רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/טז
ט"ז[עריכה]
ר' אַבָּהוּ פָּתַח, דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ וגו' (ירמיה ד, יח). אֵימָתַי שִׁבְחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לְהִזָּקֵק לְלִגְיוֹנוֹתָיו, בַּמִּדְבָּר אוֹ בַּיִּשּׁוּב, לֹא בַּיִּשּׁוּב, בַּמִּדְבָּר דכְּתִיב הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז, ד). וְהָכָא כְּתִיב עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פּוֹרֵשׂ אֵין לָהֶם (איכה ד, ד). בַּמִּדְבָּר כְּתִיב הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם (תהלים עח, כ). וְהָכָא כְּתִיב דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא (איכה ד, ד). בַּמִּדְבָּר כְּתִיב פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ (תהלים קה, לט). וְהָכָא כְּתִיב צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם (איכה ד ח). וּמִי עָשָׂה לָךְ, דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ, אוֹרְחָתֵיךְ בִּישָׁתָא וְעוֹבָדַיִךְ מְרִידָאתָא. זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ (ירמיה ד, יח). זוֹ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה שֶׁהֵן קְרוּיִין לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל (שופטים ה, ט). וְכֵיוָן שֶׁהֵן מַכְעִיסִין אוֹתִי לֵית לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר הב"ה כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (דה"ב ז, טז). דָּבָר אַחֵר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ זֶה הב"ה. א"ר חִיָּיא הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרָא הב"ה לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִן הָדא קְרָיָא צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹקִים לְעוֹלָם (תהלים עג, כו).
המאמר הזה עם הכתוב ג"כ יפורש עם מה שנפרש לקמן בפ' דרכי ציון אבילות (איכה א, ד). והוא לפי דרכנו כנגד פ' משכני אחריך נרוצה בשיר השירים (שה"ש א, ד). ונביא דברי המתרגם, אורחתיך בישתא ועובדתיך מרידאתא. והנה א"י טהורה ודרכיה בחזקת תורה ובתוכם ה', וכל המקודש מחבירו ניכר בו ביותר הארתו ית'. ודבר זה היה קל לעשות להכנת המקום כדי שתשרה בו שכינה, מש"כ במדבר מקום שמם ומדור הקליפות, לזה אמר אימתי שבחו של מלך להזקק ללגיונותיו, במדבר או בישוב, לא בישוב. וכבר אמרו שהיה שר של מדבר קשור בכבלי ברזל וכפוף לפני ישראל וקדושתו ית', והיה כבודו ית' ניכר לעיני כל העמים, ובפרט ע"י עמוד הענן ועמוד האש המאיר לעמו ישראל, באופן כי לא יצדק לקונן ולומר איכה הלכה לה השכינה, כי מלבד שלא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה פ׳ ב׳. שיר השירים רבה פ׳ ב׳. ילקוט מלכים א׳ ח, רמז קצ״ה.), מלבד זה בכל מקום הנה היא מוכנת לשרות על ישראל הכשרים העוסקי' בתורה, באופן שאם נסתלקה השכינה בעו"ה, הנה ישראל הם שרחקו עצמם ממנה, וזהו איכה ישבה כ"י בדד, וזה ע"י דרכך בישתא ועובדיך מרידאתא, וזה גרם ג"כ קלקולי הדברים וכל הצרות ודברי' רעי' שעוברים עלינו תמיד עד שירחמנו עושנו, ובשלומה אשר תשכן בתוכינו שלו' יהיה לנו אכי"ר.
והביא ראיה ואמר במדבר מה כתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד), וזה היה בזכות מרע"ה שעל ידו ניתנה תורה, גם היה לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אותו (יומא עה:), וטעמו כצפיחית בדבש (שם לא), שמרגלת הלשון לתורה (ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה, דף כה.), מלבד מ"ש עליו בס' הזוהר. והכא כתיב עוללים שאלו לחם פורש אין להם (איכה ד, ד). מלבד לפי פשוטו במקומו, נפרשו שאלו לחם לחמה של תורה, שלא נמצאת הלכה ברורה, ועתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור עליו בבית המדרש לדעת אם טמא אם טהור (שבת דף קלח:), וזה מפני שלא שמשו כל צרכם ורבו מחלוקות בישראל, וזה גרם ג"כ פורש אין להם לפי פשוטו, ע"ד אם אין תורה אין קמח (אבות ג, יז). במדבר כתיב הן הכה צור ויזובו מים (תהלים עח, כ). מלבד לפי פשוטו יפורש ג"כ על תורה שבע"פ, ועל שני הדרכים יאמר הן הכה צור ושבר בו מדה"ד, ועי"ז ויזובו מים וגם מימיה של תורה אפי' במדבר כמ"ש, והכא כתיב דבק לשון יונק [אל] (ל)חכו בצמא כפשוטו, וגם כמ"ש מהר"א גאלנטי זלה"ה, כי גבר כח הדין עד שלא הועילה תפלה ולא שום דבר זכות ע"ש. במדבר כתיב פרש ענן למסך וכו' (תהלים קה, לט). אז"ל (ברייתא דמלאכת המשכן, ילקוט פ' פקודי רמז תכ"ז.) כי ע"י עמוד הענן לא היו צריכים לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, כי היה מאיר להם מה שבחביות ומה שבמקומות נסתרים, וזה אפי' במוחש כ"ש בדברי תורה וסודותיה, וכמ"ש המתרגם בפ' משכני אחריך נרוצה (שה"ש א, ד) שהבאנו למעלה. אומר אח"כ אמרו צדיקייא דא מארי דעלמא נגידנא קמך וכו'. והוא ג"כ מ"ש הכתוב הביאני המלך חדריו. וכאן כתיב צפד עורם על עצמם (איכה ד, ח). אם כפשוטו מפני חום השמש, וגם על התורה צפד עורם שהוא החיצוניות כתנות עור, מבלי כתנות אור שהוא הפנימיות. והעולה מכל זה כי במדבר היה להם לישראל כל הדברים הנאותים ומועילים ומשובחים לגוף ולנפש, ואם במדבר שהוא מקום שמם ומדור הקליפות, כ"ש שראוי היה להיות להם יותר מזה בישוב וביותר במקום הקדושה, וא"כ מי עשה אלה לך, דקדק ג"כ באמרו 'לך' כי להיותם ישראל שעליהם נאמר ישראל קדושי' הם מצד עצמם, והנה הם קרובים אל ה' לא היה ראוי שתשרה טומאה עליהם, ולא שרתה רק ע"י דרכך ומעלליך, אורחותיך בישתא וכו'. זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך (ירמיה ד, יח), זו סנהדרי גדולה שהן קרויין לבן של ישראל, אפשר שהוקשה לו למה לא הועילה זכותם של צדיקי', לזה אמר כי המרירות הגיע עד לבן של ישראל שהן סנהדרי גדולה, והוא ע"ד כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה). ואז"ל (ב"ק ס.) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל רשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים, שנאמר ונאכל גדיש. [ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש], שנאכל [גדיש] כבר. וזהו ג"כ כי נגע על לבך. שכבר נגע. והטעם הוא כמשז"ל מפני שלא מיחו בהם בישראל. ד"א זה בית המקדש. אפשר כי כוונתו לומר מה שאז"ל כי העונות גרמו שהתחילו הקליפות ליכנס מעט מעט בא"י וסתמו מקורות הקדושה, סביב סביב רשעים הלכו עד שסתמו ג"כ מקום בית המקדש, וזהו זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בית המקדש. ואמנם אם נדייק אומרו זאת רעתך כי מר כי נגע וכו'. אפשר שבא לומר שאירע להם כמו החולה שאינו מכיר בחוליו עד שמת ח"ו, וכן גם הם לא הכירו ברעתם וברשעם עד שנחרב הבית, ועד אותה שעה היה היצה"ר מחליק בעיניהם העון, ואירע להם כמ"ש לעיל בשם ס' הזוהר גבי ההוא שטיא. וז"ש זאת רעתך כי מר כי נגע וכו'. היינו שלא הכירו במר עד שנגע אל לבך זה בית המקדש, ואפשר לומר בהפך כי בעוד שהיה ב"ה קיים היו מתנחמים בו וכל הצרות היו כאין נגדם, וכשחרב הבית אז היה מר ג"כ, וכמז"ל שיום ט' באב נק' יום מר. ולפי ד"ז יצדק לפרש מ"ש אח"כ ד"א זה הב"ה. כי לא הרגישו שום צער רק על סלוק שכינה.
א"ר חייא היכן מצינו שנק' הב"ה לבן של ישראל, מן הדין קרייא צור לבבי וחלקי אלקים לעולם (תהלים עג, כו). אפשר לדייק אומרו היכן מצינו שנק' הב"ה לבן של ישראל, היל"ל ד"א זה הב"ה שנא' צור לבבי וחלקי וכו'. אמנם אפשר לומר שבא להורות באיזה צד נוכל לומר כי נגע ח"ו בכבודו של מקום, לזה אמר שהוא באותו הצד שמצינו שנק' לבן של ישראל, והוא כמש"ה צור לבבי וחלקי. היינו שהכתוב אומר כלה שארי ולבבי. שהוא יצה"ט ויצה"ר, שנים לבבות שניהם כא' כלו, היינו היצ"ט כלה שכבש אותו היצה"ר, וגם היצה"ר בהיותו עושה רע הנה הוא מכלה עצמו, וכמ"ש ג"כ הרע מכלה את עצמו עד שנתמעט ודומה לחוט השערה, וכמשז"ל (סוכה נב.) לרשעים נדמה להם כחוט השערה, והנה אעפ"י שכלה שארי ולבבי יצ"ט ויצה"ר, והעיקר הוא שאין לי יצ"ט ומצד עצמי אין דרך לעבוד את ה', מ"מ הקב"ה עוזר אותי ונותן לי כח ומורה אלי דרך לעבדו, וזהו צור לבבי, והוא כמשז"ל (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הב"ה עוזרו אינו יכול לו. ופי' הכתוב אח"כ ואמר היאך הוא צור לבבי ונותן לי כח, הוא ע"י וחלקי אלקי' לעולם, שאני חלק אלוק ממעל, ודרך הכל לסייע אל החלק, וזהו וחלקי אלקים לעולם. וכאשר חטאו הרבה והשליכו עצמם אל הקליפות והסירו עצמם מן הקדושה, וכמש"ה עזבו את ה' וכו' (ישעיה א, ד). אז כביכול פגמו בכבודו של מקום השוכן אתם, וכמש"ה יען כי מאסתם את ה' וכו' (במדבר יא, כ). ועל זה אמר בכאן כי נגע עד לבך זה הב"ה, והנה כאן לא אמר התחיל מקונן עליהם איכה, יען הדבר מובן מעצמו, כי כיון שנחרב הבית ובטלו סנהדרין ונסתלקה שכינתו יתברך אין לך ישיבת בדד יותר מזה, והנה לא בשביל זה נאבד סברנו מן בריינו ח"ו, כי עדיין אהבתו גבן ע"י מה שנתן לנו תורת אמת והנה היא אתנו. כל הרוצה לטהר עצמו ולקרב אל ה' על ידה יקרב, והנה בצור נאמר סובי עיר זונה נשכחה הרבי שיר למען תזכרי (ישעיה כג, טז). וזה שיר של עגבים וקול עגבים דברים שאסור לשומעם, כל שכן שע"י שיר ורון ושבח, רנה של תורה, כמש"ה קומי רוני בלילה (איכה ב, יט), בשיר ושבח לפניו ית' בלילה כפשוטו, וגם בגלות הזה הדומה ללילה, כאשר נרמז זה בשיר השירים בודאי יעלה זכרונינו לפניו ית' לטובה ויפדנו ויגאלנו, וישכן שכינתו ית' בבית מקדשו בתוכנו אכי"ר.