל חרבן שני, על שדי חמד, רמז לדדי בהמ"ה שעולה ב"ן כמנין חמ"ד, על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, פי' שבמלכות היו בה ב"פ או"ר כמנין בי"ת בחסרון א', (היינו) ב"פ ו"ר, ועתה נעשית כשדה, שנא' ציון שדה תחרש. פי' כי יש בחי' שדה שהיא טובה, אבל עתה שלט בה בחי' שדה חצוני, בסוד שפחה כי תירש גבירתה, ונזרעים בתוכה חירוב ומאסבו וכמ"ש למעלה. ועל גפן פוריה אלו ישראל, כמד"א גפן ממצרים תסיע. כי גם הנשמות שבתוכה שלטה בהם הקליפה, בסוד עת אשר שלט האדם באדם וכו'. ד"א ויקרא ה' אלקים צבאות וגו'. ז"ש הכתוב ברוח הקדש ע"י בני קרח, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'. אפשר דהוקשה לו אומרו ה' אלקים, ובפרט שהוא באדנ"י והוי"ה בניקוד אלקים, וגם אומרו צבאות היאך שייך תאר צבאות במקום הזה, ולפיכך הביא פ' אלה אזכרה וכו'. ולפרש זה צריך להביא דברי ס' הזוהר פ' בראשית דף ה' ע"ג ז"ל: א"ר שמעון על דא שמייא וחיליהון במ"ה אתבריאו וכו', עד ועל דא בראשית ברא אלקים דא אלקי' עילאה, דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אילין, אל"ה מלעילא לתתא, ואימא אוזיפת לברתא מנהא ולא קשט לה בקישוטה, ואימתי קשט לה בקשוטהא כדקא חזי, בשעתא דאתחזון קמיה כל דכורא, דכתיב את פני האדון ה'. ודא אקרי אדון, כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה' ואעילת י', אתקשטא במאנין דדכורא לקבליהון דכל דכר בישראל, ואתוון אחרנין משכין לון ישראל מעילא לגבי אתר דא, אלה אזכרה אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אילין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלקים, למהוי אלקים כגוונא דיליה, ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג עכ"ל. והנה דברי הזוהר הנז' ביארם האר"י זלה"ה בארוכה, ובעו"ה אין פי' עתה בידי, אמנם לפי מה שאני זוכר לפי מה שכתבתי קצת ממנו במקום אחר, והוא כי ע"י שהיו ישראל עולים לרגל היו ממשיכים אל המלכות ה' גבורות מגבורה שבת"ת ולמטה, ונכנסים תוך חסד שבחכמה ומתלבשת בו אי' תתאה כגוונא דאי' עילאה, וגם בינה משאלת ו"ק למלכות בהלואה, ואז כאי' כן ברתא. ומה שהיתה המלכות נק' מ"ה עתה נק' מ"י, וזה נעשה ע"י עליית פעמי רגלינו, יראה כל זכורך, והמלכות נק' אדון ומתחברים אל"ה עם מ"י ונעשים אלקים, ועתה נחרב הבית בעו"ה צריך להרבות בתפלה ע"י השפתים שהם נ"ה דבינה, וזהו אדכרנא בפומאי, וגם להוריד דמעות בגין לאמשכא מנ"ה דחכמה, וזהו ושפיכנא דמעאי כדי להוריד ולחבר אותיות אלקים, וזהו שאמר בגין לאמשכא אתוון אילין עכ"ל. ובזה נבא אל פי' המדרש, כי הוקשה לו כמ"ש איך אפשר כי א"ד יהו"ה שהם בינה ומלכות שניהם יחד ובצירוף צבאות שמורה שהוא ע"י היות כלולים בב' ספי' הנזכ' נשמותיהם של ישראל, ועי"ז קרא לבכי ולמספד וכו'. ולזה הביא פ' אלה אזכרה וכו'. והאריך בלשונו לומר ז"ש הכתוב ברה"ק ע"י בני קרח, לרמוז כי ידוע כי המל' נק' רוח הקדש ע"י קבלתה מן החכמה הנק' קדש, וגם כי רוח סתם הוא אור יסוד אי' המתגלה בדעת זעיר, והנה הכתובי' הם בחג"ת דנוק', ועתה יאמר זש"ה שהוא בחג"ת דנוק' וזה ברה"ק ע"י קבלתה מחכמה ובינה ע"י ז"א, וזה ע"י בני קרח שהם לויים מצד הגבורה, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וכו'. כמ"ש בזוהר אדכרנא בפומא ושפיכנא דמעאי, ולפיכך אדנ"י יֱדוֺ"ד שהוא חיבור בינה ומל' ע"י צבאות נשמות ישראל הכלולים בהם. אי נמי צבאות בסוד נו"ה, בין שנפרש בבינה או במל', לבכי ולמספד. פי' כדי לחבר בינה במל' צריך בכי כדי להמשיך מנו"ה דחכמה, ולמספד על החרבן וכיוצא כדי להמשיך מנו"ה דבינה, וע"י הבכי והמספד יתחברו כנז'. ואמרו במדרש כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא זה, לא אמרוהו אלא כנגד כ"י, אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו ועכשיו נתרחק ממני וכו'. הנה בזמן בנין בית ראשון עלתה המלכות עד החכמה, והנה במקום ג' ראשונות אין פחד מן החצונים, וז"ש זכורה אני בטחון שאנן ושלוה כנגד ג' ראשונות, ואפשר לומר כי בטחון הוא מצד הבינה כמש"ה והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח, ושאנן מצד החכמה, ושלוה מצד הדעת המקבל מהכתר. ואפשר לומר כי בטחון הוא מצד הבינה, כמש"ה והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. ושאנן מצד החכמה, ושלוה מצד הדעת המקבל מהכתר. ואפשר לומר כי בטחון בגי' כמנין שם אכדט"ם עם הכולל, וידוע כי שם זה מגין מן החצונים, ושאנן בגי' ת"א, אפשר שהוא כנגד המלכות בהיותה כלולה מכ"ב אותיות מא' ועד ת'. אי נמי בסוד ת' רשים רשימו וכו'. שהיא מל' בעלותה עד אבא, ששם ד' יודי"ן דע"ב בגימ' ת', וא' יתירה לרמוז על הארת הכתר, ושלוה הנה ג"פ יב"ק גימ' שלו"ם, כמ"ש וישם לך שלום דברכת כהנים ר"ת שלום, שבזה מקבלת הארה מג' רישין, וזהו שלו"ה שלו' ה', ועכשיו נתרחק ממני,שבחרבן ראשון חזרה אחור באחור מחזה ז"א ולמטה, באופן שהיא רחוקה מג' ראשונות שעור ג' ספירות, שזה נק' הרחק כמ"ש על מרחוק ה' נראה לי ובמקומות אחרים. ואמר עוד ואני בוכה ומתאנחת. פי' על זה אני בוכה ומתאנחת, היינו בוכה להוריד שפע מנ"ה דחכמה, ומתאנחת באנחה השוברת חצי גופו של אדם, שכן ירדה מן החזה ולמטה ואומרת מי ישימני כשנים ראשונים שהיה מקדש בנוי בתוכם, ואתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי. זה יובן במ"ש עוד בדרוש הנז' כי בזמן ב"ה ראשון היתה בינה מתפשטת עד הוד הב' דז"א ע"ש וכו'. ואח"כ אמר ואמנם גרעון שהיה בגלות בבל הוא כי אמנם ההארות שהיו מאירים ז' ספירות עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א כנז"ל, וכלם היו מאירים בבחי' פנים אל פנים כנז', הנה אלו ההארות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעו"ה, אך לא ט"ס עצמן שבה עלו בז"א וכו' ע"ש. וז"ש מי ישימני (מ"י דוקא) אם בסוד בינה או בסוד מ"י דאלקים, ואמר מי ישימני כשנים ראשונים שהם מצד ג' ראשונות, כמ"ש הרמ"ק שהיה מקדש בנוי בתוכם שהוא הארת הבינה מקדש ראשון, והיה בנוי בתוכם דוקא היינו בתוך השנים הראשוני' הנז' שהם ספי' ז"א שנתעלו מחג"ת לחב"ד, ואתה יורד משמי מרום שהיא הבינה ומשרה שכינתך עלי, שכן עד הוד אתפשטת ששם בנין המלכות, וא"ה מקלסי' אותי להיות שעיקר הגאוה והגדולה היתה למלכות שמים ולישראל, וכשהייתי מבקש רחמים על עוני אתה עונה אותי. וכמ"ש במס' ברכות, ישמעאל בני ברכני.

אי נמי כמו שידוע כי ביוה"כ היה מתגלה אור לובן העליון מצד הבינה העולה עד אריך, ולשון של זהורית מלבין, ועכשיו אני בבושה וכלימה, כי הארות האלו שאמרנו ירדו אל הקליפות הנק' בושה וכלימה, וכ"ז הוא בחרבן בית ראשון, ועל חרבן שני אמר. ועוד אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב וקול דממה בתוכו וכו'. הנה בחרבן שני חזרה בסוד נקודה כלולה מ"י שהיא המל' שבה בלבד אחור באחור, תחת היסוד שלו והט"ס שלה ירדו אל הקליפות. אמנם ע"י תפלותיהם של ישראל וקיומם מצות התפלה יש כח בנו להעלותה בסוד פרצוף תחלה אחור באחור, ואח"כ פנים בפנים וכו' כמ"ש במקומות רבים ובדרוש הנז'. עוד צריך לדעת כי בחי' המל' הזאת העיקרית היא נפשה ועיקרה של הנוק' כידוע, והשאר הם בסוד תוספת וזה פשוט בדברי האר"י זלה"ה, ובזה נבא לפרש דברי המדרש, אמרה לפניו רבש"ע שממה עלי נפשי, שהוא בחינה זו העיקרית, הנה היא שוממה כשאני עוברת על ביתך. פי' כשנעשית בחינת בית שלמה, ואמרה עוברת שאינו אלא דרך העברה בעלמא, כי אינו אלא לפי שעה כי אח"כ חוזרת להיות נקודה, והוא חרב שאין בה הארת החו"ג רק קול דממה בתוכו, כמ"ש בענין החשמל עתים חשות עתים ממללות, והענין כי כשהחשמל מפתי לאתתא אז כלא בחשאי, והחסדי' שביסוד נגנזים שלא יתאחזו בהם הקליפות, וכשזה החשמל אינו מפתי לאתתא, אז הוי מל' וכו'. גם אמרו כי זה החשמל נק' קול דממה דקה ע"כ. וז"ש וקול דממה שהוא זה החשמל דמפתי בתוכו, ואומר מקום שזרעו של אאע"ה הקריבו קרבן לפניך. דקדק אומרו זרעו של אברהם לפי פשוטו כמשז"ל, שמקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שעקד אברהם את יצחק עליו, ולפיכך אמר זרעו של אברהם, ועל דרך האמת יאמר כפי מ"ש בס' הכוונות שבכל בקר השי"ת מעורר החסד בסוד עול"ת תמיד כמנין אבגית"ץ, כמש"ה וישכם אברהם בבקר. וזה נעשה ע"י קרבן תמיד וכו' ע"ש. וזהו מקום שזרעו של אברהם מצד החסד הקריבו קרבן לפניך, שהוא קרבן תמי"ד, ולהיות שהיא בסוד לאה שכלה דינין, לכן למתק הדין הנזכר אמר הכהנים עומדים על הדוכן, אם הנוסחא כך נוכל לפרש על דרך מ"ש בזוהר פ' ויצא ופ' פינחס, על כהניך ילבשו צדק ע"ש. ופי' הרמ"ק זלה"ה בס' פרדס רמונים בשער מהות והנהגה, פי' כי דוד התיר לכהנים לומר שירה כדי להרבות ברחמים. אי נמי נוכל לומר ועיקר שהוא רמז לברכת כהנים. והנה א' מהכונות שבברכת כהנים הוא שהזעיר מגביה ידיו כנגד ראשו כדי לעשות חו"ב דלאה כמ"ש בס' אוצרות חיים, ובזה בודאי מתמתקים דיניה, וגם הלוים מקלסים בכנורות למתק הדינים ולהמשיך השפע כידוע, ועתה היו שועלים מרקדים בו, שהם האומות הנק' בשם שועלי', ובפרט אומת אדום הרשעה כמ"ש משל לשועל שמהלכת על שפת הים וכו', הה"ד על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. וכמ"ש בפי' הפ' בס"ד. אלא מה אעשה ועונותי גרמו לי ונביאי השקר שהיו בתוכי כי התעו אותי מדרך חיים. דרך חיים דוקא שהוא בסוד המוחין בסוד חיי המלך שהם בג' ראשונות, לדרך המות שהם הקליפות הנק' מות, והם מו"ת ג"כ בעצם, לכך נאמר אלה אזכרה, ואשפכה עלי נפשי כמ"ש. ואפשר לומר דעתה דייק מלת נפשי, ע"ד מ"ש על שממה עלי נפשי, והנה כנגד זה בא ג"כ שיר השירים, כמ"ש בזוהר פ' תרומה: פתח ר' יוסי ואמר שיר השירים אשר לשלמה, שירתא אמר לה שלמה מלכא כד אתבני מקדשא ועלמין אשתלימו עילא ותתא באשלמותא חדא, ואע"ג דחברייא פליגן בהאי, אבל שירתא לא אתמר אלא בשלימו כד סיהרא אתמלייא ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא עכ"ל. והדבר מובן כי ע"י מה שזוכרת כנסת ישראל חרבן הבית בפי' איכה ישבה בדד. ופי' ישבה בדד אותה נקודה מבלי תוספת האחרון, וכמו כן ע"י שיר השירים תזכור שתשוב עוד כימי קדם, ותעלה למעלה עד שיהיו ב' מלכים משתמשי' בכתר א', וזה יהיה בבי"א. דבר אחר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. בשעה שבקש הב"ה להחריב ב"ה ואמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, אלא אכבוש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ וכו'. אפשר שעתה דייק אומרו ביום ההוא, שנר' ביום ההוא דווקא קרא למספד ולא יותר, ולפיכך פי' ואמר בשעה שבקש הב"ה להחריב את בית המקדש וכו'. זה יובן עם מ"ש באותו דרוש שהבאנו למעלה וז"ל: ואמנם כשגרמו עונות ונחרב בית ראשון, הנה בעת החרבן עצמו היתה אחרי היסוד דז"א, אמנם הט"ס עליונות שב"ה לא ירדו לקליפות כמו שהיה בחטאו של אדה"ר, אמנם ט' ספירותיה העליונות עלו למעלה בתוך ז"א בשרשיהם אשר שם כנז"ל בענין מעוט הירח, ואילולי שנתמעטה מעוט זה הגדול לא היה יכולת אל הקליפות ולא"ה להחריב את ב"ה, אך אמנם חזרו ט' ספירותיה להתעלם למעלה בז"א ולא שלטו בהם הקליפות, אמנם תכף אחר החרבן חזרה הנקבה בבחי' שנית ונעשית פרצוף של י"ס אחור באחור מן החזה ולמטה וכו'. גם אמרו כי בזמן בית ראשון נתפשטה אי' עד הוד הב' דז"א, ואז גם המל' יונקת ממנה, והנה אלו האורות ירדו אל הקליפות. וז"ש ע' שנה של גלות בבל וכו'. ע"ש כי האריך ואני הבאתי רק מה שצריך לענייננו, והנה כתב מהר"ם אלשיך זלה"ה על מ"ש בשעה שבקש הקב"ה להחריב את ב"ה. שלא יאמר בקש רק על דבר שהוא נעשה ברצון, וכאן א"א לומר כן, ותירץ כי בכונה מכוונת רצה הב"ה כדי שלא לכלות את ישראל, ושפך חרון אפו על העצים ועל האבנים. ועם כל מה שאמרנו יאמר כי הגם שפגם עונות ישראל לא היה מגיע רק להחזיר את המל' אחור באחור מן החזה דז"א ולמטה כאשר חזרה תכף אחר החרבן, מ"מ בשעת החרבן נסתלקו האורות והט"ס הנז'. וזה היה למען האויבים יחריבו ב"ה, וזהו שאמר כל זמן שאני בתוכו אין א"ה נוגעים בו, ולפיכך נסתלקו ט"ס הנז'. ובזה שלטו א"ה בב"ה והחריבוהו בעו"ה, ואמר אכבש את עיני ממנו, שנסתלק ג"כ אור אי' מהוד הב' דז"א, ואשבע של אזקק לו עד עת קץ, שכן לא חזר עוד אור אי' אלא עד הוד הראשון, והוא סוד ה' דברים שחסרו בבית שני. מיד נשבע הב"ה בימינו והחזירה אחוריו. פי' מהר"א לאניידו ז"ל בפ' נשבע ה' בימינו. שהב"ה אינו צריך שבועה אלא לשכך את האזן, שכמו שהנשבע צריך לקיים דבריו כך הוא ית' מצד התורה שבימינו מוכרח הוא לקיים דבריו וכו' עכ"ל. ולפי דרכו נאמר בין שנפרש ימין על התורה כמ"ש, ובין שנפרש כפשוטו על מדת החסד להתפשט, וכל מאי דאתפשט טב איהו, מ"מ החזירה אחוריו כדי להשפיע לחצוני' ולא לישראל, וקרוב לזה פי' ג"כ מהר"ם אלשיך ז"ל, והביא המדרש ראיה ואמר הה"ד השיב אחור ימינו מפני אויב. הנה תחלת פ' זה הוא גדע בחרי אף כל קרן ישראל. אפשר שירמוז למ"ש על אכבש את עיני ממנו, שהרי נו"ה נק' קרנים כמ"ש האר"י זלה"ה, וכמו שנפרש בפי' הכתוב בס"ד. וכיון שנסתלק אור נו"ה מן המל', אז השיב אחור ימינו ונסתלק החסד, ויבער ביעקב אש הגבורות, ובאותה שעה נכנסו גוים להיכל ושרפוהו לסיבת אש הגבורות, וכיון שנשרף אמר הב"ה שוב אין לי מושב בארץ. פי' אין לי עוד השפעת נו"ה שהם מקום הישיבה בארץ שהיא המל', אסלק שכינתי ממנה שהם ט' ספירותיה, ואעלה אל מכוני הראשון שנתעלמו בתוך הז"א, הה"ד אלכה ואשובה אל מקומי הראשון עד אשר יאשמו ובקשו פני, שהוא ע"י תפלה, כי ע"י התפלה נבנית פרצוף המלכות, וכפי בחי' התפלות וכן ג"כ עד אשר יאשמו והתודו את עונם. עי"ז יגלו ויורידו אור הבינה (שהיא הבינה). וכן ג"כ ע"י הוידוי בפרט אחר התפלה יורדים החסדים ומתגלים בחזה, ובזה יחזור החסד ויאיר למטה מצד הפנים, באותה שעה היה הב"ה בוכה. פי' כיון שנסתלק הארת ההוד דאי', וכמש"ה והודי נהפך עלי למשחית, אז היתה הבכיה והיו יורדים הדמעות, ואפשר לומר שהם סוד ב' דמעות דנחתין לימא רבא, והיה אומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, שזכותם הועילה לבנות המל' בנין שלם ולהעלותה למעלה עד חכמה, גם הבינה נתפשטה למטה כמ"ש, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, שנתעלמו ט' ספירותיה בז"א כמ"ש, וכן הבינה נסתלקה ג"כ. ח"ו שהייתי שחוק לגוים. אפשר שנתן טעם למה נסתלקו כנז', גם למה נסתלקה הבינה למעלה, ואמר כי הטעם הוא ח"ו שהייתי שחוק לגוים, כי הנה בכתר רחל יש ב"פ אור, והם בגי' שחו"ק, וחלילה שיהנו ממנו האומות, וזהו ח"ו שהייתי שחוק לגוים. ולפיכך נסתלק למעלה עד כי אז ימלא שחוק פינו בבי"א. עוד אמר ולעג לבריות. זה יובן כמ"ש בזוהר פ' תרומה ז"ל: תחות כורסייא עילאה טמירא אינון עולמות, בסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא מאה ותלת אינון מסטרא דשמאלא וכו' עכ"ל. ופי' הרמ"ע מפאנו זצ"ל כי מי"ש עולמות נחלקים דוגמתם בעה"ז, או"ר למלכות בית דוד, וק"ג הם חלק המשנה, תלתא במלכותיה ישלט להלחם במחנה האויב, וירבעם הפך הקערה על פיה, ומאלו הק"ג כחות עשה מהם עגלים וכו' עכ"ל. באופן שמאלו הק"ג כחות אפשר שיהנו מהם החצונים, ולפיכך אמר המדרש ולע"ג לבריות ח"ו כמנין ק"ג, והנה בעת רצון שישראל מטיבים דרכיהם כתיב ולא תגע"ל נפשי אתכם. כי אעפ"י שהם מסטרא דשמאלא, הם בקדושה והגבורה מתגלית בעולם לחזק מדת הטוב, וכשישראל הם עצמם בעונותיהם, מוליכין הארות אלו אל הקליפות ח"ו, כמ"ש ואת משפטי תגע"ל נפשכם, כתיב ג"כ וגעל"ה נפשי אתכם, והכתוב אומר בפי' יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געל"ה נפשם, ומ"מ עדיין עוד ידו נטויה עליהו להגין, וכתיב אח"כ ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים ולא געלת"ים לכלותם, רק להתם פשע ולהריק חטאת, והוא רחום יכפר. ונחזור לדברי המדרש באותה שעה בא מטט' ונפל על פניו ואמר לפניו רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, א"ל אם אין אתה מניח אותי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו'. מלבד מה שאמר הרב אלשיך זלה"ה, יעויין במקומו, הנה מלבד הנז' נ"ל שראיתי בזה ואיני זוכר באיזה מקום, כי כונת מטטר"ון היתה שלא היה רוצה שהשי"ת ישפיע הדין ממקום גבוה והיה ירא מן האף והחימה, שתי כחות הדין, ולפיכך אמר רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה, והוא ית' השיב לו שאם לא יניחהו לבכות ולהשפיע הדין מב' דמעות היורדים לרחל כמ"ש, יהיה מוכרח אח"כ להשפיע דין יותר חזק, וזהו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס לשם ואבכה, שהוא ע"ד מ"ש בענין י' הרוגי מלוכה, אם אשמע קול אחר אהפוך העולם למים, וכמו שנתנו טעם שהוצרכו לזה כדי להעלות מ"נ ולברור בירורין, וג"כ כאן להיות המלכות בתוקף הדינין צריכה להשפיע דין, ובזה תטהר ותעלה למעלה, ואם לא תשפיע דין יחרב העולם ח"ו, וזהו שמביא ראיה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, כמשז"ל מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וכו'. א"ל הב"ה למ"ה בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו. אפשר לומר לפי שמ"ה לא הרגישו בדבר כמו שהרגיש מטטר"ון, ובפרט אם נפרש מלאכי השרת הנז' כאן על בחי' אראלים, כמ"ש בסוף הן אראלם צעקו חוצה, נוכל לומר כי להיותם מסוד מלכות דיצירה ויונקים ממלכות דבריאה, כמ"ש הרח"ו בפי' ג"ע וגהינם, ופי' ג"ע הזהר פ' ויקהל דף קצ"ה, לכן להיות שלא הגיע הפגם אל מלכות שבמלכות, רק אל ט' ספירותיה שנסתלקו בז"א כנז', לכן לא הרגישו בדבר, והשי"ת התחיל לעוררן וא"ל בואו ונלך אני ואתם וכו', א"ל תחלה באו למעלה וראו איך נסתלקו ט' ספירותיה של המלכות כמ"ש, ועלו בתוך ז"א כמ"ש, וגם שאר האורות שנפלו בתוך הקליפות, וזהו אח"כ ונלך אני ואתם. לרמוז שלכלם הגיע הפגם, גם ונראה בביתי למטה מה עשו, כי אעפ"י שאינו אלא כעשיה גשמית, מ"מ הגיע פגע ג"כ בזה למעלה, מיד הלך הב"ה וירמיה לפניו, מלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך ע"ש במקומו, אפשר לומר שבא הב"ה להורות למ"ה כמה צריך לבכות, כי האורות הנז' נסתלקו ולא יחזרו עד עת קץ. וזה ע"ד מ"ש בזוהר פ' תצוה ז"ל: דהא כד אסתלק נהורא עילאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא ולא אשתכח כלל בעלמא, וע"ד איתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו אסתלקותא דנהורא עילאה דאיסתלק לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב מקדשא ואתחשכו נהורין וכו' עכ"ל לענייננו. ואפשר לומר שבא לרמוז מ"ש שהובא בדרוש הנז' כי בימי החרבן אותם האורות שהיו מאירים ז"ס עליונות שבהם נתפשטה הבינה בז"א, וכלם היו מאירים בבחי' פנים בפנים, הנה אלו האורות כלם ירדו ונמשכו אל הקליפות בעו"ה, אך לא ט"ס שבה עצמן ח"ו כנז' שעלו בז"א, אך אלו הז' האורות ירדו בקליפות והיא חזרה אחור באחור וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר כד אסתלק נהורא עלאה שהיא הבינה מתתאה, שלא נתפשטה עד הוד השני דז"א, והמל' לא היתה מקבלת הארה ממנה, אז כדין אתחשך כל נהורא שהוא הארת הבינה שהיא מאירה במל' ולא אשתכח כלל בעלמא, שנסתלקו ט"ס שבמל' ונשארה בלי הארה כלל רק נקודה א' בלבד, וע"ד אתחרב בי מקדשא בימי ירמיהו מפני שנסתלקו כנז', ואע"ג דאתבני לבתר לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, שלא חזרה המלכות בבחי' פנים בפנים, גם לא חזרה הבינה רק עד הוד הראשון שהוא הגבורה, וזהו לא אהדר וכו'. ועל רזא דא שמא דההוא נביאה גרים ירמיהו. פי' ירים יה"ו שנסתלקו אורות או"א וז"א מה' אחרונה, אסתלקותא דנהורא עלאה דאסתלק לעילא לעילא. פי' נהורא עלאה, הארת הבינה שנסתלקה למעלה מכל ספירות ז"א ג"כ, וזהו לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, שלא נתפשטה עוד בבנין בית שני רק עד הוד ראשון שהוא גבורה דז"א, וזה אפשר שרצה לרמוז הב"ה כשהלך הוא ומ"ה וירמיהו (דשמא גרים כנז') לפניו. להורות ולהראות אל מ"ה איך נסתלקו האורות, ולא יחזרו רק עד עת קץ, וביותר יש להם לדאג יען המלאכים עיקר הווייתם היא מצד הבינה, וכמ"ש בהרבה מקומות. וכיון שראה הב"ה את בית המקדש אמר בודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, הנה בית ראשון היה כנגד בינה כידוע, ומלבד מ"ש הנה בסדר העולמות כתב הרח"ו זצ"ל ז"ל, וב"ה וקה"ק הוא נקודת היסוד שבה הפנימית, ששם ארון התורה יסוד דדכורא נכנס ומשמש בה, וגם הבית המקדש בעצמו שהוא היסוד שבה כלול מי"ס, ויש בה עזרות ולשכות והראש הוא בקה"ק, והגוף הוא ההיכל שבו השלחן ומנורה וכו' עכ"ל. ולפי זה יאמר זהו ביתי שהוא בבחי' הפנימית, וזה בית מנוחתי על סוד ארון התורה שהוא אור אי', ובתוכו יסוד אבא המתלבש בתוך יסוד ז"א, נכנס ומשמש בה, ועתה עשו בו אויבים כרצונם ששלטו בו הקליפות. באותה שעה היה הב"ה בוכה ועי"ז היה מוריד אותם דמעות לים הגדול כמ"ש, ואומר אוי על ביתי שהוא פנימיות המל' כמ"ש, ולא אמר עתה בית מנוחתי, להיות כי הארון נגנז כידוע ולא שלטו בו האויבים. בני היכן אתם שהיו גורמים היחוד, וכן כהני היכן אתם שהיו מביאים הכפרה, כמש"ה וכפר הכהן. מלבד שכל א' היה עושה היחוד הראוי לו, וכמ"ש למעלה על מ"ש במדרש עד שברית כהונה קיימת. וכן ג"כ אוהבי היכן אתם, כמ"ש בזוהר פ' ויצא ובמקומות אחרים על וחסידיך ירננו. ואמר בכל א' מהם היכן אתם כמדבר לנוכח, להיות כי בכל מקום שגלו שכינה עמהם, ומ"מ להיותם בח"ל מקום שאין שם יחוד כתיקונו, לזה אמר היכן אתם, וכמו שגם ישראל חששו לזה עד שאמר להם יחזקאל הא שכינתא הכא, כמ"ש בזוהר פ' שמות ע"ש. מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה, ובזה כיון שלא חזרתם לא נגלית אור הבינה ע"י התשובה, ולפיכך כאשר גברו העוונות נסתלקה לגמרי וחרב הבית בעו"ה. עוד אמר הב"ה לירמיהו אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חפתו, אין לך כאב גדול מזה עלי ועל בני. אפשר שבא לרמוז כי מרוב הארה שקבלו ישראל, עד כי בינה היתה חופפת עליהם ומתפשטת עד הב' כמ"ש, עתה שנסתלקה וגם זו"ן, ובפרט המל' ירדה ממדרגתה נחשב למיתה ח"ו, אי נמי חופ"ה הוא בסוד פ"ח וה', ופ"ח הוא סוד ד"ם האדם, שהוא סוד אחוריים דאדי"ד פשוט העולה בגימ' ד"ם, המתפשט בז"א שהוא יו"ד ד"א ו"ו ד"א, וכשמתפשט א' בתוך וא"ו ועושין מ"ה, אז הוא בסוד חופה כמשז"ל, ועתה שנסתלק נשאר בסוד ד"ם בלבד. וזהו ומת בתוך חופתו.

אי נמי אפשר לומר מפני שנסתלקו ל' ומ' שהם סוד המקיפים, לפיכך קרי ליה ומת בתוך חופתו. אי נמי לפי כי אפילו המ"נ של הבינה ירדו למטה בקליפות, וזהו ומת בתוך חופתו, וזה היה בבית שני בלבד, והנה כל זה היה אומר הב"ה לירמיהו דוקא, להיות כי שמא גרים שנסתלקו או"א וז"א, ונשארה בת יחידה ה' יחידה, וכמ"ש איכה, איך ה' ישבה בדד, ולתקן זה אמר לו לך קרא לאברהם ליצחק וליעקב ולמשה מקבריהם שהם יודעים לבכות, ומלבד מה שפי' מהר"ם אלשיך זלה"ה יעויין בספרו, אפשר לומר שבראות הב"ה שנסתלקו האורות הנז', לפיכך אמר לו לירמיהו לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה שהם יודעים לבכות, להיות כי אברהם יצחק ויעקב שרשם בחג"ת דז"א, וכ"ש לפי מ"ש בכונות השופר שהם נעשים אח"כ חב"ד, גם מרע"ה שרשו בסוד הדעת הנעלם, א"כ יוכלו להמשיך הדמעות מנו"ה דאבא שמשם באים, כמ"ש האר"י זלה"ה על אדכרנא בפומא ושפיכנא דמעאי. כי ע"י הדמעות שאדם מוריד בתפלתו מביא שפע מנו"ה דאבא, וזהו שהיה רוצה הוא ית' שהאבות ומרע"ה ימשיכו רחמים ויביאו גאולה לבניהם, והנה הועילה תפלתם כמ"ש בזוהר חדש במדרש הנעלם פ' בראשית דף י"ג ע"א. כי בזכות אברהם יצחק ויעקב חזרו בג' גליות ובגלות רביעי הזה אומר ז"ל: הם חטאו בתורה שנתתי למשה ונק' על שמו, שנא' זכרו תורת משה עבדי. כד יתעסקון בתורתו בזכות משה אני גואלם עכ"ל. והנה ירמיהו היה רואה היאך הגלות הזה מתארך, ולכן היה משמש עצמו מלקרא למרע"ה, אולי יחזרו בזכות אחרים ולא יהיה צריך לישראל כ"כ זכות גדול, והב"ה רמז לו כי אילולי זכותו של מרע"ה כי גדול הוא יש סכנה בדבר שלא יטמעום אויבים ח"ו, ולפיכך כשא"ל איני יודע היכן משה קבור, א"ל הב"ה לך ועמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו', מלבד לפי פשוטו אפשר שרמז לו הב"ה לירמיהו שיעמוד על סופה של מדה"ד שהוא על גלות אחרון הזה סוף כל הגליות, וזהו לך ועמוד על שפת הירדן, כמ"ש שיורד מן דן והוא סוד מה"ד, וזהו על שפת הירדן, וראה כי גברה מאד מדה"ד ולכן הרם קולך וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד ורעה צאנך שבלעום אויבים וכו'. ויש להקשות א"כ הוא שבלעום אויבים כמ"ש, מה יש עוד לעשות ומה ירעה, אבל רמז למ"ש בזוהר חדש כי בזכות התורה עי"ז יגאלו ישראל, גם זכות התורה משמר את ישראל בגלות, והכתוב אומר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, שהוא עסק התורה ועי"ז וחרב פיפיות בידם, וכ"ז הוא כדי לעשות נקמה וכו', כמשז"ל שהוא דמיון חיה גדולה שבלעה אדם שלם מזויין בכלי זיינו, שהוא מחתך בני מעיה ויוצא, וכן ישראל בזכות התורה הגם כי ח"ו יהיו בעמקי הקליפות, ע"י התורה שבידם יצאו משם, וידוע כי מרע"ה הנה הוא מתלבש בנשמותיהם של ישראל ללמדם תורה כמ"ש המקובלים ז"ל בהרבה מקומות, והעיקר הוא בר"מ פ' פינחס שאמר שם: שנהיר בשתין רבוא נשמתין דישראל. וזהו שאמר עמוד ורעה צאנך. היינו שיתלבש בהם ללמדם תורה מפני שבלעום אויבים, ועי"ז יצאו ביד רמה בעה"ו. מיד הלך ירמיהו למערת המכפלה ואמר לאבות העולם, עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הב"ה, א"ל למה א"ל איני יודע מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך זאת, הניחם ירמיהו ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הב"ה, א"ל מה היום מיומים, אני מבוקש לפני הב"ה, א"ל ירמיהו איני יודע וכו'. נ"ל לדקדק שלמעלה אמר לך קרא לאברהם יצחק וכו'. וכאן אומר לאבות העולם, כי הגם כי הכל א', מ"מ ניתן לידרש ועוד הנה האבות לא שאלו לו רק למה, ומרע"ה האריך בשאלתו לומר מה היום מיומים וכו'. וכן ג"כ אח"כ הלך אצל מ"ה, מה שלא עשו האבות כנז', ולהשיב כ"ז אפשר לומר כי לפי מה שפי' ע"כ שם הב"ה הנזכר כאן הוא בבינה או במלכות, כמ"ש הכתוב שעליו סובב המדרש הזה, ויקרא אדנ"י יֱדוֺ"ד שהם מל' ובינה, וכבר פי' במקומות אחרים, היינו שהבאנו מ"ש האר"י זלה"ה על מ"ש בזוהר פ' בראשית על פ' הנצנים נראו בארץ ז"ל: הנצנים אילין אבהן דעאלו במחשבה, ועאלו בעלמא דאתי וכו'. והכלל העולה כי כאשר יחטאו התחתונים אז יחסר האורה ח"ו, ותמלא דינים מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדיני' לעומק הקליפות, אז יעלו האבות במחשבה לעלמא דאתי להרבות אורם, וכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתוני', וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד, וניצולים ע"י התחתונים, וז"ש אמאי אשתזיבו בגין הנצנים נראו בארץ עכ"ל. ולפי זה אפשר לומר שעתה קרא להם אבות העולם להיות שהם עולים בבינה הנק' עולם, וגם לצורך המל' הנק' עולם, בסוד מן העולם ועד העולם. ועתה בזמן החרבן להיות כי גבר הדין כמ"ש, ולכן הב"ה אם נפרש אותו בבינה או במלכות, אמר לירמיהו לך קרא וכו'. הלך לו למערת המכפלה וא"ל עמדו שאתם מתבקשים לפני הב"ה, לפניו דוקא שהיו צריכים לעלות עד או"א, והדבר ידוע שהוא כדי למתק הדינין, ולהיות שהדבר הזה היה דבר מצוי אצלם בכל עת צרה, לא אמרו מה היום מיומים כמ"ש מרע"ה, רק שאלו למה, והוא ע"ד מש"ה מה היה הדבר. אמנם מה שנתחדש עתה נ"ל לומר דרך דרש, והאמת יורה דרכו. וזה כי בשאר פעמים הגם שיעלו עד או"א, אינו אלא נשמת נשמתם וזכיותם העומדת לעד, ושרשם למעלה מעלים מ"נ, וכאן הוצרכו לעלות נפשם ורוחם ונשמותם, ואולי גם בגופם כנראה מפשט המדרש, וזה להיות כי הם השרשים לכל ישראל, וכמעט דומה לזה מה שעשו י' הרוגי מלוכה שהעלו מ"נ בשביל כל ישראל, ואם נאמר שנתעברו בירמיהו, היינו שירמיהו הנביא עשה יחודים דמיון מה שאמרו ביחודי האר"י זלה"ה, ונשתטח על קבריהם עד שנתלבשו בו, כל זה יכול להיות וברוך היודע האמת, והוא ינחני בדרך אמת, ויצילני משגיאות, כי על זה אומר לא שמענא ולא אימא, ואפשר ג"כ לומר כי בשאר הפעמים עולים האבות במחשבה כנז' ע"י תפלות התחתונים וכיוצא, וכאן לא היה שום תפלה רק הב"ה כמ"ש שלח לקרא אותם כמ"ש, ולפיכך שאלו למה, ונחזור לענין כי להיות האבות דרכם לעלות, לפיכך לא שאלו רק למה, אמנם משה רע"ה שלא היה דרכו לעלות, לפיכך שאל מה היום מיומים, שאני מבוקש לפני הב"ה. ומלבד מ"ש למעלה אפשר לומר לפי דרך זה כי להיות בזמן החרבן גברו הדינין והקליפות שלא כמנהג בעו"ה, לפיכך הוצרך מלבד האבות כנז' שיעלה גם מרע"ה אשר הוא שם בסוד הדעת הנעלם כידוע, וכלם עלו במחשבה חכמה אשר היא לפני הב"ה בינה, והנה בראות מרע"ה שהיה צריך לעלות במחשבה כנז', הלך אצל מ"ה שהם באים מסוד הנשיקין, אולי הם יגידו למה הוצרך לכך. אמנם צריך לדקדק אומר שהיה מכיר אותם משעת מ"ת, ולזה אפשר שהוא ע"ד מ"ש בס' ארחות חיים על מלאכי השלום, הם המלאכים הקרובי' אל נשמת הצדיקים יותר משאר המלאכים, ובפרט בשעת מתן תורה שהיה הדבור מדבר עם כל א' מישראל ונושקו על פיו וכו'. וידוע שכל דבור שיצא מפי הב"ה נברא מלאך, ובודאי שהם היותר מובחרים, ואולי שהם מסוד הנשיקין הראשוני', ועיין בדברי הרח"ו זצ"ל בדרוש המ"נ ומ"ד, ולפיכך אמר להם משרתי עליונים. לרמוז שהם עליוני' מן האחרים, וא"ל כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הב"ה, שאם לא היו יודעים הוא סימן שלא הגיע שום פגם אליהם ואין חשש בדבר, והם השיבו לו כי בודאי הגיע פגם אפילו אליהם, להיות כי בית המקדש חרב וישראל גלו כמ"ש, והנה בכל הפעמים שמזכיר המדרש למרע"ה בכאן קורא אותו בן עמרם, אפשר שבא לרמוז משז"ל שהוא מתלבש בכל ישראל ללמדם התורה, וזהו בן ע"ם ר"ם, וכיון שאמרו לו ענין חרבן ב"ה וגלות ישראל, מיד היה צועק להעלות מ"נ ובוכה כדי להוריד חסדים מנו"ה דאבא, עד שהגיע לאבות העולם אשר גם הם עלו כמ"ש, מיד אף הם קרעו בגדיהם, הנה סוד הקריעה כתוב בס' נגיד ומצוה שהוא כנגד הצ' של צלם שבקרבו אשר היא בתוך הלב, כי החיות של אדם בתוך הלב הוי הקריעה כנגד הלב שנקרע עכ"ל. ולהיות כי בעת החרבן נסתלקו ג' ראשונות דז"א, וגם שחזר תלת גו תלת, ונסתלקו ז'דאי', לפיכך קרעו בגדיהם כנז', והניחו ידיהם ראשיהם בסוד וישא אהרן את ידיו, מחג"ת נעשו חב"ד, גם קרעו בגדיהם לרמוז לסוד החשמל שנסתלק וגברו החצונים כמ"ש בשער הקליפות, והיו צועקים ובאים עד שערי בית המקדש, שהם ביסוד בינה מקדש עליון, ויסוד דמלכות מקדש תחתון, כיון שראה אותם הב"ה מיד ויקרא ה' אלקי' צבאות ביום ההוא לבכי וגו'. מלבד מ"ש בענין הבכיה, עוד אפשר לומר מ"ש כי בכי"ה בגימ' ל"ז, והוא מלוי ס"ג, ואפשר לומר כי בכיה לחוד וסוד הדמעות והורדתן לחוד, הגם כי זה נמשך מזה, אך נ"ל לומר כי ע"י הבכיה והורדת הדמעות מנו"ה דחכמה, ימשיכו מילוי ס"ג שהוא ל"ז במלכות, וזהו לבכ"י ולמספד, שהוא אחוריים דע"ב בגי' מספ"ד, ואפשר לומר ע"ד מ"ש ג' לבכי וז' להספד, ג' לבכי על סלוק ל' דצלם, ועוד ד' אחרים נוספי' להספד בלבד על סלוק ה"מ, והכונה לענייננו כי על סלוק אור חו"ב בשביל זה ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, אולי יהיה בזה איזה מיתוק להחזיר אורות אלו למקומם, וזהו ויקרא ה' אלקים ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה. הנה באדרא רבא דנשא בתיקונא שתיתאה שהוא ורב חסד אמרו ז"ל: אית חסד ואית חסד, אית חסד דלגו ואית חסד דלבר, חסד דלגו הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי פאת הזקן, ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגו דעתיק יומין, ובג"כ בכהן דלתתא כתיב ביה לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. מ"ט בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיק, דכהן מסטרא דא קאתי, ותאנא בצניעותא דספרא בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני ולא לקטעא ודלא לאשתצא מעלמא וכו' עכ"ל לענייננו. מכאן נראה כי איסור הקרחה הוא כדי שלא יתמעט מדת החסד, ואפשר שהוא כמ"ש כי דרך החסד להתפשט, ולפיכך צריך ליזהר שלא לעשות מעשה כדי לבטל או למעט אותו ח"ו, והנה עתה בזמן החרבן שגברו האויבים והקליפות בעו"ה, לפיכך סלק ה' מדת החסד, וכמש"ה השיב אחור ימינו, ולפיכך קרא ג"כ לקרחה שהוא סלוק מדת החסד כמ"ש, ולחגור ש"ק. ענין לבישת השק ידוע שהוא להתיש כח ארבע מאות איש של עשו, וכמו שהאריכו בענין כונת השק ע"ש. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו. אפשר שהוא על בחינת המלכיות שבכל פרצוף ופרצוף או על בחי' היסודות.

אי נמי אומרו והולכין משער זה מיסוד אי' לשער זה הוא יסוד דמלכות, כאדם שמתו מוטל לפניו שהוא מתאבל על שנסתלקו ממנו המוחין וההארות, והנשמה של המת בעצמה הולכת מביתא לבי קברי, וכל זה היו עושים האבות ומרע"ה והב"ה בראשם לסייע עמהם למתק את הדין בכל האפשר, והיה הב"ה בין שנפרש אותו בבינה או במל' כנז', והיה סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אפשר לומר כי המלך שהוא ז"א בקטנותו בהיותו בסוד קטנות היינו בגלות מצרים שאז היה תלת גו תלת, בסוד קטנות הצליח עד כי נכנסו בו נוה"י דאי' וגם המל' עלתה עד הבחי' הג' והאירו בה ה' ראשונות דז"א כמ"ש, ובזקנותו שהוא בזמן בנין בית ראשון שעלתה עד בחי' הו', והוא בסוד הזקנה שנעלה עד או"א במוסף שבת, ולא הצליח שחרב הבית בעו"ה.

אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָני, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הב"ה והיה בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִפְּנֵי מָה נִשְׁתַּנֵּיתִי מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שֶׁבָּאתִי לִידֵי בּוּשָׁה וּכְלִמָּה זֹאת, כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אַף הֵם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וְאוֹמְרִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח וגו', מַאי נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסִלּוֹת שֶׁהִתְקַנְתָּ לִירוּשָׁלַיִם שֶׁלֹא יְהוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים פּוֹסְקִים מֵהֶם הֵיאַךְ הָיוּ לִשְׁמָמָה. שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּרָכִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְשָׁבִים בָּהֶם בַּחַגִּים הֵיאַךְ שָׁבְתוּ. הֵפֵר בְּרִית, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוּפַר בְּרִית שֶׁל אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, שֶׁעַל יָדוֹ מִתְיַשֵּׁב הָעוֹלָם, וְעַל יָדוֹ הִכִּירוּךָ בָּעוֹלָם שֶׁאַתָּה אֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. מָאַס עָרִים. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָאַסְתָּ יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן לְאַחַר שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה יד, יט): הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה [ו]אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ וגו'. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שֶׁהָיוּ רֹאשׁ לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לֹא חָשַׁבְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְקַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם, מַה לָּכֶם קוֹשְׁרִין מִסְפֵּד בָּעִנְיָן הַזֶּה שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת. אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁבָּא לְבֵיתְךָ וְסָפַד וּבָכָה מִפְּנֵי מָה לֹא הִשְׁגַּחְתָּ עָלָיו, אָמַר לָהֶם מִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אוֹהֲבִי מִלְּפָנַי לְבֵית עוֹלָמוֹ לֹא בָא לְבֵיתִי, וְעַכְשָׁו (ירמיה יא, טו): מַה לִּידִידִי בְּבֵיתִי, אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה הִגְלֵיתָ אֶת בָּנַי וּמְסַרְתָּן בִּידֵי הָאֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בְּכָל מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, וְהֶחֱרַבְתָּ אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מָקוֹם שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי עוֹלָה לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעַל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ט, יא): וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִי מֵעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ, אָמַר לוֹ תָּבֹא תוֹרָה וְתָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, מִיָּד בָּאָה תוֹרָה לְהָעִיד בָּהֶן, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוֹתַיִךְ וְאֵין לָךְ בּשֶׁת פָּנִים מִפָּנַי, זִכְרִי יוֹם שֶׁהֶחֱזִירֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלֵךְ עַד שֶׁבָּאוּ בָנַי לְהַר סִינַי וְקִבְּלוּ אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, וְעַכְשָׁו אַתְּ בָּאָה לְהָעִיד בָּהֶם בְּיוֹם צָרָתָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה תּוֹרָה כָךְ עָמְדָה לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם יָבֹאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת וְיָעִידוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד בָּאוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, בָּאָה אל"ף לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם, אל"ף אַתְּ רֹאשׁ לְכָל הָאוֹתִיּוֹת וּבָאת לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם צָרָתָם, זִכְרִי יוֹם שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי וּפָתַח בָּךְ: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא קִבְּלוּךְ אֻמָּה וְלָשׁוֹן אֶלָּא בָּנַי, וְאַתָּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי. מִיָּד עָמְדָה אל"ף לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה בָּהֶן. בָּאתָה בי"ת לְהָעִיד בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל, וְאָמַר לָהּ אַבְרָהָם בִּתִּי אַתְּ בָּאת לְהָעִיד עַל בָּנַי, שֶׁהֵם זְרִיזִין בַּחֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה שֶׁאַתְּ בְּרֹאשׁ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, מִיָּד עָמְדָה בי"ת לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. בָּאתָה גימ"ל לְהָעִיד בְּיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהּ אַבְרָהָם גימ"ל אַתְּ בָּאת לְהָעִיד בְּבָנַי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, כְּלוּם יֵשׁ אֻמָּה שֶׁמְקַיֶּמֶת מִצְוַת צִיצִית שֶׁאַתְּ נְתוּנָה בָּרֹאשׁ, אֶלָּא בָּנַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כב, יב): גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. מִיָּד עָמְדָה גימ"ל לְצַד אֶחָד וְלֹא הֵעִידָה כְּלוּם. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהִשְׁתִּיקָן אַבְרָהָם, נִתְבַּיְּשׁוּ וְעָמְדוּ בְּעַצְמָן וְלֹא הֵעִידוּ בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם, זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר משֶׁה לְיִרְמְיָה לֵךְ לְפָנַי שֶׁאֵלֵךְ וַאֲבִיאֵם וְאֶרְאֶה מִי מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ יִרְמְיָה אִי אֶפְשָׁר לֵילֵךְ בַּדֶּרֶךְ מִפְּנֵי הַהֲרוּגִים, אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, מִיָּד הָלַךְ משֶׁה וְיִרְמְיָה לְפָנָיו, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְנַהֲרוֹת בָּבֶל, רָאוּהוּ לְמשֶׁה וְאָמְרוּ זֶה לָזֶה בָּא בֶּן עַמְרָם מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵינוּ מִיַּד צָרֵינוּ, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי. מִיָּד אָמַר לָהֶם משֶׁה בָּנַי לְהַחֲזִיר אֶתְכֶם אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַמָּקוֹם יַחֲזִיר אֶתְכֶם בִּמְהֵרָה וְהִנִּיחַ אוֹתָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימוּ קוֹלָם בִּבְכִיָּה גְדוֹלָה עַד שֶׁעָלְתָה בְּכִיָּתָם לַמָּרוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלז, א): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה אֵצֶל אֲבוֹת הָעוֹלָם אָמְרוּ לוֹ מֶה עָשׂוּ הָאוֹיְבִים בְּבָנֵינוּ, אָמַר לָהֶם, מֵהֶם הָרְגוּ, וּמֵהֶם כָּפְתוּ יְדֵיהֶם לַאֲחוֹרֵיהֶם, וּמֵהֶם אֲסוּרִים בְּכַבְלֵי בַרְזֶל, וּמֵהֶם נִפְשָׁטִים עֲרֻמִּים, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּדֶּרֶךְ וְנִבְלָתָם לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וּמֵהֶם מֻשְׁלָכִים לַחַמָּה רְעֵבִים וּצְמֵאִים, מִיָּד פָּתְחוּ כֻּלָּם וּבָכוּ וְקוֹנְנוּ בְּקִינוֹת וַי עַל דִּמְטָא לִבְנַן, הֵיכֵי הֲוֵיתוּן כְּיַתְמֵי בְּלָא אַבָּא, הֵיכֵי דְּמַכִיתוּן בְּטִיהֲרָא וּבְקַיְיטָא בְּלָא לְבוּשָׁא וּבְלָא כְסוּ. הֵיכֵי סַגֵּיתוּן בְּטוּרֵי וּבַחֲצָצֵי חֲלִיצֵי מְסָאנֵי וּבְלֹא סַנְדְּלָא. הֵיכֵי טַעֲנִיתוּן מוֹבְלֵי טְעוּנֵי דְּחָלָא, הֵיכֵי הֲווֹ יְדֵיכוֹן כְּפִיתוּן לַאֲחוֹרֵיכוֹן, הֵיכֵי לָא בְּלַעְתּוּן רוֹקָא בְּפוּמֵיכוֹן. פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר לִיטָא שִׁמְשָׁא אַמַּאי לָא חֲשַׁכְתְּ בְּשָׁעָה דְּעָאל שַׂנְאָה לְבֵית מַקְדְּשָׁא. אַהֲדַר לֵיהּ שִׁמְשָׁא בְּחַיָּיךְ משֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא, הֵיכֵי אֶהֱוֵי חָשׁוֹכָא דְּלָא שַׁבְקִין לִי וְלָא רָפוּ לִי דְּנָקְטִין לִי בְּשִׁיתִּין שׁוֹטֵי דְנוּרָא וְאָמְרִין לִי פּוֹק וּנְהַר נְהוֹרָיךְ. תּוּב פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר וַי עַל זִיוָךְ מַקְדְּשָׁא הֵיכֵי חָשַׁךְ, וַי כִּי מְטָא זִמְנֵיהּ דִּיחָרֵב וְהֵיכְלָא מְכַלֵּי וְדַרְדְּקֵי דְבֵי רַב מִתְקַטְלִין וַאֲבוּהוֹן אָזְלִין בַּשִּׁבְיָה וְגָלוּתָא וּבְחַרְבָּא. תּוּב פְּתַח משֶׁה וַאֲמַר, שַׁבָּאֵי אִי בְּחַיֵּיכוֹן אַתּוּן קָטוֹלֵי, לָא תִקְטְלוּן קָטוֹלָא אַכְזְרָאָה וְלָא תְשַׁוּוֹן כַּלָּאָה גְמִירָא, וְלָא תִקְטְלוּן בְּרָא בְּאַנְפּוֹהִי דְּאַבָּא, וּבְרַתָּא בְאַנְפַּהּ דְּאִמָּא, דִּמְטָא זִימְנָא דְּמָרֵי שְׁמַיָא חוּשְׁבָּנָא חֲשִׁיב מִנְכוֹן. וְכַשְׂדָּאֵי רַשִּׁיעַיָא לָא עָבְדִין הָכֵי אֶלָּא מוֹתְבִין לֵיהּ לִבְרָא בְּכַנְפֵיהּ דְּאִמֵּיהּ וְאָמְרִין לֵיהּ לַאֲבוּהָ קוּם נַכְסֵיהּ, בַּכְיָא אִמֵּיהּ וְנָתְרִין דִּמְעָתָא עֲלוֹהִי וַאֲבוּהִי תְּלָה לֵיהּ רֵישֵׁיהּ. וְעוֹד אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָּנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה וְאַתָּה שׁוֹתֵק. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ וגו'. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

אפשר דלא פליג למ"ש לעיל שהב"ה שלח לקרא אותם ע"י ירמיהו, שאפשר לומר בא אברהם וכו' אחרי שהב"ה שלח לקרא אותו כנז', ואמר שהיה בוכה כמ"ש וממרט זקנו ותולש שער ראשו. הנה בס' תורת נתן בפ' תולדות פי' מהר"ר שפירא זצ"ל בשם האר"י זלה"ה כי יצחק הוא ממזל הח' מסוד השערות עצמם, ואברהם הוא טפת החסד והוא האור שבתוכם עכ"ל. ולפי דרך זה נוכל לומר כי עתה שגבר הדין ונסתלק החסד לפיכך היה אברהם ממרט זקנו ותולש שער ראשו, למען לא ישלוט הדין, להיותם ריקנים מאור החסד, ומכה את פניו, להיות שלא היה יכול לעלות בסוד חג"ת הנעשים חב"ד שהם הפנים, וקורע את בגדיו, בסוד בצע אמרתו. אי נמי על סילוק צ' של הצלם מז"א שבו נרמז סוד הקריעה, ואמר על ראשו כדי לעורר איזה יחוד בין חו"ב כנודע בסוד כונת האפר, ומ"מ לא הועיל כלום כי גבר הדין והקטרוג, ולפיכך היה מהלך בב"ה וסופד וצועק כמו שכבר ביארנו מ"ש בענין סוד ההספד והצעקה. אמר לפני הקב"ה מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת, כי אפילו העמים ההולכים כל א' בשם אלקיו, הוא השר שלהם, לא באו לידי חרבן וחורב ושממה כזו, נוסף על זה כי אין גלותם גלות כמשאז"ל, ואפשר ג"כ לומר לידי בושה וכלימה זאת, כי להיותו בעל החסד וכמש"ה חסד לאברהם. וכל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרך מדת החסד לעשות מלאכתה, ועתה שלא הועילה כלום אפילו למתק הדין במקצת, אין לך בושה וכלימה גדולה מזו, ולפיכך היה צועק ובוכה לפני הב"ה וכו'. כיון שראוהו מ"ה אף הם קשרו מספד שורות שורות. פי' כיון שראוהו סופד וצועק וכל שאר הדברים שהיה עושה אאע"ה כדי למתק את הדין ולא היה יכול, עד שאמר אוי לי שבאתי לידי בושה וכלימה זאת, חששו פן יתרבה מדה"ד ויגברו החצונים ויחרבו העולם ח"ו, ולפיכך קשרו מספד לראות אם יוכלו למתק הדין, ולפיכך קשרו מספד שורות שורות, להיות כי מטבע החסד להתפשט, לכן קשרו שורות שורות כנז'. אולי בזה היו מורידים מדת החסד וימתקו הדין, ולפי דרכם בהספד שהיו עושים היו מזכירי' זכותם של ישראל, וז"ש ואומרי' נשמו מסילות שבת עובר אורח וגו', מאי נשמו מסילות. כלומר אפשר דהוקשה לו לבעל המדרש, וכי היו מספידים על הדרכים שהיו שוממים, היה להם להספיד על בני אדם שפסקו מהם, וכמ"ש אח"כ שבת עובר אורח. ולפיכך הקשה ואמר מאי נשמו מסילות, כלומר אפילו לפי דרכך היל"ל נשמו דרכים, ועל זה תירץ ואמר, אמרו מ"ה לפני הב"ה מסילות שהתקנת לירושלים שלא יהו עוברי דרכים פוסקים מהם, היאך היו לשממה. פי' ידוע כי התפלות עולות דרך העולמות מעולם לעולם, עד שעולים באצילות כל עמידה ועמידה לפי מקומה ושעתה, והנה בעוד שהיו ישראל בארץ היו התפלות עולות בדרכי הקדושה דרך ישר מבלי שום עיכוב, וכשחרב הבית וגלו ישראל, כבר אמרו בזוהר פ' שמות, שנפל לבן של ישראל כי לא ידעו היאך יתפללו והיאך יעשו שום יחודים, פן יחשב להם ח"ו כעובד ע"ז לסייע כח השר החצוני, עד שנגלה עליהם יחזקאל וא"ל הא שכינתא הכא, ולא הימנוהו עד דאמר להם וארא וכו'. מיד עאל בליבייהו חדוותא שלימא וכו'. וז"ש מ"ה לפני הב"ה מסילות שהתקנת לירושלי', שהם המדורין והשבילים וההיכלות שהתקנת לירושלים שהיא השכינה, שלא יהיו עוברי דרכים פוסקי' מהם, שאפילו הרשעים הנק' עוברי דרכים, היתה תפלתם מקובלת ועולה דרך המסילות הנז', היאך היו לשממה שנכנסה השממה והקליפה ביניהם, וכמ"ש על מנשה העלה שממית ע"ג המזבח, שבת עובר אורח. אמרו מ"ה לפני הב"ה דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם וחגים היאך שבתו. כאן אמר ישראל ואמר עוברים ושבים וכו'. פי' כי אפילו אם היו עוברים עבירות, הנה בשעת הרגל היו מטהרים עצמם ושבים בתשובה, והכתוב מעיד כל ישראל כא' חברים. ויפורש עוברים ושבים, עוברים כל ימות השנה ושבים בחגים, ועתה איך שבתו ושערי תשובה ננעלו, הפר ברית. אמרו מ"ה לפני הב"ה רבש"ע הופר ברית של אברהם, כי אפילו אם נאמר תמה זכות אבות, מ"מ ברית אבות עדיין קיימת, וע"י מתיישב העולם, ועל ידו הכירוך שאתה אל עליון קונה שמים וארץ. פי' כי הנה עד שלא בא אאע"ה לא היה בריה בעולם מכרת אלקותו ית', וכמו שהאריך הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ע"א, וע"י אאע"ה ויקרא שם אברהם בשם ה', שהקריא שמו בפי כל בריה, ואעפ"י שלעת עתה עדיין כל העמים הולכים איש בשם אלקיו, מ"מ בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ית' רק דקרו ליה אלקא דאלקייא, באופן כי אעפ"י שחטאו ישראל, זכותו ובריתו של אאע"ה ראוי שיהיה קיים, כי עדיין עושה פירות בכל העולם, וז"ש ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון וכו' כמ"ש, מאס ערים. אמרו מ"ה לפני הב"ה מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם, הה"ד מאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו'. ידוע כמה כרכורים כרכרו דוד ושלמה לקדש את ציון וירושלים, ודוד המלך ע"ה בפרט כמה יגיעות יגע עד שמצא מקום ב"ה, וע"י יחודם וקדושתם עם קדושת כל ישראל קדשו את ירושלים וב"ה עד כי אפילו עופות היו בורחים ממנו, כי לכן לא הוצרך לכלה עורב כמו בבית שני, וה' ממעון קדשו ירד עליו באש ע"ג המזבח, והענן מלא את בית ה', וקדושת ירושלים ג"כ אין אחריה היתר, והכלל העולה כי ציון וירושלים כחדא אזלי בקדושה ובטהרה מבלי שום טומאה שבעולם, ולסיבה זו אמרו ירושלים אינה מטמאה בנגעים, שאין צריך כח אחר להוציא את הטומאה כי כבר יצא ממנה כל טומאה והרי היא בקדושתה, וידוע כי בכל מקום שהקדושה שורה אין כח בטומאה ליכנס שם, וא"כ אפילו חטאו ישראל, ציון וכן ירושלים מה חטאו, וז"ש מ"ה לפני הב"ה מאסת ציון וירושלים, שנכנסה בהם הקליפה והחריבו אותם לאחר שבחרת בהם, ובפרט אם נפרש לפני הב"ה בינה, ידוע ששם אין קליפה שולטת, אדרבה מתוכה כעין החשמל ושולח אור חצון ממנה, ובכ"מ שהוא מגין מן החצונים, ואומר הה"ד המאס מאסת את יהודה. שחטאו אם בציון געלה נפשך כי היא לא חטאה. וכאשר סיימו לבקש רחמים על הדרכים ועל העיר וגם על העולם כלו בכללו, חזרו להיות מבקשי' רחמים על ישראל בפירוש, וזהו לא חשב אנוש. אמרו מ"ה לפני הב"ה אפילו כדור אנוש שהיה ראשון לע"ז לא חשבת את ישראל, כי בדור אנוש פרץ אוקיינוס והציף שלישו של עולם, וכאן הגלת את יהודה כלה הגלת שלומים (ירמיה יג, יח). באותה שעה אפשר שהזכירו זכותם של ישראל אז נזקק להם הב"ה, להורות כמו שאמרנו למעלה בשם מהר"ם אלשיך זלה"ה על בני היכן אתם וכו'. עיין בספרו. והנה באותה שעה נזקק הב"ה למ"ה, א"ל מה לכם קושרים מספד בענין זה שורות שורות, כי מטבע הדין להתמעט עד שבטל במעוטו ולא להתפשט עד אין תכלית ח"ו, והם השיבו ואמרו לפניו רבש"ע מפני אוהבך אברהם שבא לביתיך וספד ובכה, מפני מה לא השגחת עליו. דייקו לומר אוהבך שהוא מצד החסד, שבא לביתיך שהוא בינה, וספד ובכה מפני מה לא השגחת עליו, אפילו השגחה בעלמא. א"כ נראה כי גברה מדת הדין במאד מאד, ולכן כדי להקל הדין מעל ישראל עשינו מספד שורות שורות, להשפיע הדין על העולם בכללו, ובזה יקל על ישראל. אמר להם מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשיו מה לידידי בביתי. תחלה לפי דרכו רמז הוא ית' אליהם שעדיין אברהם הוא אוהבו ולא שכח ברית כנז', וזהו מיום שנפטר אוהבי לבית עולמו וכו'. ואמנם בעיקר התשובה מלבד מ"ש למעלה כי עתה עלו האבות בנפשם ורוחם ונשמתם ואולי בגופם ג"כ. עוד אפשר לומר כי ב"ה כבר אמרנו מה שאמר הרח"ו זלה"ה, כי ב"ה הגשמי הוא יסוד דנוק' דעשיה, ועל זה מה שאמרו למעלה בודאי זהו ביתי בסוד הפנימיות, ועתה אפשר לומר מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו, היינו שנסתלק למעלה באצילות למקומו הראוי לו בחסד. אי נמי בבינה למעלה, לא בא לביתי פה למטה בעשיה, ועכשיו מה לידידי בביתי. אפשר לומר דרך רמז, רמז לו ענין מ"ש ז"ל בעליית שבת, כי ע"י שם מ"ה היינו המילוי ממנו עולים ז' תחתונות דעשייה, וזה ע"י שם מ"ב וזה מ"ה לידידי בביתי. הם ג' ידות. כי ד' אחרונה נוכל לומר שהיא משמשת לכאן ולכאן, ואפשר ג"כ שרמז לו כי ע"י מדת החסד שהוא שם הראשון של שם מ"ב עם שאר השם הנטפל אחריו יוכל לעלות העשייה, ועי"ז יהיה איזה מיתוק ותיקון. אמר אברהם לפני הב"ה מפני מה הגלית את בני ומסרתם ביד האומות והרגום בכל מתות משונות, והחרבת את ב"ה מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. אפשר לומר כי כשראה אברהם כי עדיין לא השגיח הב"ה עליו, רק עשה עצמו כמדבר עם המלאכים באומרו להם מיום שנפטר אוהבי וכו'. ולא אמר לו רק שלא לנוכח, שהיל"ל מה לך ידידי בביתי. לפיכך התחיל הוא ואמר לפני הב"ה מפני מה הגלית את בני, אפילו לא היה רק גלות בלבד, לצאת מא"י לח"ל, יש לי להתאונן על זה שיצאו מרשות הקדושה לרשות סטרא אחרא ארץ העמים, וע"ז אמר דהמע"ה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים. בתתם כח אל השר החצוני שאינו מינם, ובפרט להיותם בני, כי כל ימי הייתי עומד על משתיתה של ארץ לדעת איזה ארץ תהיה יותר נכונה אשר בה יתכן לעבודתו ית' כמ"ש בזוהר פ' לך לך. עד כי לבסוף נגלה השי"ת אליו וא"ל לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך. וכמשז"ל והאריכו על זה הרבה בס' הזהר פ' הנ"ל כנ"ל. וז"ש למה הגלית בני דוקא, ועוד מסרתם ביד האומות, עד כי נאחזו בהם החצונים ושלטו עליהם, ואילו בזה היו ניצולים מן המיתה הייתי מתנחם, אבל והרגום בכל מיתות משונות, באופן שלקו ונטלו גופם וממונם, ועוד ידם נטויה עליהם להמיתם במיתות משונות ח"ו, ועוד אפילו אם ישובו ישראל וירצו להתפלל אל ה', אין להם מקום להתפלל בו כי ב"ה חרב בעו"ה, וז"ש עוד והחרבת את ב"ה, ולא אמר והחריבו ב"ה רק והחרבת, כי מה שהיה מתאבל ומתאונן ובוכה הוא על סילוק שכינתו ית', וגם על דרך מ"ש ז"ל: ממרום שלח אש וכו'. כי הוא ית' היה העיקר. עוד אמר מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שבא להגדיל עוד ההספד ולומר כי הגם אם נאמר כמשז"ל, מקריבי' במקום המקדש אעפ"י שאין בית. גם זה לעת עתה אי אפשר, כי הלא אמרו מקום המזבח מכוון ביותר, והוא המקום שהקריב עליו אדה"ר, וכן ג"כ הבל ושם עקד אברהם את יצחק בנו כנז', ואי אפשר לכוין הדבר ולמצוא המקום הנזכר עד כי יבא מורה צדק ויורנו את מקומו בבי"א:

כל זה אפשר לומר לפי פשוטן של דברים, אבל לפי דרך האמת ידחיקו קצת ויבא על נכון תשובת הב"ה, שא"ל הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה וכו'. וזה כאשר נקדים מ"ש מהר"ם זכו"ת נר"ו בס' יודעי בינה במאמר הזוהר דף קי"ט ק"כ א' בענין העקידה, וכונתו בקיצור ממה שצריך לענייננו, כי הב"ה אמר לאברהם שילך לארץ המוריה, הוא היסוד היינו עטרת היסוד, ובלכתו וירא את המקום מרחוק וכו'. דא יעקב הוא ראש היסוד. ופירש על מ"ש בזוהר חמא ליעקב דזמין למיפק מיניה. כי כן אברהם סודו מיסוד אבא שממנו יצא יעקב, והיינו תורה מורשה קהלת יעקב. ונמצא א"כ שסוד העקידה והייחוד נעשה בשרש היסוד ושם בנה את המזבח שהוא תקון רחל כנודע. ונחזור לענין שמה שאמר (פי' בזוהר) באשא במיא הוא אתאדקות הגבורות וביסומן, שביסוד למטה מהם וכו'. מיא באשא והוא הורדת אור החסדים על הגבורות עכ"ל. ובדף ק"כ על מ"ש וירא את המקום, דא יעקב דכתיב ויקח מאבני המקום. הקשה למה לא הביא פ' ויפגע במקום, ונתן טעם לדבר עם מה שיפרש בפ' ויצא, ושם בפ' ויצא כתב וז"ל: דע כי העקדה היתה במנחת יוה"כ, ונודע שכל יוה"כ סודו בבריאה מצד עצמה וכו', עד וגם ידוע שבתפלת יוה"כ כבר עלתה רחל לאי', וא"כ אז עולם הבריאה עלה אל מקומה באצילות עד כנגד חדוי דמלכא. ולפי זה יום השלישי דא יעקב, והוא סוד המקום הנז' דהיינו סוד היכל קה"ק, שאז היתה כנגד חזה דזעיר, ולפי ששם מתגלה יסוד אבא, לכן אמר מרחוק וכו'. ובסוף על מ"ש בזוהר: ויקח מאבני המקום. פירש כי בעולם הבריאה שהוא הכסא לעולם האצילות, בהתכלל היכל הרצון בקה"ק, אז הוא בסוד מטה לזווג ישראל ולאה, ואז ויקח מאבני המקום וכו' עד תליסר מרגליתא טבוון וכו'. והם בסוד י"ב שבטים וכו' עכ"ל בקיצור ודלוג, ע"ש כי אני קצרתי הגם שהי"ל להאריך, ועתה נבא לדברי המדרש, כי זהו שאמר אברהם לפני הב"ה, מפני מה הגלית את בני. דקדק אומרו את בני, כי להיותו מיסוד אבא, בני יעקב הנמשך ממנו בניו אקרון, ואמר מפני מה הגלית אותם, כי להיות כי יעקב שם אותם, היינו י"ב שבטים למעלה בהיכל הרצון בהיותו נכלל בקה"ק בהיותו באצילות, והיו ראויים להיות שם קבועים לעולם, וא"כ למה גלו. זאת ועוד להיותם מיסוד אבא, הנה מלכותו בכל משלה ואפילו ברדתו למטה הנה הוא דוחה את החצונים, וראיה מפורים כמשז"ל במקומו שנתגלה הארת יסוד אבא והאיר עד העשיה ובזה נצולו ממות לחיים, וא"כ למה מסרתם ביד א"ה והרגום בכל מיתות משונות, הפך ממה ששם תלויים ומשם נמשכי' החיים בסוד חיי המלך. ומלבד זה עוד ג"כ והחרבת את ב"ה שהוא בסוד ה' ראשונות, היינו המל' מקבלת מן הבינה, כמ"ש למעלה בענין ז' בחינות שיש לנוק', מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך, שאז נכלל מיא באשא שהם חסדים על הגבורות, ואשא במיא שנמתקו עם הגבורות למטה במקומם, ועתה לא הועילו לו שום א' מהדברים אלו להגן ולהציל את ישראל, א"ל הב"ה לאברהם בניך חטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות שבה, הה"ד וכל ישראל עברו תורתך. פי' אדרבה ממה שאמרת היא ראיה וטעם לגלות וכל הדברים שאירעו, שהרי בניך הם שרשם ממקום גבוה, ועתה שחטאו הפגם שלהם הגיע למעלה, וגם עברו על התורה אשר היא מורשה לקהלת יעקב, והוא הארת יסוד אבא המתגלה ביסוד ז"א, באופן שהמיתוק הנעשה למטה אשא במיא, עתה נפגם בעברם על התורה, גם המיתוק שנעשה מיא באשא שהוא למעלה בצאת החסדי' מיסוד אי', עברו על כ"ב אותיות שבה. כי הנה ידוע כי כ"ב אותיות הנה הם תחות עלמא דאתי, והם נחלקי' לג' קוים בחב"ד דזעיר כמבואר בכוונת העמידה, באופן שפגמו מלמעלה למטה ונתקלקל התקון שנעשה, הן אותו שנעשה בשעת העקידה, כמ"ש על ויקח מאבני המקום. שהם י"ב מרגליטן, לפיכך גלו ונחרב המקדש. והנה אברהם לא מצא לזה מענה כי צדיק ה' וישר משפטו, ולכן בקש לו דרך אחרת וזהו כמ"ש, אמר אברהם לפני הב"ה מי מעיד בהם בישראל שעברו על התורה, שבודאי לא ימצא מי שראוי להעיד על זה, וגם ע"י העדות אולי ימצא בהם איזה זכות לומר שהפגם לא היה כ"כ להגלותם ולהחריב את ב"ה, והשיב הב"ה ואמר לו תבא תורה ותעיד בהם בישראל, וזה ע"ד מש"ה ותמוגגנו ביד עונינו. כי העון עצמו הוא הפגם והוא הנפרע מן האדם עד שיוסר הפגם ההוא, וכן אמרו ג"כ שבשעת פטירתו של אדם רואה את השכינה אפילו אינו ראוי לכך, למען יראה הפגמים שפגם בה בעונותיו, וזהו שאמר התורה עצמה תעיד בהם, שאילו עסקו בה היתה מאירה באור גדול, וזה יפורש ג"כ עפ"י הדרך שאמרו כי כל א' מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, ויגע בה ומחדש ומוציא מפיו. ויש לזה ראיות ממקומות רבים בזוהר ובפרט באידרא בדברי ר"ש לחברייא, וכן באה התורה להעיד, היינו להראות הפגמים שעשו בה על שלא עסקו בה, וגם על שעברו על מצותיה. א"ל אברהם בתי. קראה ע"ש משז"ל במקום אחר, בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. שפי' המפרשי' ז"ל על התורה. וא"ל בתי את באה להעיד על ישראל שעברו על מצותיך, ואין לך בושת פנים מבני, זכרי יום שהחזירך הב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם עכ"ל. והנה התורה עד שלא ניתנה היתה נעלמת ולא היתה מאירה כלל לשרידים אשר היו בארץ ע"י מלאכי עליון הקדושים, כמשז"ל רבו של אדה"ר רזי"אל. רבו של שם יופי"אל וכו'. ואחר מתן תורה לא הוצרכו לכך כי ניתנה תורה בתחתונים, ולישראל לבדם ניתן לגלות סודותיה ע"י עסקם בה. וזה פשוט כתבוהו המפרשי' והמקובלים ז"ל, ובפרט מהר"ם אלשיך ומהרמ"ע מפאנו זלה"ה, והנה בעת שרצה הב"ה להוריד ולתת תורה למטה כדי שתהיה עיקר תורה בתחתונים, החזירה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, והיתה נשארת למעלה מבלי שום הארה, והיתה כולה בכח ולא בפועל, והם הוסיפו הארה על הארתה, ובפרט דור דעה לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, באופן שקבלה התורה הארה גדולה ע"י ישראל, ולא די זה אלא בכל דור ודור עד זמן החרבן שהיו בני ישראל עוסקי' בתורה, היו הארות על הארות עד אין תכלית, והנה אלו הארות לא זזו ממקום תפארתה של תורה הקדושה, והגם כי באו רשעים אח"כ ועברו על מצותיה ופגמו קדושתה, ואפילו אם נאמר שהפכו דבריה למינות ח"ו, ע"ד מש"ה ויחפאו בני ישראל דברי' אשר לא כן על ה' אלקיהם. הנה קדושת הארתה ראשונה מאירה, באופן כי אפילו לפי מה שחטאו ישראל ופגמו בתורה, מ"מ עדיין היא קרובה לריוח אצלם יותר מן ההפסד, וא"כ לא לכבוד אליה יחשב להעיד על ישראל, אדרבה עליה יאמר כוסה קלון ערום. וזהו מאמר אאע"ה את באה להעיד וכו'. ואין לך בושת פנים מבני, שאם אמרו בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא, כ"ש בהיותו נהנה ממנו והנאתו ניכרת, הלא יכלם מלדבר נגדו וקולו לא ישמע, והנה בתחלה א"ל את באה להעיד על ישראל, ואח"כ אין לך בושת פנים מבני, קראם בתאר בני, כי להיותם בני יעקב יוצאים מיסוד אבא לפיכך קבלו התורה, ועתה בבא התורה להעיד נגדם בפני אאע"ה אשר הוא ביסוד אבא כמ"ש לעיל, הרי הוא כאילו באה להעיד בפניהם, וראוי הוא שתהיה לה בשת פנים מהם, וא"ל זכרי יום וכו' עד וקבלו אותך וכבדוך. ואותו הכבוד עדיין הוא קיים לעולם אצלך, ועכשיו את באה להעיד עליהם ביום צרתם, דומה למ"ש כי בהיות האדם חולה או אשה יושבת על משבר, אין ראוי להיות באותה שעה להזכיר עונותיו או עונותיה, כדי שלא לעורר מדה"ד נגדם, אף כאן אין ראוי לך להעיד מן הטעם שכתבנו. עוד נוכל לומר בהקדים מ"ש בס' עץ חיים על פ' ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, כי ישראל הוא חצי העליון דז"א, אשר שם יסוד דאבא סתום, וממנו יוצא התורה ונגלה למשה במקום חצי התחתון דז"א אשר הוא כנגד יעקב, וזהו ויקם עדות ביעקב. כי יעקב הוא עדות שהתורה שם למעלה בחלק ישראל, ומפני שיעקב בחלק התחתון נקט שם קימה, וזהו תורה צוה לנו משה מלגו, ומשם מורשה קהלת יעקב. שהוא מלבר בגלוי עכ"ל. ולפי זה יאמר את באה להעיד על ישראל שפגמו בסוד התורה, בהיותה למעלה במקום הסתום, והיינו כמ"ש שלא עסקו בה לגלות סודותיה למטה, ואין לך בשת פנים מבני שהם בני יעקב, כמ"ש ששם התורה בגלוי כמ"ש זכרי יום וכו'. שאז ע"י ישראל נתגלית הארת התורה כמ"ש, ואין ראוי להעיד על הפגם הנז' אף אם נאמר שפגמו, ולכן כיון ששמעה התורה עמדה לצד א' ולא העידה בהם, מן הטעם הנזכר, וגם להיות שישראל היינו בני יעקב, מעידים פה למטה על שלמות התורה למעלה, אין ראוי שתעיד נגדם, א"ל הב"ה יבואו כ"ב אותיות ויעידו בהם בישראל. כי אף אם נאמר שלא חטאו ופגמו למטה, יבואו כ"ב אותיות שהם יוצאות מבינה ויורדות בזעיר, ויעידו בהם בישראל שחטאו במקום מיא באשא, ששם החסדי' למעלה אשר הם ממתיקי' את הגבורות, ולפיכך שלטה בהם מדה"ד, מיד באו כ"ב אותיות, באה האל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, א"ל אברהם את ראש לכל האותיות ובאת להעיד על ישראל ביום צרתם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באה להעיד בבני וכו' עכ"ל. להבין זה צריך להביא משז"ל הובא בילקוט פ' במדבר וז"ל: בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו א"ה בהם מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, סתם פיהם הקב"ה, א"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם, הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, ויתילדו על משפחותם וכו' עכ"ל. והגם שנראה שאינו לענייננו יש להקשות שהרי החזיר הב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, ועתה למה נתקנאו, וי"ל שהיו סבורים שגם ישראל לא יקבלוה, וכשראו שקבלו אותה אז תמהו, וז"ש המדרש בשעה שקבלו ישראל את התורה, ואינו אומר בשעה שנתן הב"ה תורה לישראל, ובקנאתם על זה אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, כי כיון שראו כי כל האומות פחדו מלהתקרב, מה ראו ישראל שלא פחדו אדרבא נתקרבו, וזהו מה ראו להתקרב יותר מן האומות, והב"ה סתם פיהם באמר להם הביאו ספרי יחוסיכם וכו'. וזה ע"ד מ"ש במקום אחר בענין והיו שניהם קהות האמור בקרבן פסח, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ואח"כ הלכו בכלימה במכת בכורות, שאז נתגלו היות כלם ממצרים, משא"כ בישראל לא נחשד א' מהם על העריות, בני ישראל נחתין בני ישראל סלקין, ולפיכך להיות שלא נטו אחרי החומר וזרמת הזנות, רוח טהרה שבהם העיר אותם לקבלת התורה ולקרב עצמם, כאשר כן נתקרבו אל ה' אלקינו, משא"כ באומות. העולה מזה כי להיות ישראל נזהרים מן הזנות, לפיכך קרבנו המקום לעבודתו ולתורתו, והנה בזוהר פ' חיי שרה דף קל"א ע"ב על פ' אשר אנכי יושב בקרבו, אנכי דייקא, כתיב אשר אנכי, וכתיב אנכי עשיתי ארץ, וכל דא בגין דלא לאסתאבא בהו וכו' עכ"ל. ופירש הרמ"ז נר"ו בספר יודעי בינה ז"ל על זה רמז נכון לחומר הבא על הגויה, וזה תדע במה שאמר הרב זלה"ה כי מלת אני היא המלכות, בסוד שם ב"ן וט' אותיות כמנין אנ"י, אך בהאיר בה הנקודה הפנימית שהיא הכתר שלה אז נק' אנכי. והנה בפ' בשלח דף ס' תמצא שעון זה פוגם בתנה"י דז"א, ששם סיום יסוד אי' שבו שם של ב"ן, בסוד חסד דגנוז בפום אמה, והיא מדת אברהם ממש וכו' עכ"ל לענייננו. והנני מוסיף לפי דרכו שזהו מה שאמר הכתוב אשר אנכי, היינו הבינה הנק' אשר אנכי כמ"ש, ובזוהר פ' בשלח דף ס"א ע"א. האריך הרבה כמ"ש הרב נר"ו, והעולה מדבריו בסוף כתיב: ת"ח לא בעא קב"ה למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה, ובמה קריבו בהדיה בגילוייא דרשימו דא כמה דאתמר עכ"ל. דוק אמרו 'בגילוייא' שנשאר אות ברית קדש מגולה ולא נתכסה בטומאות נשג"ז (כידוע שהבא על הגויה מכסה אות ברית קדש) וזהו כמה דאיתמר. כי כל דברי הזהר שם לפרש כל פ' ויאמר אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך. על אזהרת נשג"ז, ובזה תשמע לקול ה' אלקיך. וז"ש אברהם את ראש לכל האותיות, והיא בסוד כתר, כמ"ש על אמ"ש בג"ד כפר"ת בסוד י' ספירות כסדרן מלמעלה למטה, ובאת להעיד בישראל שהם עולים בנשמותיהם עד שם, זכרי יום שנגלה הב"ה על הר סיני ופתח בך אנכי ה' אלקיך. אנכי דייקא ולא אני מן הטעם שאמרנו. ולא קבלוך אומה ולשון מן הטעם שאמרנו שהיו מטונפים בעריות. ואפילו הוה בהו רשימא קדישא לא הוה אתגלייא, כמ"ש כי כל הגוים ערלים, ולכן לא קבלוך אלא בני, להיותם טהורים שלא נטמאו כנז', ואת באה להעיד בהם, מיד עמדה לצד א' ולא העידה בהם. אמנם להיות כי זה לא היה רק בעת נתינת התורה, לפיכך מצאה אות ב' מקום לבא להעיד נגד ישראל, ולפיכך באתה אות ב' להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם את באה להעיד על בני שהם זריזין בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה, הה"ד בראשית ברא אלקים וכו'. הנה על דברי אברהם אלו יקשה, כי הלא על זה אנו דנים שבאו להעיד על ישראל על שעברו את התורה, ואם היו זריזים בה לא היו גולים, אבל אפשר לדקדק אומרו שהם זריזים בחמשה חומשי תורה, מה לו להזכיר חמשה חומשי תורה, ומה היא זריזותם בהם, ולכן לתרץ הכל אפשר לומר שכונתו על קריאת התורה בבה"כ בשני ובחמישי ובש"ק, אשר בזה ישראל זריזים הם, והנה בענין הוצאת ס"ת הוא גלוי יסוד אבא כידוע מס' הכונות, וא"כ ע"י גלוייו ינוסו החצונים, ואמנם היאך תשובה זו נכונה לאות ב' אשר עי"ז שתקה, אפשר לומר כי הנה בס' הזוהר פ' בראשית אמרו: אעל את ב' אמרה קמיה, רבון עלמא ניחא לך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך עילא ותתא, א"ל קב"ה הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא וכו' עכ"ל. והנה ע"י קריאת התורה בפרט ביום ש"ק מידי שבת בשבתו, כל שבת ושבת פ' הראויה לו, אמרו בזוהר פ' ויקהל: סלקן אינון מילין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא ונטיל לון ההיא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמיה קב"ה ואינון מילין ממש קיימין קמיה וכו'. ולמעלה מזה אמר בענין קריאת ס"ת, דהא אתברכת ואתעטרת כורסיא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מיניה, בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות, וכדין כלא אתקדש בקדושה עילאה כדקא חזי, כ"ש וכ"ש בהאי יומא עכ"ל. הנה מפשט דברי הזוהר נראה כי ע"י קריאת התורה מתברכי' עליונים ותחתונים, וכיון שהתורה מתחלת בב' מן הטעם שבה מברכאן לך לעילא ותתא, אין ראוי שתעיד נגד ישראל הקוראים בתורה וזריזים להשלים הפרשיות בעתם, ועי"ז אתברכת ואתעטרת כורסייא וכו' עד וכולא אתקדש בקדושה עילאה וכו'. ומ"ש אח"כ כל שכן וכל שכן בהאי יומא. אפשר לומר שכיון שביום ש"ק מתגלים ז' תחתונות דאבא שבהם עולה הזעיר ביוצר דשחרית, והם סוד ז' שעולים לקרוא בתורה לפחות בשבת, הנה בהם מתגלה (בהם) אור החסד. וידוע שאות ב' היא בחסד, אם מטעם וסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת שאמרנו לעיל, ואם ג"כ לפי סדר אח"ס בט"ע, א' בחסד ח' בגבורה ס' בת"ת, ב' חוזר בחסד. ולפיכך מתגלית הברכה כמ"ש ואתברכת כורסייא וכו'. יותר ביום השבת מבשאר ימי קריאת התורה, כל הני מילי מעלייתא הנעשים ע"י ישראל בקריאת התורה, שמתגלה הארת יסוד אבא, שבו עיקר הברכה כידוע מכוונת הברכות, וכן ג"כ אתברכא ואתעטרא כורסייא שהיא המל', מתורה שבכתב שהוא יסוד אבא ג"כ, ומלבד זה מה שעולה כל פרשה ופרשה בזמנה כנז', אין ראוי שהב' שנרמזה בה ברכה, ולפיכך התחילה התורה בה שתעיד נגד ישראל, ולפיכך מיד עמדה ב' לצד א' ולא העידה בהם כלום. אמנם להיות כי מה שמתגלה ע"י קריאת התורה אינו אלא לפי שעה כמ"ש בס' הכונות, (הגם כי אין האורות בטלים למעלה ח"ו), ולכן לפי הטעם הנז' מצאה מקום אות ג' ובאת גימ"ל להעיד בישראל, א"ל אברהם: גימ"ל את באה להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש אלא בני, הה"ד גדילים תעשה לך. הנה סוד מצות ציצית הוא המשכת אור מקיף מחכמה דאי', והיינו בזמן התכלת, ובזמן הזה שאין כאן תכלת הוא מרוח בינה דאי' והם שזורים, שנכלל ג"כ רוח הבינה עם רוח הגבורה, וזה פשוט בס' הכונות. והנה בבא אות ג' להעיד א"ל אברהם גימ"ל, לא אמר לה בתי כמה שאמר אל התורה ולאות א' ואות ב', מפני שהם רמוזים מצד אבא שמשם אברהם, אבל לאות ג' שרומזת לגבורה כמ"ש בסוד אמ"ש בג"ד כפר"ת כמ"ש, וגם לפי מה שיאמר לה בענין הציצית אשר הוא בבינה דאי' כמ"ש, לפיכך אמר לה גימ"ל את באה להעיד וכו', כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית, ועי"ז ימשיכו בכל יום תמיד אור מקיף מצד הבינה, באופן כי אעפ"י שחטאו מ"מ ע"י המשכת אור מקיף מצד הבינה, שהם ממשיכים בכל יום ע"י מצות ציצית, ראוי הוא שלא ישלטו בהם החצונים, ובפרט בהכלל עמה כח הגבורה, והיינו גדילים שהם שזורים וכפולים, וכ"ש בזמן היות לנו התכלת, שאז היו ממשיכים מרוח חכמת הבינה וכלול עמה החסד, וז"ש הה"ד גדילים תעשה לך. וזו היא תשובה נצחת, כי באמת על כל פשעים תכסה אור מקיף של אי' ולא יהיה ניכר, ובפרט אם נאמר שחטאו בכ"ב אותיות התורה היוצאות מאי', עתה ע"י אור מקיף של אי' יתוקן הכל. לפיכך עמדה גימ"ל לצד א' ולא העידה כלום. גם שאר האותיות ראו שזו היא תשובה נצחת כוללת לכלם, לכן שתקו כלם גם הם, וז"ש אח"כ וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אאע"ה, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל. מיד פתח אברהם לפני הב"ה ואמר רבש"ע למאת שנה נתת לי בן וכו'. אפשר שכיון לומר בן מאת שנה, לרמוז למשז"ל כי בכונה מכוונת המתין הב"ה לתת לו את יצחק למאת שנה, אחר שכלה כחו וכלתה ממנו הקליפה והוסר ממנו הערלה, ואח"כ יצא ממנו יצחק נקי וטהור. וא"כ יצחק בעצמו לא היה צריך שום צירוף, ומ"מ כשעמד על דעתו והיה בחור בן ל"ז שנה, אמרת לי העלהו עולה לפני ונעשיתי עליו אכזרי ולא רחמתי עליו אלא אני בעצמי כפיתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני וכו'. זה יובן במ"ש מהרח"ו זצ"ל בא' מהפירושים שהביא מהר"ר זכות נר"ו בשמו, שעד ל"ז שנה היה עדיין בבחי' גבורה שבנוק' תתאה, היינו בבחי' גבורות שבמל', ואח"כ ע"י העקידה השלים גבורה דדכורא. ופי' הרמ"ז נר"ו הנ"ל, כי שלשים הם נה"י וב' שלישי ת"ת הם ז' הרי ל"ז עכ"ל. הרי מכאן נראה כי יצחק בן ל"ז שנה כבר עלה ב' שלישי ת"ת שהם ז' תחתונות, והתחיל לעלות למעלה מזה שהוא בדע"ת, וזהו כשעמד על "דעתו" דוקא, והיה בחור שהיה נבחר ולא היה צריך שום צירוף כמ"ש בן ל"ז שנה. וזה ג"כ כמ"ש אמרת לו העלהו עולה לפני, כדי לתקן ולמתק אשא במיא כמ"ש, ונעשיתי עליו אכזרי ולא ריחמתי עליו. הגם כי אני במדת החסד כבשתי את רחמי לעשות רצונך, אלא אני בעצמי כפיתי אותו וכו' כדי לכבוש ולמתק מדה"ד, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני, פתח יצחק ואמר רבש"ע כשאמר לי אבא אלקים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני ע"כ. פי' לא עלה במחשבה בתחלה ליצחק להיות נשחט רק כאשר אמר לו אברהם אלקים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני כמו שפי' ז"ל, כי הן אמת כי כל הקרבנות באים לתקן החיצוניות, ועתה היה צריך לתקן הפנימיות ע"י עצמו, והיינו לעולה בני, מיד קבל עליו יצחק וילכו שניהם יחדיו, לייחד החו"ג בפנימיותם. וז"ש כשאמר לי אבא וכו' לא עכבתי על דבריך. והאריך בדבריו ונעקדתי ברצון לבי ע"ג המזבח, שהיא מל' אילנא דמותא, כדי ליחד שמך ולעשות רצונך, וכן פשטתי צוארי תחת הסכין כדי להוציא את דמי ולתקן הפנימיות ולהוציא מדה"ד, ועתה לא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני. פתח יעקב ואמר לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי היו בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני וכו'. אפשר לפרש כונת יאע"ה באמרו לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, כי כל כונתו בעמדו בבית לבן היתה להוציא ניצוצות שהיו טמונות שם, כאשר כן עלה בידו והוציא ד' נשיו בטהרה ובקדושה, וכן כל השבטים ואת דינה בתו, וכשיצא מבית לבן פגע בו עשו הרשע ובקש להרוג בניו, כי בתחלה היה עשו סבור כי יעקב נטמע בבית לבן, וכשראה כי אדרבה הוציא נשמות בניו והתחילה הקדושה להתפשט ולהתרבות, ולפיכך בקש להרגן, ויעקב מסר עצמו עליהן הן בהיותו נפגש עם המלאך הוא שטן הוא יצה"ר וכו'. הוא שרו של עשו. וגם נגד עשו פה למטה, והוא עבר לפניהם כמ"ש ז"ל. ועכשיו נמסרו כצאן לטבחה ביד אויביהם, אשר אין כונתם כי אם לעזור לרעה, ולטמוע אותם ביניהם ח"ו, לולי ה' עזרתה לנו. וזה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים, דמיון מ"ש בס' הזוהר ביצים אלו בעלי מקרא, אפרוחים אלו בעלי משנה. והכונה כי אפילו לאחר שהוציא אלו הנשמות של בניו בפרט, עדיין לא ידעו ולא נתחזקו בקדושתם עד שהגדילו ולמדם יאע"ה תורה, והדריכם בדרך ה'. וזהו וגדלתים וכו' וסבלתי עליהם וכו'. כמאמרם ז"ל: לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה, ויבא רגז של יוסף. וכל כונתי היתה כאשר עלתה בידי, גם כי היה בצער גדול כדי להוציא את הטומאה ויהיו נשמות קדושות, ויהיה הצירוף שלם בגלות וטלטול, ויצטרפו ויתלבנו כראוי, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני שלא יטמאו בין האומות ח"ו. פתח משה ואמר לא רועה נאמן הייתי על ישראל מ' שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם. הנה מרע"ה עליו נאמר: ויהי בישורון מלך. ופי' המפרשים ז"ל שהוא מלך על נשמותיהם של ישראל, והנה הוא מלמדם תורה לכל א' כראוי לו, וכה"א בכל ביתי נאמן הוא. ומ"ש לו הב"ה דבר אל בני ישראל, למד אותם להם, ומ"ש לו הב"ה לאמרם בינו לבין עצמו, לא גלה אותם רק בינו לבין עצמו, וסוף דבר הואיל משה באר את התורה, וגלה להם סודותיה במה שהורשית לגלות, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ. יש ב' נוסחאות: א' גזרת עליהם במדבר יפלו עצמותם. ואהדר לגבי ישראל דור המדבר שמתו, ונוסח אחר גזרת עלי במדבר יפלו עצמותיך. ואהדר לגבי מרע"ה, ושניהם אמת וגם שניהם גרמו הגלות אם על דור המדבר נאמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים וכו'. גם אילו נכנס מרע"ה לא"י לא היה גלות לישראל, באופן כי מ"ה היתה מתחלה למען ילכו בגלות, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם, והנה יותר טוב היה להניחני לעשות התקון הראוי מתחלה כדי שלא יגלו בהיותי נכנס לארץ, זהו המשל שאומרי' בני אדם, מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי. ויהיה פי' לפי מ"ש שבשעת התקון הראוי למנוע הרע שלא יבא, לא רצה הב"ה שמשה יעשהו, ובעת רעה אז שלח לספוד ולבכות כדי למתק הדין כמ"ש, והנה על כל דברי אברהם יצחק ויעקב ומשה לא השיב השי"ת. ואפשר שלא חשש להשיב להם, שכבר אמר במספיק במ"ש שחטאו ועברו על התורה ועל כ"ב אותיות, ואע"ג שהשתיק אותם אברהם ולא העידו, מ"מ לפניו ית' נגלו כל תעלומות ואין צריך עדות. אמנם האבות ע"ה ומרע"ה יותר מכלם חשב כי הוא ית' היה מסכים לדבריהם, הגם כי שתיקתו ית' אפשר לומר שלא היתה אלא מפני שלא תקטרג מדה"ד, ולפיכך באותה שעה אמר משה לירמיהו, לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. והיה חושב היות כחו מן האבות, כי אברהם היה נאחז בו ישמעאל, ויצחק עשו, ויעקב אע"ה גם כי היה מטתו שלימה, מ"מ מצינו שהוצרך לרדת למצרים כדי לצרף וכו' כמשז"ל, אבל מרע"ה אמר אראה מי מניח ידו עליהם, כי לא היתה אומה ולשון שיהיה בו אחיזה, ולא הוצרך לגלות וצירוף, אדרבה עמד בבית פרעה כדי לכוף אותו, וכל העליונים והתחתונים היו סרים למשמעתו, ואפילו מלאך המות נעשה אוהבו, והיה טוב מתחלתו ועד סופו, ולפיכך אמר אלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם. והנה א"ל ירמיהו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים. אפשר לומר כי כונת ירמיהו היתה לומר כי להיות כי במתים שולטים רוחות רעות, ובפרט בהרוגי' וכל שכן באלו שרשעים היו בחייהם, ויש לחוש שמא ידבקו בהם ויטמאו אותם, ובמקום תיקון יעשו קלקול ח"ו, ומרע"ה השיב וא"ל אעפ"כ כי לא היה ירא משום דבר, כי לא יגור במגורו רע, ולכן מיד הלך משה וירמיהו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל, למדקדק בדברי המדרש נר' שיבא מדוייק על נכון מ"ש למעלה, שיכול להיות כי ירמיהו נשתטח על קברי האבות ועל שפת הירדן בשביל מרע"ה, והעלה מ"נ עד שנתלבשו בו נשמות האבות ומרע"ה, וזהו ג"כ שאומ' שהיה הולך מרע"ה והוא היה ההולך ומוליך לפניו ירמיהו. והנה בודאי לא נעלם מבני ישראל ובפרט אל הכשרים שבהם, שהיה להם עין יפה וספיריי כעין נבואה להכיר כשראו את ירמיהו, והכירו שנתלבש בו נשמת מרע"ה, ולפיכך אמר ראוהו למשה ואמרו זה לזה, הנה בא בן עמרם לפדותינו מצרינו. וכבר אמרתי כי כל זה דרך דרש, והאמת יורה דרכו והפשט לא יופשט.

אמנם במ"ש עד שהגיעו לנהרות בבל. אפשר לומר ע"ד מ"ש בפירוש פ' טבעו בארץ שעריה. ושם נבאר פי' על נהרות. ונפרש על נהרות שהם בחי' היסודות הנק' כל א' מהם נהר, ובהקבצם יחד יקראו נהרות, ואז בחרבן ב"ה בעו"ה נתבלבלו הצנורות, וזהו על נהרות בבל, והנה הלכו משה וירמיהו בעיונם ובקשתם, עד שראו שנתבלבלו הדברים בעו"ה, וזהו עד שהגיעו לנהרות בבל. והנה ירמיה היה לפניו של משה, כשמו כן הוא כמ"ש למעלה בשם ס' הזוהר פ' תצוה (ח"ב קע"ט ע"ב), ירי"ם י"ה. ומשה ג"כ מי כמוהו אשר הוא מיסוד או"א, ועליהם נאמר מקולות מים רבים וכו'. כמשז"ל בקבלת שבת ובאכילת ערב יה"כ. ומרע"ה וכן ירמיהו ג"כ הכירו איך נתבלבלו הנהרות הנז' כמ"ש, והנה כשהגיעו לשם ראוהו למרע"ה, אמרו זה לזה הנה בא בן עמרם מקברו לפדותינו מיד צרינו, יצתה בת קול ואמרה גזרה היא מלפני. בזה הורה כי מה שלא השיב הוא ית' עד עתה לכל דברי האבות ומרע"ה, הוא מפני שלא חשש להשיב, אבל האמת כן הוא כי כיון שנתבלבלו הדברי' והצינורות והנהרות, מוכרח הוא שיגלו להשיב הדברים להוייתן הראשונה, לפיכך גם מרע"ה הודה לזה, מיד א"ל משה בני להחזיר אתכם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה והניח אותם. וכיון שראו ישראל שזכות משה לא הועיל להם, מיד הרימו קולם בבכיה עד שעלתה בכייתם למרום, הה"ד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. כבר פירשנו במקום אחר על פ' ויבך חזקיהו בכי גדול. מהו בכי גדול, אלא הכונה לומר שבכה על עוונותיו ושב בתשובה, ולא היה כמו בכי קטן שאין בו ממש, וזהו בכי גדול. וכן נאמר כאן בכיה גדולה שהיתה הבכיה עם תשובה בשביל עונותיהם, וזהו בכיה גדולה. ולפיכך עלתה בכייתם למרום. ולפי מ"ש נוכל לומר כיון שראו שמרע"ה לא יכול להצילם, וזה לסיבת הבלבול שנתבלבלו הדברים אפילו למעלה במקום הנהרות של או"א כמ"ש, לפיכך הרימו קולם בבכיה גדולה, כדי להוריד שפע מאו"א ע"י הדמעות כידוע, ולכן עלתה בכייתם למרום במקום חו"ב, הה"ד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. הורה שמקום הבכיה היתה במקום הישיבה שהוא בנה"י כידוע, כיון שבא משה אצל אבות העולם, א"ל מה עשו אויבים בבנינו, א"ל מהם הרגו ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם אסורי' בכבלי ברזל, ומהם נפשטו ערומים ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. אפשר לומר אפילו אם נאמר לפי מה שפירשנו כי נתלבשו האבות ומרע"ה בירמיהו, אפשר שסלקו עצמן מירמיהו בלכתו עד נהרות בבל, אם מפני מ"ש ירמיהו מפני ההרוגים, כמ"ש שלא היה כלם יפה כמו מרע"ה, ואם מפני הטעם האחר כמ"ש, ולכן כשחזר משה אצל אבות העולם, שאלו לו ואמרו לו מה עשו אויבים בבנינו, והשיב אליהם כסדר, מהם הרגו ששלטו בג' ראשונות שלהם, ואז נאמר צפו מים על ראשי אז אמרתי נגזרתי, שסלקו מהם החיים בסוד חיי המלך שהוא בג' ראשונות, מהם כפתו ידיהם לאחוריהם שהוא בחג"ת בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב. ומהם אסורים בכבלי ברזל שהוא ברגלים שהוא בנה"י. ומהם נפשטים ערומים, שהסירו מהם הלבושים כמ"ש לעיל על מעדה בגד וכו'. וכל זה עשו האויבים בעצמם, אבל עוד יש שם צרות שאירע להם מצד עצמם, כי מהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאי'. וזה מהעדר השפע עד כי קצתם מתו וקצתם רעבים וצמאי' כנז', מיד פתחו כלם וקננו בקינות, וי על דמטא לבנן ששלטה עליהם הקליפה, והיכי הויתון כיתמי בלא אבא, שנסתלק אור או"א מעליהם, והקליפה שלטה עליהם, ולפי דרכם אמרו היכי הויתון בלא אבא, ע"ד מ"ש האר"י זלה"ה על יתומים היינו ואין אב. כי יתומים בגימ' תק"ו כמנין שם אבגית"ץ הראשון משם מ"ב. והוא החסד הראשון שעתה נסתלק בעו"ה, ושלטה במקומה הקליפה הנק' שור בגימ' הכי הוי. היכי דמכתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו. מלבד לפי פשוטו אפשר לומר שרמזו היכי דמכתון בטיהרא, מקום הקליפה מלשון חבילי טהירין, ובקייטא רמז למה"ד כחום היום בוער כתנור. וזהו בלא לבושא ובלא כסו. היינו שנסתלק אור הבינה החופה עליהם בסוד החשמל, ובסוד אור חיצון ששולח הבינה להגן מן החצונים. היכי סגיתון בשורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלי. היינו היכי סגיתון בטורי על הר נשפה ובחצצי מקום הסלעים, וכל זה הוא מקום החצוני' והקליפות, חליצי מסאני בסוד איסור נעילת הסנדל, שמפני שהוסר מהם אור אי' גם ובלא סנדלא. כי אפילו הארת מט"ט וסנדל"פון אין להם, היכי טענתון מובלי דחלא. שהוא משא הקליפות שהם כחול שאינו עושה פירות, היכי הוו ידכון כפותין לאחוריכון, כמ"ש לעיל בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב, היכי לא בלעתון רוקא בפומכון, היינו היכי לא בלעתון "רוק" שהוא בסוד ש"ו משופר, והוא נמתק ויוצא דרך השפתים, עתה היכי לא בלעתון אותו הרוק הנז' בפומכון, למען לא יתמתק ותמותו מיתת עצמכם ולא מיד האויבים, פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשכת בשעתא דעאל שנאה לבי מקדשא. הנה משה אשר פניו כפני חמה, אמר שהיה לו לשמש להחשיך ולסתום מאורו שלא להאיר בשעתא דעאל שנאה בבי מקדשא, והטעם כיון שב"ה ובפרט בית ראשון הנה הוא בסוד בינה ה' ראשונה, הנה השמש שהוא בסוד הת"ת שמקבל הארה מהבינה, היה לו להחשיך אורו להודיע לכל באי עולם הנזק והפגם שהגיע, ואהדר ליה שמשא בחייך משה רעיא מהימנא דלא שבקין לי ולא רמו לי, דנקטין לי שתין פולסי דנורא ואמרין פוק ונהר נהוריך. לפי פשוטו כמשמעו, כמשז"ל לאור חיצך יהלכו (חבקוק ג, יא). כי בכל יום חמה ולבנה אינם רוצים לצאת, עד שזורק בהם חיצים. ובמקום אחר אומר ג"כ דמחו ליה שתין פולסי דנורא וכו'. ואפשר לומר כי בזמן החרבן השפיעו עליו ג"כ כח הדין, בסוד שתין פולסי דנורא, עד שהאיר אל החצונים ונתן להם כח להחריב ב"ה בעו"ה. וכאשר שמע מרע"ה תשובת השמש, אז פתח ויקונן על חרבן ב"ה, וז"ש תוב פתח משה ואמר: וי על זיוך בי מקדשא. להורות כי העיקר מה שראוי להתאבל הוא על האור שנסתלק ממנו, והוסיף לומר היכי חשך. שלא די שנסתלק הוא אלא שגם שלט בו החשך והקליפה, וי כי מטא זמניה וחרב. כי מתחלה שוא עמלו בוניו בו, שהרי היה לו תכלית וכיון שהגיע זמנו חרב, והיכלא מקלי ששלט בו האש, כמש"ה ממרום שלח אש. שהוא כח הגבורות הקשות, כמ"ש מהר"א גאלנטי בפי' פ' הנזכר, ודרדקי דבי רב שהם בסוד נו"ה דאבא, מתקטלין ואבוהון אזלין בשביא וגלותא וחרבא. ששלטו עליהם הקליפות הקשות והרעות כמ"ש, תוב פתח משה ואמר שבאי אי בחייכון וכו'. אפשר שהתרה בהם כדי שתהיה טענתו יותר חזקה לפניו ית', כיון שלא קבלו התראתו אדרבה הרשיעו יותר לעשות. ולכן עוד אמר לפניו רבש"ע כתבת בתורתך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה ואתה שותק. והנה כל אלו הדברים אמרו אבות העולם ומרע"ה לפניו ית' כדי לעורר רחמיו ית', ולא השיב להם כלום. וכבר אמרנו כי על כל הדברים האלו לא חשש להם להשיב, שכבר אמר להם בתחלה חטאו וכו'. ואח"כ גלו גם על מה שקננו בתחלה אבות העולם על ישראל, ואח"כ מרע"ה על ב"ה, כבר נכלל בתשובתו כנז', אבל על מ"ש מרע"ה עתה באחרונה, היא טענה נצחת, שעושה ח"ו תורתו פלסתר, ולפיכך אמר לפניו ית' ואתה שותק, וגם על זה לא השיבו ית' כלום. ואפשר לומר כי כיון שחטאו ישראל בע"ז אשר המודה בה ככופר בכל התורה כלה, א"כ אין להביא ראיה עוד מן התורה לזכות ישראל.

לפיכך (באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה. ועיקר תשובתה היתה להליץ על ישראל על ענין ע"ז, כנראה מפשט דבריה. והנה באמרו אמנו מה שלא אמר כן באברהם יצחק ויעקב, אפשר שהוא ע"ד משז"ל על כי אתה אבינו על יצחק הפוטר את בניו מן הדין לעתיד לבא, וג"כ כאן להיות כי רחל ע"י שעתה נתגלגלו רחמיו של הב"ה לפיכך קראה אמנו, וכל שכן לפי מ"ש בזוהר איכה, שהאבות ומרע"ה כלם אמרו ימחו על קדושת שמך. לאינון חוביהון ביני עממייא עד דיהא רעוא דילך לאתבא לון קמך. ואפשר ג"כ שקראה אמנו להיות שבה מתראים כל הנשמות וממנה יוצאות, והנה לפי פשוטו הודה לה הב"ה ואמר בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומן. אך לפרש הדבר ע"ד האמת, יפורש בב' דרכים: הא' הוא בהקדים משחז"ל כי בימי החול הזווג אחר חצות הוא יעקב ולאה, ורחל יורדת לבריאה, ובליל שבת הזווג אחר חצות הוא יעקב ורחל. ויש בזה ב' נוסחאות: במקום א' אומר מן החזה ולמטה, ובמקום אחר אומר כי הוא בכל אורך הזעיר אחר חצות של שבת. עוד אמרו במקום אחר כי כאשר עיקר הזיווג לרחל, אז לאה משאלת הכלים והגוף שלה כדי שתתארך, וכן בהפך לוקחת לאה הגוף של רחל והכל נק' לאה וכו' עכ"ל. ופי' שהם הט' נקודות הבאים בסוד תוספת, וזה פשוט לבקי בדברי האר"י זלה"ה, עוד אמרו בשם האר"י זלה"ה כי נשואי יעקב אשר על זה נאמר ויאסוף לבן את אנשי המקום ויעש משתה. היה בליל שבת, רמז לדבר משת"ה בגימ' שבת הגדול עכ"ל. ובמה שאמרנו למעלה אפשר להליץ על יעקב למה לא קיים מה שאמרו במשנה, בתולה נשאת ליום רביעי. וזה מפני שבליל שבת הוא זווג רחל ולא בלילי החול. ולבן הרשע ברמאותו הסכים לדברי יעקב, וכ"ש אם נאמר שהיה הוא הממציא ראשון, כדי שלא ירגיש יעקב, ומ"מ נתן לו את לאה. ואפשר ג"כ שכוונת לבן הנז' היתה לבלבל היחוד העליון ח"ו, לולי ה' עזרתה לו ליעקב, והנה אמרו ג"כ כי בליל שבת להיות הזווג ליעקב ורחל, אז עולה לאה להיכל הבינה עכ"ל. והנה לפי הדרך זה כשנתחלפה רחל בלאה ליעקב, צריכי' אנו לומר א' משני דברים, וכבר אמרנו פעמים הרבה כי כל זה דרך דרש והאמת יורה דרכו).

או שעלה יעקב למעלה בהיכל הבינה ונזדווג שם, או שרחל ירדה למטה בבריאה כמו בימי החול, ולאה ירדה במקום רחל ונזדווגה שם עם יעקב. והנה לפי דברי ס' הזוהר ממגילת איכה שאומר ז"ל: ועל דא אמרה רחל לגבי קב"ה, ואנא לא עבדית יתיר דאעילנא צרתי לגו ביתי. צריכים אנו לומר כפי הפי' הב', שרחל ירדה למטה בבריאה והניחה מקומה ללאה, באופן שהיא נכנסה לתוך ביתה, ולפי מ"ש על ויעש משתה בשם האר"י זלה"ה, כי משת"ה בגי' שב"ת הגדו"ל. צריכי' אנו לומר כפי הפי' הראשון, שעלה יעקב למעלה אל בינה, שכן היא נק' שבת הגדול, אבל לפי דברי ס' הזוהר ממגילת איכה, צריכי' אנו לומר כפי הפי' השני, ועתה לפי דברי הזוהר של איכה, וכפי הפי' הב' שאמרנו, הן הנה דברי רחל מלכות לפני הב"ה בינה אימא עילאה, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, כמ"ש כי היות יעקב אוהב את רחל יותר מלאה, הוא כי רחל עיקרא דביתא, כי היא מכלל הי"ס העשירית שבהם, והיא פרצוף גמור פנים ואחור פנימי וחיצון, כמו שאר כל הפרצופין שבאצילות, אך לאה אינה רק אחוריים של אי' לבד וכו'. (כי) [אינה] אלא רק בחי' עור הארה בלבד. ועבד בשבילי לאבא ז' שנים, שהם בסוד ז' שני שמיטה כמ"ש בזוהר. וכשהשלימו אותן ז' שנים דוקא, קודם שיצא בת קול ואמרה מן העולם ועד העולם, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. הרבה פעמי' נאמרו מהו הסימן הנז', וא' מהם הוא שאמרה לו שיעקב יאמר שמע ישראל וכו' והיא תענה בשכמל"ו. וזה צודק לע"ד לפי דברי האר"י זלה"ה, שכן יחוד בשכמל"ו הוא כולו לרחל כמבואר בס' הכונות, ואפשר שמה שמסרה רחל ללאה לפי דרך זה, הוא ע"ד מ"ש כי ביוה"כ אנו אומרי' בשכמל"ו בקול רם, שהוא כנגד ה' קולות פנימיות שעולה המל' אל התבונה, ושם מקום לאה. וזהו ומסרתי לאחותי כל הסימנים וכו' ולא עוד שנכנסתי תחת המטה וכו'. כמ"ש שירדה למטה וכו'. עד וגמלתי חסד עמה, אעפ"י שכלה דינין ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה אל הקליפות ח"ו, ומה אני שאני ב"ו וכו' ואתה מלך חי וקיים, אשר לא יגור במגורך רע, כמש"ה אם חטאת מה תפעל בו (איוב לה, ו), מפני מה קנאת בע"ז שאין בה ממש. והנה היא טענה נצחת עד כי מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה וכו'. ואפשר עוד לומר דרך אחרת באיזה שינוי, ונ"ל יותר עיקר וזה עם מ"ש בס' הכונות, בענין ויעבר ז"ל לעניינינו. ואמנם זווג רחל עם יעקב בנ"ה דזעיר כנודע, וזווג לאה עם ישראל מחצי ולמעלה, וז"ס שרחל היתה תחת המיטה כשנזדווג ישראל עם לאה, כי הלא בעת שמזדווגת לאה עם ישראל שם מטתם שלימה למעלה עד חזה דזעיר, ומשם ולמטה יושבת רחל, הרי כי רחל נתונה תחת המטה ממש, ולזה כוונו רז"ל וכו' עכ"ל. ובס' אוצרות חיים כתוב וז"ל: ואמנם טעם אמרו ויאהב יעקב את רחל ולא ללאה, הטעם הוא לב' סבות: הא' הוא כי הנה יעקב התחתון אשר הוא בעה"ז, לא היה משיג כל מציאות ז"א רק כנגד החזה ולמטה, מקום רחל. ולכן כתוב אז ויאהב יעקב לרחל, ולא כתיב ויאהב ישראל את רחל, שהוא הז"א שהוא יש לו שתיהן לאה ורחל, אבל יעקב אהב את רחל התחתונה כמוהו, שהוא עלמא דאתגלייא, אבל לאה היא עלמא דאתכסייא, שהוא צורת הד' שבקשר תפלה של ראש, ולכן לא היה יכול יעקב להזדווג עמה, כי לא היה משיג עד שם, וזהו שאומר בזוהר פ' ויצא דף קנ"ג ב'. כי לאה ורחל תרין עלמין, מן העולם ועד העולם, ז' שנים עלמא דאתכסייא עכ"ל. העולה מזה דבר פשוט הוא בין המקובלים, כי לאה היא עליונה, ומה שהיה יעקב אוהב את רחל, הוא מפני שלא היתה לו השגה בלאה, ומלבד זה אמרו ג"כ ולא היה יכול להזדווג עמה. והנה בודאי שהיה לה לרחל פה למטה לעשות כל יכלתה, שלא יעלה יעקב במעלה עליונה ותעכב אותו למטה כדי שיזדווג עמה, וכ"ש שיש לחוש שאם יזדווג עם לאה תהיה היא רחל אסורה על יעקב משום אחות אשתו, כאשר כן היה לפי האמת אילולי שיצאת בת קול כמ"ש בזוהר מן העולם ועד העולם, ולכן בתחלה מסרה לו ליעקב סימן כדי שיכיר יעקב ויזדווג עמה, ובזה אפילו אם יעלה אח"כ יעקב במעלה עליונה, מ"מ לא ישא את לאה, מפני שהיתה אז אסורה לו משום אחות אשתו, אמנם אח"כ בראות רחל כי מן השמים סייעו את לאה, חשבה דבר אחר והוא מ"ש כי ראויה היתה להיות בחלקו של עשו, וזה להיותה מסוד חוה ראשונה לילי"ת דינא קשיא, אך ע"י תפלותיה ודמעותיה נמתקה ואז ניתנה בחלקו של יעקב, ולכן חשבה רחל אם מצדה יבא עיכוב נשואי לאה עם יעקב, יחשב לה לאשם ועון אם תעלה אח"כ לחלקו של עשו ח"ו, ולכן מסרה לה סימניה כדי שתנשא ליעקב, ומן השמים סייעו את לאה ויעקב עלה במעלה עליונה בסוד שבת הגדול, ונזדווג עמה בסוד ישראל למעלה ורחל עמדה תחת המטה בנו"ה דז"א, והנה הגם כ"א נאמר שרחל לא היתה מתפחדת לעלות בחלקו של עשו, וזה להיות שאין לו בה אחיזה, ובפרט שהיא נקודה עשירית של המל' והיא ספירה גמורה, ונעשה אח"כ פרצוף גמור, מ"מ בהזדווג יעקב וקחתו את לאה, נשארה רחל פה למטה בלי בן זוג, להיותה אסורה משום ואשה אל אחותה. ואעפ"כ כדי שלא תצא לאה לקליפת עשו נתרצה בדבר, וז"ש ולא הוצאתיה לחרפה. שהיא הקליפה ח"ו, ובזה יבא על נכון כל דברי המדרש עפ"י הדרך שאמר, וצדקה בזה רחל בטענתה לפני הב"ה, שאם כבשה תאותה ונכנסה בסכנה שלא תזדווג עם יעקב בן זוגה, למען לא תצא אחותה לאה אל הקליפות ח"ו, וכ"ש ואתה מלך חי וקיים רחמן וכו'. הגם כי המסכה צרה כהתכנס, היה לך לסבול יותר מזה ולא להוציא את ישראל לקליפות ועשו אויבים בם כרצונם, ועל זה מיד נתגלגלו רחמיו של הב"ה. פי' כמו שיצאתה בת קול בעת נישואי לאה, ואמרה מן העולם ועד העולם. ועי"ז נשא יעקב שתי אחיות ונזדווג עם שניהם, עם לאה בבחי' ישראל, ועם רחל בבחי' יעקב. וזה נעשה ברחמי האל. היינו ע"י סוד ויעב"ר כמבואר בס' הכוונות בסוד ויעבר, במלת ויעבר כנז' שם. כן עתה נתגלגלו רחמיו, רחמיו דוקא מלשון רח"ם, בסוד יסוד לאה הנעשה ע"י בקיעת הר הזתים כנזכר שם, וגם זווג יעקב עם רחל, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. כי רחל יש בה רבוי אורות יותר מלאה, כידוע בסוד ושמתי כדכד שמשותיך. ולפיכך א"ל בשבילך רחל ולא לאה ולא בזכות האבות אני מחזיר את ישראל למקומן. ובמה שאמרנו על נתגלגלו רחמיו. רחמיו וכו'. אתי שפיר מ"ש בזוהר איכה: אנת מרי עלמא דכתיב בך אל רחום וחנון ארך אפים וכו'. שהוא סוד התעוררות י"ג מדות של ויעבר. והביא ראיה ואמר הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע. זה יובן כמ"ש בזוהר פ' ויגש ז"ל: והקול נשמע בית פרעה. דא היא שכינתא דבכת על חרוב מקדשא ועל גלותיהון דישראל, כתיב הכא והקל נשמע, וכתיב קל ברמה נשמע. מה להלן שכינתא אף כאן נמי שכינתא. ר' אלעזר א' קלא בחשאי, דא הוא קלא מלאה דכל קלין נפקין מתמן, אבל קל בלא ו' דא היא צלותא דלתתא, דאיהי אזלת לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא ביה, ת"ח והקל נשמע דא הוא קל בלא וא"ו, קלא דבכאת על מקדש ראשון ועל מקדש שני. נשמע כד"א קול ברמה נשמע, מאי ברמה דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי, וסי' מן הרמה ועד בית אל, מן העולם ועד העולם, הכא ברמה דא עלמא עילאה דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע, כדין מה כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. והקל נשמע לעילא לעילא, ואי טעמא בגין דוא"ו אתרחק ואסתלק מיניה, וכדין רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי אינינו, והא אוקימנא כי אינינו דבעלה לא אשתכחו עמה, ואלמלא בעלה ישתכח עמה תתנחם עלייהו, דהא כדין בנהא לא יהון בגלותא, ובגין דאינינו לאו איהי מתנחמה על בנהא, בגין דבנהא אתרחקו מינה על דאינינו עמה וכו' עכ"ל. אין ספק שהוקשה לו אומרו והקל נשמע חסר, ולכן פי' בית פרעה דרך רמז כמו שפי' לבסוף, וכאן פי' לשון פרעון שהוא מדה"ד וכיוצא. ופי' דא היא שכינתא וכו'. כי כמו שהשכינה בכתה על חרבן ב"ה ועל הגלות בזמן חרבן ראשון ושני, הכי נמי בכתה הכא בגלות מצרים. וז"ש והקל נשמע וכו' דא היא שכינתא דבכת ה"ה נמי הכא בכתה על גלות מצרים. וזהו שאמר אח"כ כתיב הכא והקל נשמע וכתיב התם קל ברמה. מה להלן שכינתא אף כאן נמי שכינתא, ואפשר דדריש דמיון גזירה שוה נשמע דהכא ונשמע דהתם. ר' אלעזר א' קלא בחשאי, דא הוא קלא עילאה דכל קלין נפקין מתמן. פי' הרמ"ק זלה"ה שהוא בבינה. ואפשר לומר ע"ד האר"י זלה"ה שמפרש בכונת ר"ה, כי בתקון ואמת מדה ז' מי"ג מדות, יש ז' פעמים ס"ג ומהם נמשכים ז' הבלים והם מילואי ס"ג, והם עולים ר"ס, והם בז' תחתונות דבינה, והם נחלקים ק"ל לזעיר ונעשה קול, וק"ל לנוקביה ה' ונעשית קל"ה עכ"ל. וז"ש ר"א קלא בחשאי דא הוא קלא עילאה דכל קלין נפקין מתמן, להיותו כולל ע"ב ס"ג בגימ' קול עם הכולל, וזה ע"י שם אהו"ה במילוי אלפי"ן שבדעת העולה קול, אבל קל בלא ו' דא היא צלותא דלתתא דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא בהדיה. אפשר לומר שהוא אחוריים דאלפין העולה, שכן אמרו בס' אוצרות חיים בשער השמות, כי בימות החול החיצון דמלכות, שהוא הדעת שלה שעולה לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא בהדיה כי עדיין לא נתחברה. ואפשר ג"כ שהוא בסוד מ"ש במלת ברוך של תפלת העמידה, שצריך לכוין בו ע"ב ק"ל, ובזה היא עולה דרך אחורי זעיר, וזהו ממש דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו תחלה, ואח"כ לאתחברא בהדיה בחזרתה אח"כ פנים בפנים במלך עוזר ומושיע ומגן, ואח"כ עיקר החיבור בשים שלום. ת"ח והקל נשמע דא הוא קל בלא ו' דבכאן על חרבן ראשון ועל חרבן שני, מלבד מ"ש לעיל אפשר לומר דחזר לומר להורות כי אגב גלות מצרים ראתה השכינה גלות בית ראשון ושני ובכתה על זה נשמע, כד"א קול ברמה נשמע. פי' הרמ"ק זלה"ה ז"ל, והענין שהמלכות כשהיא עולה אל הבינה להתייחד עולה בחשאי, וכשהיא עולה דרך בכיה נשמע ברמה במרירות וכו' עכ"ל. אפשר שבא לתרץ כי בשלמא פ' והקל נשמע. הנה הוא חסר ו', יצדק לפרשו במלכות, אבל פ' קול ברמה נשמע, הנה הוא מלא, והיאך יצדק במלכות לפי דברי הזוהר, לפיכך פירש כי דוקא כשהיא עולה אל הבינה להתייחד אז היא עולה בחשאי (פי' והוא ק"ל חסר בלי ו', שהוא קול גדול כמ"ש במקום אחר), וכשהיא עולה דרך בכיה נשמע ברמה במרירות וכו'. ואז הוא בקול גדול ונתוסף עמה ו'. והטעם נ"ל דרך דרש, כי ע"י בכיה מתעוררים שערי דמעה נו"ה דחכמה, ומתייחדים ע"ב ס"ג שהם בגימ' קו"ל עם הכולל כמ"ש, ולפיכך אמר קול ברמה עם ו', ואמר אח"כ ברמה, מאי ברמה, דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי. אפשר דהוקשה לו שהיל"ל קול למעלה נשמע, וזהו מאי ברמה, וכ"ש למ"ש בפ' ה' רמה ידך בל יחזיון. שזה נאמר להכרית הקליפות, כמ"ש בתקון שמסר האר"י זלה"ה להרח"ו זלה"ה, בהסיר ג' אלפין של השרש כמ"ש שם, וזה לא יתכן הכא, ולפיכך פי' דא הוא עלמא עילאה עלמא דאתי. אפשר לומק כי עלמא עילאה הוא בינה עילאה, וכמו שתרגם יונתן קל ברום עלמא אשתמע, וגם בזוהר איכה אמרו, עד דאשתמע קלא לרום שמיא, ומאן איהו דא רקיע כעין הקרח הנורא דאיהו ע"ג החיות, כי רקיע סתם הוא ביסוד תבונה, כמו שאמרו שבו חמה ולבנה וכו'. וזה הרקיע הוא למעלה והוא למעלה בבינה כמ"ש, ומפני ששכינה עילאה אינה נגלית, כמשז"ל כי לפיכך נקראת לעתיד לבא, לפיכך אמר עלמא דאתי, שהוא בסוד תבונה עולם הבא שבא תמיד כמשז"ל, והוא ע"ד משז"ל בזוהר איכה ג"כ, עד דאתגליאת אי' לברתא. וא"ל מנעי קולך וכו'. וכמו שנפרש. וסי' מן הרמה ועד בית אל. שפי' מן הבינה עד שמגעת למל'. והיא תבונה המתלבשת בז"א ומגעת עד מלכות, מן העולם ועד העולם. מלבד לפי פשוטו אפשר שבא לרמוז טענת רחל שהכניסה צרתה לתוך ביתה, גם כי היתה סבורה שבזה לא תזדווג עם יעקב, עד שיצאתה בת קול ואמרה מן העולם ועד העולם, הכא ברמה דא עלמא עילאה. פי' אעפ"י שבעלמא אפשר לפרשו כמו שפי' על ה' רמה ידך, או באיזה מקום עליון, בכאן צריך לפרשו בבינה כמ"ש, דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע, כדין מה כתיב ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'. וכמ"ש למעלה כי פ' זה נכתב א"ד יֱדֺוִ"ד שהיא מלכות ובינה, ולפיכך פי' ברמה שהיא בבינה, וכמ"ש בזוהר איכה, וכדין אתגלייא אי' לברתא. וזהו ויקרא א"ד יֱדֺוִ"ד, והקל נשמע לעילא לעילא, כי הוקשה לו אומרו נשמע בלשון נסתר, והיל"ל וישמע הקל. ולפיכך פי' שהוא לעילא לעילא, שהוא בבינה עליונה כמ"ש, מאי טעמא בגין דו' אתרחק ואסתלק מינה, בסוד אוי והו"י, ולפיכך צריכה להעלות תפלתה ובכייתה למעלה, וכדין רחל מבכה על בניה כי אינינו, כי אינם מבעי ליה, כי אינינו להעלותה, והא אוקימנא דבעלה לא אשתכח עמה וכו'. ולפיכך צריכה להעלות תפלתה ובכייתה למעלה, וכדין רחל מבכה על בניה כי אינינו, כי אינם מבעי ליה כי אינינו, והא אוקימנא דבעלה לא אשתכח עמה וכו'. ועם מ"ש הוא מובן, כי עיקר הבכיה הוא על בניה, אבל אם היה יחוד לא היתה חוששת על גלות בניה, כי במהרה היו חוזרים ובשלומה עם בעלה יהיה שלום לבניה ג"כ, אמנם להיות כי בעלה אינינו, לפיכך רחל מבכה על בניה דוקא וגם מבכה דוקא, שהיא מבכה את א"י ג"כ, כמש"ה ויקרא א"ד בתחלה ואח"כ יֱדֺוִ"ד לבכי ולמספד וכו'. והטעם כי ע"י התעוררות המל' מתעוררת גם הבינה א"ד ידו"ד, וזהו קול ברמה נשמע, וזה על העדר הייחוד, הן מצד נשמות צדיקי ישראל שגלו כמ"ש אח"כ על בניה. וגם הז"א נתרחק ממנו כי אינינו, וזהו ויקרא ה' אלקים מל' ובינה, צבאות שהם נשמות הצדיקים בניה ממש לבכי וכו'. וגם פ' קול ברמה נשמע וכו'. ירמוז מלת נה"י להת' נ'צח ה'וד י'סוד ששם זווג יעקב עם רחל, וגם נה"י בגי' אדנ"י בכי כמ"ש. וזה בשביל תמרורים שיש בה רבוי הדינים בלי שום מיתוק, שהם ב' פעמים ש"כ בגימ' תמ"ר, ובמרירותה היא עומדת, וזה להיות כי רחל שהיא בגימ' ב' פעמים דמע"ה כמ"ש האר"י זלה"ה, מבכה כמ"ש על בניה כי אינינו. ובאת התשובה מנעי קולך מבכי וכו'. פי' מצד הקול הנז' שעולה עד או"א ע"ב ס"ג שהם באו"א, בגימ' קול עם הכולל כמ"ש, עי"ז מנעי מבכי. גם אפשר לומר מנעי קולך מסבת בכי, כי ע"י הבכ"י מאיר בה ל"ב נתיבות שהם בגימ' בכ"י, ועי"ז נאמר ובהיכלו כלו אומר כבו"ד. בגימ' הכי הוי ג"כ, ועי"ז נאמר ובהיכלו, גם קול"ך בגימ' ציו"ן יוס"ף בסוד היסוד בגי' ו' הויות, עי"ז מנעי מבכי, וגם עיניך שהם בסוד ק"ל בגימ' עי"ן, מנעי אותם מדמעה כנז', כי יש שכר לפעולתך. הנה י' פעמים א"ל בגימ' י"ש, וכתב האר"י זלה"ה בכונת ק"ש, כי כאשר נוסיף ייא"י עיקר שם ס"ג "חסד אל" על תמ"ר, יהיה בגימ' תרע"א א"ד מלא, ובזה ג"כ וי"ש תקוה. פי' ת"ק ו"ה לאחריתך, שהוא בסוד זווג זו"ן ב' אותיות של שם ו"ה, ועי"ז ושבו בנים לגבולם. העולה מכל זה כי ע"י מה שלא נתקנאהתה סייעה גם היא, ועמדה תחת המטה והעלה את לאה למעלה להזדווג עם בחינת ישראל, ועי"ז בנו שתיהן את בית ישראל, הנה בטענה זו נתגלגלו רחמיו של הב"ה כמ"ש, ואמר לה בשבילך רחל אני מחזירן למקומן, והנה כ"ז נרמז ג"כ בפ' שיר השירים וכו'. וזה על דרך מ"ש בס' אוצרות חיים ובס' הכונות ג"כ כי שיר היא בלאה, גם המל' רחל נק' שיר, כמשז"ל בסוד אלקים אל דמי לך וכו'. שהיא משוררת תמיד, וזהו שיר השירים שהוא סוד תרין נשין רחל ולאה, אשר לשלמה. שמקבלים הארה מיסוד אי' הנק' אשר, וגם לשלמה מלך שהשלום שלו, שהוא יסוד אבא שממנו מקבלת רחל הארה בנה"י, וכמו שאמרו על פ' מרחוק ה' נראה לי. ועי"ז ושבו בנים אשר הם נה"י הנק' בנים כידוע. ועתה נסתלקו, עי"ז כנז' ישובו לגבולם ויתגדל ויתקדש הז"א בגדלות ראשון ושני ותבא הגאולה בבי"א: