רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/יג
י"ג[עריכה]
ר' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח, מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עוֹנֶה בְרֵעֵהוּ וגו' (משלי כה, יח). מֵפִיץ ע"ש וֶהֱפִיצְךָ ה' (דברים כח, סד). וְחֶרֶב ע"ש וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב (ויקרא כו, לג). וְחֵץ שָׁנוּן ע"ש בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב (יחזקאל ה, טז). הַכֹּל לְמִי, לְאִישׁ עוֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ לָעֵגֶל אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד). שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת (משלי כה, יט). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הב"ה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁבָּאתָ לִרְעוֹת אוֹתָנוּ, הַשֵּׁן אָכְלָה וּמַדְּקָה אֲחֵרִים, וְלָמָּה שֵׁן רוֹעָה וְרֶגֶל רוֹמֶסֶת אוֹתָנוּ, מִפְּנֵי בִּטְחוֹנָהּ שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, עַל שֶׁבָּגַדְנוּ בְּצוּרֵנוּ, מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה (משלי כה, יט). וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ (זכריה ז, יג). דָּבָר אַחֵר שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת, שֵׁן מְעַרְעֲרָה וְרֶגֶל מְמַטְמְטָה, אָמַר הב"ה לְיִשְׂרָאֵל בִּגְדוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּבִטְחוּ בִי, וְהֵן לֹא עָשׂוּ [כֵן] אֶלָּא בָּגְדוּ בִי וּבָטְחוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה (ירמיה ב, כז). כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָהוּ מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.
אפשר שבא ליתן טעם למה גלו ישראל, והטעם שגלו כי כיון שהוסר מהם הבגדים הנאים והטהורים כמ"ש, שלטה בהם הקליפה והוציאום חוץ למקומם, וקרה להם דמיון הרשעים הנידונים בגהינם שמלבישים אותם בגדים צואים או נדונים ערומים, וא"כ כיון שהוסר מהם הטוב דנוגה ונדבקו ברע, שלט עליהם ענן גדול ואש מתלקחת והקליפות הרעות, ע"ד מ"ש מהר"ן שפירא זלה"ה בס' טוב הארץ דף ב' ע"ב. כי כיון שישראל קנו אדון לעצמם בעונותיהם ונמכרו לעבדים אל הקליפה, בכל יום מקטרים ומזבחים להם, עד שברצונם נמכרו להם לעבדים להיות לחלקם, ואז הקליפה נכנסה לא"י ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר, ולקחם בארצה והלכה לה וכו' עכ"ל לענייננו. והנה הכתוב אומר וארא רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א, ד). שבא לכבוש כל העולם כלו תחת נבוכדנצר הרשע (חגיגה י"ג ע"ב). שגבר קטרוגו, וזהו מפיץ, כמ"ש הכתוב והפיצך ה' וכו'. שנתפזרו בין האומות, ולפי דרכו למד כי אעפ"י שגלו שכינה עמהם, כי הוא בעצמו הוא המפיץ, אך אפשר שבא לרמוז למ"ש אח"כ על שקראו לעגל אלה אלקיך ישראל, והורידו הקדושה למקום טומאה, וע"כ והפיצך ה' ללקוט הניצוצות, דמיון מ"ש על פ' תשתפכנה אבני קדש (איכה ד, א). בשני פירושים שנפרש ע"ש. וחרב ע"ש והריקותי אחריכם חרב (ויקרא כו, לג). כי בעוד שהיו בתוך הקדושה אעפ"י שלפעמי' היתה גוברת מדת הדין, הכתוב אומר ותאחז במשפט ידי (דברים לב, מא). שיש מי שיעכב, אבל כאן עתה אין מי שיעכב, רק אכזרי המה לא ירחמו, וזהו והריקותי אחריכם חרב. וזה גרם אח"כ ג"כ וחץ שנון ע"ש בשלחו את חצי הרעב (יחזקאל ה, טז). הכל למי, לאיש עונה ברעהו עד שקר, אלו ישראל שהשיבו ואמרו לעגל אלה אלקיך וכו'. בא לתת טעם לכל מ"ש כי כיון שמכרו ושעבדו עצמן אל הקליפות והורידו הקדושה אל מקום הקליפה, לא היה מי שיגין עליהם, ואפשר לומר כי הכתוב בא למעט בעונותיהם של ישראל, כי לא התחילו הם לתת ממש בעגל ח"ו, רק הערב רב התחילו תחילה וישראל ענו אחריהם, וזהו איש עונה ואינו אומר מעיד, ומ"מ מצד אחר גדלה אשמתם, להיות כי השכינה היתה עמהם, וז"ש ברעהו. שהיה הב"ה עמהם כאיש עם רעהו, וז"ש כד"א למען אחי ורעי (תהלים קכב, ח). וזהו ג"כ שאמר המדרש השיבו ואמרו. פי' שהשיבו לדברי ערב רב. אי נמי יפורש שהשיבו כי אחרי שהוציאו את הקדושה מן הקליפה ביציאת מצרים, וינצלו את מצרים (שמות יב, לו). ובמתן תורה ג"כ זרח משעיר למו הופיע מהר פארן, כמ"ש בזוהר (זהר ח"ג קצ"ב ע"ב) טול מנהירו דילי. וכן ג"כ במרע"ה (שבת פ"ט ע"א) לקחת מתנות באדם (תהלים סח, יט). עתה חזרו והורידו הכל אל הקליפות, וזהו שהשיבו, פירוש הקדושה כמ"ש, וזה על ידי שאמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. שן רועה ורגל מועדת (משלי כה, יט), אמרו ישראל לפני הב"ה, כשבאת לרעות אותנו, שן אכלה ומדקה אחרים. הנה בזוהר (זהר ח"ג רל"ו ע"א) אמרו: מאן דאפיק מלין דאורייתא צריך למטחן לון בשינים, ולאפקא לון מלין דאורייתא שלמין וכו' עכ"ל. לפי דרך זה יאמר כשבאת לרעות אותנו ולתת לנו שפע וברכה, על דרך מה שאמר הכתוב ה' רועי לא אחסר (תהלים כג, א). הנה כל זה היה על ידי השן שבו היו חותכין ד"ת, ועל ידי זה היו נכרתים הקליפות מפניהם, כי אין דבר עומד נגד ד"ת, ואגוני מגנא אצולי מצלא (סוטה כ"א ע"א). וכמש"ה הלא כה דברי כאש (ירמיה כג, כט). וזהו אכלה ומדקה אחרים. אי נמי ע"ד מ"ש בפ' אני שלום וכי אדבר (תהלים קכ, ז). פי' בד"ת אז המה למלחמה, הקליפות מתגרות זו בזו, ובין כך ובין כך שלום על ישראל. וכן ג"כ כשבאת לרעות אותנו, אז השן שהוא עשו אכלה ומדקה אחרים, ע"ד הס בהם וכו'. וא"כ הוא גדול כ"כ כחן של ישראל, למה שן רועה אוכלת אותנו ורגל רומסת, מפני בטחונה של ע"ז על שבגדנו בצורנו. פי' לא לבד עבדו ע"ז, וזה היה אפשר לומר ע"ד משז"ל (סנהדרין ס"ג ע"ב): יודעים היו ישראל בע"ז שאין בה ממש. אלא בטחו בע"ז ובגדו בהב"ה. דבר אחר שן רועה ורגל מועדת, שן מערערה ורגל ממטמטה. לפי הנראה שעד עתה פי' רועה מלשון כי רועה היא (בראשית כט, ט). ועתה פי' אותו כמשפט המפרשים. וכן נמי בעל המסורת פי' אותו מלשון שבירה. ויהי' פי' כי לפי האמת הקליפה, ובפרט קליפת אדום היא שבורה ואין לה חיות זולתי על ידי מה שישראל חוטאים ונותנים לה כח בעו"ה, והעולה מכל מה שביארנו כי אחרי שהוסר מהם הלבושים הנז' בפתיחה הקודמת כמ"ש, וגם מסרו עצמם אל הקליפות, נתנו כח אל הקליפות כנז', ואירעו כל הדברים והמאורעות הרעים שהיה לנו ולאבותינו, ואירע להם לישראל כמש"ה כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה, ג) בתחילה, ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות (שם ד). והוא ע"ד מ"ש בסתרי תורה תחלת פ' ויצא (זהר ח"א קס"ה ע"ב). בענין נוקבא דס"מ ז"ל: תיקונין דילה לפתאה בני נשא, שערהא מתקנן סומקן כורדא, אנפהא חוורין וסומקן וכו' עד חסר חד. שטיא דאסטי אבתרהא ושתי מכסא דחמרא ועביד בה ניאופין ואסטי אבתרהא, מה עבדת שבקת ליה נאים בערסא, וסלקת לעילא ואלשינת עליה ונטלת רשו ונחתא, אתער ההוא שטיא חשיב לחייכא בהדה כדקדמיתא, והיא אעדיאת תיקונאה מינה ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה, לביש לבושהא דנורא מלהטא, בדחילו תקיף מרתתא גרמא ונפשא וכו', עד דקטיל ליה לההוא שטיא וארמי ליה לגו גהינם עכ"ל. והכונה כמ"ש כי אין הקליפה שולטת על האדם רק כאשר הוא חוטא וסומך על חלקלקות פיה והולך אחריה פתאום, ואז עולה ומקטרגת ונוטלת רשות ויורדת ונוטלת נשמה, וזהו ולמה שן רועה, שאין בה ממש כפי הפי' השני. ומ"מ אוכלת אותנו. וכמו כן ורגל מועדת ליפול, דשקרא לא קאי (שבת קד.), ומ"מ רומסת אותנו, והשיב מפני בטחונה של ע"ז וכו'. ולפי דברי ס' הזוהר שאמר שבתחלה היא נופת תטופנה כדמות נקבה, ואח"כ איהדר לגביה גיבר תקיף וכו' אתי שפיר, כי הכתוב מתחיל בלשון נקבה, שן רועה ורגל מועדת, וסיים בלשון זכר מבטח בוגד וכו'. כי כן היא דרכה של אותה ארורה כמ"ש, ולפי הדרך שפי' פסוקי' אלו ודברי המדרש, כי בתחלה הסירו מהם לבושי הקדושה ואח"כ הלבישו עליהם בגדים צואים, וזה גרם אח"כ הגלות אל תוך גבול הקליפה, ותבאנה אל קרבנה וכו'. ואין לך בגדים צואים יותר מאלו, וזהו איכה ישבה בדד. בגדי בדדין כמ"ש פעמים רבות. גם יפורש איכה מלשון אַ"י כ"ה. ע"ד מ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה על אַיֵכָה, שקונן הב"ה על אדה"ר, שרצה לומר לו אם זה הוא מקומך בתמיה, וכן נמי על ישראל אַיֵכָה, אתם במקום טמא, והנה על כל הנזכר הביא ר' חנינא בר פפא בתחילה פ' מעדה בגד וכו' עם מ"ש, ואח"כ הביא ב' פסוקי' מפיץ וחרב וכו', שן רועה וכו'. כי כן היה הסדר בעו"ה. והכתוב עשה עיקר מהגורם וגם מהיותר קשה והקדימו וזה פשוט. גם כנגד כל זה יבא בכיוון דברי שיר השירים לנחמה, אם שנפרש מלשון שיראין כמ"ש פעמים רבות, וגם אם נפרש כפשוטו, כי הנה הקליפה הזאת אשה רעה אשת זנונים כשמה כן היא, מיללת על האדם וגם מביאה יללה עליו, וכאשר יפתח האדם בשירה של תורה, ויקום וירון בגלות הזה הדומה ללילה, וגם בלילה ממש כפשוטו, הנה אז נכח פני ה', שכינה גם היא כנגדו, אלקים אל דמי לך וכו' (תהלים פג, ב). הנה בזה יוציא ממסגר נפשו בהודות והלל לשמו הגדול, ואז בו יכתירו צדיקים בסוד העיבור, הן כמאן דאמר מוסיפין לו באור מקיף, או כמאן דאמר משלימין לו באור פנימי[1], משלימין לו הלבוש החסר, כזה שהוא מאחה את הקרע ועושהו בגד שלם, וזה עושה ע"י תורה ומצות ומ"ט כמבואר בס' אדם ישר. וזהו אשר לשלמה. מלשון שַׂלְמָה שְׁלֵמָה ובגד שלם ע"י שיר השירים של תורה שלמה, והיות לבו שלם עם ה' אלקינו אכי"ר:
- ^ (יבמות נ' ע"א): את מספר ימיך אמלא (שמות כג, כו). אלו שני דורות, זכה משלימין לו לא זכה פוחתין לו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים זכה מוסיפים לו לא זכה פוחתין לו.