רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/ט
ט'[עריכה]
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, בּשְׁנוּ (מְאֹד) כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה' (ירמיה נא, נא). אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לִירוּשָׁלַיִם, נִכְנְסוּ עִמָּהֶם עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ וגו' אֲשֶׁר צִוִּיתָ[ה] לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ (איכה א, י). נִכְנְסוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמָצְאוּ שָׁם כְּרוּבִים, נָטְלוּ אוֹתָן וְנָתְנוּ אוֹתָן בִּכְלִיבָה, וְהָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתָן בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם וְאוֹמְרִים, רְאוּ הֲיִיתֶם אוֹמְרִים שֶׁאֵין הָאֻמָּה הַזֹּאת עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, רְאוּ מַה מָּצִינוּ לָהֶם וּמָה הָיוּ עוֹבְדִים, הָא כָּל אַפַּיָּא שָׁוִין, הַלֹּא הוּא דִּכְתִיב יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה (יחזקאל כה, ח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע הַב"ה שֶׁהוּא מְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹּם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה (צפניה ב, ט). כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָהוּ מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.
אתה מוצא וכו'. אפשר לומר שבא להורות כי לא בלבד מפני חטאינו גלינו מארצנו רק אכלו זרים כחנו ובאו זרים על מקדשי ה', ואין לך ישיבה בדד יותר מזה, וכמ"ש במדרש אח"כ כל זמן שאני בתוכו אין האויבים יכולים, אלא אסלק שכינתי וכו'. מיד באו האויבים וכו'. אמנם הענין מה שמביא מעשה עמוני' ומואבי', וכן כשנדקדק אומרו 'אתה מוצא' כי לפי הנראה אין כאן מציאה, ולזה נאמר כי בתחלה מדקדק ר' יצחק הכתוב שאומר בשנו כי שמענו חרפה. שהיל"ל בושנו כי נחרפנו, אבל כשאומר 'שמענו חרפה' נראה כי לפי האמת לא היה שם חרפה, ולפיכך פירש שהוא על מה שעשו העמוני' והמואבי', כי לפי האמת לא היה שם חרפה, שהרי כ"ז היה במצות ה', וכונת מואבים ועמונים היתה לחרף כלפי מעלה, לפיכך נשבע ה' לקעקע ביצתן כמ"ש במדרש, והנה בס' פלח הרמון פי' הרמ"ע ז"ל, כי הכרובים היו מעורים שלא להבעית את ישראל פן יתיאשו מן הרחמים, וזה כי בשעה שהלבנון באדיר יפול אז יצא חוטר מגזע ישי וכו'. והאמת דמלכא דאין לטב דאין לביש עכ"ל. ולפי זה אין לך מציאה גדולה מזו, וזהו 'אתה מוצא'. ולפי דרך זה אפשר לומר שבא ר' יצחק לתרץ קושיא גדולה שאפשר שיעלה על לב איש לומר מה בצע להוסיף יגון על יגון על חרבן הבית ולבכות על גלות שכינה, ומאי דהוה הוה ומה בצע כי נמרר על זה, ולזה בא לתרץ ולומר כי אלקינו מרחם, ואפילו בשעת כעסו בעת חרבן ביתו הראה לנו סימן יפה להיות הכרובים מעורים, וגם נשבע לקעקע ביצתן של עמונים ומואבים, וכמו כן לכל אותם שהרעו לישראל אשר קמו על ה' ועל משיחו, וכן ג"כ באותה שעה נולד הגואל, וא"כ הוא כאשר נמרר בבכי על חרבן מקדש וקדשיו ועל חלול ה' והרג חסידיו, אשר כל אלו הדברים עונותינו גרמו לנו, ובזכרון דברים אלו נשוב להטיב, ואז יקויים בנו: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו סו, י), ותשועת ה' תהיה כהרף עין, לפיכך כיון שגלו התחיל ירמיהו מקונן עליהם איכה. להורות כי התיקון אל הגלות הוא להיות מקונן איכה וכו'. והנה כאשר ישבנו גם בכינו נזכור ג"כ כל הטובות והחסדים אשר עשה אלקים עמנו בצאתינו ממצרים ומתן תורה וביאת הארץ, ואשר היה משתעשע עמנו בהיותנו על אדמתינו, ובפרט בעלותינו ההרה הר הבית והעזרות להראות לפניו בעולת ראייה ושלמי שמחה וחגיגה שלש פעמים בשנה, וכל זה נרמז בשיר השירים כמ"ש לעיל מה שפרש"י ז"ל על פ' ישקני. וכל אלו הדברים יתחברו לזכות ישראל וישלח לנו פודה וגואל בבי"א:
דָּבָר אַחֵר: בּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה (ירמיה נא, נא). אֵלּוּ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז.
דבר אחר "בשנו כי שמענו חרפה" זה שבעה עשר בתמוז וכו', הנה הכתוב אומר: בלע המות לנצח וכו' וחרפת עמו יסיר (ישעיהו כה, ח). וקשה מה שייך "חרפת עמו" אצל המיתה המצוייה אצל כל אדם, והנה המפרשים פירשו כל א' לפי דרכו בתירוץ קושיא זו, ועיין בס' כלי פז ובדברי מהרר"י אברבניל ז"ל, ומלבד דבריהם נ"ל לומר שהרי מצינו כי בשעת מתן תורה נעשו בני חורין ממלאך המות, ואח"כ כשעשו העגל, אשר אותו עון גרם שברון הלוחות וחזר המות למקומו, וא"כ אין חרפה לישראל גדולה מזו, שאחרי שנזדכך חומרם והיו כמלאכי השרת, הוסיפו עוד לחטא וחזר המות למקומה, א"כ כאשר יקויים בלע המות לנצח וכו' אז וחרפת עמו יסיר, כי ישובו רוחניים כבתחלה, והנה שבירת הלוחות היה ביום י"ז בתמוז, אשר היה רמז לשברון אבנים אחרות שהוא ותבקע העיר כאשר כתב ג"כ מהר"ש אפרים בס' כלי יקר על התורה[1], וזה היה אי בעית אימא בחרבן בית ראשון וקלקול חשבונות יש כמשרז"ל[2]. אי נמי בבית שני דחמיר לן. וז"ש "בשנו כי שמענו חרפה" זה שבעה עשר בתמוז. שבעון העגל נשתברו הלוחות ובאה מיתה לעולם:
כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ אֵלּוּ תִּשְׁעָה בְּאָב. כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה' חֻרְבָּן רִאשׁוֹן וְחֻרְבָּן שֵׁנִי, כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.
כסתה כלמה פנינו זה תשעה באב. כי אז: ויבכו העם בלילה ההוא (במדבר יד, א), ונגזר עליהם הגלות ובכיה לדורות, וכל זה גרם ג"כ כי באו זרים על מקדשי ה', חרבן ראשון וחרבן שני. ועל זה קונן ירמיהו עליהם איכה וכו'. כי להיות שהיו מותרים ועומדים מזמן הרבה, והיה להם להזהר מלחטוא, ולפיכך כיון שחטאו גלו וכו'. והנה במה שאמר הכתוב: על מקדשי בית ה'. אינו רוצה לומר על ממש, רק עפ"י הדרך אשר נפרש על פ' ידו פרש צר וכו' (איכה א, י). היינו שכסה אותם באופן שישראל אינם נהנים מהם, אבל לא שישלטו בהם ח"ו, כי כבר אמרו בל ישלוט זר במעין חתום ותרעין דילה סתומות, אלא שהצר פרש ידו עליהם וכסה אותם, וה"ה ג"כ כאן כי באו זרים על מקדשי ה' אבל בתוכם לא באו, וגבה היכלא כמאמרם ז"ל[3]. והנה על פסוק ויקרא ה' [אלקים] צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד (ישעיה כב, יב). כתב הרמ"ע מפאנו זצ"ל בס' הנז' שער ח' פ"ט וז"ל: ויקרא לשון השפעה אפילו לבכי ולמספד, שאף כשהוא שמם בקדושתו הוא עומד, וכתיב: חסד הוא ונכרתו. ושני ההפכים לעיני בני עמם (ויקרא כ, יז). מכח הבינה דאיהי רחמי ודינין מתערין מינה: לפיכך "ה' צבאות" שהוא הקורא לבכי ולמספד, נסמך לשם ההוי"ה בנקוד אלקים, סוד הבינה דכתיב בה בעת רצון: אך לא בת אמי בלבד אלא בת אבי ג"כ, ותהי לי לאשה (בראשית כ, יב). ולפיכך יום הכפורים שהרמז אליה אסור בתשמיש המטה, אלו איפוא הם שני לבושים אל הת"ת, לבוש הרחמים באהבתו את רחל, ולבוש הדין כי שנואה לאה (בראשית כט, לא), וזה כי בשעה שהלבנון באדיר יפול כבר יצא חוטר מגזע ישי, וזכותו כדאי שיהיו מעתה הכרובי' מעורים תמיד וכו'. ואח"כ כתב וז"ל: וכשם שבחרבן הבית בטלה גזרת יוה"כ מטעם דאמרנו, כך בחנוכת הבית אשר בנה שלמה בטלו יוה"כ, אלא שהיה אז לסוד [אחר] נרמז בכתוב וכו' עכ"ל. מכאן נראה שהיה איזה שייכות בענין היחוד בשעת החרבן לעת בניינו, אלא שבשעת הבנין היה בעידן חדוה, ובשעת החרבן היה נס בתוך נס להגן מן הפורענות, או לסיבת הפורענות שהביא על ישראל, להראות להם כי אפילו בשעת כעסו זוכר את הרחמים ולא יתייאשו ישראל ממנו, והוא רומז לכל מה שפירשנו, וגם מה שנפרש היות שיר השירים שעשה שלמה בעת בנין הבית נחמה לכל מה שיבא בדברי איכה, כן קוה נקוה באלקי ישענו ישיב את שביתנו ויראה בעניינו אכי"ר: